יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

על בחירה ובחירות


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



25.01.2016 | 15:00

ירושלים  22.1.2013

השנה מדינת ישראל מקיימת בחירות לכנסת התשע עשרה ב- 22 לינואר - אותו תאריך שבו, לפני עשרים ואחת שנה, פרצה מחלתו של בני בעת שרותו הצבאי.  עובדה זו מביאה אותי להרהר במהלך המחלה של בני ובבחירות שעשינו ושעשו אחרים לגביו, בחירות שהשפיעו ומשפיעות על חייו של בני ועל חיינו במשפחה ובקהילה .
 
 במפגש החודשי האחרון אצל הפסיכיאטר של בני, אני מבקשת לבחון שוב את התרופות, משום שהמצב לא התייצב מאז ההחמרה האחרונה  ולפיכך חייו של בני אינם טובים. אני סוברת שגם אם התרופות עדיין לא מסוגלות לרפא את מחלתו הקשה,  בכל זאת הן כן מסוגלות להקל על התסמינים ולאפשר איכות חיים סבירה. לפיכך, אני מבקשת מן הרופא לשתף פעולה עם חוות דעת רפואית נוספת, ולהמשיך לבדוק התאמת תרופות עד שהמצב ישתפר.
תשובת הרופא  : " דמנציה פרקוקוס", במילים אחרות : אין טעם להמשיך לחפש. ידוע לי שבמונח לטיני זה השתמש הפסיכיאטר השוויצרי  אויגן בלוילר לתיאור מחלת הסכיזופרניה. בשנת 1911.
תשובה זו של  הרופא הולמת בי,  ואני שואלת : האם לא השתנה דבר במאה השנים האחרונות בהבנת המחלה ובטיפול בה ?
 
אני בטוחה שעצם השימוש במונח "דמנציה" לגבי בני היום מעוות את התמונה לרעתו: מצבו של בני אינו עשוי מקשה אחת , אלא  מורכב ומשתנה :  בני גם מתנתק , גם  חרד, גם נתון למצבי רוח  וגם קצר רוח. יחד עם זאת ובמקביל הוא מנגן, מביע אהבה, מביע דעה , ובסביבה המתאימה לו הוא משתף פעולה ומגלה השתייכות אליה. כמי שהיה בעל מודעות פוליטית גבוהה  בני מתעניין בבחירות הנוכחיות בישראל, והחליט לבחור במה שהאמין בו בעבר, אגב התמתנות מסוימת הקשורה בהתבגרותו. כאשר בני מרגיש מעט טוב יותר הוא מתאווה לחיים כמוני. בסוף השבוע האחרון חוויתי זאת, כשבמהלך טיול בשפלת החוף ביום חורף יפה, סעדנו במסעדה בזיכרון יעקב, ועיניו חזרו להאיר.
 
במרחבי השיקום הפסיכיאטרי שאליהם הגענו, נתקלתי באנשי מקצוע מגוונים, בגישות באמונות ובדרכי עבודה השונות זו מזו.
באופן גס ניתן לחלק את ההתיחסויות  שפגשתי לשני גושים גדולים :
הגוש האחד - אלה  המסתפקים במה שיש, המרוצים אם החולה שורד מחוץ לבית החולים, ומוותרים על מאבק לשיפור מצבו ולשיפור חייו.
חלק  נכבד ממטפליו של בני שייכים לגוש זה. הם ספקנים מאד לגבי אפשרויות של שיפור והחלמה.
הגוש השני  -  המאמינים , הנאבקים, המקווים. הן בתיאוריה, והן במעשה.
אני ועוד רבים מן המתמודדים ומאנשי השיקום הפסיכיאטרי שהכרתי  בשנים האחרונות שייכים לגוש המאמינים היודעים, שגם  בתוך מציאות קשה חשוב לקוות וגם לטעת תקווה, וחשוב שיימצא אומץ לא לוותר על האמונות האלו.
 
ובחזרה אלינו:  אני בוחרת להאמין שניתן למצוא איזון תרופתי טוב יותר מן הקיים עתה, וניתן למצוא  סביבה ואורח חיים שישפרו את מצבו של בני ואת איכות חייו, גם אם צריך לחפש את אלה ולהיאבק עליהם.
 
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה