יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של מיכלי



ירושלים 2.7.2011
 
אנסה לתאר במילים המוכרות לי חוויה פנימית הקשה להבנה ולתיאור, והיא שלי רק מצפייה ומהאזנה.
אנסה לדמות ולנסח את התודעה המיוחדת של בני, ואעשה זאת, כאילו, בגוף ראשון.
 
החוץ מדבר בשפה אחת, והפנימיות מדברת בשפה אחרת.
אני שומע את המילה הראשונה הבוקעת מן הסביבה, ואז מוצף ראשי בגל של מילים המחוברות זו אל זו  כבשרשרת, באיזה שדר לבחור להאזין? האם אוכל לחבר בין השדרים? והאם ניתן להאזין לסירוגין לשדרים השונים?  וכשאני נותן ביטוי למה שמתרחש בתוכי, המילים אינן מתחברות למשפטים שאנשים סביבי מבינים, כך הם טוענים.
אתמול, ניסיתי להקשיב לפרשת השבוע שעסקה במשה המכה בסלע, ואז מוחי החל לשוטט במדבר עם בני ישראל, וכשמהלכים ארבעים שנה פוגשים עולמות שונים ומשונים, מראות וריחות, ואני מגיב אליהם ומאבד את הקשר עם  הדברים הנאמרים.
במציאות היינו בתפילה מסודרת של ערב שבת, עם חברי קהילה שומרי מסורת וסדר. ראשי לקח אותי למקומות אחרים הקשורים לאותו נושא, אך מרגשים יותר. וכאילו לא היו סביבי אנשים, ביטאתי את אהבתי לאלוהים ואת התפעלותי ממעשיו הגדולים  בקול אישי רם.
באותו רגע לא הבנתי למה אימי גערה בי, ואפילו יו"ר הקהילה שם יד על כתפי ברכות.
רגע לאחר מכן, חזרתי למציאות המקום, והבחנתי בשאר חברי הקהילה מתפללים בשקט יחדיו.
כששואלים אותי איך אני מסביר את הפער בין מה שקורה בראשי לבין מה שקורה בסביבתי, אני מצטט משירו של יהודה הלוי: " ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, איך אטעם את אשר אוכל ואיך יערב " .
כששני עולמותיי מתנגשים,  כפי שקרה אמש, בבית הכנסת,  אני מסוחרר.
לפעמים אני מצליח לחבר בין העולמות, ולפעמים נקרע ממש בין שני עולמות סותרים, ומתבלבל לחלוטין.
 
ובחזרה אלי המתבוננת מבחוץ, אני מרגישה שבני מתקשה לזכות במנעמי החיים, המגיעים לכל אדם, בגלל פער וחוסר רצף -  לעיתים -  בין העולם בו נמצאות הרגליים לבין העולם שבו נמצאים הראש והלב.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים 3.7.2011
 
מיזם התרבות ב"דרכון לקהילה" בחסות עמותת שק"ל הוא פרויקט מצליח – מיזם הנותן הזדמנות למתמודדים להכיר את אירועי התרבות בירושלים, ולהשתתף בהם.
איזו מחויבות צריך מתמודד לגייס מתוכו כדי להגיע למופע בו רצה לצפות, אליו קיבל כרטיסים מראש  ואז אילוץ כלשהו מפריע  בדרכו ?
כמרכזת התוכנית, , קיבלתי מסר בטלפון הנייד, שעתיים לפני ההצגה  : " זה עתה חזרתי, אני עייף מאד ולא אוכל להגיע למופע. אני מתנצל שאני מודיע בדקה התשעים. רציתי מאד להגיע הערב למופע, אך אני מותש."
האם עייפות היא סיבה מספקת לביטול הגעה למופע ברגע האחרון? אני מהרהרת בקול רם, ומוסיפה לעצמי, לפחות טוב שהאדם הודיע לי...
מסר כזה משקיע אותי בבעיה: כבר מאוחר למצוא צופה מחליף. מאוחר גם להודיע לתיאטרון למכור את הכרטיס. וגם הובהר לנו, באופן חד משמעי, שהתיאטראות יפסיקו להקציב כרטיסים לתוכנית  אם ייווכחו שהמתמודדים אינם ממלאים את הכיסאות המוקצים להם.
כן אני מבינה את מצבו של שולח ההודעה, אבל גם כועסת על הביטול של הרגע האחרון.
האם לומר לו משהו?  אם אומר ישירות, האדם  עלול להיפגע ואולי גם לעזוב את התוכנית, (זכור לי מקרה דומה שגרם לעזיבה). אם לא אומר, האדם יחשוב בטעות שיש זכויות יתר למתמודד גם בשילוב אמיתי בקהילה ?
"הקלות הבלתי נסבלת של הביטולים" אני משחררת תלונה, ויודעת שצריך לדבר, להסביר ולהתריע על מחדלים אמיתיים, ועלי להשתדל מאד לעשות זאת בסבלנות ,בנועם ובאכפתיות אמיתית.
 
ככל שאני מכירה יותר מתמודדים אני לומדת על קשיים ומכשולים גדולים ואמיתיים בדרכם ליעד האישי המבוקש על ידם. המכשולים שלהם הרבה יותר עצומים מאילו שאני מכירה מניסיוני האישי.
ידידי המתמודדים שונים ממני בכך שקשה להם מאד להתחייב, ועוד יותר קשה להם לקיים את ההתחייבויות  במלואן.
לעיתים, התירוצים היצירתיים והמגוונים, הצצים כפטריות אחרי הגשם, מעלים חיוך על שפתי.
לרוב אני מאמינה לסיפורים, וחשה את הקשיים האמיתיים אותם חווים המתמודדים בדרך אל המטרה אותה הציבו לעצמם.
 
באמצעות התוכנית הזו, אנחנו שוקדים על הגדלת המרחב המאפשר למתמודדים לעמוד בהתחייבויות שלהם למרות הקשיים. אנשים חוזרים לצפות בהצגות, ובאירועי תרבות מגוונים, אחרי שנים רבות שוויתרו עליהם וזוהי הצלחה בעיני.
 
התגובות ל"תרבות לכל", בדרך כלל, מרעננות וטובות.*
המשובים כנים והם נמצאים  ביחס ישיר לאיכות המופעים ולטעם האישי של כל אחד מן המשתתפים.
 
העובדה שמתמודדים נהנים וגם טורחים לספר לי על כך - משמחת אותי במיוחד.
 
מיכלי
 
* תודה רבה לשושי ברוך-טובול יוזמת ומפתחת תוכנית "תרבות לכל" בתוכנית שיאים, 
   עמותת שק"ל.


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 12:42

ירושלים 30.6.11

בשישי האחרון סדקתי את כף רגלי ונאלצתי לנוח בבית. בני הלך בכוחות עצמו לתפילת ערב שבת בקהילה הדתית החמה אליה אנחנו שייכים.
 
כשחזר, שאלתיו בסקרנות אמת : איך היתה התפילה ? מי השתתף בה  מי נשא את דבר התורה? על מה דובר?  מי קידש ? ועוד שאלות כגון אילו, מקווה לקבל תגובות שיסייעו לי ל"השתתף" באירוע שהחמצתי.
 
בני השיב בקיצור רב, כדרכו בתקופה האחרונה, "אני נהניתי" ענה. סתם ולא פרט.
 
ניסיונותיו לענות על שאלותי המנחות, הבהירו לי שבני אכן שהה פיסית בבית הכנסת, אך לא קלט את מרבית הפרטים החיצוניים. כשרציתי ללמוד ממנו על מה שארע, גיליתי שאין ביכולתו להעביר אלי אפילו תאור פשוט אחד.
 
עם זאת, חשתי שקלט היטב את מהות התפילה, את האווירה של השבת  בקהילה, ובעיקר התחבר אל כל אילו ישירות מן הלב, ובדרך המיוחדת שלו.
 
אני מוטרדת מחוסר היכולת העכשווית של בני לקלוט את הפרטים הקטנים של המצבים בחיים ולהבין את הקשר שבין היחידות הקטנות לבין המכלול המורכב על ידם. לפעמים הוא קולט פרט אחד בלבד ממכלול מורכב ומעצים אותו בלי להתייחס לכל השאר. לעיתים הוא חש את השלם אך לא רואה כלל את הפרטים. דומני שפחתה יכולתו לחבר נכון  בין הפרטים לבין עצמם, וגם בין הפרטים לבין השלם.
 
כך או כך,  הבנת המציאות שלו כיום שונה מההבנה המוכרת לי, ובעקבות זאת התנהלותו בעולם לא תמיד הולמת את הסביבה ומתקבלת על ידה.
לעיתים יש סכנה בתפישת המציאות הנוכחית שלו.למשל, בעת עייפות פתע, הוא "צונח" על ספסל קרוב בלי לשים לב שהשמש מעל הספסל יוקדת, ולו אין אפילו  כובע שיצל עליו.
 
אני פונה לאנשי המדע, לרופאים, לחוקרים ולכלל אנשי המקצוע בבקשה להבין יותר אתהמח שהשתנה מאד בעקבות המחלה.
 
ועד שיגיעו התגליות פורצות הדרך, (ואני מאמינה שיגיעו ! ),  נדרשת התייחסות מקצועית רצינית וסבלנית לשיקום הכישורים שנפגעו, כישורים  החיוניים לקליטה, לתפישה ולהבנת העולם בו אנו חיים.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 12:41

ירושלים  23.6.2011
 
מה הייתי עושה אילו הגעתי לאולם התיאטרון כשכרטיס בידי, ולא הייתי פוגשת את חברתי למרות שקבענו בינינו להיפגש מחוץ לאולם לפני המופע ?
קרוב לוודאי שהייתי מנסה להתקשר לחברה ואם היא לא היתה עונה, הייתי נכנסת לאולם ומחכה לה במושב המסומן. במקרה הגרוע שבו חברתי לא היתה מגיעה עקב אילוץ כלשהו, הייתי צופה במופע ולא מוותרת על הצפייה בו.
 
ומה עשה בני במקרה דומה? מעשה שהיה כך היה :
 
הוא יוצא מן הבית במוצ"ש כשהכרטיס למופע בארנקו. הוא פוסע דרך ארוכה כדי להגיע ליעד. הדרך ארוכה באמת. האוטובוסים במוצ"ש בירושלים מאחרים לנסוע. האדם יוצא מוקדם וצועד וצועד ומצליח להגיע בזמן. מביט סביבו ולא רואה את החבר, מנסה להתקשר וכנראה אין תשובה.
הגיבור בסיפור הזה לא מחפש את החבר ולא מחכה לו, אלא חוזר ברגל בדרך המתמשכת. הכרטיס שלא נוקב בכיסו, והתיסכול בפניו.
את תחושותיו אינני יודעת מכיוון שבני איננו מדבר על תחושות,  אני יכולה רק לדמיין ולתת להן ביטוי מילולי משלי:  "אין סיכוי שאפגוש את החבר.  אין סיכוי שיהיו לי חברים נאמנים.  אין סיכוי שיהיו לי חברים כלל. אין טעם להיכנס לאולם. אין סיכוי להגיע למה שאני רוצה.  לפיכך, אני מוותר וחוזר לביתי. לא צופה במופע ולא מצפה לדברים טובים בעתיד..."
 
עובדתית בסיפור זה, החבר כן הגיע מספר דקות לאחר מכן, לא ראה את בני  בחוץ, ואז נכנס לאולם, וצפה במופע בלי להבין מדוע חברו לא מגיע.
 
למחרת,  כששאלו את בני איך היה המופע?  סיפר שהיה "יוצא מן הכלל", קולו נשמע משכנע, פניו גילו שאיננו מאמין למילים הבוקעות מפיו.

מיכלי
 


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים  15.6.2011    
 
בנעוריו, במסגרת תזמורת נוער,  נשלח בני לחו"ל לנגן. אחת החוויות המשמעותיות עבורו, עליה סיפר מאותה נסיעה הייתה צלילי חלילו המהדהדים מעל אחת הפסגות בהרי שוויץ והוא מאושר וגאה.
 
בני הזדהה מאד עם החליל שלו ואהב להפיק צלילים מן הנמוך עד הגבוה בנשיפה בוטחת בעצמה.
 
כאשר פרצה מחלתו של בני, הונח חליל הכסף בפינה, קרוב אליו ליד מיטתו, ללא שימוש.
כל הצעה של הצוות שיחזור ויגע בחלילו נדחתה על הסף, וגם בקשה של בני המשפחה שיחזור וינגן  באירועים משפחתיים לא הניבה צלילים.
 
הנסיונות לפתותו לחזור למלאכת הנגינה בעזרת עמוד תווים חדש ויקר, וברכישת תווים של יצירות אותן הוא אוהב - לא צלחו. החליל נשאר סגור בנרתיקו, ובני סגור יחד עימו במשך תקופה ארוכה.
 
ואז, במסגרת תוכנית קהילתית של תרבות פנאי הוקם הרכב מוסיקלי למתמודדים בהנחיית מורה הבקיאה במוסיקה שיש לה יכולת טובה לתקשר עם נגניה. המורה חיפשה נגן חליל להרכב ובני הצטרף ברצון.
 
ההרכב מתאמן אחת לשבוע כבר מספר שנים ובני מתמיד להגיע. לעיתים הם מופיעים מול קהל ופניו של בני קורנות כאשר הוא מנגן על במה. מסתבר שהוא לא שכח לנגן והוא אוהב זאת מאד.
 
אבל, עד היום, בני איננו נוגע בחליל מחוץ למסגרת הפגישות של ההרכב המוסיקלי, הוא מפליא לנגן אך ורק בנוכחות המורה והקבוצה.
 
אני תמהה:  הרי אין שום סיבה נראית לעין שמונעת ממנו לנגן בכל מקום ובכל זמן בכוחות עצמו בלבד,  כפי שנהג טרם פרוץ המחלה.  למה הוא זקוק עדיין למורה ולקבוצה כדי לגעת בחליל אליו יש לו קשר מעשי ורגשי?
להערכתי, ההסבר נעוץ בהתנפצות הגדולה ובחששות שנולדו בעקבותיה לפעול בכוחות עצמיים, חששות להעיז לפעול לבד ללא סיוע.
 
וכך,  הכלי שהתרוקן מתמלא בעזרת הכלי המלא לפי חוק 'הכלים השלובים".
המורה והקבוצה מצליחים להחזיר לבני או אותו בטחון עצמי שאבד עם פרוץ המחלה.
אני רוצה להאמין שכאשר הביטחון יתמלא ויתגבש יותר, בני יעז  לנגן מתוך עצמו וללא תמיכה חיצונית.
 
וכדברי המשוררת,  נגינת החליל תישמע "כשכשוך הפלגים, כמו שיר ילדים, כמשק הרוחות בפרדס מלבלב..." , ואז אולי נחווה כולנו שוב מעט שמחה.
  
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 12:37

 ירושלים  9.6.2011

היש הסבר לגורל שלנו?  האם יש משמעות  לסבל?  האם בני אדם יכולים להקל עולו של גורל או שמא להקשות יותר?  האם גורל ניתן למניעה והאם הוא הפיך?
 
המחלה של בני מטלטלת, מתעתעת ומאיימת.  כל מה שנראה אפשרי בעבר הולך ומתרחק.
המודעות שלי למציאות המשתנה גדלה, המודעות של בני פוחתת והולכת, והתקשורת בין שנינו, וגם בינינו לבין העולם, משנה ערוצים.
בני נוטל תרופות לפי ההנחיות, ומשום מה, המחלה לא מקשיבה לתרופות. ככל שהמחלה משתלטת, אנשי מקצוע, שכנים וידידים נשחקים ומתקשים לתמוך.  החשש מהחמרת המצב מקנן בלב כל הזמן ומקשה על תנועת החיים.
 
אנחנו מתפללים לאל ובינתיים אין החלמה, פונים לרופאים ולאנשי טיפול ובינתיים אין עימם מזור.
 
אני כואבת וכועסת, דומני שהסדר הפוך: כועסת רוב הזמן וכואבת רק ברגעים מעטים בהם אינני צריכה להתחזות לחזקה, ואינני צריכה "לכבות שרפות".
אני מבינה מעט ומתאמצת להבין יותר, מנסה לחבר שוב ושוב את החוליות שהתנתקו, אבל השרשרת  איננה מתחברת חזרה. אני בולעת את הדמעות המתפרצות, ולומדת להשלים עם מצב שנגרם על ידי "כוח עליון". יחד עם זאת, מתקשה מאד לקבל טעויות ושגיאות אנושיות שהשפעתן מפרקת ולא מחברת, מתרשלת ולא מקדמת.
 
איך ממשיכים?  אני מקשה: מאין יבוא  הכוח, מאין תצמח התקווה? אני חשה שהם חייבים להגיע.
יודעת, עמוק בתוכי, גם אם הגורל מתאכזר לא מוותרים לו, אין נכנעים לו.
הדמעות עדין בזוויות העיניים, אך החיוך כבר מפציע במקום כלשהו על הפנים.
ברגע זה, הזעקה שלי כאמא מתגברת על האיפוק ועל ההבנה של העובדת הסוציאלית שבי.
חשוב לי שהזעקה תהדהד בעולם ותבקיע את חומות הבורות, הדחייה, ההתעלמות וההתרחקות מן המחלה המיוחדת שעלינו להתמודד איתה.
באמונה שזעקתי תסייע לפתוח לבבות בחברה הרחבה, תסייע להרחיב ולהוסיף ידע לגבי המחלה והטיפול בה, וגם תסייע לחשוף את הידע בלי להתבייש.
אני כותבת בתקווה למצוא שותפים אמיתיים להתמודדות עם הגורל הזה המעיק על החיים ויכול גם לאתגר אותם.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 12:34

ירושלים 29.5.2011
 
בערב שישי ישבנו יחד לארוחה משותפת, שניים מחבריו של בני ועוד שניים מחברי המשפחה.
לאחר הקידוש והזמירות התגלגלה השיחה על המחלה ועל המשמעות שלה בחיים.
 
אמר אחד המוזמנים, שכאשר הוא חושב על חייו, הוא יכול לומר שכל מה שקרה לו בבגרותו קרה עקב המחלה. יש לו זיכרונות מן העבר אבל הוא לא בטוח לגביהם מכיוון שהם שיכים לעולם אחר-עולם שלפני המחלה, יש לו מספר רעיונות לעתיד, אבל הוא חושש מאד שלא יוכל לממשם.
הוא אמר זאת בהשלמה ובלי צלילים של מורת רוח.
 
אמרה המוזמנת שהיא מרגישה עכשיו טוב. אחרי שנים רבות של התמודדות קשה, היא מנהלת את חייה כפי שהיא יכולה וכפי שהיא רוצה והיא מרוצה . היא הסבירה לכולנו,  איך חזרה לנהל ולנווט את חייה.
אפשר היה לשמוע איך היא נהנית לבשל וגם לארח בביתה במטרה לשתף אורחים במאכליה היצירתיים.
היא סיפרה על תמיכה של בני משפחתה בה, אפילו אלה שמתגוררים במרחקים. הדגישה איך הטכנולוגיה מסייעת לה וגם הסבירה באריכות איך ומי חיברו אותה לאינטרנט.  התפארה איך למדה לתפעל את המחשב וגם להתארגן ואפילו לחסוך כסף באמצעותו.
המוסיקה של דבריה הייתה כמעט עליזה. הוסיפה שיש בקרים שהיא מתקשה לקום ממיטתה ולצאת אל העולם, אבל אז היא מגייסת את כל הכוחות להתמודדות הקשה ולרוב מצליחה להתגבר.
קולה סיפר על גאוותה בכך.
 
בני לא התחבר לשיחה, קידש את השבת, אכל, ברך, זימר ומיהר לעזוב את השולחן להתחבר לעולמותיו המרוחקים. הוא תרם את המוסיקה של המסתורין לארוחת ערב שבת של כולנו.
 
אני הגשתי את המאכלים וגם הורדתי את הכלים מן השולחן. שמחתי על הצוותא המיוחד הזה והרגשתי עמוק בתוכי, שבמובנים רבים,  כל השלושה הפכו להיות בני.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
03.01.2016 | 23:49

ירושלים    25.5.2011
 
חג הפסח השתא הזכיר לי בת דוד מיוחדת מאד.
מילדותי ומנעורי זכורה בת דוד תימהונית : חיה לבדה בעלית גג בלב הכרך הגדול, לא מצייתת לכללי החברה, יצירתית בכל הבט אפשרי וצבעונית מכדי להתעלם ממנה. לשונה מגלגלת פתגמים ואמרות חכמה מתרבות עולמית ובעיקר מן המורשת היהודית , אליה ניסתה להתחבר בסוף שנותיה על הכוכב שלנו.
 
בליל הסדר, לפני כחמישים שנה, עת נפתחה הדלת לאליהו הנביא הגיחה לפתע אל ביתנו עם חבר בשם אליהו ועם כלב גדול ושחור.
 במשפחה ה"מרובעת " שלנו הצליחה, אז וגם לאחר מכן, להדהים  את כולם ואפילו להעלות חיוך על השפתיים .
היא עצמה חיתה חיים עשירים באופן רוחני ועניים באופן חומרי : לפעמים שמאלנית,לפעמים לאומנית שרופה, לעיתים  צמחונית ואפילו טבעונית, לעיתים צנועה וכשרה למהדרין, רוב הזמן שמחה בחלקה ומאירה פנים לבני אדם, לפחות בפעמים הזכורות לי .
 
זמן קצר לאחר פרוץ מחלתה הפסיקה לעבוד ונזקקה לסיוע כלכלי קבוע מהוריה.
ההורים התאמצו מאד להסתיר את  הבעיות והקשיים  בכל דרך אפשרית  וחוו עוגמת נפש כבדה.
מכיוון שלמדתי עבודה סוציאלית פנו ההורים אלי, זמן קצר לפני פטירתם, וביקשו  שאסייע לבת שלהם. חיבבתי את בת הדוד וטרחתי רבות כדי למצוא דרך לסייע לה,  אבל היא  סירבה להגדיר את עצמה כחולה ולא הסכימה לקבל קצבת נכות. זאת למרות שאנשי המקצוע הבחינו במחלת נפש מוכרת להם.
בת דודי טענה בנחישות שאיננה נכה, אם תקבל קצבת נכות תהפוך לנכה ואיננה רוצה בכך.
לעיתים,  בלבלה בין רצונות ודמיון לבין עובדות ומציאות יבשה,  אבל עשתה זאת באופן ששכנע את סביבתה.
 
בת דודי חייתה את רוב ימיה ללא רופאים וללא תרופות , לא כלליים ולא פסיכיאטריים.
לבית חולים הגיעה בזקנתה עקב בעיה פיסית קשה שסיכנה את חייה, מבית חולים כללי העבירו  אותה  לבית חולים פסיכיאטרי לזמן קצר, לשם התאימה עצמה תוך מציאת תפקיד של מסייעת לאחרים החלשים ממנה.
 
בליל הסדר, לפני כעשר שנים נפטרה לבדה  בעלית הגג מול המצות, הביצים הקשות  וההגדה הפתוחה.
אני יכולה לדמיין אותה שואלת את ארבע הקושיות בדבקות או שרה את "אחד מי יודע" בקול המשדר אמונה, ואז מגיע המלאך לקחתה לגן העדן, והיא נענית בחיוך.
 
בשלב זה של חיי משפחתי אני שואלת :
האם יש משהו משותף בין האומנית  המבולבלת  החיה לפי אמונותיה ולא לפי כללי החברה ומסרבת להזדהות עם החולה, לבין "הנסיך השבוי" הנשען על שוביו ,עקב מחלתו,  ולא מעז לשאוף ליותר ?
 
המומחים יאמרו שאותה  מחלה פקדה את השניים , ואני אטען  שקשה למצוא דמיון, וכמעט ואין קווים משותפים בין שני האנשים המיוחדים והנפלאים הללו : בת דודי ז"ל ובני יקירי ייבדל לחיים טובים ומשמעותיים.
 
וכך אני לומדת שפנים רבות לה למחלה , ופנים מגוונות ומפתיעות לכל אחד מן המתמודדים איתה.
 
רק ההלם, חוסר ההבנה והכאב – נחלתם של בני המשפחה הקרובים -  דומים בשני הסיפורים.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
30.12.2015 | 16:03

ירושלים   17.5.2011
 
יש אנשים מתלוננים, יש כאלה שהוויתם חיובית והם משדרים חיוב, ויש העוטים פנים אטומות ואינך יודעת מהי עמדתם ומהי הרגשתם כלפי מה שמתחולל סביבם. במיוחד אינך יודעת  על מה שקורה בתוכם פנימה.
בני יקירי טוען ש"הכל בסדר". סביבו תהיה רעידת אדמה, השיטפונות יציפו את הכל והוא, אם יצליח לעמוד על רגליו, ימשיך ויטען שאין לו תלונות כלפי ריבונו של עולם, וגם לא כלפי האנשים סביבו, ואפילו לא כלפי מה ומי שגרמו לאסונות.
 
לפני שבוע פגשתי אותו במרפאה, מספר דקות לאחר שנכנס אל הרופא וגם יצא משם בחפזון.
הרופא הספיק לומר לי: "סיימנו, בנך אמר לי שהכל בסדר,אין צורך לדבר יותר". שאלתי את עצמי האם באמת יש לבן יכולת וגם כח לאחז  עיניים?
יצאנו לחצר, ואז ראיתי את הבן שלי חוור, מזיע, וממהר להצית סיגריה ביד רועדת.
שאלתי אותו בקול רך מה שלומו, תשובתו לא היתה שונה ממה שאמר לרופא : "אין תלונות ".
 
לי ולו יש קשר מיוחד: הוא בני הבכור ואני אימו האוהבת אותו בכל מצב.
מאז מחלתו התאמצתי ואני מתאמצת להבין מה עובר עליו. לשם כך, אני מתעקשת ללמוד את מחלתו, ללוותו בצמתים חשובים של חייו , ואם ניתן – לסייע.
בכל זאת, מעטים הרגעים בהם יאמר לי את האמת כפי שהיא מוכרת לי, ואולי רק נדמה לי שאני מסוגלת לקלוט ולהכיל אמיתות של הוויות, של מציאויות ושל כוכבים שונים משלי.
 
אני תוהה שמא עמדתו היא הנכונה : אם יחזור ויאמר בעקשנות ובבטחון ש"הכל בסדר",  העולם יקבל זאת כפשוטו.
הוא עצמו אימץ עמדה המאפשרת לו להתעלם מרעידת האדמה הגדולה, מהרעידות הנלוות ולבחור לומר שעבורו הכל בסדר.
 
אני אימו, המציאותית המפוקחת, טוענת שאדם וחווה כן גורשו מגן העדן, ואין אפשרות להחזיר את גן העדן האבוד.
ועדיין חושבת ביני לביני: אם אדם יכול ליצור לעצמו עולם טוב יותר באמצעות מילותיו שלו ובאמצעות שכנוע עצמי, אזי עלי ללמוד ולתרגל שיתוף פעולה עם עמדה זו.
 
מצד שני, קיים בי חשש אמיתי מ"ניצול" עמדה המצהירה על שביעות רצון מלאה , עמדה המאפשרת למטפלים בו להתעלם מקשייו הרבים המתגלים בתקשורת לא מילולית.
עמדה ,חיובית לכאורה, המאפשרת לאנשי הטיפול להשקיע הרבה פחות ממה שהוא זקוק לו היום כדי להתחבר שוב  לחיים .
 
מיכלי 


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים  12.5.2011
 
מה שאספר לכם קרה לפני עידן ועידנים. זהו סיפור נורא עבורי אבל יש לקח חשוב בעקבותיו.
 
בשלב ראשוני ורגיש מאד של מחלתו, עם יציאתו של בני לדיור מוגן מתוגבר, הגעתי לביקור מתוכנן עם הנחיה שלא להתערב יותר מידי.
 
נכנסתי לחדרו ונאלמתי דום:  בני שכב במיטתו, מכוסה בשמיכה ומעשן סיגריה אחרי סיגריה בשרשרת. היה חורף קר, החלון בחדר היה סגור, וליד המיטה דלק תנור חשמלי.
דומני שזעקתי : איך הצוות בחדר הסמוך איננו רואה את  אדי הניקוטין ואת סכנת הדלקה ?
למה לא דורשים לעשן רק  בחוץ ???
אני זוכרת שהמדריך נכנס לחדר לראות מה פשר המהומה ומי גורם לרעש.
 ליד המיטה עמדה צנצנת זכוכית, בעברה הכילה ריבה או מלפפונים חמוצים, ובה נערמו עשרות בדלי סיגריות.
בתחושת חוסר אונים, בכעס נורא ובחשש שלא יאמינו לי, לקחתי את הצנצנת כדי להראותה לאחראים ולמפקחים על הדיור המוגן, ובעיקר לדרוש שלא יפעילו את הדירה בלי הנחיות חד משמעיות לגבי דרכי העישון בבית.  בני, שהתפנק במיטתו, שאל אם השתגעתי....
במפגש הבא בין בני לביני,  כשניסיתי להסביר לו למה מסוכן לעשן במיטה במיוחד כשהתנור דולק והחלון סגור, הצגתי לו כעדות את הצנצנת המפויחת והמסריחה,  והוא צחק בלי לרצות  להבין .
 עד היום, כאשר הוא אומר לי שאני "מטורפת" יותר ממנו,  הוא מביא את הדוגמא של שמירת  צנצנת בדלי סיגריות למזכרת.
 
אני מספרת סיפור זה לא רק מפני שהוא המם בי, אלא עקב הלקח שחשוב לי להעביר ,
זהו לקח שהולך ומתחזק ככל שאני עובדת יותר בתחום השיקום בבריאות הנפש, ואני עובדת בתחום למעלה מעשר שנים.
יש מצבים קשים שלא נמצאים בשליטתנו(עדיין), כגון פריצת מחלה קשה, החמרת מחלה וכו',
אבל את המצבים הרשלניים והמסוכנים כגון זה שסיפרתי עליו ודומיוניתן וצריך למנוע.
וכיצד  :
הנחיות ברורות מכוונות לסדר באחריות  צוות.
רצוי שההנחיות והנהלים יתגבשו בשיתוף בין המתמודדים  לבין הצוות.
הצוות אמור להיות נחוש,סבלן,מאמין ומתמיד.
התקשורת  בין הצוות והמתמודדים צריכה להיות בקרבת אמת ולא בשלט רחוק.
כך, בכוחות משותפים  תיווצר סביבה ידידותית, מגנה, מקדמת ומצמיחה.
"ואם תרצו אין זו אגדה".
 
בחזרה לנושא העישון: כידוע, בשנים האחרונות הוחלו איסורים משמעותיים בארץ ובעולם ,ואף בדירתו המוגנת של בני,  מותר לעשן כיום רק במקומות מוגדרים ופחות מזיקים לו וגם לסביבתו .
 
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה