קהילת בריאות הנפש - ממ"נ


נושאים נבחרים בקהילה

יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה


שני כובעים על אותו הראש


מיכלי מתוך הבלוג של מיכלי



ירושלים  17.4.2011

אני בחרתי במקצוע העבודה הסוציאלית בגיל מבוגר יחסית.
לאחר לימודים וחיפושים בספרות ובפילוסופיה ,ומשיכה מיוחדת לאתיקה ,מצאתי עצמי רוצה לתרום בפועל לחברה בה אני חיה.
אישית,התאימו לי הערכים של מקצוע העבודה הסוציאלית. גיליתי בעצמי אכפתיות למצוקה של האדם מולי, ולמצוקה של החברה. מצאתי עצמי טורחת רבות כדי לסייע  לאילו שזקוקים, וגם הרביתי ללמוד ולהשתלם בהיבטים המגוונים של המקצוע.
גיליתי שהחברה מעדיפה לטפל  ב"חזקים",אילו שסיכוייהם לצאת מן המצוקה נראים לעין ,וזאת  יותר מאשר להשקיע כוחות ומשאבים ב"כרוניים".
בדרכי, ניסיתי לסייע  דווקא לחלשים יותר, אותם אילו שהחברה נוטה לוותר עליהם.
 
ואז פרצה מחלתו של בני הבכור, מחלה נפשית ו/או מחלה מוחית,תהא ההגדרה אשר תהא , מחלה  זו שינתה את מהלך חייו,את מהלך חיי ואת מהלך חיי משפחתנו  באופן דרמטי.
 
במפגשים עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש,הומלץ שאתרחק, ממה שאני יודעת באופן מקצועי, ואשאר אמא בלבד . לא הבנתי למה הכוונה כי הייתי גם אמא  אוהבת שיש לה קשר סביר מאד עם הבן וגם עובדת סוציאלית שפתוחה ללמוד ומוכנה לדון עם כל מי שיכול ורוצה לתרום לשיפור המצב.
ויותר מכל, הייתי מוכנה לקחת אחריות אמת לאורך זמן,גם במצבים קשים במיוחד.
בלית ברירה, בכאב ובכעס ,השלמתי עם הגזרות שהוטלו עלי,בתקווה שהמטפלים אכן יודעים את עבודתם יסייעו לבני למצוא את הדרך הכי טובה לחיות עם  מחלתו הקשה ,ילוו אותו במהלך המשברים ויגלו אחריות.
ואז קרה הגרוע מכל , שבירת האמון בינו לביני. בני שרצה להיות בריא ,האמין שאנשי מקצוע לא יכולים לטעות  והיה מוכן להקריב קשר בסיסי חם כדי לזכות חזרה בבריאותו.
בשלבים הראשונים לאחר פריצת המחלה, בהמשך לשיחות עם עובדת סוציאלית קלינית, בני התחיל לשדר חוסר אמון בי,והעדיף את בית החולים על הבית ואפילו בשבתות , בטענה שהאמא יכולה לגרום נזק.
אובדן האמון נטל הרבה מן הכוחות שנזקק להם כדי להתמודד עם מחלתו הקשה.  
 
לצערו וגם לצערי, הפסיכותרפיה שהאמין ודבק בה לא  החזירה לו את  בריאותו.
 
ככל שהסיפור נשמע מופרך ,האמון של בני בי,אימו שהיא גם אשת מקצוע ,חזר אליו מאוחר יותר בסיועה  של מטפלת אחרת ,זו שאמרה לו  שאימו המלווה אותו במציאות החיים איננה מזיקה,ואמרה זאת ברור.
החזרת האמון היטיבה עימו ועימי. אותה עובדת סוציאלית פרשה לדרכה,ואני מודה לה מאד על שתיקנה עיוות שהוסיף כאב מיותר,וחסם כל דרך להחלמה.
גם היום בני עדין חולה מאד,אבל המפגשים בינינו מתרחשים עם אמון ומתוך רגש חם.
לעיתים ,כשהוא  יכול ,הוא מקבל את ההמלצות המקצועיות שלי, ופעמים רבות  אני לומדת ממנו על מורכבות הנפש האנושית  ועל אפשרות של  חיים על קצה צוק בין שמים וארץ, וגם על דרך התמודדות בלתי מובנת לי, כואבת ואמיצה.

לתשומת לב,
בני יודע  על פרסום הקטעים והתיר לי מילולית לפרסם כל  מה שאני רוצה.אבל העדיף לא לקרוא ולא להגיב על מה שכתבתי.
 
מיכלי 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה