יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של מיכלי



ירושלים    10.6.2012

מחלתו של בני עולה, יורדת ולא נעצרת. בעת שמחלתו מתגברת, הוא טוען שהוא בריא.
דווקא כשבני נזקק לסיוע, הוא מבקש ממני, בנימוס או בחוסר נימוס, להתרחק ולהניח לו.
 
בשבוע שעבר, הגעתי יחד עם בני לחדר מיון כשהוא נמצא בהתקף חרדה חריף. הפעם, בני הסתייע בי במצוקתו וביקש להביאו לבית החולים, המקום היחיד שיכול היה להקל עליו באותו הרגע.
אף שהחזקתי מסמכים רפואיים בידי, בני לא התיר לי להוסיף מידע, והרופא סרב לדבר איתי.
בהמשך לא הסכים בני להתאשפז, אך הורה לי לחזור לביתי, בלי להביא בחשבון את אי יכולתו לחזור בכוחות עצמו. מאוחר יותר הוא חזר עימי ובעזרתי למקום שרצה להגיע אליו, לדירת מגוריו, כשהרגשתו טובה מעט יותר.
 
אמש הצעתי לו להתייעץ עם רופא נוסף כ"דעה שנייה" לגבי שילובי התרופות שהוא לוקח בעקביות וברציפות ואינן מצליחות לייצב את מצבו. בני לא קיבל את ההצעה למרות תחושותיו הרעות החוזרות.
 
מה גורם להתנהגות הזאת שאיננה סבירה לפי הבנתי ?
 
המודעות או חוסר המודעות ?  התחושה הרעה מאד או הרווחים המשניים הלא מודעים  שמאפשרת המחלה ? ייתכן שהבלבול, הסבל והמורכבות של המצב מביאים לתגובות שאינן מתקבלות על הדעת.                                                     
 
לעיתים, בני טוען שהקשר עם אימו ועם המשפחה הוא שגורם להתקפי החרדה שלו. כך כנראה הבין את הפרשנות שניתנה ב"כאילו תראפיה" בבית החולים, לפני שנים רבות.
 
הוא איננו מוכן לקבל שהוא חולה במחלה הגורמת לתופעות הקשות שמהן הוא סובל תקופה ארוכה.
 
מה הוא קלט ומה לא קלט בשנים הרבות של העיסוק במחלה, הן באופן מעשי והן באופן מילולי ?
קשה לדעת, קשה לי לאמוד, וקשת תגובותיו, המתגוונת מעת לעת, מבלבלת גם אותי.
 
בני מוכן לקבל תרופות, מוכן לגור בדיור מוגן, אך איננו מוכן ולא מעז להודות במחלה שיש לה השלכות על כל חייו.
 
בני יודע שהוא יכול להסתייע באימו בעת הצורך, אך במסתרי תודעתו ובמבוכיה הוא תולה בי, האימא, את סיבת מחלתו, אומר זאת בקול רם, ומשתדל להימנע מלבקש עזרה ממני.
לצערי, הוא ממעיט לבקש עזרה גם מאחרים, בעת מצוקה.
 
למדתי כי כאשר בני מאבד את האיזון שמושג בעיקר באמצעות התרופות, תפישת המציאות שלו משתנה, הוא מקצין את עמדותיו, ומתנגד דווקא לקרובים אליו.
המציאות הפנימית שלו מכתיבה עמדות, הגנות, התנהגויות, ואין דבר במציאות החיצונית שישכנע אותו להתאים את מה שמתרחש במבוכי התודעה שלו ובמסתריה למה שמתרחש בעולם החיצון סביבו.
 
לעומת זאת, כאשר האיזון התרופתי שלו משתפר, הוא מרגיש טוב יותר, התנהגותו תואמת את תפיסת המציאות שלי ושל האחרים הסובבים אותו, וחברתו תורמת ואהודה על כולם.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
25.01.2016 | 14:50

ירושלים  13.5.2012

אני זוכרת את הרגע שבו נולדת, את אותו רגע, לאחר צירים ארוכים, כשראשך הבקיע אל העולם,         
אני זוכרת את תחושת הגאווה האימהית הגואה בי ואת רגשות השמחה העזים שחשתי כאשר ראיתי אותך זעיר ומושלם.
אני זוכרת אותך בשנות בית הספר התיכון שלך, עם ההצלחות, עם החלומות והשאיפות  - אותו בן יפה,  הפוסע במעלה החיים ומציב לעצמו אתגרים, שכל בני המשפחה מאמינים בהצלחתו, והוא בטוח בעצמו.
 
כיום אתה מתקרב לשנתך הארבעים. המחלה, שאינך מודה בה ישירות, נגסה בך, וברצף החיים שלך.
 
אני, האימא האוהבת, לא מצליחה לקלוט את הווייתך הנוכחית, אף שאני נמצאת לצידך, בקרבה אמיתית במהלך שנות המחלה.
 
במפגש האחרון של המשפחה המורחבת, פרשת מבני משפחה האוהבים אותך ומקבלים אותך כפי שהינך. התכוונת לפגוש אותם, אך התרחקת מהם והידרת עצמך מחברתם.
כשהצענו לך להצטרף לנסיעה לחו"ל עם בני משפחה קרובים ומוכרים – סירבת.
 
בדרך למפגש שאלתי אותך אם חסר לך משהו, אם אתה משתוקק למשהו נוסף בחייך?
 הקשית "למה את מתכוונת ?", כאילו לא ידעת, שאדם יכול להתאוות למשהו בחייו ושמותר לרצות ולחלום כפי שחלמת בנעוריך.
 
לעומת זאת, כשאתה מנגן עם להקתך אתה מקשיב לנגנים האחרים ולמנצחת, מפליא לנגן כמו נגן תזמורת בכיר.
 
נתתי לך לקרוא את הקטעים שאני כותבת עליך ועלי, וביקשתי את התייחסותך. קראת ולא הגבת.
כשחזרתי ושאלתי האם מותר לי לפרסמם, ענית שמותר לי לעשות כל מה שאני רוצה ולך לא אכפת.
 
על מה אתה חושב בשעות ארוכות של הרהורים?  ממה אכפת לך?
ולמה אינך מתעמת, מתלונן או משנה ?
 
בתקשורת בינינו אתה בעיקר שותק. מתוך השתיקה עולה, מפעם לפעם, זיכרון ישן או פתגם מוכר ואני מתאמצת להבין, להתחבר.
 
אני מחפשת ומנסה להכיר מחדש אותך - הבן שלי-  בהחלטה נחושה לא לאבד אותך שנית.
 
המאמץ שלי מכוון לחבור אליך, כפי שאתה כיום, בדרך שתאפשר גם לשמור על זהותי ועל אמונותיי וגם להיות שם בשבילך בעת הצורך.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט
25.01.2016 | 14:49

ירושלים 29.4.2012

שלשום, בני הגיע הביתה לסוף השבוע במכנסיים קרועים.
 
בתשובה לשאלתי, ענה: "המדריך נתן לי את המכנסיים האלה, זה היה הזוג האחרון בארון".
 
 נזכרתי בקטע מספר ילדים:
"ועכשיו אמור לי פוט/ מהו פשר אחריות/ – אחריות שואלת פיט/ גם כן שאלה טיפשית./ אם במכנסיו של פוט/ כל הכפתורים קפוט,/ אז יגיד גם גולם איש,/ שהעסק עסק ביש !/  אך הינה כפתור אחד/ על פי נס נשאר לבד/ – אז עליו האחריות/ בעד מכנסיו של פוט ". (מתוך "עלילות מיקי מהו", אברהם שלונסקי -1947).
 
על מי האחריות למנוע מבני לצאת אל העולם במכנסיים קרועים?
 
בדירתו של בני יש זוגות אחדים של מכנסיים. היכן הם נמצאים? בארון? בכביסה ? בתיקון ? בפח ?
ואם חסרים בגדים לבני, מדוע לא נרכשו עד עתה ?
 
בני המשתקם למד להסיר מעצמו אחריות. הוא למד לצפות שאחרים יטפלו בענייניו.
במעון המוגן בו הוא גר, מתקיימת  גישה פטרונית במובהק, ולהערכתי זו המסייעת לאובדן האחריות העצמית.
 
עם זאת, בני זקוק לדיור מוגן מתוגבר, בגלל מצבו.
 
בדירת מגוריו, יש כמה וכמה תומכי שיקום : אם בית, מדריכים, עובדת סוציאלית ומנהל, האם הם יכלו למנוע מבני לצאת מדירתו בלבוש לא מכובד?
 
מהי אחריותו? מהי אחריותם ? מה ניתן למנוע ומה לא ניתן?
 
אני מאמינה ויודעת, שעל ידי ראייה כוללת ואכפתית של האדם על קשייו ועל יכולותיו, ניתן להכשיר אותו לאחריות אישית, אפשר למנוע מצבים מבישים ומביכים לאדם ולמשפחתו, בשונה ממה שקרה אצלנו באותו סוף שבוע.
 
מיכלי
 


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים 10.4.2012
      
עם פרוץ מחלתו של בני פגשתי פסיכיאטר מיוחד, שנהג להתאמן עם מטופליו, מידי יום ביומו, בסוגי ספורט שונים, משום שהאמין כי זה הטיפול הטוב ביותר יחד עם התרופות.
כדי להדגים דרגות שונות של פגיעה נפשית ואופנים שונים של התמודדות עימה סיפר לי אותו רופא את "משל שלוש המכוניות":
מכונית נוסעת, מתקלקלת פעם, פעמיים, או אפילו שלוש פעמים: די בתיקון ע"י הבעלים או על ידי מכונאי, והיא חוזרת לנסוע על הכביש ללא תקלות נוספות בהמשך.
לעומתה המכונית השנייה נוסעת ונפגעת ללא תקנה. גם טובי המומחים לא יוכלו להחזיר אותה לנסיעה בדרכים. גוררים אותה למגרש ומפסיקים להתעסק בה.
התנהלות המכונית השלישית היא המרתקת ביותר: היא נוסעת ונעצרת. דוחפים אותה, ואז היא נוסעת כברת דרך, אך שבה ונעצרת. מביאים אותה למוסך, מצליחים להתניעה בעזרת בעל מקצוע, אך היא נעצרת שוב בנסיעה אחרת. המכונית תזדקק כנראה להתערבויות במהלך כל חייה, ובכל זאת תמשיך לנסוע.
 
חיים של בני אדם יכולים להיעצר כמו מכוניות. לעיתים לא ניתן להתניע אותם מחדש, לעיתים סיוע קל מניע אותם, ולעיתים  צריך לטרוח הרבה כדי להחזיר את התנועה לחייהם.
ההקבלה בין מכוניות לבני אדם היא חלקית מאד ומלווה בהסתייגויות רבות. דחיפה של מכונית תקועה איננה דומה כלל להנעה פנימית של אדם.
 
הבאתי משל זה כדי לדבר על אותה מכונית שנוסעת מעט ועוצרת חזור ועצור.
 
קשה לטפל במכונית שנעצרת בפעם העשירית, במיוחד אם יש לה מנוע וגלגלים תקינים, ובכל זאת היא לא נוסעת.
בני אדם שחשים רע מאוד, מתקשים לקלוט ולהכיל מה שקורה להם, אינם רואים שיפור סביר לאורך זמן, וגם אינם מסוגלים לדמיין החלמה -  נעצרים ונתקעים.
הסביבה מתקשה לטפל במצבים של תקיעות בגלל השחיקה, אובדן הסבלנות ואובדן התקווה.
ואולם דווקא במצבים של קושי גדול ומתמשך נדרשת השקעה רבה, וכשחסרים אמצעים ואין אמונה ואין סבלנות – משתררים ההזנחה והוויתור.
 
המשל מלמד שאם הטיפול במכונית הנוסעת ונעצרת יהיה נאות, היא תמשיך לנסוע ולגמוע את דרכי החיים למרות העיכובים והעקיפות.
 
והלקח עבורי: אין להזניח חולים מותשים ומיואשים.  ב"קלקולים" יש לטפל בסבלנות, בנחישות ובעקביות. חשוב מאד לא לוותר, לא להשלים עם מצב התקיעות של נפגעי הנפש, אלא לשלבם בעולם, גם אם לא צפויים שיפורים ניכרים בעיקולי הדרך ובזמן הקרוב.
 
ובחזרה אליי ואל בני:
מנוע "מכוניתו" של בני תקוע, והוא אינו מביע מורת רוח מכך ואינו מציב יעדים כלשהם להמשך חייו.
כאמא אכפתית, אני רוצה ומוכנה לסייע ב"דחיפת הרכב", מתוך אמונה שניתן לסייע לא רק בגרירה אלא גם בהנעה הפנימית -  הצתת הרצון להתקדם ולמצוא משמעות בחיים על אף הקשיים ויחד איתם.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט
25.01.2016 | 14:47

ירושלים 11.3.2012

בניסיוני להתקרב למסורת גיליתי שמצוות רבות לא יכולות להתקיים בלי חברה, בלי חברתיות וללא הכרה בקיומו של אדם אחר. ההיבט החברתי והמוסרי משך אותי לחזור למסורת היהודית.
בני החל להתקרב לדת ביוזמתו ובהשפעת סביבת מגוריו, וכדי לסמן זאת ברור - שם כיפה על ראשו.
בני זימן לברכת המזון את אילו שיושבים ליד השולחן יחד איתו בארוחת החג ("זימון"): כך מנחה הסידור לנהוג כאשר שלושה אנשים, לפחות, יושבים ליד אותו השולחן. אולם מרגע שבני החל בקריאת הברכה, התנתק מן האחרים באופן מוחלט: הוא ברך לבדו, ולא ראה איש סביבו. האורחים ניסו לרמוז על רצונם לברך, אך הוא לא שמע שיש עוד אנשים הרוצים לחלוק את הברכה עימו.
בני התקשה לראות את האורחים ליד שולחן החג, אף שרצה בהם וקיבל אותם בחום עם כניסתם.
 
בשנים האחרונות, מאז שקע בבועה שלו, בני מתקשה לראות את האנשים סביבו ולקלוט את קיומם, קל וחומר את נקודות המבט שלהם, ואת הרגשותיהם.
 
האם אובדן היכולת של ראיית הזולת הוא תוצאה של התמודדות אישית קשה, תוצאה של מאבק הישרדות ממושך, או השלכות של פגיעה אחרת?
 
אני לומדת לראות את בני, וגם את האחרים, באופן כולל על המעלות ועל החסרונות שבהם. אני מנסה לראות את בני האדם הנמצאים בקשר איתי, לטוב ולרע, מנסה לנפות את הצרכים האישיים ואת האינטרסים הפרטיים שלי מתמונת הזולת כפי שהיא מצטיירת בעיניי. אם עולה ביקורתיות כלפי האחר, אני נלחמת בעצמי, וכאשר אני קולטת קושי אצל האחר אני נדרכת ומנסה להתגייס לעזרתו.
 
בשנים הרבות שבהן פסעתי בצד בני החולה, אני משתדלת לדבר ולשוחח עם אנשים, כשמתאפשר, במטרה להבין אותם.
ב"פינג פונג " של השיח ביני לבין אחרים הרגשתי לפעמים שאין תקשורת של ממש. יחד עם זאת, זכיתי למענים הולמים, לביקורת ראויה וגם להכרת תודה.
תודות שקיבלתי בדרך נבעו מסיוע נכון בזמן אמת, ואפילו מרצון טוב בלבד, שהצליח לעבור אל הזולת.
בדרך פגשתי חברים אמיתיים, שראו אותי כמות שאני, תמכו בי ברגעים של משבר, חיזקו אותי בחיי, חיזקו את הידידות המשותפת, ואני מודה על כך.
 
ודומני, שילדים בכלל, ובני בפרט, אינם מסוגלים לראות את אימם כבת אדם - עם כוחות ועם חולשות, עם שמחות ועם עצב- גם כשיש קשר קרוב וטוב, לפחות עד הבשלת ההתבגרות הנכונה.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט
25.01.2016 | 14:45

ירושלים 15.2.2012

מתוך מדבר השתיקה של בני, עלה משפט שלם וסימן שאלה בסופו.
 
אני השבתי בים של מילים, בלי שיהיה ברור אם הן מבטאות מה שהתכוונתי לבטא.
תהיתי, האם המילים שלי יגיעו לתודעתו של בני ויובנו נכון?
 
השיחה התרחשה בשבת והתייחסה למחלוקת שאירעה בינינו בערב שבת.
 
בני שאל: למה כעסת עליי, כשנכנסתי הביתה והתיישבתי לקרוא עיתון ?
 
השבתי: הקדמת להגיע, השבת טרם נכנסה, אני הייתי באמצע ההכנות, ביקשתי את עזרתך, ביקשתי לא להפריע בזמן העבודה, ואתה לא הגבת, כאילו לא שמעת אותי כלל.
לבשת בגדי שבת, פיזרת את העיתונים בחדר האורחים הלא מסודר, והתיישבת במרכזו.
לא הבחנת שאתה מפריע לעבודתי, ולא רצית לדעת שאתה מפריע.
 
רק כשהרמתי קול, הבחנת בי. לא זזת ממקומך, אבל דומני ששמת לב כי משהו איננו הולם. למחרת, שאלת בתמימות את השאלה החשובה "למה כעסת עליי" ?
 
לעיתים, אני מרימה קול בניסיון להפנות את תשומת הלב של מישהו שנאטם ללא אפשרות של תקשורת, וזה גם מה שקרה הפעם.
 
האם הייתה דרך אחרת להבקיע את חומות העקשנות והשתיקה שבנית סביבך ברגע שנכנסת הביתה וקבעת עובדות בשטח, בלי להקשיב לי, ובלי לקלוט את העולם סביבך?
 
ייתכן שיכולתי לוותר ולאפשר לך לעשות מה שהתחשק באותו הרגע, ללא תגובה מהדהדת מצידי.
 
אילו הבלגתי, היית מקבל אישור להתנהגות המתעלמת מן האחר, התנהגות שאיננה חברתית.
 
הכעס האמיתי שלי ושאלת התם שלך "למה כעסת עלי "? הניבו הזדמנות לניצני תקשורת, ואולי גם פתח לדיבור בין אמא לבן מתמודד, שכל אחד מהם צריך ללמוד לראות את האחר ולהתחשב בו.                            
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים  5.2.2012

תהיתי האם יש איזושהי חוקיות המפעילה את בני?  המענה לשאלה יסייע לי להבין וללמוד, וגם לתקשר איתו טוב יותר.
 
המחלה של בני פוררה חיבורים בין עבר והווה, בין הווה לעתיד, בין רצון למעשה, בין הידע לבין יישומו, בין עולמו הקודם לבין העולם המשתנה סביבו.    
מה בני איננו יכול ומה הוא כן יכול? למה הוא רוצה משהו ואיננו רוצה משהו אחר? למה הוא שותק ? למה הוא מוותר ברגע שקשה לו, ולעומת זאת מתעכב דווקא על פרט קטן בעיני אחרים, ונחוש לא לוותר עליו ?
 
בקטע הזה יש הרבה שאלות, מעט תשובות, ומעט הגיון המוכר לי.

ברור שישנם דברים רבים שבני מתקשה לעשותם עקב מחלתו הממושכת.
וישנם  דברים שאיננו רוצה לעשות כי הוא כועס, כי הוא עייף, כי הוא מתוסכל ונעלב.
האם הוא צריך משהו נוסף?  האם דרך כלשהי עשויה לשפר את מצבו ?
לדבריו, כמעט ואיננו צריך דבר נוסף על מה שיש לו, וזה הרבה פחות ממה שיש לאחיו, לשכניו ולחבריו מן העבר. בני אינו מתלונן ואינו מבקש דבר.
כאשר "משרתים" אותו, חירותו מצטמצמת, והוא לא מוחה ולא דורש עצמאות בוגרת. בפועל הוא הסיר מעצמו הרבה אחריות, וקשה לי לתפוש מאין זה נובע ולאן זה מוביל.
ברור לי שהוא איננו שמח בחייו הנוכחיים.
 
האם ניתן לחבר חזרה את מה שהתפורר?  האם יש סיכוי להרחיב את מה שהצטמצם?
האם יחזור לתקשר איתנו רגיל ? מה הסיכוי שהתיאבון האמיתי שלו לחיים יחזור ?
 
ה"מפתח" נמצא גם אצלו, בני הוא זה שיחליט על חייו בנסיבות הקיימות:
יחבר אותם לאיזושהי מציאות מוכרת או ימשיך להתעופף במרחבים שלו ולהיות מנותק חלקית מכולנו.
לא נותר לי אלא לקוות ולהאמין שהוא יוכל להתחבר חזרה, ולו גם בדרך המיוחדת שלו, ולהיות באמת שמח בחלקו.
 
מיכלי


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים 23.1.2012
 
פגישתי עם מחלת הסכיזופרניה, לימדה אותי על מחלה קשה במיוחד.
 
מכיוון שמדובר במחלה ארוכת טווח, התחלתי לחפש את המרכז בו אפשר להתייעץ, לאבחן, ולחפש דרכי טיפול.
נדהמתי לגלות, שאין בארץ מקום בו אוכל למפות את מחלתו של בני, לחפש דרכי טיפול חדשניות, ייעוץ ותמיכה, גם אם אשלם את הסכום הגבוה ביותר.
 
אתמול, במפגש משפחות עם פסיכיאטר מנוסה, שאלתי ישירות: למה אין מרכז למחלת הסכיזופרניה ?
התכוונתי למרכז אבחון, טיפול, ייעוץ ומחקר של מחלה שמקורה שיבושים במוח, ואחוז אחד מכל שכבות האוכלוסייה בלי הבדל דת מין וצבע חולה בה לאורך כל חייו.
 
התשובה הקצרה והישרה שקיבלתי מן הרופא : "פוליטיקה ואגו ".
 
אני נדהמת ושואלת :
 הייתכן שיריבות פוליטית תמנע טיפול נכון?  הייתכן שמחקר ייפול קורבן לשאלות אגו?
 איך חברה יכולה להזניח מחלה קשה כל כך?
 
ואני יודעת שהמחלה נעשית קשה עוד יותר, גם למשפחה, כשהטיפול איננו מצוי, כשהטיפול איננו נכון, וכשאין לאן לפנות ובמי להסתייע. ביטויי המחלה שונים מאדם לאדם ולפיכך התאמת תרופות דורשת מומחיות רופאים, התייחסות אישית, מעקב לאורך זמן ותאומים מדויקים עם הגורמים בסביבת החולה.
 
אני מבקשת, בעצם דורשת, ש"מישהו": משרד הבריאות, בתי החולים, קופות החולים, ו/או אירגונים שותפים ידאגו להקים בישראל מרכז רפואי חדשני שיתמקד אך ורק במחלת הסכיזופרניה, יסייע לחולים לאזן את מצבם ולשקם את חייהם, ואם אפשר יסייע להחלמתם.
וכמובן , חשיבות המרכז תהיה בקידום חקר המחלה, בליווי תוצאות מחקרים ויישומם האפשרי במציאות החיים הקשה של החולים ובני משפחותיהם.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים   1.1.2012

מחלתו של בני פרצה שנה אחת בלבד לאחר שמלאו לו שמונה עשרה, הגיל בו מסתיימת באופן חוקי האפוטרופסות הטבעית של הורה על ילדו.
לפני כן, הייתי אמא  טובה ולגיטימית, לאחר מכן, הפכתי בלתי לגיטימית. לפיכך, נאלצתי להילחם על זכותי ללוות ולתמוך בבני החולה, וגם להיאבק על זכותי לייצגו במקומות בהם נפגמה יכולתו לייצג את עצמו.
 
עד היום, אין לבני אפוטרופוס, והוא גאה בעצמאותו ובחירותו היחסיות, הוא נתן לי "ייפוי כוח”, כדי לסייע לו. הוא זקוק לסיוע בניהול עניניו ובמילוי צרכיו, והוא נזקק להגנה רבה ולהכוונה משקמת.
יש לו רשתות תמיכה, ואם הן עובדות היטב, הוא מסוגל להתנהל בעולם לשביעות רצונו ורצוננו.
כאשר רשתות התמיכה מתרשלות בני "נופל".
הנה דוגמאות להתרשלות:
א. רופא שביקש ממני במפורש לא להתלוות לבני למפגש קבלת תרופות, כאשר בני חזר מן המרפאה התגלה שלא קלט אילו תרופות לקחת ואיך לקחתן, הוא גם שכח לבקש מועד למפגש ההכרחי הבא.
 
ב. מפעיל הדירה, שבה גר בני, העביר אליו את הדו"חות הכספיים השנתיים כשבני היה במצב נפשי בו לא היה מסוגל לעיין בהם ולא להעבירם אלי, וכך לא נעשתה בקורת צרכנית נחוצה.
 
למדתי מניסיוני: מערכות ממוסדות או מופרטות מתרשלות לעיתים, וקורה גם שמופעלות ע"י מניעים שונים שאינם דווקא טובתו של החולה.
המשפחה, שהיא המטפלת הטבעית, תוכל לתקן אם יפנו אליה, אם יידעו אותה, ובעיקר אם ישתפו איתה פעולה באופן מכבד.
 
צר לי להוסיף שאת ההכרה במעמד אימו של הבן- החולה- הבוגר, זו שרוצה באמת את טובתו ונרתמת בעת הצורך כדי לסייע, התקשיתי להשיג מן הגורמים המטפלים הרשמיים.
 
בפועל, נרתמתי ועשיתי מה שנדרש. כל מה שיכולתי עשיתי בלי שיכירו בי ובלי שיסייעו לי, מה שהקשה עוד יותר במצבים קשים ממילא.
לא פעם הוטח בפני, שהתערבותי איננה רצויה, מכיוון שאין לי מעמד רשמי.
 
במבט לאחור, האם הייתה לי ברירה לנהוג אחרת מכפי שנהגתי?   דומני שלא.
 
אינני נשארת אדישה מול הזנחה, ניצול ו/או גרימת נזק כלפי כל אדם חולה ובמיוחד כלפי בני.
 
אני כותבת קטע זה כדי להצביע על הצורך בשינוי תודעתי ומעשי בעניין חשיבות המשפחות בתהליך הטיפול והשיקום של האדם שנפגע נפשית.
החברה חייבת להכיר במעמד המשפחות באופן רשמי, ואנשי המקצוע צריכים לפעול יחד עם המשפחות באופן ידידותי ומכבד.
כל זאת למען החולה, ולמען איכות חיי המשפחות אשר מכילות אותו, ומסיעות לו במהלך החיים.
 
מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים 1.1.2012

אחד מידידי המתמודדים חוזר ואומר: מה שקרה לא היה אמור לקרות, כוונתו לפריצת המחלה ששיבשה את כל חייו המבטיחים ויכולותיו הגבוהות.
 
לפתע הבנתי מה כבד הייאוש שחווים המתמודדים, ובני ביניהם.
 
כדי להבהיר את עוצמת הייאוש אנסה להיכנס לראשו של בני השותק ואטען בשמו ובמקומו:
"עשיתי כל מה שהורו לי אנשי המקצוע: לקחתי תרופות, עשיתי פסיכותראפיה במשך יותר מעשר שנים, אני מתאמץ לתפקד בכל תחומי החיים בהתמדה במטרה להבריא, ובכל זאת אני מרגיש רע ואינני בריא.
אני, שסיימתי תיכון בציונים גבוהים מאד במגמה ריאלית, ולמדתי לוגיסטיקה בעתודה האקדמאית בצבא, מתקשה להעביר תחנות בטלביזיה, ולהפעיל טלפון נייד. אני שהייתי בקי בכל מה שקורה בעולם, נקטתי עמדה פוליטית והשתתפתי בניסיון של בני גילי לשפר את העולם, אינני מסוגל עתה להבין את השינויים  המתחוללים סביבי. אנשים שהכרתי ואהבתי נעלמים ומשתנים ואינני מבין למה. אני כועס, וכבר אינני רוצה לשמוע על מה שמכאיב לי." *
 
כל העת מלווה את בני תחושת חוסר אונים, בנוסף על המחושים הפיזיים והנפשיים.
הכעס והייאוש מעכירים ומשבשים את הטוב האפשרי.
 
אין מילים לומר לו, נותר רק לחבק ולתמוך.
 
דומני שמה שכן עשוי לעזור הוא העברת מרכז הכובד מן הכעס והייאוש אל חיפוש אישי של משמעות ושייכות, ומציאת טעם של ממש בחיים.
את הכוחות לכך יצטרכו בני וחבריו להצמיח בעצמם - מתוכם, יחד עם התחושה והידיעה שיש בני אדם המוכנים לסייע להם בעת הצורך.
 
מיכלי
 
*קשה להיכנס לראשו של האחר, השתדלתי לבטא את הדברים בדיוק המירבי האפשרי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה