יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

בנינו שטרם החלימו - שמירת כבודם ומניעת פגיעה בהם


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



ירושלים   15.10.2013

ביום כיפורים האחרון נשאר בני בדירה האמורה להגן עליו. זה היה רצונו וכיבדנו את רצונו למרות הנוהג לשהות בחגים עם משפחתו. לא דאגתי מכיוון שבדירה היו  שלושה דיירים  בהשגחת מדריך אחד.
בני הוא אדם מסורתי ובחגים הוא מקיים מנהגי חג, גם הפעם הוא התכוון לקחת חלק ביום הקדוש עבורו.   לשם כך היה זקוק לתיווך של ממש, מתוך תשומת לב ואכפתיות הממוקדות בצרכיו, ביכולותיו וברצונו.
 
במוצאי יום כיפור באתי לקחתו לארוחה שוברת הצום, ומצאתי אדם מוזנח בחדר מוזנח עוד יותר.
ההזנחה הלמה בי קשות. תהיתי, לאיזו רמת הזנחה ניתן להגיע ביום אחד, כשמטפל נמצא בדירה ואחראי על שלושה דיירים בלבד. במהלך יום כיפורים זה, לראשונה בחייו, בני לא זז מחדרו כל היום, המדריך שהה  במקום, וכנראה לא טרח לסייע בקימה מן המיטה ולהתארגנות סבירה וראויה .
 
ידוע לי, שכאשר בני שוקע במצב רוח כבד הוא אומר "לא" לכל פנייה. אבל, עם קצת יחס, מעט השקעה, ובעת הצורך גם תרופת הרגעה (בהמלצת רופא) - הוא מתחבר לערכיו ולחיוב שבחיים.
אם מתעלמים ממנו כאשר הוא מרגיש רע, ומזניחים אותו, הוא מאבד את צלמו, את כבודו, ובעיקר סובל .
 
קל להעביר אליו את האחריות ולטעון  שהוא לא רוצה, לא עושה, לא משתף פעולה, לא מדווח וכולי.
אבל למדתי, שמסוגלותו הנוכחית לשאת באחריות היא חלקית בלבד, מה שמטיל על הסביבה, ועל  המטפלים בו – אחריות  כפולה ומכופלת.
 
כשהגעתי לדירה המוגנת של בני  במוצאי יום הכיפורים, הייתי עדה למצב השפלה של אדם, מצב שבני וגם חבריו לדירה לא  מסוגלים לדווח עליו.
 
כדי להמחיש את התמונה לה הייתי עדה במוצאי יום כיפור, אשווה זאת לצפייה בנכה משותק ברגליו הנע אך ורק בעזרת כסא גלגלים, והמטפל בו לא שם לב שכסא הגלגלים מרוחק, ולא מקרב אליו את הכסא, זאת למרות העובדה הברורה, שהנכה לא יכול לנוע, אפילו לא לכיוון השירותים, אם כסא הגלגלים לא מוזז לכיוונו ומועמד בקרבתו. הנכה לא מסוגל להזעיק את המטפל מכיוון שאימתו משתקת באותו הרגע גם  את קולו...
 
ביום כיפור תשע"ד, מצאתי את בני בדירתו המוגנת מוזנח, מחוסר כבוד, חרד ושותק.
 
הייתכן שהמדריך/ מטפל לא ייחס חשיבות ליצירת סביבה מכובדת שמאפשרת, גם לבני שטרם החלים לחוות את יום הכיפורים, הייתכן שהמדריך חילק תרופות, פנה לתפילותיו ולא התפנה לשמור על כבודו של אדם המתמודד עם קשיים נפשיים, ועם סבל רב ?
אני סוברת  שניתן היה לשפר את מצבו של בני, ואת איכות החיים בדירה באותו יום דין, אילו המדריך המופקד היה מאמין בחשיבות איכות חיים מכובדת לנכי נפש קשים ומשתדל בהתאם .
  
אני זועקת כאן, כדי לומר שמשהו פגום בחברה שאינה מונעת פגיעה נוספת במתמודדים שטרם החלימו.
הפגימה קיימת מכיוון שלא נעשה מאמץ פעיל לשמור על כבודם וצלם האנוש של אותם בני אדם,  שמחלה קשה פגעה בהם, ושאין באפשרותם להגן על עצמם בכוחות עצמם.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה