קהילת בריאות הנפש - ממ"נ


נושאים נבחרים בקהילה

יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה


על המצב הקיומי שלנו


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



ירושלים  15.11.2017

לפתע, בני נזקק לאשפוז בדחיפות. תודעתו הייתה במקום אחר, והוא התנגד למאשפזים.
ארבעה גברים חסונים קיבלו את התפקיד להעביר אותו ממחלקת המיון למחלקה המיועדת.
וכשלא הסכים ללכת יחד איתם, נאלצו לגרור אותו. בני זעק לאורך כל הדרך שהתמשכה והתמשכה:
"הניחו לי בבקשה, עזבו אותי בבקשה, הניחו לי בבקשה, עזבו אותי בבקשה..."
קולות הבקשה, שלא היה סיכויי שייענו להם - הדהדו בחלל סביב כצלצולי פעמונים של כאב וייאוש.
ואני, אימו, פוסעת מאחורי בני עם ארבעת הגברתנים, מגבירה את קולי כדי שישמע : "אין בררה, האישפוז לטובתך, האישפוז זמני, אני איתך!"
אינני בטוחה אם מה שצעקתי אכן הגיע לאוזני בני ה"נגרר". ליבי דאב ועיניי דמעו. זוכרת שהילכתי בעולם הזוי,
מרגישה הרבה השפלה וכאב הכרוכים במעבר ה"אין בררה" הזה, ואני ממלמלת מדברי הרבי מקוצ'ק :" אין שלם כמו לב שבור".

המצב הקיומי, שאליו בני נקלע, ואני בעקבותיו, המם אותנו למן פריצת המחלה : התלות בתרופות,
התלות במערכות, התלות במצבי רוח מתחלפים, חוסר האונים מול מיעוט הידע לגבי המחלה והטיפול בה.
חוסר במענים יעילים לטיפול בבעיות הקשות שכן ניתנות לטיפול ועוד ועוד.
המצב הקיומי הזה נמשך כבר 26 שנה, ולצערי, אינני רואה אורות באופק, למרות השתדלותי,השתיכותי לעמותת משפחות נאבקות ,
ומאמציי אנשי מקצוע אכפתיים בתחום בריאות הנפש.
בני הוא גבר בוגר, שוחר חופש, עצמאות ופרטיות. מחלת הסכיזופרניה גלגלה אותו לכלא של חרדות,
פאניקות וחוסר שקט – מה שמחייב אותו בתלות מלאה ברופאים ובתרופות, באנשים מקצועיים ולא מקצועיים, במערכות בירוקראטיות רובן נוקשות, וגם לתלות רבה בי כאמא.

הנסיון האמיץ של בני להימלט מן הכלא של המחלה על כל ספיחיו הביא אותו לאשפוז הנוכחי שהיה הכרחי.
שנים רבות האמנתי שהכלא של המחלה הוא מצב קיום זמני, היום ברור לי שזהו גורל.
עשרים ושש שנה אני חיה יחד עם מחלה נפשית/מוחית קשה מאד, בשנים הראשונות למדתי את המחלה, והאמנתי באפשרויות של "החלמה".
היו שנים שהתביישתי בה וגם ניסיתי להסתירה.
שנים רבות יותר נאבקתי בכל מה שחוויתי כעיוות, שיבוש ופגיעה במתמודדי הנפש החלשים.
היום, אני מתחילה להשלים בכאב עם המצב הקיומי הבלתי צודק שנכפה על האדם הנפלא שהוא בני.

יחד עם זאת, אני משוכנעת שיש חובה לפעול כדי לשפר באופן משמעותי את איכות החיים של בני ושל כל המתמודדים כמוהו.
חיוני ודחוף לתמוך באופן הכי מכובד והכי נדיב בהם ובבני משפחותיהם שגורלם מעיק.
כחברה, עלינו לזכור ולהפנים ש"כולנו רקמה אנושית אחת", וחובתנו לדאוג במיוחד דווקא לחלשים יותר.

מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה