יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של mehalev



19.09.2016 | 14:45

שוב טלפון, עוד אמא מיואשת (ויסלחו לי האבות, 95% מהשיחות הן מהאימהות), שוב השאלה מה לעשות עם הבן, שוב אותו סיפור:

הבן שלה (בסה"כ בן 25) אושפז, שוב (!!!) בשל התקף פסיכוטי והנה עומדים לשחרר אותו מבית החולים ואין לאן.

והיא צריכה להתמודד לבד, לבד, אביו עזב את המשפחה, נטל מזוודה וברח לחו"ל, הקושי להתמודד עם ילד חולה היה קשה לו מידי.

גם באותם מקומות מועטים ביותר (אותם ניתן לספור על כף יד אחת וישארו אצבעות ריקות) שיכולים להוות מאין פתרון, לא מקבלים את הילד שלה, למה? כי הוא לא נקי 6 חודשים (וכיצד יהיה נקי אם אין מקום שיעזור לו להיות כזה), "וחוץ מזה", אומרים לה - "רשימת ההמתנה ארוכה מאוד".

מניסיון העבר שלה (והוא עשיר), ההמתנה בבית מביאה את הבן (שבתקופת האשפוז היה "נקי") לשימוש חוזר בסמים, ואז שוב אותם מסגרות קיימות מתרחקות והופכות ליעד בלתי אפשרי, ואז שוב התקף ושוב אשפוז.

מעגל קסמים מתיש, מיותר, מקומם, מרגיז, שובר!!!!!!

בעבר היא ניסתה, בשל העומס באותם מקומות ציבוריים, לשלוח את היקר לה למקומות פרטיים. לקחה הלוואות, צמצמה את צרכיה וצרכי משפחה עד למינימום תוך תקווה שבכך תציל את בנה, אבל לשווא.

בבית יש לה עוד ילד קטן, ילד חמוד בן 6 והוא לא רוצה את אחיו הגדול בבית. הוא זוכר את הפעמים הקודמות, את הצעקות, הגניבות, את האלימות, אובדן השפיות, את היום שהפך ללילה, את הלילה שהפך ליום, את אבא שברח.

מה לעשות היא בוכה לי, הדמעות יורדות בלי שליטה, היא רוצה אותו כל כך, רוצה לעזור וכיצד, איזה מסע מפרך ....

בבקשה שתפו. כל מי שרואה סטטוס זה, כל מי שלבו שבור על אותם הורים, על אותן משפחות, על אותו אח קטן, על אותם מתמודדים שקופים הנמצאים בסוף שרשרת המזון, שכל פשעם הוא שהם חולים במחלת נפש ובמחלה נוספת ושמה התמכרות ובשל מחלתם הכפולה אינם מסוגלים לנהל אורח חיים תקין ואינם רצויים באף מקום.

מי יכול לעזור, אתם שואלים, האם אפשר לעזור? אז כן. אפשר לעזור ואלה שיכולים הם הרשויות, משרד הבריאות ומשרד הרווחה, שיקימו עבור אותם מתמודדים מסגרות נוספות על אותן אלה שקיימות, שיקימו בתים נעימים וחמים שיתאימו לאותם מתמודדים שאינם מסוגלים לחיות חיים רגילים כמוך וכמוני, מקומות בהם הם יקבלו את הטיפול המתאים להם ולא יזרקו לרחובות ויחיו כמו כלבים עזובים.

מי עוד צריך ויכול לעזור? 120 חברי הכנסת שלנו שיאפשרו את הקמת אותם בתים ומסגרות, שיאפשרו להוציא את הרעיון הלא כ"כ קשה ליישום מהכח אל הפועל.

מי עוד? אתם, שיכולים לשתף סטטוס זה ולהעלות את המודעות לנושא כואב זה (מופיע בדף הפייסבוק שלנו https://www.facebook.com/mehalev.x)

 


תגובות
אין תגובות לפוסט
12.08.2016 | 18:10

וכותב לי אב לבן המתמודד עם מחלה נפשית:

אני דתי, הקמתי משפחה דתית, אני גר בקהילה דתית מחבקת,
יש לי משפחה מצומצמת ומורחבת חמה ואוהבת,
ועדיין אני מרגיש כ"כ לבד, מרגיש בודד.
עדיין אני צריך להתחבא, אני צריך להחביא,
צריך להסתיר את המחלה, צריך להסתיר את בני.
מהמשפחה המורחבת, מהקהילה האוהבת,
שלא ידעו, שלא ידברו, שמא שמה הטוב של משפחתי יאבד,
שמא אף אחד לא ירצה להינשא לילדיי האחרים,
והנה הם כבר קרובים לגיל המתאים,
אני חייב לשתף פעולה ולהעלים את "הכתם". 
"אבל זה בני" אני צועק לעצמי, 
"למה, למה אני צריך לשתוק? למה לפחד והרי אני נואש לתמיכה, למה????",
וקול אחר שבי מיד אומר - "ככה, כי כך נוהג לו העולם".
ואני לבד,
לבד מבקרו בבית החולים מידי יום,
אף אחד לא מגיע,
לא חברים שפעם, בעבר הרחוק היו לו ואינם,
לא דודים, לא דודות,
לא בני דודים, שכמעט כולם בני גילו,
הוא כאילו נמחק. נמוג. אינו קיים.
אויש כמה שזה כואב, קורע ופוצע.
ואני לבד מתלבט כיצד לפעול מולו ואיתו,
ואני לבד מחליט,
ואני לבד באהבה והחמלה שלי מולו,
ואני לבד גם עבורו.

מה אפשר כבר להשיב לאבא שכזה, מה ניתן לומר לו מעבר לעובדה שכולנו, כל מי שיש לו בן משפחה מדרגה ראשונה המתמודד עם מחלה נפשית, מרגיש בדיוק כמוהו, ולא משנה אם הוא דתי או לא, כולנו. כולנו המומים כיצד העולם על מנהגו נוהג ולנו יש ילד לא בריא שלעולם לא יבריא וצריך להסתיר אותו, לגונן את החברה מפניו ולגונן עליו בפני החברה.

השבתי לו, לאותו איש יקר, שהוא לא לבד, שאנחנו אתו ואנחנו אוהבים אותו ומקומו איתנו, קבוצה של הורים שלכולנו בן או בת המתמודדים עם מחלה נפשית ואנו תומכים זה בזה ולא מרפים. לעולם!!!


תגובות
אין תגובות לפוסט
04.08.2016 | 11:26

בוקר טוב,

שמעתי היום בתוכנית הנהדרת ברשת ב' - סדר יום עם קרן נויבך - על השינויים בחקיקה בנוגע למפעל הפיס.
שמעתי על השינויים השונים, אבל תפס אותי בעיקר עניין אחד, רעיון אחד אותו יכניסו או חושבים להכניס: הנפקת כרטיס מהמר, אשר בלעדיו לא ניתן יהיה להשתתף בהגרלות מעל סכום מסוים (נמוך יחסית). המטרה, כך אמר המרואיין, לעקוב אחרי אזרחי ישראל ולשמור שלא יהמרו יותר מידי. וואוו. ממש האח הגדול. המדינה תעקוב אחרי הפרט ותשמור עליו, תגונן על האזרחים מעצמם.

לא אכנס כעת לשאלה האם הרעיון טוב אם לא, אלא שהדבר העלה בי תהיות.

לאלה השואלים מהן התהיות ומה בין הרעיון דלעיל לבין תחלואה כפולה, שהוא העניין אשר בגינו נפתח פייסבוק זה, זו תשובתי:

ישנם לצערי קבוצה גדולה מאוד של אנשים המתמודדים עם תחלואה כפולה (בריאות הנפש עם התמכרות) שמחשבתם אינה צלולה, שבמקרה הטוב כושר השיפוט שלהם לקוי, ובמקרה הרע, אין להם כל כושר שיפוט שהוא. אנשים אלה, שלא מצליחים ולא יכולים לקרוא את המציאות כפי שהיא. אנשים שלא רק שנפשם חולה, אלא שהם מכורים לסם, דבר המגדיל את חוסר השיפוט. אנשים שמדמיינים שהם חיים במציאות אחרת. אנשים שאינם יודעים ו/או יכולים להתנהל באופן עצמאי.
למרות האמור, למרות העובדה כי אנשים אלה אינם מסוגלים להבחין בין נכון ללא נכון, שמדמיינים לדוגמא שהם מולטי מיליונרים ו/או שהם עם כוחות על ו/או שמישהו הוא אוייב בעוד הוא אח ו/או חבר קרוב וכיו"ב, למרות זאת המדינה שלנו, המחוקקים שלנו, נותנים בידם כח עצום, כח הרסני, כח שגורם להם להרס עצמי, נותנים להם להחליט לבד על גורלם. המדינה, המחוקקים, לא מאפשרים לבני משפחות של אותם מתמודדים לקבל החלטות שהן לטובת המתמודד היקר שלהם. לאחרונה אף שונה חוק האפוטרופסות ובין היתר המוטו היה - לא חשוב טובת המטופל אלא רצונו. כן, קראתם נכון. לא חשוב טובת המטופל אלא רצונו. הרצון הפגום והלקוי, הרצון שאינו נשען על בוחן מציאות נכון.

לא ניתן היום לכפות גמילה על אנשים אלו, לא ניתן להכניס אותם למסגרת של גמילה ללא רצונם (וכיצד ירצו, הרי הרצון שלהם נפגם ללא היכר, הן בשל מחלת הנפש והן בשל ההתמכרות), לא ניתן להכניס אותם לכל מסגרת שהיא ללא רצונם, אף לא לשיקום ו/או אפילו ל"בית חם" שיהווה עבורם קורת גג. אנשים אלו נפלטים לרחוב, כי בני המשפחה שלהם לא מסוגלים להתמודד איתם בביתם, ושם, ברחוב, הם עושים פשעים, מציקים לאזרחים ובעלי עסקים ולעיתים קרובות נעצרים ע"י המשטרה, אך משוחררים כי לא ניתן להעמידם לדין. ואין עוזר ואין מסייע.

הכיצד לא ברור לאלה היושבים שם למעלה ומחוקקים חוקים כי ללא אפשרות להכניס את אותם אנשים למסגרות מתאימות, הם למעשה מותירים את אותם מתמודדים קשורים, אזוקים וכבולים לנצח למחלתם הקשה, שרק הולכת ומחמירה ללא טיפול והשגחה, ויוצרים מעמסה בלתי אפשרית על בני המשפחה בפרט ועל החברה בכלל.

פשוט לא יאומן!!!!!

מה דעתכם?

https://www.facebook.com/mehalev.x


תגובות
אין תגובות לפוסט

מפיו של אב לבת עם תחלואה כפולה:

לפעמים אני מרגיש שהשמיים נופלים עלי,
שאין לי כח יותר,
שלמרות שהתברכתי באישה מדהימה, בילדים מקסימים,
בבית נאה, בעבודה לתפארת, בהורים, באחים, בקהילה וחברים,
אני מרגיש כל כך חסר מזל.

לפעמים אני מרגיש שהיאוש משתלט עלי, 
שאין לי כח יותר,
שלמרות שאני מאמין בתקווה, ואני מאמין שיהיה טוב,
ושיש יד מכוונת ושום דבר לא קורה סתם,
אני מיואש.

לפעמים אני מרגיש שחבל שהיא נולדה, 
שחבל שהיא קיימת, שכמה הכל היה יכול להיות אחרת אילו ולו,
שכמה יכול היה להיות טוב בלעדיה,
למרות שאני אוהב אותה כל כך, ורגע אחרי שאני עוזב את בית החולים
ומותיר אותה מאחור, הלב שלי מתפוצץ מגעגוע.

לפעמים אני מרגיש כל כך מסכן,
מרגיש קורבן של הנסיבות,
רוצה לחבק אותה חזק ולא לעזוב,
אוהב אותה כל כך ורוצה לצעוק לה באוזן -
"מטומטמת, תתעוררי כבר, שתפי פעולה והכל השתנה",
אבל יודע שכלום לא יעזור וכלום לא ישתנה.

לפעמים אני עצוב
מסתכל על תמונותיה מהילדות ורואה מעט מאוד מבעד לדמעות,
יודע ומבין שמה שהיה, כבר לא יחזור,
שחיי, חייה, חיי משפחתי השתנו לנצח - וזה עצוב.

לפעמים ... לפעמים ....


תגובות
אין תגובות לפוסט

שלום לכם, 

כל בן משפחה של מתמודד עם תחלואה כפולה ונמצא איתו בקשר, מכיר מקרוב את תחלואי המערכת הקיימת, את החסרים והליקוים שבה. בדעתנו להציף את הבעיה ולהביא לשינויה ומשכך אנו מעלים כאן בקצרה את החסרים והליקויים שחווינו על בשרנו, ובמידה ומי מכם נתקל בקשיים/עוולות/ליקוים ו/או חסרים נוספים, נא שתפו אותנו ונוסיפם לרשימה. 
 
 
1. העדר בתי חולים ו/או מחלקות יעודיות לתחלואה כפולה. המתמודדים עם תחלואה כפולה מוצאים את עצמם במחלקות שאינם מתאימות להם, ומשכך יעילות הטיפול בהם נפגמת ואינה אפקטיבית דיה. 
 
2העדר ידע ודרכי טיפול במתמודדים עם תחלואה כפולה, שעה שהם מאושפזים בבתי החולים לבריאות הנפש במחלקות רגילות (קרי, במחלקות לתחלואה נפשית בלבד, ללא בעיית ההתמכרות). הטיפול שם מתמצה בבעיה הנפשית בלבד ובניסיון לדחוק את ה"מסוכנות", ללא כל טיפול בבעית ההתמכרות.
 
3לעיתים קרובות המתמודדים משוחררים מוקדם מידי ובטרם נרגעה מחלת הנפש, כך שהם יוצאים מבית החולים ועדיין כושר השיפוט שלהם לקוי ואף לקוי מאוד. בעיה זו מחמירה, כמפורט בסעיף הבא, כאשר אין כל יכולת לכפות על המתמודד לפנות מיד לאחר האשפוז למסגרת טיפולית בה מצבו יתייצב.
 
4. מרגע שחרורם (מאשפוז כפוי), כשהמחלה/ות עדיין "בועטת ונושכת" וטרם הגיעה לשלב הרימסיה (ובעברית - "הפוגה" - משמדובר במחלות כרוניות, מטרת הטיפול אינה החלמה מלאה, אלא היעלמות חלקית או מלאה של התסמינים של המחלה), ועד הרגע שהם יכולים ללכת לשיקום - יש חור שחור גדול:
 
* בשל העדר יכולת לטפל במתמודדים ובהתמכרויות שלהם בכפייה, על אף שהמחלות, כאמור, פעילות, ובאין רצון מצד המתמודד, אין הם זכאים לסל שיקום. משאין הם זכאים לסל שיקום, אין להם כל פתרון שהוא!!!!!!!!! רובם נזרקים לרחוב ו/או לבתי משפחותיהם בלי יכולת טיפול, כך שבפועל מצבם מתדרדר יותר.
 
מספר הצעות שלנו:
 
א. לאפשר גמילה ו/או טיפול ו/או אחזקה בכפייה עד שהמחלה הנפשית מתאזנת, לרכך את התנאים של "אשפוז כפוי" ו/או של "המסוכנות"כלומר, כאשר ברור שכושר השיפוט של המתמודד לקוי ביותר, יש לתת לאפוטרופוס שלו ו/או כל מי שנאמן לטיפול בו את שיקול הדעת בבחירת מסגרת עבורו. 
 
ב. את האמור בא.1 יוכל המתמודד לקבל ב"כפר"/"בית חם" או כל מסגרת אחרת שאינה בית החולים. במקום בו יטופל המתמודד 24/7 כולל לינה, כלכלה וטיפול רפואי. בשל העדר מסגרת כאמור, אנו מוצאים מתמודדים שמאושפזים ימים רבים בבית החולים, כאשר הטיפול בהם שם אינו אפקטיבי ולא מקדם אותם לשום מקום.
 
ג. באם האמור לעיל לא מתאפשר כרגע בשל חקיקה/פסיקה/נהלים וכדומה, עדיין ניתן להקים מסגרות שיהוו עבור המתמודדים "בית", בלי תנאים מקדימים. קורת גג, מיטה, אורחה חמה וזאת במקום שיסתובבו ברחובות. משהו כדוגמת "אתנחתא" - מרכז סיוע ודיור זמני לנוער במשבר, כמובן בשינויים המחויבים.
 
5היה והמתמודד מגלה ולו רצון קל היותר, יכול הוא למלא טפסים לסל שיקום. סל שיקום הוא דבר נהדר, אולם לוקה הוא בלא מעט פגמים: 
 
א. תנאי סף לא פשוטים, כדוגמת ניקיון מסם של חצי שנה. עבור המתמודדים עם תחלואה כפולה, דרישת הניקיון הינה אבסורדית ויש לבטלה לחלוטין. על מנת למנוע מצב שמתמודד עם התמכרות פעילה "יקלקל" את אותו מתמודד שהתמכרותו אינה פעילה והוא כבר "נקי", יש להקים מסגרות, כאמור לעיל ולהלן, שיאפשרו גם למתמודדים שאינם נקיים להתקבל אליהם.
 
ב. הוועדות לסל שיקום שאמורות להתקיים בתדירות גבוהה, אינן מתקיימות והתור אליהן ארוך. מצב זה מגביר את הבעיה המפורטת לעיל, קרי  - העדר מקום בו יכולים המתמודדים לשהות מרגע שחרורם כאמור, ועד להתכנסות הוועדה. יודגש כי בחלק מהמחלקות בבתי החולים, שהינן רגישות מספיק, יכול המתמודד להישאר באשפוז (וחייבת הסכמתו לכך) עד לזימונו לוועדה. דבר שיכול להימשך למעלה מחודש!!!! במקרים אחרים, מופנים המתמודדים לביתם ו/או לרחוב ולמעשה מדובר בגזר דין מוות, שכן החזרה לסמים והתדרדרות מצבם הנפשי מובטחים, וקורה לא אחת שעד שמגיע תורו של המתמודד לוועדה, הוועדה הופכת ללא רלוונטית כי המתמודד חזר עמוק לסם ו/או מצבו הנפשי התדרדר, כך שהרצון לשיקום, גם הקל ביותר שהיה, נעלם ואיננו.
 
ג. ברגע שאושרה זכאות המתמודד לסל, אין מספיק מקומות טיפול (הוסטלים, דיירות מוגנת, דיירות לווינית, קהילה טיפולית ועוד) ולפיכך גם כעת על המתמודד להמתין עד שיתפנה מקום לאותה מסגרת אליה התקבל. לפעמים מדובר בהמתנה של למעלה מחודש!!!!! שוב אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, העדר מקום בו יכולים המתמודדים לשהות עד השתלבותם בשיקום.
 
ד. לאחר שהמתמודד התקבל לאחד ממקומות הטיפול/השיקום ונכנס אליהן, אם חלילה הוא מועד ומשתמש בסם (דבר שקורה לא מעט), הוא מורחק/מושהה/מסולק מהמסגרת הטיפולית, ושוב חזרנו לנקודת ההתחלה, והוא הופך להיות נטל כבד מנשוא על המשפחה והחברה. ברור שגם בעניין זה יש לעשות שינוי גדול.
 
כל האמור לעיל מביא את המתמודד ובני משפחתו לסיטואציה של "דלת מסתובבת" עם בתי החולים, אשפוזים, העדר טיפול ו/או שיקום וחוסר אונים.
 
6היה והורים מוכנים להחזיק את המתמודד בביתם (דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי), אין להם כל תמיכה או ליתר דיוק אין תמיכה מספקת. אין מספיק מרפאות לבריאות הנפש, וגם אלו הקיימות, אין בהם מחלקה יעודית לתחלואה כפולה ושוב נופלים מתמודדים אלו בין הכיסאות. אין מספיק מרכזי יום אליהם יכולים המתמודדים לפנות, לקבל טיפול ומסגרת, וללון בבית, אין עזרה כספית (למעט קצבת נכות למתמודד, שהיא זעומה ביותר ולא מספיקה אפילו לסיגריות, אותן צורכים רוב המתמודדים, בכמויות גדולות, בהעדר סם), אין מספיק מרכזי תמיכה למשפחות ועוד ועוד.
 
לסיום, נקודה חשובה נוספת היא ספורט. אנו סבורים שיש להכניס לתוך כל מוסדות הטיפול, בדיוק כפי שעושים במסגרות החינוך, את הספורט: התעמלות בוקר ואף למעלה מזה. אנו עוסקים באנשים שמתמודדים עם התמכרות לסמים ואלכוהול וכבר הוכח לא אחת כי ספורט משחרר לגוף חומרים בריאים שיכולים בהחלט לשמש תחליף ראוי.
 
נשמח לתגובותיכם, כאן ו/או למייל mehalev.x@gmail.com
 
שלכם, 

אמונת"כ


תגובות
אין תגובות לפוסט
31.05.2016 | 10:57
בוקר טוב,
להתעורר הורים, להתעורר!!!
כולנו שקועים מעל הצוואר בהישרדות, אבל אפשר גם אחרת.

כשהבן או הבת שלנו מתחילים לחרוג מההתנהגות הנורמטיבית, אנחנו עדיין מקווים שזו סתם השתוללות של נעורים וזה יעבור.
כשזה לא עובר אלא רק מחמיר, אנו אובדי עיצות ופונים לאנשי מקצוע שונים או לחילופין אנו מוצאים את ילדנו מאושפזים בבית חולים לבריאות הנפש ומסרבים להאמין אבל עדיין מקווים שזו רעה חולה וזה יעבור. משבר רגעי וזהו.

אבל בשלב כלשהו, מי אחרי שיחות רבות עם רופאים, פסיכיאטרים ואנשי מקצוע נוספים, ומי אחרי אשפוזים רבים וכואבים, ניטחת בנו האבחנה שהגוזל שלנו, שהילד עליו חלמנו ועל כתפיו הנחנו את כל חלומתנו, חולה. שמכננת בו מחלת נפש כרונית ואם לא די בכך, נוספת לזה גם מחלת ההתמכרות לחומרים פסיכואקטיבים. חלקנו מסרב להאמין, חלקנו מתכנס בתוך עצמו ומתאבל על אובדנו של חלום, וחלקנו, לאחר שעברנו את שני השלבים הקודמים, מנסה להתרומם ולפעול. לפעול למען המתמודדים שלנו, שלא תמיד מסוגלים לפעול למען עצמם, ולפעול למען עצמנו, לזכות שלנו לחיות, לצמוח ולשמוח על אף המחלה/ות שתקפה/ו את היקרים לנו ביותר.

לשם כך הקמנו את אמונת"כ, ארגון משפחות נפגעי תחלואה כפולה.

אתם לא לבד, הצטרפו אלינו.
mehalev.x@gmail.com

תגובות
אין תגובות לפוסט

אנו, קבוצת משפחות להם בן או בת המאובחנים באבחון כפול (מחלה נפשית כרונית יחד עם בעיית התמכרות לחומרים פסיכו אקטיביים), שמנו לנו כמטרה להעלות את הנושא הכאוב הזה – תחלואה כפולה – לקדמת הבמה. אנו מונים כיום כ-60 משפחות, והיד עוד נטויה. 

אוכלוסייה זו הינה השקופה והמוסתרת ביותר בחברה המערבית, אוכלוסייה הסובלת מסטיגמה נוראית, מאפליה וממחסור באמצעים ובמסגרות טיפול, והגיעה העת לשנות את המצב. נכון לשנת 2014, על פי הערכות, מגיע מספרם בישראל לכ- 120 אלף איש.

ההתמודדות והטיפול בתופעה של תחלואה כפולה טומן בחובו קשיים ואתגריים כמעט בלתי אפשריים. על פי הספרות המקצועית הקיימת כיום, קיומן של שתי הפרעות בעת ובעונה אחת, מחלה נפשית והתמכרות, מתאפיין בבעיות ייחודיות, לרבות הקושי האבחנתי – קושי לאבחן את הסיבה להחמרת המצב הנפשי ולקבוע אם מדובר בהחמרה בעקבות ההתמכרות או על רקע מחלת הנפש. בנוסף, בקרב המתמודדים ישנה נטייה להישנות שתי ההפרעות, דבר המאופיין בחוסר היענות לטיפול ובנטייה להימצאות במצבים מסכני חיים, באלימות, ובעיות רפואיות נוספות כתוצאה מהזנחה עצמית וחשיפה למחלות זיהומיות ואחרות.

על פי ניסיוננו, מעבר לבעיות המפורטות לעיל, בפועל, בשטח - אין רצף טיפולי באותם מתמודדים ובהעדר רצף, המתמודדים ובני משפחותיהם מוצאים את עצמם בתוך מעגל קסמים וכבתוך - "דלת מסתובבת":

הבעיה הנפשית ו/או ההתמכרות מתפרצת, המתמודד (שברוב המקרים אינו מצליח כלל להתמודד עם תחלואיו) יוצא מאיזון ונזרק לרחוב. ברחוב הוא משוטט ללא תכלית, מתדרדר למעשי פשע זעירים (במקרה הטוב) ולמעשים חמורים יותר (במקרה הרע). לאחר זמן מה, תוך שהמתמודד ובני משפחתו עוברים שבעה מדורי גיהינום, המתמודד מאושפז בכפייה בבית חולים לבריאות הנפש. בבית החולים מאזנים אותו באמצעות תרופות, וברוב המקרים הוא משתחרר עוד קודם שהוא מסוגל לתפקד "בחוץ", ומבלי שטופלה כלל בעיית ההתמכרות. בשל כך, ומאחר שבשלב זה המתמודד טרם זכאי לטיפול אותו מעניק משרד הרווחה, המכונה - "סל שיקום", ואין כל רצף טיפולי, אין מקומות המסוגלים ו/או מוכנים לקלוט אותו ולפיכך הוא מפלט שוב לרחוב. ברחוב הוא לא נוטל את תרופותיו, מגיע מהר מאוד, שוב, למושא התמכרותו, הבעיה הנפשית מתפרצת ביתר שאת, הוא שוב מתדרדר, חוזר לבית החולים וחוזר חלילה.

על פי ניסיוננו, הרבה מן המתמודדים כלל אינם מודעים לצורך שלהם בטיפול, לא בבעיה הנפשית ולא בעיית ההתמכרות. הם מסרבים להכיר בהתמכרות שלהם ומסרבים להכיר במחלתם הנפשית. בשל כך, קשה עד בלתי אפשרי "להחזיק" אותם בבית המשפחה ומאידך קשה לא פחות לראות אותם חיים כדיירי רחוב.

 כיום, במדינת ישראל, אין אפשרות לאשפז בכפייה לצורך גמילה ו/או מתן טיפול, אין אפשרות להחזיק במקום סגור אנשים, גם אם הם חולים במחלות הפוגעות קשה בבוחן המציאות שלהם, ללא רצונם.

"אני מאמין"

  •  אנו מאמינים כי למתמודדים עם תחלואה כפולה מגיעים חיים טובים יותר.
  • אנו מאמינים כי למתמודדים עם תחלואה כפולה מגיע טיפול טוב יותר.
  • אנו מאמינים כי למתמודדים עם תחלואה כפולה, כשאחת או יותר מההפרעות שלהם מתפרצת, מגיעים תנאי אשפוז טובים יותר וטיפול טוב יותר.
  • אנו רואים צורך דחוף בהקמת מחלקות מיוחדות לתחלואה כפולה בכל בתי החולים לבריאות הנפש, ובאלו הקיימים - בהוספת מיטות.
  • אנו רואים צורך דחוף ברצף טיפולי, החסר כ"כ היום, שילווה את המתמודד, מיום אשפוזו בכפייה ועד שיהיה מסוגל ומעוניין בחיים בתוך קהילה, תוך שהוא לוקח חלק פעיל בחיים הנורמטיבים.
  • אנו מאמינים כי מגיע למתמודדים בית חם, מכיל, אוהב ומטופח, בו ירגיש בבית, ירגיש שייך.

החזון שלנו

  • החזון שלנו הוא לדאוג לכך שיהיה למתמודדים ולבני משפחותיהם היכולת לחיות חיים סבירים, בלי חשש לכך שבשעות הקשות הם ימצאו ללא כל עזרה או סיוע, אובדי עצות מול המערכת ומול החיים.
  • מצאנו כי קיים "ואקום" בין הרגע בו משתחרר המתמודד מאשפוז כפוי ועד הרגע בו הוא נקי מסמים למשך תקופה של חצי שנה וערוך לקבל שירותים מ"סל שיקום". מצאנו כי אין למתמודד כאמור כל מסגרת, הכולל פתרונות דיור, ליווי ושיקום. בתקופת זמן זו, העלולה להימשך על פני תקופה ארוכה, אין למתמודד ו/או לבני משפחתו כל מענה.
  • בשל חוסר מענה, ישנם משפחות הקולטות את המתמודד לביתם, אולם אז חייהם הופכים לסיוט. אחד ההורים ולעיתים אף שניהם נאלצים להפסיק את עבודתם, או לצמצמן, המריבות בתוך המשפחה הולכות ומתרבות, המתמודד, שברוב המקרים מפסיק ליטול תרופות וההתמכרות שלו פעילה, הופך את כל סדר היום של המשפחה, כך שהשהות איתו תחת קורת גג אחת הופכת לבלתי אפשרית בעליל. שהות שכזו אינה מועילה, לא למתמודד ולא לבני משפחתו. ובשלב כלשהו המתמודד מוצא את עצמו ברחוב, משם הדרך לנפילה נוספת, לאשפוז נוסף, קצרה ביותר, וחוזר חלילה.
  • מתמודד שמשפחתו אינה מסוגלת ו/או אינה מעונינת לקלוט אותו בביתה, בשל האמור לעיל, מוצא את עצמו ברחוב  וגם אצלו, כאמור, הדלת מסתובבת.  
  • החזון שלנו הוא להקים ו/או לדאוג כי יקומו מסגרות טיפול וליווי, הכוללות מגורים, לתקופת ביניים זו, מסגרות שיתנו מענה מערכתי על פי מידת המוכנות של המתמודד ועפ"י חומרת המחלה ומאפייניה.
  • מסגרות, שככל שיהיה שיתוף פעולה עם המתמודד, יתנו טיפול מערכתי גם בשורש הבעיה ולא כזה הנותן רק מענה אקוטי לטיפול בסימפטומים.
  • מסגרות ברמה גבוהה, שיהיו נגישות לכל רמות האוכלוסיה ועם כל אנשי המקצוע אשר יכולים לסייע בתהליך.
  • מסגרות שיתאפשר להתקבל אליהן במידית וללא רשימות המתנה, שיהיה אפשר להתקבל אליהן בכל מגוון השלבים של המחלה, החל מהחמרה של המצב (אלא אם יש צורך באשפוז) לצד מתן מענה ואפשרות להתפתח בתנאים המתאימים להם. משלב קבלה ראשונית (גם ללא שיתוף פעולה פעיל מצד המתמודד) ועד להשתלבות מתאימה בקהילה תוך הישארות במסגרת המתאימה לצרכיהם בהתאם לשלב בו הם נמצאים.

 אנו מאמינים, תאמינו בנו.

לכל מידע נוסף ו/או רצון להצטרף אלינו ו/או ליתן הערות ו/או הארות, נא לפנות ל – 054-4447650

 

 

 

 

 


תגובות
1.
רצף טיפולי בתחלואה כפולה (לת)
ענבל קרייזר   17.05.16 | 13:49
שלום רב,
ללא ספק זה אחד הנושאים המורכבים והלא מטופלים כראוי כיום. אני מבינה לעומק את המורכבות המדוברת ומברכת על כל יוזמה של התארגנות שיכולה לפעול למען שיפור, שינוי וקידום בתחום. אשמח לסייע ככל שניתן.
בברכה,
ענבל קרייזר עו"ס, תחלואה כפולה

למעלה