האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

המאמר החשוב "די עם הפסיכים והלא שפויים" נכתב ע"י עו"ד לירון דוד (עו"ס)  ופורסם בעיתון "הארץ" ב-28.6.2016 :

בתקופה האחרונה שופע עיתון "הארץ" במאמרי דעה השואבים השראה מעולם בריאות הנפש. מציאות החיים הישראלית מתורגמת לנפשו של האדם ולפגיעות נפשיות בביטויים כגון: "הימין השפוי"; "בוגי לא שפוי" (22.5), "המחנה השפוי מול שלטון האספסוף" (19.5); "הפסיקופת אבשלום קור" (3.3), "לעצור את הטירוף"; "לא שפויים?" (23.6); ושיא הבוטות במאמרו של רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה מחודש מארס: "לדעתי הרב פסיכי. אם הוא סבור שיש ביקום אלוהים שיסיר מעל ישראל את האיומים הביטחוניים בזכות תענית של העם, אז הוא פסיכי. זו השקפת עולם של מחלקה סגורה באברבנאל". גם מחלת הסכיזופרניה משמשת כמטאפורה ל"פיצול", כשמנסים להדגים מהות והיפוכה (מתוך בורות גמורה לגבי מהות המחלה).

כל אלה ביטויים ששזורים במאמריהם של טובי הכותבים של העיתון, כולם ביטויים המבקשים לתאר מצב שלילי, קשה ומנותק. האם אותם כותבים אינם מודעים למשמעויות של המטאפורות הללו? להשפעה שלהן על שימור הסטיגמה והתיוג של אנשים המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות?

מעבר לבורות וחוסר הדיוק בשימוש במונחים כמו סכיזופרניה (שאיננה "פיצול אישיות" בסגנון ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד), השימוש האוטומטי שלנו במונחים הללו משמר את הראייה של אנשים כנחותים רק מפני שיש להם מחלה פסיכיאטרית. החלוקה המתוארת בין שפוי למטורף, יוצרת פילוג ומעודדת הדרה.

אכן, חלק מהתהליכים העוברים על המדינה מדאיגים ויכולים לעורר בכותבים חרדה מפני שיגעון ואובדן בוחן מציאות ציבורי (חרדה שאותה חשים אולי רבים מהקוראים). אני מבינה כי לנוכח החרדה יחושו כמה מהכותבים צורך לחלק את המציאות באופן דיכוטומי וברור, בין "טובים" ל"רעים", "שפויים" ו"משוגעים". חלוקה כזו עשויה לעזור להם ליצור סדר מלאכותי בכאוס. שימוש בשפה זו אולי מגן באופן זמני מפני החרדה, אבל מה שבאמת נחוץ זו הרחבה של היכולת לשאת מורכבות — ולא על ידי פגיעה באחרים.

בימינו יש הקוראים תיגר על הגבולות שמתווה התקינות הפוליטית. אך בעיני, יש חשיבות מכרעת לשינוי התפישה ביחס לאנשים עם מוגבלויות ומחלות פסיכיאטריות. אנשים המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות אינם שונים מכל אדם המתמודד עם מחלה, קושי או מצב חיים בעייתי. אומדנים בינלאומיים מצביעים על כך ש–3%–5% מקרב האוכלוסייה מתמודדים עם מחלות נפש וקשיים נפשיים מדי שנה, ונזקקים לטיפול.

בישראל מגיע מספר האנשים עם מחלות נפש קשות וממושכות, ל–150 אלף. אם מביאים בחשבון גם את המעגלים הקרובים להם — בני משפחה וקרובים מטפלים — מספרם מגיע לכ–400 אלף בני אדם. זוהי האוכלוסייה הגדולה ביותר מבין קבוצות האנשים עם מוגבלויות ויחד עם זאת, היא מן המודרות ביותר.

אנשים עם מוגבלות נפשית מהווים קבוצה מוחלשת, מפני שבנוסף למחלה הם גם סובלים מיחס חברתי מפלה. ואחרי כל זה, הם עוד צריכים להתמודד עם התיוג השלילי המוצמד למחלות פסיכיאטריות במאמרים בעיתונות.

בבית המשפט ובאקדמיה כבר נוקטים מהלכים לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות ושימוש בשפה המתאימה לתיאור אפליה והדרה. על התקשורת, שיש לה השפעה גדולה על דעת הקהל, חלה חובה להתקדם לשימוש נכון בשפה, ולהבין את השפעתה על תהליכים חברתיים, מעבר לפוליטיקה היומיומית.

נוכח ההשפעה השלילית של שימוש בביטויים אלה, חשוב שכותבי המאמרים ב"הארץ" ופובליציסטים בתקשורת בכלל, יבחינו במורכבות זו ויאמצו לעצמם ולעמיתיהם, סל מטאפורות ספרותיות מתחומי תוכן אחרים. יש די תחומים רלבנטיים, שאין בהם כדי לפגוע באופן עמוק בציבור גדול כל כך ומושתק כל כך. בכך, השפעתם על תרבות השיח ועל דעת הקהל תהיה בעלת משמעות.

הכותבת, עורכת דין ועובדת סוציאלית, אחראית על תחום קידום המדיניות והחקיקה בעמותת אנוש — העמותה הישראלית לבריאות הנפש.

לקריאת המאמר בעיתון "הארץ" >