יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של מיכלי



25.01.2016 | 14:37

ירושלים  18.12.2011
 
בני עובד במפעל שנים רבות. הוא עובד טוב אבל מחשבותיו מתעופפות לעיתים קרובות, ואז הוא שוכח לשים לב לפרטים הקטנים, כגון שמירה על חפציו. וכך, לפני שבוע, נעלם הפלאפון החמישי בתוך פחות משנתיים.
 
אני זוכרת את תגובותינו לפלאפונים שנעלמו בזה אחר זה :
עם היעלמותו של הפלאפון הראשון תלינו מודעה המכריזה על אבידה ומבקשת מן המוצא הישר להשיבה.
עם העלמות הפלאפון השני פנינו לקצין הביטחון במפעל, וביקשנו לנסות להגן על הבן בעל הצרכים המיוחדים.
עם העלמות המכשיר השלישי, הגענו למשטרה וחזרנו עם אישור לקצין הביטחון של המפעל. הוא טען שאין סיכויים לתפוש את הגנב בנסיבות הקיימות.
עם היעלמות המכשיר הרביעי, פנינו למנהל. הוא גילה כלפינו אהדה רבה וטען שהמפעל גדול וקשה למנוע גנבות. המנהל הצטער מאוד.
על היעלמות המכשיר החמישי, נודע לי רק שבוע לאחר שזה קרה, בני, וגם איש ממטפליו, לא טרחו לנתק את הקו, מה שאיפשר לגנבים ליהנות משפע שיחות במשך שבוע במימונו של בני.
 
תגובתו של בני לאירוע: חוסר אכפתיות לכאורה, והתנתקות מן המציאות, תוצאה של תסכול כבד. תגובתי: כעס, חוסר אונים, אך התארגנות מעשית למציאת פתרונות.
 
בני מעוניין לקחת את הטלפון שלו לעבודה, כמו שאר בני האדם. הוא מנסה לשמור על המכשיר, אך כנראה איננו מסוגל - בעיקר אם מישהו במקום העבודה "סימן" אותו כטרף קל עקב פיזור הדעת וחולשותיו הנוספות.
 
מה עושים ? איך מונעים ניצול בוטה של חולשה? אין לי פתרון מציאותי ראוי, ולפיכך אני נמלטת אל הדמיון : אני, ה"אם הלביאה", אמצא את הגנבים, וגם אצליח לשכנעם באמונתי העמוקה שדווקא בחלשים אסור לפגוע, ואם "חייבים" לגנוב, שיפסחו על בני ועל שאר בעלי הקשיים...
 
יחד עם זאת ברור לי שיש למנוע את הגנבה הבאה.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

 ירושלים  28.11.2011 
 
כאשר אימי ז"ל הייתה חוזרת מביקור אצל רופא, היא נהגה לספר איך הרופא התייחס אליה, ולאו דווקא מה הוא אמר לה לגבי מחלתה. אם הרופא חייך אליה ודיבר בחום, היא הייתה מרוצה והצליחה להתגבר גם על קשיים אמיתיים. אם הוא היה חסר הבעה, ועוד יותר גרוע אם החמיץ את פניו, אימי כעסה ו"הלכה לאיבוד", גם אם מצבה היה סביר.
דומני שירשתי זאת ממנה: אני מגיבה היטב לחום אנושי ומתפייסת די בקלות כשמאירים פנים.
לעומת זאת, אני מגיבה רע מאוד כש"תחושת הבטן" שלי מאותתת על סגירות, על אטימות, וגם על חוסר כנות.
בעשרים שנות המחלה של בני נתקלתי בקשת של תגובות אנושיות מאנשי מקצוע, מבני משפחה,  מחברים ומשכנים: מן החם והתומך עד האדיש והקר.
 
לדוגמה שני סיפורים אישיים: גישות שונות, תוצאות שונות.
 
א.
בני מגיע לרופא, עייף ובבגדי עבודה. הרופא שואל שאלות, ובני שותק, ואז הרופא מתייחס לבושם הטוב שבני טיפטף על עצמו לאחר הגילוח. חיוך מתפשט על פניו של בני, והוא נפתח יותר אל הרופא, אמנם הוא מבטא רק מילים ספורות, אבל בני מגיב על ההתייחסות האישית של הרופא כלפיו.
 
ב.
 בני נמצא במצב סוער, והמדריך אסר עליו ללכת לסדנת האמנות מתוך עמדה סמכותית ובלי לדבר איתו.          
בני לא התנגד ונשאר בבית המוגן. כששאלתי אותו מאוחר יותר אם היה מסוגל להגיע לסדנת האומנות ולהתנהג כיאות למרות חוסר השקט שלו, השיב לי שכן. אני מאמינה לו, וגם סבורה שסדנת האמנות הייתה מקלה עליו בזמן ההתקף יותר מן ההישארות בבית עקב האיסור החוסם.
 
מה יכול להקל על בני אדם גם במצבים כמעט נואשים ?
 
מהמקום שבו אני נמצאת היום, אני מעזה לומר שישנן דרכים להקלה :
 
בראש ובראשונה, לא להניח לאדם סובל להישאר לבד במערכה, גם אם קשה לדעת איך לסייע לו ואפילו אם צריך לצלוח התנגדות כלשהי.
חשוב שהאדם ירגיש שאיננו לבד בהתמודדות, חשוב שיידע שיש מי שמקשיב לו, ואפילו מבין את המצב, ואולי יושיט גם יד מסייעת.
דיבור מבין, דיבור אמת, מאור פנים, אמונה שניתן לשפר, נכונות לקיים דיאלוג עם המתמודד גם ברגעיו הקשים -  עשויים לסייע.
בעיני, חשוב מאוד שאנשי מקצוע יתעדכנו בחידושים מעוררי תקווה ויעדכנו את החולה ואת משפחתו. למדתי שכאשר התומכים הם חברים-לצרה בקבוצות לעזרה עצמית, השפעת התמיכה רבה במיוחד.
 
לפיכך, גם אם האבחנה מדאיגה ומצב המחלה אינו משתפר, יש דרכים להקל על החולה ועל בני משפחתו, וראוי לאמץ אותן.
 
 מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 14:13

ירושלים 24.11.2011
 
בני הגיע לרופא אחרי התקף חרדה משתק ודיווח שהכול בסדר.
שבוע לאחר מכן, הוא הבטיח להגיע למפגש חשוב עבורו, לא הגיע וגם לא הודיע למי שחיכה לו במיוחד. חודש אחרי כן, רכז הדירה העביר דרכו מכתב עבורי ובני שכח ולא התייחס כלל אל המידע החשוב (לטובתו!) שהתבקש למסור בע"פ או בכתב.
 
האם לסמוך עליו?  איך ניתן לסמוך עליו בכלל?  עד כמה אני יכולה להמשיך לסמוך עליו ?                                
 
בסתיו הירושלמי של שנת 2011, נפגשנו, בני משפחה מודאגים של מתמודדי נפש, והחלפנו רגשות ולקחים משנים של ליווי בן או בת החולים קשה וממושך.
 
בדיון עלתה סוגיה רצינית : על מי ניתן לסמוך כשהתובנה של החולה פוחתת, כשמצב הרוח שלו מתנדנד, כשאין לחולה חשק לעשות דבר, (אפילו לא לטפל בעצמו), וכשמילתו איננה מחייבת אותו וגם בני שיחו פסקו להתייחס אליה באמון.
יותר מכל עלתה השאלה: איך לנהוג כשיש סיכונים אמיתיים?
 
אחת האימהות סיפרה שבנה הגיע מן הדיור המוגן לביתם בסוף השבוע במצב רוח כבד וביטא חוסר טעם בחייו. היא ניסתה להרגיעו במהלך השבת, וחשה שאין ביכולתה לטפל בבעיה בכוחות עצמה. כאשר הבן חזר לדיור המוגן, התקשרה האם לעובדת הסוציאלית הממונה וביקשה שתפגוש את הבן בהקדם האפשרי כדי לבחון את מידת הדחיפות של מצבו. העו"סית התפנתה רק אחרי שלושה ימים ולא טרחה לשתף את האם המודאגת בהערכה אם מדובר בהחמרה או במצב רוח חולף.
 
אחד האבות סיפר, שהניסיון לימד אותו לסמוך על עצמו בהשגחה על בנו החולה החי בקהילה, יחד עם זאת, הוא כן מסתייע באנשי מקצוע.
 
כל הנוכחים במפגש היו מודאגים מן העתיד והקשו: מה יהיה גורל החולה עם פרישתם מן  החיים ?
 
באופן אישי נזכרתי שבמהלך שנות המחלה של בני, אנשי צוות שונים הציעו לי להתרחק ממנו ל"טובתו" ול"טובתי" וגם הבטיחו שיהיה בסדר.
כשחזרתי לבקר, מצאתי שהאחריות הועברה מאיש צוות אחד לשני והתוצאות לא הצביעו על השגחה אכפתית, וגם לא על הכוונה והכשרה לשיקום.
 
ה"סמוך" הישראלי נשמע צורם וחסר כיסוי דווקא בהקשר של חולים כבני, חולים הזקוקים לסיוע רב בחיי היום יום, ומכיוון שאינם מתאוננים או מתלוננים אפשר לשכוח אותם וקל להזניחם.
 
ולשאלת המשפחות : על מי נסמוך?
 
 בהווה יש פתרון והוא מצוי בהידברות רצינית  בין המתמודד, בני המשפחה ואנשי המקצוע.
ובעיקר, בעבודה משותפת וחכמה עם ידע, אמון הדדי, הגינות וחריצות בכיוון של שיקום וחזרה לחיים בעלי משמעות.
העתיד עלום, וכנראה שחוסר הוודאות והדאגה מי יטפל בבן המשפחה שאין לו יכולת לטפל בעצמו באופן ראוי, ילווו את  ההורים עד יומם האחרון.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 14:12

ירושלים  11.11.2011
 
בני החל לתלות כבסים לייבוש על המרפסת.
המרפסת בביתנו פתוחה למחצה ומוגנת למחצה. היה קר והתחיל לרדת גשם.
בני תלה את בגדיו בחלק הרטוב. הפניתי את תשומת ליבו שהוא תולה בגדים בחלק לא מוגן, ולפיכך הבגדים נרטבים עוד יותר במקום להתייבש.
 
בני הקשיב לדברי וענה: "מה זה משנה"? והגשם הרטיב גם אותו.
 
התרשמתי שהבגדים הנרטבים בגשם הם פרטים זניחים עבורו ואינם ראויים להתייחסות.
 
נזכרתי שבקיץ האחרון, באמצע היום, כשהשמש יקדה, בני התיישב על ספסל, ללא סככה, ולא הקים עצמו אלא כעבור שעה תמימה כשפניו אדומות. שאלתי אז את עצמי וגם את האחרים:  האם מדובר בעייפות, בחוסר כוחות, בתחושת חום /קור שהתקהתה, ואולי בחוסר נכונות להשקיע דווקא בהגנה מן השמש ?
 
בני עסוק באמיתות פנימיות המסעירות אותו, החוויות שבני משקיע בהם את כל כולו -  חסויות.
קיימים עולמות חשאיים בחייו של בני, והוא מוכן לצלול בהם במלואו גם אם בגדיו נרטבים בגשם שוטף או פניו וצווארו מתאדמים בשמש יוקדת.
 
בשונה ממני, המנסה להימנע מסיכונים מיותרים, בני מתעלם מן ה"פרטים הקטנים" : רטיבות, קור, יובש, שמש שורפת, ניקוטין ושאר פגעים שיש להישמר מהם.
 
כאשר החוויות הפנימיות מציפות אותו, הוא איננו מגן על עצמו, וגם לאחרים, כולל אימו, אין יכולת לתרום להגנתו.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים  15.10.2011
 
באופן בלתי צפוי, מצבו של בני מחמיר: תהליך איטי, חלקו סמוי, אך בשלב זה כיוון ההסלמה מסומן בברור.
 
אני שואלת את הרופא, מה היה עושה אילו החולה היה בנו. הוא משדר לי בקול ספק מרגיע ספק אדיש שזהו המצב וצריך לקבלו. נוסף לכך, יש לו חולים רבים נוספים.
עם זאת, באופן מעשי, הרופא מורה על שינוי תרופתי כלשהו, ומשום מה אני חשה קושי בהבנת ההוראות וביישום ההמלצות.
 
אני שואלת את העובדת הסוציאלית מה היא הייתה עושה אילו הייתה מתמודדת עם תהליך החמרה במחלתו של בנה, ותשובתה, בנימה רשמית המקפיאה את דמי: יש להקשיב להוראות הרופא ולמלא אותן בדיוק נמרץ.
 
אני שואלת את הפסיכולוגית, אילו מצב בנה היה מחמיר במקום להשתפר, אף שבספרים מדובר על אפשרות של החלמה, איך היא הייתה נוהגת? תשובתה מתחמקת באופן מכאיב.
 
לעומת זאת, ידידי המתמודד, שואל לשלומו של בני, ואני עונה לו בכנות שמצבו לא טוב והדמעות מציפות את עיני. אני מרגישה שהמתמודד אכן מבין את המצב וגם אותי. הוא מוסיף: דומני שהחוויה של בנך מוכרת לי: בנך כועס מאד על מה שקרה לו, וייתכן שיש בו גם ייאוש.
 
לצערי, אני נוכחת שהתובנה ושיתוף הפעולה של בני פוחתים עם ההחמרה במצב.
 
אני, אימו, אובדת עצות וכועסת מכיוון שלמרות ריבוי המטפלים בסביבתנו, אין לבני גורם מטפל אחד שניתן לסמוך עליו, כזה שגם מבין ויודע מבחינה מקצועית ושגם אכפת לו באופן אנושי.
 
היזם, מפעיל הדירה המוגנת של בני, זה שקובע את גורל הטיפול המעשי בו באמצעות תקציב, אינו נגיש עבורנו, גם במצב הנוכחי, עקב עמדה מקצועית לכאורה של ריחוק וסמכותיות.
 
האם ניתן היה למנוע את ההחמרה ואיך?  זו השאלה המנקרת בי, וכנראה לא אדע לעולם.
 
בכל זאת אני חוזרת ושואלת: האם עדיין אפשרי,  גם היום, לעצור את תאוצת המחלה ולסייע לתהליך של החלמה ?
 
מיכלי.
 
* הקטע מצביע על עמדות ולא על אנשים מזוהים.


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 14:09

ירושלים  28.9.2011
 
כשבני עובר לשתיקה רועמת, אני מרגישה כעומדת מול חומה בצורה ללא אשנב ודלת, וללא סיכוי להבקיע את חומת הניכור. בני צולל לעולמו הפנימי, והתקשורת המילולית איתו הופכת בלתי אפשרית. אני מרגישה שהוא מצוי עמוק במעמקי ים, בתוך פעמון, שמאפשר עדיין קליטת חמצן לחיים, אך איננו מאפשר ערוצי תקשורת פשוטים.
 
אפילו כשבני זקוק לסיוע בעולם של יום-יום, הוא חוסך במילים ומניח שמישהו כבר ייתן לו את הסיוע בלי שיבקש מילולית. ואם קורה ובקשותיו הלא מדוברות אינן מתמלאות מידית, הוא מבטא כעס . כיום, בני אינו יוזם שיחות עם אחרים, איננו מנדב מידע, וממעט להשיב לשאלות גם כשפונים אליו.
הוא מנהל שיחות עם עצמו, מול עצמו, אך מול בני האדם האחרים, כולל אותי, הוא שותק לרוב.
 
מה הטעם לדבר, מי יקלוט, מי יבין -  אני שואלת ודומה שאני מבטאה בעיקר את תחושותיו שלו.
 
בבריכה, במלתחה, אני פוגשת גברות דוברות רוסית שמשוחחות ארוכות ביניהן.
אינני מבינה את השפה, אך אני קולטת את הקרבה שבין המשוחחות ואת השיתוף המילולי בפרטי פרטים במהלך פעילויות הברכה. אני מרגישה שהגברות הללו תומכות אישה ברעותה באמצעות דיבור והקשבה.הדיבור הקולח שלהן, גם אם אין בו תכנים עמוקים, ממלא את אווירת המקום בחום חברתי.
 
אנחנו, בני הדור שלי, בוגרי תנועות הנוער, חונכנו לעשות יותר ולדבר פחות: לימדו אותנו להבחין בין עיקר וטפל ולעסוק רק בעיקר, לפיכך המעטנו בדיבורים בטלים לכאורה.
התביישנו לדון בחיי היום יום, אך דיברנו הרבה על ערכים ועל מימושם. היו גם שיחות נפש והן התרחשו בחדרי חדרים ובלחש. כך או כך, הייתה חשיבות לדיבורים בין האנשים.
 
ילדי המתבגרים הפחיתו את המילים הנדרשות להתנהלות בבית עד למינימום ההכרחי. דור ילדי שידר לי שאין צורך במילים מגשרות כדי לקבל כל מה שזקוקים לו. אפשר להשתמש באמצעים אלקטרוניים או ברשתות חברתיות, אך אין מדברים פנים אל פנים, לא על רגשות וגם לא על הרבה נושאים חשובים לטעמי.
 
אני מתגעגעת לדיבורים ישירים בין בני אדם, כאילו המשתפים זה את זה בחיי היום יום מתוך אימון וחיבה, וגם כאילו המעמיקים לדון בשאלות פילוסופיות ורגשיות על מכלול חיינו ועל משמעותם.
יותר מכך, אני בטוחה שדיבור ישיר ואמין הוא גשר לקשר בין בני אדם: גם של אילו שמזלם מאיר להם וביטחונם העצמי רב, וגם של אילו המתמודדים עם אתגרים קשים במיוחד ואשר הסבל שלהם גדול.
 
מה אומרת שתיקתו של בני?  האם קיימת אפשרות שאבין את חוויותיו גם ללא מילים ?
מה יקרב בינינו: מילים מובנות, שתיקות אוהדות, מגע יד, חיבוק ?
אם יימשכו השתיקות, האם אהיה מסוגלת להכיל אותן ?
וכאשר המילים נעלמות או משנות מובן, האם ואיך ניתן לבנות גשר לקשר אנושי קרוב?
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים  19.9.2011
 
לפי ההיגיון המוכר לי : ביתו של אדם הוא ממלכתו. כאשר האדם משקיע מעצמו בבית שלו, הוא נהנה יותר, והמרחב הפרטי שלו מקבל משמעות רבה יותר.
 
לפי ההיגיון של בני מאז פרצה מחלתו, כפי שזה מתבטא באורח חייו הנוכחי ובדבריו* :
הבית בו אני גר הוא ביתי לכל חיי, אינני רוצה להשקיע בו, אך גם אינני רוצה לשנותו.
אני מרוצה בבית זה בכל מצב, ואינני שוקל את האפשרות לשפר את מגורי. בגילי המבוגר דיו כבר אינני צריך להתייעץ עם איש. לאף אחד אין זכות להציע לי לעשות שינוי במגורי או בכל תחום אחר, ואינני מעוניין במשא ומתן כלשהו.
*הכתיבה בגוף ראשון היא הדמיה, המשקפת במידה רבה איך קולטת האם את מחשבותיו של בנה.        
 
אני, אימו, רואה אחרת את מקום המגורים שהגיע אליו ללא בחירה אמיתית :
בני גר בדיור מוגן בו אין לו השפעה אמיתית על מהות החיים שלו.
כדי לא להיאבק, הוא מוותר על טעמו האישי הייחודי, וטוען שהוא עצמאי מכיוון שהוא גר בדירה נפרדת ממשפחתו ומדירת ילדותו.
דומני שבני איננו רוצה להכיר בכך, שהוא משלם מחיר כבד תמורת מוגנות היתר, זו שמצמצמת את אחריותו, אבל בעת ובעונה אחת מצמצמת גם את החופש שלו וגם את האפשרויות שאולי קיימות עדיין עבורו כאדם, אמנם חולה, אך צעיר מקסים עם כישרונות ויכולות.
דומני שהמנגנון המאפשר לבני לחיות את חייו בשביעות רצון סבירה הוא גם זה שמונע ממנו להתמודד עם האילוצים שמכתיבה מחלתו, ולהתמודד עם סיכונים שיש לקחת בדרך לעצמאות אישית רבה יותר.
דומני שבני מנסה להתאים את המציאות המורכבת בעלת הגוונים השונים של החיים אל חשיבתו הנוכחית אשר מכווונת בעיקר לשמר שקט ובטחון בסביבתו המידית, ואיננה מרשה לעצמה לקוות לעתיד טוב יותר.
 
פעם אחת, כשעלה בידינו לדבר על אפשרויות הדיור בחייו, בני טען בקול משכנע שאיננו רואה הבדל בין העצמאות האישית שלי בביתי לבין העצמאות האישית שלו בדירתו, ואיננו צריך שינוי.
 
אני שואלת, האם ההיגיון הבריא האומר שבכל מצב קיומי יש לאדם סיכוי לשינוי, ובית הוא תשתית לחיים, האם ההיגיון הזה מסוגל לשכנע את בני שהמקום אליו נקלע  למגורים כ"ברירת מחדל" איננו האפשרות הטובה ביותר עבורו לתמיד ?
 
עתה, בשעת כתיבת קטע זה, אני מרגישה שקטונתי מהבין, ובוודאי שקטונתי מלשפוט מה בבחינת "שכל ישר" ומה איננו כזה, מה הגיוני (עם מודעות לכך שההיגיון הוא רק אי קטן בים גדול), ומה איננו הגיוני לגבי שיקום חייו של בני.
ברור לי מאד שבכל מצב יש לשמר תקווה ולטפח גם חזון להחלמתו של הבן בעתיד.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 14:05

ירושלים  25.8.11
 
אני שוהה בחופשה במלון בחו"ל. הנוף מרהיב. אני מתרווחת על הכורסה, מתחילה לרפות את המתח שנותר בגופי, ומנסה לשחרר את הדאגות המציפות אותי. זהו המקום המתאים להעיף את הדאגות למרחבים הפתוחים של העולם הגדול.
אין בעיות תקשורת בין הארץ לבין חוץ לארץ. אני מתקשרת אל בני משפחתי וגם אל  חברי השמחים לשמוע את קולי ומאחלים לי למצות את  החופשה בטוב. אני זקוקה מאד לחופשה הזו.
 
היחיד שאיננו משיב הוא בני. יש לו טלפון, יש לו פלאפון,  אבל המרחקים חוסמים את התקשורת בינינו. אני מנסה ליצור עימו קשר,  אבל אין תשובה.
חשוב לי לדבר עימו ישירות ואני משאירה עוד הודעה עקיפה בתא הקולי,  בלי לקחת בחשבון את התשלומים הגבוהים הצפויים תמורת התקשרויות הנפל הללו.
האם הוא התנתק בכוונה או שמא המכשיר התקלקל או אבד?  האם הוא כועס על כך שנסעתי או שמא שמח על האפשרות להתנהל לפי "הראש שלו",  לפי מה שקרוי בפיו עצמאות ?
האם הוא מתעלם מניסיונות ההתקשרות שלי במודע ואולי שלא במודע?  ייתכן שהוא פשוט שקוע בעולמו ואיננו מסוגל לשמוע דבר חוץ מקולותיו שלו.
 
לאיזה קשר אני מצפה?  כשאנחנו נמצאים פנים אל פנים יש קרבה, אבל אין שיחות, וכאשר מפרידים בינינו המרחקים ואולי גם הפחדים, אזי דום- שתיקה.
בעצם,  אני חולמת לשמוע את קולו של בני האומר לי: "תהני,  אצלי בסדר,  להתראות ",  אבל לצערי  זה לא קורה,  אפילו ה"שבת שלום" המסורתית שלנו לא חוצה את הים התיכון ולא מגיעה אלי בערב השבת שבחופשה.
 
מאז פרצה מחלתו של בני, לא הצלחתי לנוח באמת.
אני מזדהה עם הילד ההולנדי הקטן בסיפור הידוע : הילד שסותם באצבעו את החור שנפער בסכר בניסיון נחוש ובלתי אפשרי כמעט למנוע את השיטפון הגדול...
 
בחופשתי זו, אני נשענת על כריות צבעוניות, ומעבירה לנגד עיני את השאלות ששאלתי אנשי מקצוע ואת התשובות שלא קיבלתי,  את כל שעות הדריכות וההתייצבות בזמן "הנכון" ובמקום "הנכון" במטרה למנוע משהו גרוע יותר:  למנוע הזנחה,  למנוע רשלנויות, למנוע דחייה שלו ע"י הסביבה,  ובעיקר למנוע הסלמה במצבו.  
אני יודעת שהשקעתי הרבה מאד,  אך קשה לי להעריך מה מידת תרומתי האמיתית למאבק הקיומי שלו, שלי ושל כולנו.
 
ובחופשה הנוכחית לא אזכה ל"מתנה" לה אני מצפה: שיחת טלפון קצרה מבני שבארץ אלי בחו"ל, או לפחות מענה לניסיון ההתקשרות שלי אליו.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 14:02

ירושלים  9.8.2011   ט' באב תשע"א
 
כאשר עמיתה למקצוע וחברה כינתה אותי "אמא מתישה" חשתי גם נעלבת וגם גאה.
זה קרה תוך כדי חיפוש של רופא חדש, לאחר שרופאו הלך לעולמו, (חבל ועצוב), ובני, שמצבו מחייב פיקוח רפואי, נשאר ללא רופא. העמיתה-חברה אמרה לי לחכות בסבלנות, לא להתלונן ובעיקר, להשלים עם המצב.  
 
בני משלים עם כל מצב, ודומה שלא אכפת לו לחכות שעות רבות ליד דלת סגורה, לקחת תרופות ועדיין לא להרגיש טוב, לשמוע מה אומרים ולא להבין, ולהיות חביב מול ה"ממסד" בלי שום קשר לאופן בו מתייחסים אליו.
בימים אילו, בני מגלה אותה מידה של חוסר אכפתיות כאשר הצוות דואג לו באמת או כאשר הצוות מזניח ומתרשל. למדתי מניסיון רב שנים, שבני לא מזכיר את קיומו ואת צרכיו-שאינם-בסיסיים באופן ישיר גם אם הוא נזקק מאד.
לצערי, כמעט אף אחד מצוות המטפלים לא מתנדב לתת יותר ממה שכתוב בהנחיות המוכתבות שאינן שקופות לכל, ואינן מכוונות בהכרח לטובתו של בני. הסביבה בה הוא חי לא מונעת הזנחות, וגם לא מחזקת שיפורים, להערכתי.
 
"שלושת הקופים החכמים" הם סמל עממי שמקורו במזרח הרחוק.  הסמל מתאר מצב בו אדם מסוים, היודע כי נעשה עוול בסביבתו, בוחר להעלים עין מן המתרחש. לעיתים מתואר הסמל באמצעות המשפט "לא ראיתי, לא שמעתי, לא אמרתי "...
כאשר אני נתקלת במומחים וגם בבני אדם רגילים, שאינם נוקטים עמדה מיטיבה כלפי אנשים נזקקים, אני רואה בדמיוני את תמונת שלושת הקופים: האחד מכסה את עיניו, השני סותם את אוזניו והשלישי בולם את פיו...
המחלה איתה אנחנו מתמודדים היא מחלה מתישה יותר מכל מחלה שהכרתי בחיי (לצערי הכרתי מחלות אחדות). לפיכך, כאשר אני עדה לאיזשהו עוול שנעשה לחולים ולחלשים, קשה לי לשתוק ולא להגיב. למדתי בדרך קשה שלתגובה, גם אם היא בדיבור וגם אם היא מוצדקת, יש "מחיר".
כאשר אני באה בטענות ביחס למה שראיתי ושמעתי, אני ננזפת ולעיתים אפילו נענשת.
דוגמא מעבודתי: התקיימה השנה תערוכה של מתמודדי נפש ואוצר התערוכה שכח לציין את שמות הציירים ליד תמונותיהם. שמתי לב שהציירים מבליגים ולא מתלוננים, ואז הרגשתי שמחובתי לנער את אדישות השכחה, ולהדגיש את חשיבות נתינת הכבוד הראוי דווקא למתמודדים. האמירה הישירה שלי הצמיחה כעס ובקורת נגדית.
כמו כן למדתי, שתגובה בוטה על מעשה בוטה מזיקה לנו. האירוע קרה בעבר כאשר הגבתי במחאה על שינוי לא מקובל בדיור של בני, הורחקתי מדירתו לפרק זמן, בכוחה של סמכות ששכחה לאיזו מטרה ניתנה.
מעת לעת, אני חשה אמא מותשת ומיואשת, ואני  שואלת שוב ושוב: איך בני  במצבו יוכל להמשיך לחיות בכבוד, באיכות חיים סבירה ועם תקווה, ואיך אנחנו כמשפחה נוכל להמשיך להתקיים בטוב ?
אין תשובות קלות, ואולי אין תשובות כלל.
ודאות אחת קיימת : משפחה שיש בה חולה שטרם "החלים", כמו זו שלנו, זקוקה לסיוע אמיתי שיינתן בסביבה המאופיינת באחריות אמיתית, ושיש בה, נוסף לכך, אחווה אנושית.
 
וברור לי ללא שמץ ספק, שכאשר מתחוללת התשה הדדית תוך כדי מלחמות מיותרות, נגרם נזק ונגרמת עוולה לכל המעורבים, אך במיוחד לחולה.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט
23.01.2016 | 12:48

ירושלים  24.7.2011
 
פעמים רבות אני מרגישה ש"השיגעון" ו"השפיות" משחקים הורדת ידיים בנפשו של בני.
 
הסתקרנתי, פתחתי את הערך "הורדת ידיים" באינציקלופדיה החופשית ,קראתי כי מדובר ב"משחק תחרותי בין שני מתחרים המחזיקים זה את כף ידו של זה כשמרפקיהם צמודים למשטח כלשהו. המתחרים מנסים להצמיד בכוח את אמת היד של היריב למשטח שלהם.....התכונות הנדרשות כדי לנצח מלבד שרירי זרוע מפותחים הן גם סיבולת ויכולת לעמוד על שרירי ועצמות היד".
 
בחייו הנוכחיים של בני, אני חשה שלעיתים "השיגעון" מנצח בתחרות הדומה להורדת הידיים, ולעיתים קרובות יותר מנצחת "השפיות". דומני שהמאבק מתרחש כל הזמן.
כמתבוננת, קשה לי להעריך מי ינצח, מתי וכיצד.                            
 
וכך בסוף שבוע אחד, שתי סעודות המדגימות מאבק של כוחות שווים כמעט :
 
בסעודה הראשונה -  בני עושה מה שעולה בראשו: מתחיל לאכול לפני כולם, עוזב את השולחן לפני הקינוח, אינני מתייחס לאחרים ליד השולחן, ואיננו עונה לשאלות כשפונים אליו. הוא יושב לכאורה בחברותא, אך כמעט ולא ניתן לתקשר עימו בעת הארוחה. וגם לא לאחר מכן.
 
בסעודה השנייה -  בני מתנהג בנימוס, משתדל להתאים את עצמו לסביבת האנשים היושבים עימו ליד השולחן. רואים שקשה לו לתקשר, אך הוא משתדל מאד. כשהוא זקוק לסיגריה הוא מבקש סליחה, יוצא החוצה ואחר כך חוזר ומתחבר אל החבורה שעדיין יושבת ליד השולחן. הוא נראה שבע רצון ואפילו מחייך לעיתים.
 
אני תוהה: מה עשה את ההבדל בין שתי הסעודות באותו סוף שבוע אחד ?
 
אנסה להשיב :
 
לסעודה הראשונה לא הייתה חשיבות מיוחדת עבורו, מקומו השגרתי של בני ליד שולחן זה היה מובטח. המחלה בחרה לבדוק את הגבולות ואפילו לשבשם מעט בהתאם למצב רוח שהשתבש.
 
בסעודה השנייה, הגענו לסביבה חדשה וצעירה שקיבלה את בני יחד עם מחלתו והכילה אותם באהדה, אבל שידרה באופן ברור והחלטי שאין מקום למשחקים ולגינונים של מחלה בהקשר החגיגי בו נמצאנו.
 
ה"שיגעון" הובס במערכה השנייה.
 
ולהערכתי, כאשר ה"שפיות" מנצחת במאבק, גם בני מרוצה יותר.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה