יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

גשר לקשר


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



23.01.2016 | 14:09

ירושלים  28.9.2011
 
כשבני עובר לשתיקה רועמת, אני מרגישה כעומדת מול חומה בצורה ללא אשנב ודלת, וללא סיכוי להבקיע את חומת הניכור. בני צולל לעולמו הפנימי, והתקשורת המילולית איתו הופכת בלתי אפשרית. אני מרגישה שהוא מצוי עמוק במעמקי ים, בתוך פעמון, שמאפשר עדיין קליטת חמצן לחיים, אך איננו מאפשר ערוצי תקשורת פשוטים.
 
אפילו כשבני זקוק לסיוע בעולם של יום-יום, הוא חוסך במילים ומניח שמישהו כבר ייתן לו את הסיוע בלי שיבקש מילולית. ואם קורה ובקשותיו הלא מדוברות אינן מתמלאות מידית, הוא מבטא כעס . כיום, בני אינו יוזם שיחות עם אחרים, איננו מנדב מידע, וממעט להשיב לשאלות גם כשפונים אליו.
הוא מנהל שיחות עם עצמו, מול עצמו, אך מול בני האדם האחרים, כולל אותי, הוא שותק לרוב.
 
מה הטעם לדבר, מי יקלוט, מי יבין -  אני שואלת ודומה שאני מבטאה בעיקר את תחושותיו שלו.
 
בבריכה, במלתחה, אני פוגשת גברות דוברות רוסית שמשוחחות ארוכות ביניהן.
אינני מבינה את השפה, אך אני קולטת את הקרבה שבין המשוחחות ואת השיתוף המילולי בפרטי פרטים במהלך פעילויות הברכה. אני מרגישה שהגברות הללו תומכות אישה ברעותה באמצעות דיבור והקשבה.הדיבור הקולח שלהן, גם אם אין בו תכנים עמוקים, ממלא את אווירת המקום בחום חברתי.
 
אנחנו, בני הדור שלי, בוגרי תנועות הנוער, חונכנו לעשות יותר ולדבר פחות: לימדו אותנו להבחין בין עיקר וטפל ולעסוק רק בעיקר, לפיכך המעטנו בדיבורים בטלים לכאורה.
התביישנו לדון בחיי היום יום, אך דיברנו הרבה על ערכים ועל מימושם. היו גם שיחות נפש והן התרחשו בחדרי חדרים ובלחש. כך או כך, הייתה חשיבות לדיבורים בין האנשים.
 
ילדי המתבגרים הפחיתו את המילים הנדרשות להתנהלות בבית עד למינימום ההכרחי. דור ילדי שידר לי שאין צורך במילים מגשרות כדי לקבל כל מה שזקוקים לו. אפשר להשתמש באמצעים אלקטרוניים או ברשתות חברתיות, אך אין מדברים פנים אל פנים, לא על רגשות וגם לא על הרבה נושאים חשובים לטעמי.
 
אני מתגעגעת לדיבורים ישירים בין בני אדם, כאילו המשתפים זה את זה בחיי היום יום מתוך אימון וחיבה, וגם כאילו המעמיקים לדון בשאלות פילוסופיות ורגשיות על מכלול חיינו ועל משמעותם.
יותר מכך, אני בטוחה שדיבור ישיר ואמין הוא גשר לקשר בין בני אדם: גם של אילו שמזלם מאיר להם וביטחונם העצמי רב, וגם של אילו המתמודדים עם אתגרים קשים במיוחד ואשר הסבל שלהם גדול.
 
מה אומרת שתיקתו של בני?  האם קיימת אפשרות שאבין את חוויותיו גם ללא מילים ?
מה יקרב בינינו: מילים מובנות, שתיקות אוהדות, מגע יד, חיבוק ?
אם יימשכו השתיקות, האם אהיה מסוגלת להכיל אותן ?
וכאשר המילים נעלמות או משנות מובן, האם ואיך ניתן לבנות גשר לקשר אנושי קרוב?
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה