יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של מיכלי



ירושלים  4.5.2011
 
אני רוצה להגן על הבית שלנו

בחנוכה תשע"א,  בדצמבר 2010 , השתוללה שרפה ענקית  והרסנית בכרמל .
 
הרשויות פינו אנשים מן הבתים במטרה למנוע פגיעות בנפש, אבל כמה מתושבי "בית אורן" ו"עין הוד" סרבו להתפנות ועברו ממדורה למדורה בדליים, בצינורות, בכלי בית פשוטים ובנחישות עצומה.
הם התעלמו מסכנת החיים האורבת להם ועשו כל מה שרק ניתן במטרה להגן על הבית שלהם.
בדיעבד התברר,  שמספר בתים  אכן ניצלו מאובדן  כתוצאה מהאמונה,  העשייה והמסירות של האנשים בשטח.
 
זמן קצר לאחר שפרצה מחלתו של בני בעוצמה אדירה, נתנו לי פקודה להתפנות ולסמוך על אנשי המקצוע, כאשר הם אמורים לדעת מה צריך לעשות , ומבצעים זאת בשעות המשרד שלהם בשעה שהם פנויים.
 
באותה עת הרגשתי באופן ברור וחזק שאינני רוצה לנטוש את ביתי, ואינני רוצה לוותר על בני.
ידעתי  שיש דברים שרק אכפתיות של משפחה תוכל להתמודד איתם. האמנתי  שעלי להיות שם גם אם מדובר בשינוי כל האושיות והתשתיות של חיי.
 
אנשי הממסד לקחו בחשבון גורמים רבים וחשובים,  אבל דומני שלא הרגישו את הדרמה האנושית המתחוללת מול עיניהם .
 
במהלך השרפה בכרמל למדתי כי גחל רושף נדלק שוב עם כל משב רוח, והגחל מצית מדורה והמדורה מתגלגלת לשרפה והשרפה קטלנית ומכלה שטחים ואנשים.
ב"שרפה" שפרצה אצלנו, ידעתי שעלי להתגייס  לצידו של בני לכיבוי כל מה שמזיק ומשחית.
ולעשות זאת ביצירתיות, בנחישות ובאמונה שאי אפשר  לוותר על הבית ועל המשפחה שבנינו ואהבנו.

מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
25.12.2015 | 14:23

ירושלים  28.4.2011

הגענו לבית החולים, ביקור חוזר שמטרתו התייעצות רפואית נוספת
.

בני הקדים אותי ורץ לקראת "הדסה" באנרגיה של להיטות ובפנים נחושות.
חטוב, זקוף,נאה,לבושו מכובד קבע איתי נקודת מפגש ליד חדרו של הרופא המומחה
ושעט קדימה,מתמצא בכל מבוכי בית החולים המודרני המסתבך והולך בחידושי המאה העשרים ואחת.
שאלתי את עצמי, לאן הוא ממהר,הרי הקדמנו לביקור, השתוקקות כזו איננה מאפינת אותו, לפחות לא מאז פריצת מחלתו :
האם הוא רוצה למצוא את רפואת הקסם בבית החולים הזה?
האם הוא רוצה להיות מטופל בבית החולים הטוב ביותר במזרח התיכון ?
או שמא הוא רוצה לחזור במנהרת זמן כלשהי לעבר בו התכונן ללמוד רפואה?
נפגשנו על ספסל ליד דלתו של הפרופסור, השקיקה שבפניו פחתה, גם האור שניצת בעיניו ברגע שיצא מן המכונית לכיוון בית החולים פחת .
הביקור היה  יבש ומאופק ותוצאותיו צפויות מראש.
בני שיתף פעולה כאסיר חילוני, נידון למאסר עולם,  המוצא מפלט אצל  נציגי הדת הרבניים.
יצאנו מבית החולים, הסיגריה שלו שאבה את שרידי התשוקה.
לפתע הבחנתי, הלהבה הקטנה שהאירה את פניו לשעה קלה והקרינה גם אלי התחלפה בצל כהה.
  
מיכלי 


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים  17.4.2011

אני בחרתי במקצוע העבודה הסוציאלית בגיל מבוגר יחסית.
לאחר לימודים וחיפושים בספרות ובפילוסופיה ,ומשיכה מיוחדת לאתיקה ,מצאתי עצמי רוצה לתרום בפועל לחברה בה אני חיה.
אישית,התאימו לי הערכים של מקצוע העבודה הסוציאלית. גיליתי בעצמי אכפתיות למצוקה של האדם מולי, ולמצוקה של החברה. מצאתי עצמי טורחת רבות כדי לסייע  לאילו שזקוקים, וגם הרביתי ללמוד ולהשתלם בהיבטים המגוונים של המקצוע.
גיליתי שהחברה מעדיפה לטפל  ב"חזקים",אילו שסיכוייהם לצאת מן המצוקה נראים לעין ,וזאת  יותר מאשר להשקיע כוחות ומשאבים ב"כרוניים".
בדרכי, ניסיתי לסייע  דווקא לחלשים יותר, אותם אילו שהחברה נוטה לוותר עליהם.
 
ואז פרצה מחלתו של בני הבכור, מחלה נפשית ו/או מחלה מוחית,תהא ההגדרה אשר תהא , מחלה  זו שינתה את מהלך חייו,את מהלך חיי ואת מהלך חיי משפחתנו  באופן דרמטי.
 
במפגשים עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש,הומלץ שאתרחק, ממה שאני יודעת באופן מקצועי, ואשאר אמא בלבד . לא הבנתי למה הכוונה כי הייתי גם אמא  אוהבת שיש לה קשר סביר מאד עם הבן וגם עובדת סוציאלית שפתוחה ללמוד ומוכנה לדון עם כל מי שיכול ורוצה לתרום לשיפור המצב.
ויותר מכל, הייתי מוכנה לקחת אחריות אמת לאורך זמן,גם במצבים קשים במיוחד.
בלית ברירה, בכאב ובכעס ,השלמתי עם הגזרות שהוטלו עלי,בתקווה שהמטפלים אכן יודעים את עבודתם יסייעו לבני למצוא את הדרך הכי טובה לחיות עם  מחלתו הקשה ,ילוו אותו במהלך המשברים ויגלו אחריות.
ואז קרה הגרוע מכל , שבירת האמון בינו לביני. בני שרצה להיות בריא ,האמין שאנשי מקצוע לא יכולים לטעות  והיה מוכן להקריב קשר בסיסי חם כדי לזכות חזרה בבריאותו.
בשלבים הראשונים לאחר פריצת המחלה, בהמשך לשיחות עם עובדת סוציאלית קלינית, בני התחיל לשדר חוסר אמון בי,והעדיף את בית החולים על הבית ואפילו בשבתות , בטענה שהאמא יכולה לגרום נזק.
אובדן האמון נטל הרבה מן הכוחות שנזקק להם כדי להתמודד עם מחלתו הקשה.  
 
לצערו וגם לצערי, הפסיכותרפיה שהאמין ודבק בה לא  החזירה לו את  בריאותו.
 
ככל שהסיפור נשמע מופרך ,האמון של בני בי,אימו שהיא גם אשת מקצוע ,חזר אליו מאוחר יותר בסיועה  של מטפלת אחרת ,זו שאמרה לו  שאימו המלווה אותו במציאות החיים איננה מזיקה,ואמרה זאת ברור.
החזרת האמון היטיבה עימו ועימי. אותה עובדת סוציאלית פרשה לדרכה,ואני מודה לה מאד על שתיקנה עיוות שהוסיף כאב מיותר,וחסם כל דרך להחלמה.
גם היום בני עדין חולה מאד,אבל המפגשים בינינו מתרחשים עם אמון ומתוך רגש חם.
לעיתים ,כשהוא  יכול ,הוא מקבל את ההמלצות המקצועיות שלי, ופעמים רבות  אני לומדת ממנו על מורכבות הנפש האנושית  ועל אפשרות של  חיים על קצה צוק בין שמים וארץ, וגם על דרך התמודדות בלתי מובנת לי, כואבת ואמיצה.

לתשומת לב,
בני יודע  על פרסום הקטעים והתיר לי מילולית לפרסם כל  מה שאני רוצה.אבל העדיף לא לקרוא ולא להגיב על מה שכתבתי.
 
מיכלי 


תגובות
אין תגובות לפוסט
25.12.2015 | 12:25

ירושלים   14.4.2011
 
בני הבכור נולד "נסיך"- יפה,חכם עם גינונים נסיכיים.
נדמה היה לכולנו,ולו במיוחד, שהצלחתו בחיים מובטחת,הוא יהיה רופא ידוע או נגן תזמורת מפורסם.
בנעוריו אכן זכה לפרס בנגינתו,פרס שהיה ראוי לו, פרס שמלמד על הבטחה לעתיד.
השיבוש החל בעת שירותו הצבאי,בתחילה חשבתי שמדובר בשיבוש זמני,מאוחר יותר גיליתי שמדובר בשבר עמוק כעוצמת השבר הסורי-אפריקני.
הנסיונות להעלים את השבר,לאחות אותו,לצמצמו -לא עלו יפה.
עם חלוף השנים,בני עטה שריון של "הכל בסדר",אין תלונות,אין טענות,אין משאלות,אין חלומות.
כשפוגשים בו בימים אילו פוגשים אדם יפה,מיואש,מבולבל,כועס האומר  שהכל בסדר ושאין לו טענות  לאף אחד ולשום דבר,הוא אומר זאת ברגעי הדיבור המעטים בין סיגריה לסיגריה.
העמדות הפנים שלו מצליחות להטעות אנשים רבים,אך לא אותי הנמצאת בקרבת אמת אליו. אני חשה את השבר ובעקבותיו את  הבלבול,את חוסר האמון,את הכעס ואת חוסר התקווה.
ניסיתי לחדור דרך השריון שנבנה ביסודיות מרשימה,עשיתי זאת בכל דרך  שידעתי: דיבורים,צעקות,בקשות,תפילות, חיבוקים ועוד,אך השריון חזק ממני.
 
בשבת האחרונה, שמעתיו מתווכח בקול רם עם מישהו בלתי נראה.
לא שמעתי מה אמר הקול הסמוי,רק שמעתי את בני טוען "אני אינני מה שאתה חושב ,ולא יעזור מה שתטען ואיך שתטען- אני לא חולה נפש".
הוויכוח היה כבד,בני העז לשפוך את כאבו ותסכוליו על אותו יצור פנימי שטען שמדובר במחלה.
בני הביא נימוקים לבריאותו המלאה,הרי הוא עשה הכל כדי לצאת מהמשבר,הרי הוא מתפקד,הרי הוא עובד ומשתף פעולה עם כל המטפלים.
איך יתכן שמישהו ואפילו אם זהו קולו הפנימי מעז  לומר לו שהוא חלש,שהוא הנסיך שאין בו מתום,שבור עדיין.
הוויכוח עם הישות הפנימית היה סוער,עוצמת הוויכוח היתה רבה כל כך שהותירה אותו חסר כוחות, כמו בלון צבעוני נפוח שתקעו בו סיכה ,כל האוויר יצא ממנו ונשארה איזושהי פיסת פלסטיק שאין בה שימוש,וצבעה דהה לפתע.
 
ואני אימו המאמינה בנסיכותו,שרואה את המצב- ללא- מוצא אליו נקלע ,בוחרת לא להתחבר לחוסר האונים,תרה אחרי קצה החוט שיסיע להיחלץ מן המבוך,מתחילה ללמוד את שפת הכוכב שלו  ומחפשת שותפים  וקסמים להמסת השריון ולהחזרת כוחותיו.
 
מיכלי 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה