יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

לראות את האחר


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



25.01.2016 | 14:47

ירושלים 11.3.2012

בניסיוני להתקרב למסורת גיליתי שמצוות רבות לא יכולות להתקיים בלי חברה, בלי חברתיות וללא הכרה בקיומו של אדם אחר. ההיבט החברתי והמוסרי משך אותי לחזור למסורת היהודית.
בני החל להתקרב לדת ביוזמתו ובהשפעת סביבת מגוריו, וכדי לסמן זאת ברור - שם כיפה על ראשו.
בני זימן לברכת המזון את אילו שיושבים ליד השולחן יחד איתו בארוחת החג ("זימון"): כך מנחה הסידור לנהוג כאשר שלושה אנשים, לפחות, יושבים ליד אותו השולחן. אולם מרגע שבני החל בקריאת הברכה, התנתק מן האחרים באופן מוחלט: הוא ברך לבדו, ולא ראה איש סביבו. האורחים ניסו לרמוז על רצונם לברך, אך הוא לא שמע שיש עוד אנשים הרוצים לחלוק את הברכה עימו.
בני התקשה לראות את האורחים ליד שולחן החג, אף שרצה בהם וקיבל אותם בחום עם כניסתם.
 
בשנים האחרונות, מאז שקע בבועה שלו, בני מתקשה לראות את האנשים סביבו ולקלוט את קיומם, קל וחומר את נקודות המבט שלהם, ואת הרגשותיהם.
 
האם אובדן היכולת של ראיית הזולת הוא תוצאה של התמודדות אישית קשה, תוצאה של מאבק הישרדות ממושך, או השלכות של פגיעה אחרת?
 
אני לומדת לראות את בני, וגם את האחרים, באופן כולל על המעלות ועל החסרונות שבהם. אני מנסה לראות את בני האדם הנמצאים בקשר איתי, לטוב ולרע, מנסה לנפות את הצרכים האישיים ואת האינטרסים הפרטיים שלי מתמונת הזולת כפי שהיא מצטיירת בעיניי. אם עולה ביקורתיות כלפי האחר, אני נלחמת בעצמי, וכאשר אני קולטת קושי אצל האחר אני נדרכת ומנסה להתגייס לעזרתו.
 
בשנים הרבות שבהן פסעתי בצד בני החולה, אני משתדלת לדבר ולשוחח עם אנשים, כשמתאפשר, במטרה להבין אותם.
ב"פינג פונג " של השיח ביני לבין אחרים הרגשתי לפעמים שאין תקשורת של ממש. יחד עם זאת, זכיתי למענים הולמים, לביקורת ראויה וגם להכרת תודה.
תודות שקיבלתי בדרך נבעו מסיוע נכון בזמן אמת, ואפילו מרצון טוב בלבד, שהצליח לעבור אל הזולת.
בדרך פגשתי חברים אמיתיים, שראו אותי כמות שאני, תמכו בי ברגעים של משבר, חיזקו אותי בחיי, חיזקו את הידידות המשותפת, ואני מודה על כך.
 
ודומני, שילדים בכלל, ובני בפרט, אינם מסוגלים לראות את אימם כבת אדם - עם כוחות ועם חולשות, עם שמחות ועם עצב- גם כשיש קשר קרוב וטוב, לפחות עד הבשלת ההתבגרות הנכונה.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה