קהילת בריאות הנפש - ממ"נ


נושאים נבחרים בקהילה

יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה


בת דודתי ז"ל


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



03.01.2016 | 23:49

ירושלים    25.5.2011
 
חג הפסח השתא הזכיר לי בת דוד מיוחדת מאד.
מילדותי ומנעורי זכורה בת דוד תימהונית : חיה לבדה בעלית גג בלב הכרך הגדול, לא מצייתת לכללי החברה, יצירתית בכל הבט אפשרי וצבעונית מכדי להתעלם ממנה. לשונה מגלגלת פתגמים ואמרות חכמה מתרבות עולמית ובעיקר מן המורשת היהודית , אליה ניסתה להתחבר בסוף שנותיה על הכוכב שלנו.
 
בליל הסדר, לפני כחמישים שנה, עת נפתחה הדלת לאליהו הנביא הגיחה לפתע אל ביתנו עם חבר בשם אליהו ועם כלב גדול ושחור.
 במשפחה ה"מרובעת " שלנו הצליחה, אז וגם לאחר מכן, להדהים  את כולם ואפילו להעלות חיוך על השפתיים .
היא עצמה חיתה חיים עשירים באופן רוחני ועניים באופן חומרי : לפעמים שמאלנית,לפעמים לאומנית שרופה, לעיתים  צמחונית ואפילו טבעונית, לעיתים צנועה וכשרה למהדרין, רוב הזמן שמחה בחלקה ומאירה פנים לבני אדם, לפחות בפעמים הזכורות לי .
 
זמן קצר לאחר פרוץ מחלתה הפסיקה לעבוד ונזקקה לסיוע כלכלי קבוע מהוריה.
ההורים התאמצו מאד להסתיר את  הבעיות והקשיים  בכל דרך אפשרית  וחוו עוגמת נפש כבדה.
מכיוון שלמדתי עבודה סוציאלית פנו ההורים אלי, זמן קצר לפני פטירתם, וביקשו  שאסייע לבת שלהם. חיבבתי את בת הדוד וטרחתי רבות כדי למצוא דרך לסייע לה,  אבל היא  סירבה להגדיר את עצמה כחולה ולא הסכימה לקבל קצבת נכות. זאת למרות שאנשי המקצוע הבחינו במחלת נפש מוכרת להם.
בת דודי טענה בנחישות שאיננה נכה, אם תקבל קצבת נכות תהפוך לנכה ואיננה רוצה בכך.
לעיתים,  בלבלה בין רצונות ודמיון לבין עובדות ומציאות יבשה,  אבל עשתה זאת באופן ששכנע את סביבתה.
 
בת דודי חייתה את רוב ימיה ללא רופאים וללא תרופות , לא כלליים ולא פסיכיאטריים.
לבית חולים הגיעה בזקנתה עקב בעיה פיסית קשה שסיכנה את חייה, מבית חולים כללי העבירו  אותה  לבית חולים פסיכיאטרי לזמן קצר, לשם התאימה עצמה תוך מציאת תפקיד של מסייעת לאחרים החלשים ממנה.
 
בליל הסדר, לפני כעשר שנים נפטרה לבדה  בעלית הגג מול המצות, הביצים הקשות  וההגדה הפתוחה.
אני יכולה לדמיין אותה שואלת את ארבע הקושיות בדבקות או שרה את "אחד מי יודע" בקול המשדר אמונה, ואז מגיע המלאך לקחתה לגן העדן, והיא נענית בחיוך.
 
בשלב זה של חיי משפחתי אני שואלת :
האם יש משהו משותף בין האומנית  המבולבלת  החיה לפי אמונותיה ולא לפי כללי החברה ומסרבת להזדהות עם החולה, לבין "הנסיך השבוי" הנשען על שוביו ,עקב מחלתו,  ולא מעז לשאוף ליותר ?
 
המומחים יאמרו שאותה  מחלה פקדה את השניים , ואני אטען  שקשה למצוא דמיון, וכמעט ואין קווים משותפים בין שני האנשים המיוחדים והנפלאים הללו : בת דודי ז"ל ובני יקירי ייבדל לחיים טובים ומשמעותיים.
 
וכך אני לומדת שפנים רבות לה למחלה , ופנים מגוונות ומפתיעות לכל אחד מן המתמודדים איתה.
 
רק ההלם, חוסר ההבנה והכאב – נחלתם של בני המשפחה הקרובים -  דומים בשני הסיפורים.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה