יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

התשת חינם


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



23.01.2016 | 14:02

ירושלים  9.8.2011   ט' באב תשע"א
 
כאשר עמיתה למקצוע וחברה כינתה אותי "אמא מתישה" חשתי גם נעלבת וגם גאה.
זה קרה תוך כדי חיפוש של רופא חדש, לאחר שרופאו הלך לעולמו, (חבל ועצוב), ובני, שמצבו מחייב פיקוח רפואי, נשאר ללא רופא. העמיתה-חברה אמרה לי לחכות בסבלנות, לא להתלונן ובעיקר, להשלים עם המצב.  
 
בני משלים עם כל מצב, ודומה שלא אכפת לו לחכות שעות רבות ליד דלת סגורה, לקחת תרופות ועדיין לא להרגיש טוב, לשמוע מה אומרים ולא להבין, ולהיות חביב מול ה"ממסד" בלי שום קשר לאופן בו מתייחסים אליו.
בימים אילו, בני מגלה אותה מידה של חוסר אכפתיות כאשר הצוות דואג לו באמת או כאשר הצוות מזניח ומתרשל. למדתי מניסיון רב שנים, שבני לא מזכיר את קיומו ואת צרכיו-שאינם-בסיסיים באופן ישיר גם אם הוא נזקק מאד.
לצערי, כמעט אף אחד מצוות המטפלים לא מתנדב לתת יותר ממה שכתוב בהנחיות המוכתבות שאינן שקופות לכל, ואינן מכוונות בהכרח לטובתו של בני. הסביבה בה הוא חי לא מונעת הזנחות, וגם לא מחזקת שיפורים, להערכתי.
 
"שלושת הקופים החכמים" הם סמל עממי שמקורו במזרח הרחוק.  הסמל מתאר מצב בו אדם מסוים, היודע כי נעשה עוול בסביבתו, בוחר להעלים עין מן המתרחש. לעיתים מתואר הסמל באמצעות המשפט "לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי "...
כאשר אני נתקלת במומחים וגם בבני אדם רגילים, שאינם נוקטים עמדה מיטיבה כלפי אנשים נזקקים, אני רואה בדמיוני את תמונת שלושת הקופים: האחד מכסה את עיניו, השני סותם את אוזניו והשלישי בולם את פיו...
המחלה איתה אנחנו מתמודדים היא מחלה מתישה יותר מכל מחלה שהכרתי בחיי (לצערי הכרתי מחלות אחדות). לפיכך, כאשר אני עדה לאיזשהו עוול שנעשה לחולים ולחלשים, קשה לי לשתוק ולא להגיב. למדתי בדרך קשה שלתגובה, גם אם היא בדיבור וגם אם היא מוצדקת, יש "מחיר".
כאשר אני באה בטענות ביחס למה שראיתי ושמעתי, אני ננזפת ולעיתים אפילו נענשת.
דוגמא מעבודתי: התקיימה השנה תערוכה של מתמודדי נפש ואוצר התערוכה שכח לציין את שמות הציירים ליד תמונותיהם. שמתי לב שהציירים מבליגים ולא מתלוננים, ואז הרגשתי שמחובתי לנער את אדישות השכחה, ולהדגיש את חשיבות נתינת הכבוד הראוי דווקא למתמודדים. האמירה הישירה שלי הצמיחה כעס ובקורת נגדית.
כמו כן למדתי, שתגובה בוטה על מעשה בוטה מזיקה לנו. האירוע קרה בעבר כאשר הגבתי במחאה על שינוי לא מקובל בדיור של בני, הורחקתי מדירתו לפרק זמן, בכוחה של סמכות ששכחה לאיזו מטרה ניתנה.
מעת לעת, אני חשה אמא מותשת ומיואשת, ואני  שואלת שוב ושוב: איך בני  במצבו יוכל להמשיך לחיות בכבוד, באיכות חיים סבירה ועם תקווה, ואיך אנחנו כמשפחה נוכל להמשיך להתקיים בטוב ?
אין תשובות קלות, ואולי אין תשובות כלל.
ודאות אחת קיימת : משפחה שיש בה חולה שטרם "החלים", כמו זו שלנו, זקוקה לסיוע אמיתי שיינתן בסביבה המאופיינת באחריות אמיתית, ושיש בה, נוסף לכך, אחווה אנושית.
 
וברור לי ללא שמץ ספק, שכאשר מתחוללת התשה הדדית תוך כדי מלחמות מיותרות, נגרם נזק ונגרמת עוולה לכל המעורבים, אך במיוחד לחולה.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה