יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

עמדה של ויתור


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



23.01.2016 | 12:41

ירושלים  23.6.2011
 
מה הייתי עושה אילו הגעתי לאולם התיאטרון כשכרטיס בידי, ולא הייתי פוגשת את חברתי למרות שקבענו בינינו להיפגש מחוץ לאולם לפני המופע ?
קרוב לוודאי שהייתי מנסה להתקשר לחברה ואם היא לא היתה עונה, הייתי נכנסת לאולם ומחכה לה במושב המסומן. במקרה הגרוע שבו חברתי לא היתה מגיעה עקב אילוץ כלשהו, הייתי צופה במופע ולא מוותרת על הצפייה בו.
 
ומה עשה בני במקרה דומה? מעשה שהיה כך היה :
 
הוא יוצא מן הבית במוצ"ש כשהכרטיס למופע בארנקו. הוא פוסע דרך ארוכה כדי להגיע ליעד. הדרך ארוכה באמת. האוטובוסים במוצ"ש בירושלים מאחרים לנסוע. האדם יוצא מוקדם וצועד וצועד ומצליח להגיע בזמן. מביט סביבו ולא רואה את החבר, מנסה להתקשר וכנראה אין תשובה.
הגיבור בסיפור הזה לא מחפש את החבר ולא מחכה לו, אלא חוזר ברגל בדרך המתמשכת. הכרטיס שלא נוקב בכיסו, והתיסכול בפניו.
את תחושותיו אינני יודעת מכיוון שבני איננו מדבר על תחושות,  אני יכולה רק לדמיין ולתת להן ביטוי מילולי משלי:  "אין סיכוי שאפגוש את החבר.  אין סיכוי שיהיו לי חברים נאמנים.  אין סיכוי שיהיו לי חברים כלל. אין טעם להיכנס לאולם. אין סיכוי להגיע למה שאני רוצה.  לפיכך, אני מוותר וחוזר לביתי. לא צופה במופע ולא מצפה לדברים טובים בעתיד..."
 
עובדתית בסיפור זה, החבר כן הגיע מספר דקות לאחר מכן, לא ראה את בני  בחוץ, ואז נכנס לאולם, וצפה במופע בלי להבין מדוע חברו לא מגיע.
 
למחרת,  כששאלו את בני איך היה המופע?  סיפר שהיה "יוצא מן הכלל", קולו נשמע משכנע, פניו גילו שאיננו מאמין למילים הבוקעות מפיו.

מיכלי
 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה