יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

אפילוג - סגור/פתוח


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



ירושלים 12.8.2012

חשבתי לסיים את כתיבת קטעי היומן האלה בנימה משלימה ופחות לוחמנית.
 
והנה מצאתי עצמי בוויכוח מול אחד האנשים הקובעים ביותר במערכת הטיפול בבני:
הוא אמר שהמחלה של בני היא מעגל סגור, ואף הזכיר את גילו של בני בכוונה להראות שמאוחר לצפות לשינוי משמעותי, הוא טען נגדי שאינני מקבלת את המחלה, הנוטה להסלים, ורמז שמה שנותר לי הוא להשלים עם מצב נתון גם אם הוא לא טוב.
אני הזדעקתי, כי אני רואה את התהליך שבני עובר מאז פריצת מחלתו כתהליך שבלולי –קו שיוצא מנקודה, סובב אותה ומתרחק ממנה בכל סיבוב, ואם הנקודה היא המחלה, ההתרחקות ממנה  היא ההתחברות האישית האיטית, בחזרה אל חיים מתחדשים ובעלי משמעות כלשהי - ולא כמעגל סגור.
ייתכן שאמונתו של בעל הסמכות מתבססת על למידה מסורתית. ייתכן שהוא מתבונן  במספר נקודות ברגע נתון, ולא רואה את התמונה הכוללת לאורך זמן, אבל אני למדתי שמה שקורה לבני איננו סגור כלל, אלא משתנה ומתגוון בסיבובים השונים, לעיתים נסוג, לעיתים גם חותר קדימה.
למדתי שלתרופות חלק נכבד בתהליך הדינאמי, אך אין ספק שיש עוד גורמים משפיעים רבים.
נוכחתי בפער בין האמונות של אותו בעל סמכות ושל עוד רבים העוסקים בתחום בריאות הנפש לפי תורות ישנות, לבין המציאות החיה, שאותה אני מלווה ולומדת בשנים האחרונות.
כך, לדוגמא, בניגוד לעמדתו של עמית למקצוע, שיעץ לי להשלים עם מה שיש היום לבני והזהיר אותי שמעורבותי עלולה לקלקל, עתה יודעים במערכות השיקום הפסיכיאטרי כי שותפות משפחה חיונית ותורמת.
האם החולה במחלת נפש קשה נידון לחיים סגורים וחסרי תקווה, כפי שרמזו לי ?
 
אמונתי, תפישתי וגם ניסיוני דוחים עמדה זו.
 
במשך השנים הרבות שבהן אני מפעילה את התוכנית "דרכון לקהילה"* - חוגים מותאמים ונגישים לפגועי נפש, זכיתי לפגוש אנשים שמחלה קשה נפלה בחלקם, והם מתמודדים בגבורה, ומצליחים לחיות באופן מלא ומשמעותי.
אינני מקבלת עמדה זו גם באופן אישי: ידוע לי שבני לא יחיה "כמו כולם", אבל אני מאמינה שבעזרת הסיוע הנכון הוא יוכל לחיות באופן משביע רצון עבורו ועבור כולנו.
 
אי אפשר להעלים את הקול של הייאוש במקהלת הקולות מסביבי, אחד האבות אמר לי בכאב: בני לא טופל כמו שצריך, אבל אינני בטוח, שגם  לו קיבל את הטיפול והשיקום המרביים היה מסוגל לחזור ולחיות בחברתנו, ואני הנהנתי בראשי כמי שמכירה את הייאוש באופן אישי.
 
מבחינתי, הלוחמנות נחוצה עדיין. היא נחוצה כדי לדחות דעות מיושנות על מחלות הנפש, כדי למנוע הבאת אנשים למסגרות סגורות, וכן למסגרות מוותרות ומפנקות שאינן מאפשרות התמודדות אישית, וכך הופכות לביצות טובעניות שניתן לשקוע בהן וקשה לצאת מהן.
הלוחמנות נחוצה גם כדי לא להזניח אנשים חולים מאוד שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, ונוח לא לראותם.
 
במבוך של הפגיעה הנפשית, גם אם כל אחד מאנשי המקצוע יעשה כמידת יכולתו, והחברה תסייע לנכי נפש בתרופות הולמות, בנגישות ובסביבה מקבלת ומסייעת –  עדיין נותרה משימה קשה המוטלת על המתמודדים עצמם: לרצות להיחלץ מן המחלה, וללמוד לנווט ולנהל את מחלתם והחלמתם בהתאם למצבם וליכולתם.
 
מיכלי.
 
"דרכון לקהילה", עמותת שק"ל, ירושלים.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה