קהילת בריאות הנפש - ממ"נ


נושאים נבחרים בקהילה

יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה


וויתור, שחיקה ואתיקה


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



ירושלים 2.10.2018

וויתור, שחיקה ואתיקה.

בני נכנס למחילה של וויתור : אינו רוצה דבר, אינו מתלונן, אינו משתוקק, ואינו מצפה לדבר. תהליך הכניעה החל עם "פגיעת הברק " של פריצת המחלה, והתעצם עם הפער הבלתי אפשרי בין מה שמתרחש בראשו פנימה, לבין המציאות הסובבת אותו, והתרחב עם הבלבול שפער זה גורם לו.

היום, לאחר שנים רבות של מחלה-שלא -נעצרת ותרופות -שלא -מסייעות בני הוא אדם חסר אנרגיות חסר תקוות, וחסר יוזמות, ויכול להתחפר בתוך עצמו ללא תקשורת עם הסביבה שעות ארוכות. לעיתים יושב במקום אחד ללא ניע, ולעיתים משוטט בדרכים הלוך ושוב ללא מטרה.

יחד עם זאת, בני אוהב לחיות, בני רוצה לחיות, הוא משדר זאת באופן שלא מעורר בי ספק כלשהו.

כשמסייעים לבני בארגון ובבחירה, כשתומכים בו, בעיקר בתחומים בהם הוא מרגיש יותר בטוח, מתגלים באופן בלתי צפוי שיתופי פעולה, יכולת התחברות, ואפילו מסוגלות כלשהי להנאה. ה"נס" הזה יכול להתרחש, רק כשיש תיווך מיומן, וליווי מכוון אישית. באופן עצמאי זה לא קורה.

אלא שהעמימות, חוסר הוודאות והקונפליקט המובנה בין פסיביות הרסנית לבין רצון חיים של אדם צעיר – מזמינים שחיקה של הסובבים אותו, ושל אלו האמורים לתמוך בו.

אני, אימו, מתמודדת עם רגעים וקטעים מייאשים, מתסכלים ומעצבנים שנים רבות. הקושי הגדול עבורי כיום - חוסר היציבות הלא מוסבר והלא מובן. בחברתו אני מרגישה "נוסעת" כל הזמן, ללא הפוגות, ברכבת הרים/ רכבת שדים, כשמצבי תודעתו ומצבי רוחו של בני משתנים ללא הרף, וכמעט אי אפשר לצפות היום את מה שיקרה מחר. לא אחת אני "נופלת" לכעסים, לתסכולים, ולייאוש. ביום כיפור האחרון כשעשיתי את חשבון נפשי, ביקשתי סליחה מבני ומאלוהיי, על צעקות שצעקתי על סבלנות שאיבדתי ועל האמונה שהתרופפה. בטוחתני שבשמים וגם בארץ סולחים לי מכיוון שליווי מחלה כזאת עם פגיעה קשה כל כך לאורך שנים וללא הטבות, היא כבדה על כתפיים של כל בן אנוש. יחד עם זאת, אף לא לרגע אחד שקלתי לנטוש את התפקיד שגורל חיי הטיל עליי -- ללוות ולתמוך בבני הפגוע, תפקיד שיש בו השקעה חסרת פרופורציות בין תשומות אדירות לבין תוצאות מזעריות.

בעיניי מדובר בתפקיד מוסרי ראשון במעלה.

במערכת השיקום, בה חי בני, אמורים להכיל יותר ממני את גחמותיו, שגיונותיו ואת "שבירת הכלים" הניכרת בהתנהגותו. הצוות אמור להיות רגיש, סבלני, סובלני, אכפתי ויצירתי בהתייחסותו לאדם החולה מתוקף המנדט שקיבל לטפל באנשים מורכבים מאד ופגועים מאד. אלא שבמערכת הציבורית העומס הרב והשחיקה הנלווית נוגסים ללא רחם. נוכחתי שהצוות והמערכת כולה מסתפקים לרוב בקיום בסיסי בלבד של בני האדם הנזקקים לה.

ואולי זו ה"אתיקה המקומית" הסוברת שאין להשקיע באדם שלא משתפר, מותר להתעלם מאדם שלא מבקש, ואם הוא מביע התנגדות (התנגדויות גם חולפות.) מותר לא להתייחס אליו, אפשר להטיל את האחריות עליו, וכך לא חייבים להתאמץ למצוא מענים שיקומיים. באתיקה שאני מכירה ומאמינה בה, חייבים לטפל / לשקם כל אדם, ואסור למדוד שיקום של נכה נפש במונחי עלות/תועלת. כדי להגיע לאיכות חיים מכובדת של כל מי שמתמודד עם מחלה נפשית ארוכת טווח, צריך הצוות להאמין באפשרות של שינוי ושיפור, ללמוד שפת תקשור שונה מן המוכרת לכולנו, שפה שלא מקבלת מילים כפשוטן. לדאוג לליווי אישי רגיש לפרטים הקטנים של החיים, ונגיש למתנתקים ולמתרחקים מתוך מצוקה שלעיתים לא מובנת גם להם. הלמידה והאמונה חייבים להיות מתורגמים למעשים.

כדי שאנחנו כחברה לא נוותר, ונדאג לחלשים בתוכנו להגיע לאיכות חיים ראויה, יש להשקיע גם כלכלית, גם טיפולית וגם מחקרית, במיוחד לגבי אלו שהסיכוי לשיפור משמעותי במצבם אינו גדול.

ואיך למנוע שחיקה מאנשים שבחרו לעסוק בתחום ערכי מאתגר וקשה של תמיכה בבריאות הנפש? תשובתי פשוטה : הכשרה ראויה, תנאים הולמים, השראה וחיזוקים, וכמובן, תיגמול הוגן.

מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה