קהילת בריאות הנפש - ממ"נ


נושאים נבחרים בקהילה

יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה


אבסורדי - אין להשלים


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



23.12.2016  ירושלים

עבר חודש מאז המפגש ביני, בין הצוות המטפל בבני בעמותה, וצוות השיקום במשרד הממשלתי, שבנוסף על העברת כספים כסדרם, אמור לפקח על איכות חייו של בני - מתמודד נפש, פגוע קשה.
לא אני יזמתי את המפגש אך נעניתי ברצון להזמנה באמונה שמתכוונים להתמודד עם הקשיים שהחמירו לאחרונה אצל בני, בשיתוף פעולה אפשרי ובונה.
יצאתי מהמפגש בתחושה קשה ובלתי נסבלת. רק אז קלטתי את המצב האבסורדי שאליו נקלענו :
במקום חשיבה משותפת על פתרונות אפשריים, מצאתי עצמי נחקרת ומתגוננת ללא הקשר ענייני.

אני לוקחת על עצמי אחריות על רופאים, קניות, שבתות וחגים, תרבות, חוגים ועוד.
הצוות המטפל מעביר אליי מטלות של שליחויות (העברת תרופות, העברת כספים במזומן ובזמן וכו').
ברור לכולם שאתייצב מידית למילוי כל מטלה כדי למנוע הזנחה. והנה אני מוזמנת למפגש פורמאלי שלתחושתי, בדיעבד, עסק בצרכי המערכת ולא בצרכים האמיתיים הנוכחיים של בני - המגובים במכתבי רופאים. השדר שקיבלתי -הסמכות היא הקובעת ואין מקום לדיונים, גם לא על תוצאות השיקום.
בני הוזמן לפגישה, אך הוא לא הגיע מכיוון שאינו מסוגל להתמודד עם דרישות המערכת ודרישות החיים בכוחות עצמו.

אני מלווה את בני כאמא וכעובדת סוציאלית זה 25 שנה בצמידות ובמסירות , אבל אין לי מעמד המאפשר שיתוף בחשיבה על פתרון בעיות ושמירה על איכות חייו של בני.
כאשר אני מביעה בקורת לגיטימית – אני מורחקת.
לאורך השנים מתגברות בעיותיו של בני : ירידה במשקל, הרטבות, הקאות, התנתקויות, קוצר רוח, קשיים בהבנת המציאות סביבו, חוסר יכולת להתרכז ועוד. הבעיות נוצרו בשל המחלה הקשה, ונטילת תרופות "כבדות" במשך שנים . ומה שמחריף את המצב - חוסר יכולת עצמית לטפל בבעיות אלו, חוסר יכולת מילולית לבטא את מצוקותיו, וחוסר יכולת לתקשר במטרה להקל על קשייו.
ודווקא עכשיו, כשברור לי, חד משמעית, שהוא זקוק לתוספת ליווי וסיוע יותר מאשר בעבר – מודיעים באופן פורמאלי על הפחתת הליווי.

להערכתי, סומך/כת, מדריך/כה אישי/ת מיומן/ת , בנוסף למה שנמצא בקהילה התומכת, עשויים לפתור רבים מן הקשיים היומיומיים המכשילים את השתלבות בני בקהילה. המענה של סיוע נוסף, יכול להתאפשר משום שבני משתף פעולה עם מי שרוכש את אמונו, ומסייע באכפתיות. את המענה צריך לבנות עם התאמות ועם שיתופי פעולה אמיתיים. אם אין תקציב ציבורי, יש לנו תקציב פרטי .
לצערי, נעניתי בסירוב גורף לתוספת ליווי אישי פרטי בתוך המסגרת הציבורית עקב כללים וסטנדארטים. קשה לי להבין התנגדות של המערכות לפתרון ה"סיוע הנוסף", כאשר אין הצעת פתרון חלופי, אלא הסתפקות במה שהאדם יכול בעצמו, גם אם זה הישרדותי ולא מכבד.

חיפשתי מקום אלטרנטיבי הולם שבני יוכל לקבל בו את איכות החיים הראויה, ולא מצאתי.
הפתרונות הסטנדרטיים המקובלים אינם נותנים מענה לקשיים האישיים המיוחדים שלו.
כולם מסכימים שזכותו של בני, ושל כל המתמודדים הפגועים מאד, לקבל טיפול המכוון לאיכות חיים טובה, ולחוויה חיובית אישית – "care palliative". מדוע אין מיישמים זאת ???
משתתפי המפגש האבסורדי מלפני חודש , הם אנשים טובים, ודומני שגם אנשי מקצוע ראויים המכירים את האתיקה של העבודה הסוציאלית, אלא שהמפגש לא עסק בחשיבה רצינית על מהות הסיוע שיינתן לבני כדי שיתנהל בקהילה באופן סביר ומכובד, ובלעדי סיוע זה חייו נחרצים לחריגות ולעליבות, אלא עסק בפורמאליות, ובהצדקת המצב הקיים.

כמי שמשתתפת במסע סיזיפי ארוך ומתיש שגורלנו כפה עלינו, אני מבקשת את שיתוף הפעולה המקצועי שיסייע בגיבוש פתרון מעשי אפשרי מיידי של חיים מכובדים בקהילה לבני המתמודד עם נכות נפשית קשה.
ומכיוון שכדי להגיע ליעד המבוקש האפשרי נזקקים לסיוע תומך הולם משלים - לא לחשוש ממנו אלא לשלבו. 

מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה