יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של מיכלי



ירושלים 13.9.2021

 

מילכוד ו"כוחות על" – דיווח שנתי.

מוצאי שבת של תחילת שנת תשפ"ב, כמו בכל שבת אני מתאימה את עצמי לצרכיו של בני.

השבת עוברת בשלום, ואנחנו מסיימים ב"הבדלה" ומנסים לצאת מן הקודש לחול, יחד.

הטלפון מצלצל, והעו"סית של בני, מן ההוסטל שבו מתגורר במהלך השבוע, מודיעה שאחד המדריכים אומת עם מחלת הקורונה, וייתכן שבני נחשף אליו...

ההודעה נופלת עליי כרעם ביום בהיר :

 בני לא התחסן. בני לא מוכן להתחסן, וגם לא מוכן לשתף פעולה עם בדיקה כלשהי. אין לו אידאולוגיה נגד חיסונים, ולהערכתי גם לא פחד מזריקות. התנגדותו אובססיבית, ואי אפשר להתגבר עליה.  יש לו מטבע לשון – "חד משמעית ונחרצות". בני ממעיט  במילים, אך התנגדותו נחרצת, ואין מקום למשא ולמתן.

לכאורה בני מאזין לרדיו, לטלוויזיה וגם לי, אמו, שהוא נותן בה אמון ואני  חוזרת ומסבירה על המגיפה וסכנותיה, אך אין לכך שום השפעה על התנהגותו בעולם. בני אינו מסוגל היום לקבל תכתיבים מאחרים. מחשבותיו קובעות את התנהלותו, ולצערי, תפישת המציאות שלו משובשת. אני חושבת שהוא מכחיש את מחלתו, ובדומה לכך את המגיפה העולמית, משום שאינו מסוגל להכיל אותן בעולמו הפנימי המבולבל והמסוכסך.

אני מנסה להיכנס לתודעתו, ולהבין את ראשו ואת התנהלותו – לשווא.  ועליי להתמודד עם  התנהגויות לא צפויות, שלא רואות את האחר, ואת העולם סביבו.

אני מרגישה שפוטה של מצוקותיו ושל שגיונותיו, חווה את עריצותן של חולשותיו, ואת ה"רווחים המשניים" שהמחלה מאפשרת לו  ואני נכנסת למילכוד של רגשות שליליים וכעס שורף.

 גם הדאגות מציפות: אני רואה אותו בדמיוני מדביק אותי המחוסנת, ואולי גם אחרים...

אני מדמיינת אותו מחובר למכונת הנשמה , וריאותיו מלאות הניקוטין לא מסוגלות להתמודד עם המחלה.                    

האחריות עליי כבדה. צוות ההוסטל מסתפק בעשייה מינימלית מחויבת, אנשי המקצוע מקשיבים, אך אומרים את האמת הכואבת: אין פתרונות חדשים. צריך להסתפק בהשלמה.

לעיתים קרובות אני מרגישה לבד מאוד במערכה הבלתי אפשרית, כשאני הרי חוווה עצמי כפחדנית.

תוך כדי מגיפת  הקורונה, תוך כדי ההזדקנות שלי עצמי, מחלתו הנפשית של בני מתגברת, ומצבו הקוגניטיבי מתדרדר. למדתי להתפלל, ועד היום, לשמחתי, בני לא נדבק בווירוס.

עליי לצלוח את הקשיים כדי לשרוד ולהמשיך לעמוד במבחנים שהשמירה על חיי בני – במפורש שמירה על חייו – מטילה עליי. לפיכך אני מפיקה מעצמי "כוחות על" של  התבוננות ישירה בסבל המשותף בלי להישחק. כוחות של סבלנות, סובלנות, איפוק, השלמה, התאזנות, תקשורת בונה ואפילו יצירתיות מפתיעה...

וברור לי מעל לכל ספק, שרק האהבה  העזה לבני מאפשרת התמודדות שכזאת.

מיכלי.


תגובות
3.
מילכוד ו"כוחות על" דיווח שנתי. (לת)
מיכלי   18.09.21 | 17:48
היי מיכלי "גיבורה שלי"
איך נתן להגיב לדבר כל כך מרגש וטעון?
'שנם תגובות כאלה אצל אנשים פגועים.שמעתי לפני כמה ימים אמא לילד אוטיסט המדברת על הקושי בביצוע בדיקות אצל הילדים האלה...
אנחנו חיים תקופה קשה,ושום דבר לא יכול לנחם..אני שומעת כל מיני מומחים מחו"ל,ודיווחים על מנת לגבש עמדה לגבי המגפה והחיסונים..ואין ליעץ לאף אחד איך לנהוג..כי אין לנו שליטה בחיים שלנו ושל הסובבים אותנו.. אז כל אחד מנסה למצוא דרך להפיג את מצוקתו.בדמן שהעולם מפיץ נתונים סותרים ולא ברורים.
חגי הוא אדם בריא בגופו,זה הכי חשוב.הוא גם צעיר עדיין ורזה.אלה נתונים חיובים למניעת ההדבקה..מכוון שאין לדעת אני מאחלת לכם להנות מהיום וחג שמח
דניאלה
2.
מילכוד ו"כוחות על" דיווח שנתי. (לת)
מיכלי   18.09.21 | 17:25
מיכלי יקרה,
תודה על השיתוף ?
כמה דילמות, ועוד כאלה שהקורונה מוסיפה לך!
איזה יכולת קבלה והכלה.
חיבוק גדול ושבת שלום. ??️?️?
אוהבת
1.
מילכוד ו"כוחות על" דיווח שנתי. (לת)
מיכלי   18.09.21 | 17:15
קראתי עכשיו. זו לא רק האהבה שמאפשרת את ההתמודדות.

זה גם כוחות נפש עוצמתיים שניחנת בהם, למזלו של חגי ועמדה מוסרית

שמעטים מסוגלים להחזיק.

אני מעריצה את ההתמודדות מלאת החמלה שלך.

קראתי עכשיו. זו לא רק האהבה שמאפשרת את ההתמודדות.

זה גם כוחות נפש עוצמתיים שניחנת בהם, למזלו של חגי ועמדה מוסרית

שמעטים מסוגלים להחזיק.

אני מעריצה את ההתמודדות מלאת החמלה שלך.

ענת

ירושלים 23.1.2021

עשרים ותשע שנים ובכי...

זה החל ב 22.1.1992 , עבדתי אז כעובדת סוציאלית בבית האבות "משען" בירושלים, אני זוכרת את הרגע בו טילפנו אלי מבית החולים "זיו" בצפת והודיעו לי שבני  החייל מאושפז שם עם התמוטטות נפשית. ישבתי בחדרי בקומה השנייה של בית האבות שבקטמון ולא הצלחתי להבין דבר.

באותו לילה חורפי נסעתי באוטובוס קר לצפת הקפואה, שם פגשתי בבית החולים את בני החכם, היפה המוסרי -  חסר אונים, נטול יכולות אנושיות בסיסיות כמעט. כשהתחלתי לקלוט את מצבו פרצתי בבכי.

במשך עשרים ותשע שנים השקעתי את נשמתי וגם כל מאמץ אפשרי כדי לשקם את בני. עשיתי כל מה שניתן כדי ללמוד את מצבו ולסייע לו לחזור לעולמנו. מצאתי מחלה קשה במיוחד, ואני מלווה מקרוב את המחלה ואת דרכי הטיפול. לצערי, חווה תהליך הידרדרות קוגניטיבי ונפשי איטי, ומתמיד.

התרופות שנוטל לא משפרות את מצבו, ולעיתים נדמה שגורמות נזק יותר מתועלת.

אני נמצאת בקשר קבוע עם הצוות המטפל בהוסטל ועם רופאת נפש נגישה ובעלת רצון טוב, עימה אני מתייעצת בכל משבר, והמשברים רבים.
                                                              
מעשית, עיקר האחריות עליי, ואני חשה פיסית ונפשית את עומס האחריות במצב שאין בו לא יציבות, ולא ודאות לגבי המחר, גם לא לגבי היום הנוכחי.

בכל זאת, במהלך השנים המשכתי להאמין שתימצא דרך לשפר את מצבו של בני, ולא הרשיתי  לעצמי להתייאש ולבכות.


אבל הבוקר, שבת, התעוררתי ומצאתי שבני "נמלט" מן הבית. שכחתי לסגור את הסורג בלילה, בני התעורר, לקח את תיקו, ומעילו ונעלם, בלי לסגור את דלת הבית, ובלי להשאיר הודעה כלשהי.

תקופת סגר שלישי. בני נמצא בביתי במטרה שיתרוצץ פחות ברחובות העיר כפי שאוהב ונוהג לעשות בימים כתיקונם. דומה שאין לבני התנגדות להימצא בחברתי, והוא נהנה מהשהות המפנקת בבית.

אבל בני מסרב לקבל שקיימת מגפת קורונה ושצריך להישמר. אולי אינו מסוגל להבין, אולי אינו רוצה להבין. הוא מסרב להתחסן, אפילו לשמוע על האפשרות הזו או לדון בה.

כשהתעוררתי בבוקרה של שבת יפה ומצאתי שבני נעלם מן הבית לפתע, חזרתי והקשיתי:

לאן ברח, למה ברח, ממי ברח, לשם מה ברח???


חוסר הטעם של המאמצים האדירים שהשקעתי, חוסר האונים והכאב על שבני אינו מסוגל לתת בי אמון אף על פי שעמדתי כמעט בכל מבחן אפשרי כדי להגן עליו, וגם העובדה שאני לא יכולה לתת בו אמון  -  מכים בי בעוצמה רבה.

ואני פורצת שוב בבכי. עשרים ותשע השנים שעברו רק מגבירים את תחושת האובדן והכאב.

כן, אני יודעת שיחזור בסוף היום ואקבל אותו בנזיפה כלשהי, ובשמחה שחזר בשלום.

יחד עם זאת אני חוששת שאין בי די כוחות  ותעצומות נפש להכיל את המחלה המתעתעת והלא נעצרת, ואני שואלת איך ניתן להמשיך לחיות ליד התקפי חרדה, פאניקות, התנהגות לא צפויה ולא מובנת, התנגדויות לא מוסברות ושתיקות מעיקות. כמעט כל שגרה טובה שהצלחנו לכונן יחד במהלך שנות המחלה הארוכות (והצלחנו !!!) מועדות לשיבוש על ידו ברגעים של התקפים, התנגדויות וגחמות.

במוצאי אותה שבת, מצאתי את בני, והחזרתי אותו משיטוטים חסרי פשר. כשנכנס הביתה יבשו הדמעות בעיניי, ודומני שחיוך חזר לשפתיים ...
התחזקה ההכרה שאמשיך במאמציי ובתקוותיי ה"דון  -קישוטיות" גם בשנים הבאות כל עוד כוחותיי יאפשרו זאת.


מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט
30.12.2020 | 21:11

ירושלים 30.12.2020

עולמות מטולטלים

דווקא ביום הראשון של הסגר השלישי יצא בני לשוטט ברחובות ירושלים, וכדי לממש את הדחף הזה, בניגוד להנחיות ולכללים סביבו, התעורר לפני כולם ויצא מן ההוסטל ב"גנבה" לפני התארגנויות הבוקר החיוניות.

במהלך סוף השבוע בו בילה בחברתי ניסיתי להסביר לו, די ברוגע, על הנחיות הסגר החדש, וגם על המגפה שעדיין קיימת, יחד עם הסברים ותקוות לגבי החיסונים שיוכלו, כנראה, לחלץ אותנו מן המגפה המעיקה.

לכאורה מקשיב, אבל משהו בגופו ובהתנהלותו משדר שמסרב לשמוע. הוא מנתק תקשורת איתי ועם העולם, בנחישות מפחידה.

כאשר אני מדברת עם בני על הצורך של כולנו להתחסן כדי לחזור ולהתנהל בחופשיות אני חשה את עוצמת הסערה המתחוללת בתוכו, את העקשנות לא לשתף אף אחד במה שעובר עליו, וזה מתבטא בשתיקות רועמות, בכעסים השורפים אותו מבפנים, בחרדות ובהתנגדות לכל תקשורת עם אדם אחר.

איש לא מכריח את בני לעשות חיסון, איש לא כופה על בני להישאר בהוסטל בזמן הסגר ולהימנע מלשוטט בעיר, כפי שאוהב. אני כן מנסה להסביר לו את המציאות העכשווית ולהתלבט ביחד עימו איך ניתן לנהוג באופן המיטבי במצב הקיים. אני נתקלת בחומה בצורה, אין שום סיכוי לתקשורת בינו לביני או בינו לזולת אחר- ברגעים אלו.

בעבר בני האמין לרופאים, והגיע אליהם בעת הצורך ללא חשש. כנראה שבמהלך שנות מחלתו התייאש מיכולתם לרפאו, החרים אותם בליבו, והחליט להתרחק מהם לחלוטין.

הגענו למצב בו כל רופא או כל הליך רפואי מאיים עליו עד לידי תחושת פניקה.

תוך כדי ניסיונותיי להסביר לבני את המציאות עקב הקורונה, בני זומם " בריחה" ...

מרגע שפקח עיניו בשחר של היום הראשון בסגר השלישי,  וגם בשני הימים לאחר מכן, טרם שהספיק להתרחץ וליטול תרופות הוא לובש את מעילו, נוטל את תרמיל הטיולים שלו, ( גם את המסכה), מדלג על גדר  ההוסטל ושואט החוצה... אף גורם בצוות המטפל בו לא יכול לעצרו ברגעים אלו.

ואני, אימו המלווה אותו ואת מחלתו 29 שנה, רואה את בני נסחף למערבולות מלאות בסכנות,  ואין לי או לאף אחד אחר בסביבתו יכולת למנוע את ההיסחפות. שום הגיון, שום מציאות ברורה לא יעצרו את עוצמת התנגדותו למה שאומרים האחרים בניגוד לתחושותיו. מצבים לא מוכרים מאיימים על בני, הוא מכחיש את המציאות הפשוטה, הוא מבטל אותה. הוא כועס, הוא מפחד בלי יכולת לעבד את התחושות ההיוליות העוצמתיות. ואז והוא נמלט למקומות שאינם יכולים לשמש מקלט ולהרגיע את הטלטלות הנפשיות שלו, אך יש בהם סכנות פיסיות בימי סגר אלו.

 אני מנוסה במצבים קשים מאד הקשורים בבני האהוב, אך תחושת חוסר האונים הנוכחית חריפה  במיוחד.

מעשית, אני אימא מבוגרת  הממשיכה ל"רוץ" בעקבות הבן החולה בתקווה שניתן להפחית סיכונים, ובאמונה שקיימות דרכים למתן את הטלטלות הנפשיות עם השלכותיהן על מכלול החיים באופן שיאפשר חיים סבירים לבני, לי ולכל המשפחה.

מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים 25.9.2020

 

איך נשמר צלם האדם בצל הוויה שוחקת

הפסיכוזה הנמשכת של בני אינה אלימה ואינה אובדנית, אך יוצרת שיבושים ומוזרויות באופן שקשה להבין וקשה להתייחס אליהם. סביבתו האנושית מתקשה להגיב, ולכן חשוב לי לכתוב, לתאר ולהסביר מה שלמדתי תוך כדי ליווי צמוד במהלך השנים.

כיוונים - ימין ושמאל התערבבו לגמרי. יום אחד באופן לא צפוי הפסיק בני להשתמש בימין - ידו החזקה. אף ש ימינו מסוגלת לפעול, הוא משבית אותה באופן לא מודע אבל נחוש, ופועל כמעט ורק בשמאל, מצב המשבש לגמרי את האיזונים המוטוריים והתפקודיים שלו ושל סביבתו. קדימה, הצידה ואחורה מתבלבלות אצלו כשהוא נתקף חרדה וחושש לפגוש בגורם המפחיד, פרי מוחו הקודח.

תחביבים מוזרים - בחישה בזוגות נעליים והעמדתם בתנוחות מוזרות. הזזה של כיסאות ושינוי מקומם. צורך פנימי כפייתי להזיז את התפאורה בבית, ולא למצוא אף פעם את המקום הראוי.

ריחוק וקרבה - מדלג על שטיחים, עוקף שטחים מסוימים ומשתדל לא לדרוך על נקודות מסוימות. מקפיד לשמור מרחק משולחן האוכל ומקרש הגיהוץ ,מה שגורם לגבו להתכופף בקשת גם כשהוא יושב לאכול, וגם כשהוא עוסק בגיהוץ. בני הוא בחור גבוה ונאה; קשה לראות איך הוא מתקפל וקופא כשהתקף החרדה נוחת עליו. כאשר הוא יושב ומרכין את ראשו אני רואה גבעול שנשבר והפרח שמעליו מרכין ראש, טרם כמישה.

אוצר מילים – במשחק ה"שבץ נא" ובשאר משחקי מילים יכולתו של בני גבוהה מהממוצע. הוא מסוגל למלא תשבץ בכוחות עצמו ובריכוז רב, ולהסביר את המילים שבהם השתמש. בדיבור היכולת מינימלית, והאסוציאציות מנותקות ולפעמים מרוחקות מכל הקשר. לא מסוגל לומר, בוודאי לא להגדיר, מה חסר לו, מה מציק, ואיך לסייע. כששאלתי מה הוא מבקש כשי לראש השנה תשפ"א, נעניתי "מה למשל"? , כלומר אם את לא תציעי לי אין ביכולתי לדעת וודאי לא לבחור. בני מנסה להימנע משיחות עם בני אדם, כאילו חושש שהמילים היוצאות מפיו יפלילו אותו.

רגשות - זהו התחום המורכב ביותר. לכאורה הרגש לא קיים או שטוח, למעשה אני חשה שרגשותיו הסמויים והלא מדוברים משפיעים על מחלתו ועל כל מה שמתרחש בתהליך הסתגלותו מחדש לעולמנו, יחד עם המחשבות והקולות, לעולמנו. שמתי לב שאף כי הוא שקוע בעולמו, וארשת פניו אדישה ולא אכפתית, הוא מגיב בחום לכל מי שמכבד אותו ומתייחס אליו בחיבה, ללא זיוף. לכאורה - השטחת רגשות; לאמיתו של דבר - רגשות מבעבעים השולחים איתותים מהמצולות, מחפשים ביטוי, והאתגר לתקשר איתם מורכב וקשה מאוד, אבל אפשרי.

בתקופת מגפת הקורונה והסגר הנוכחי, בני עוטה מסכה כל הזמן, נמנע מלהסיר אותה, דומני, שהיא מסייעת לו להתמודד גם עם הפחדים הקדמוניים והעמוקים המטרידים אותו כל הזמן.


בתקופת הקורונה והסגר בני מתארח בביתי, ואני יכולה לחוות גם היבטים יפים של האדם שבו :


בני ששם כיפה על ראשו ביוזמתו, מתאמץ להיות מחובר למסורת בבית חצי חילוני. בני אמנם הפסיק לנגן, אך לא מפסיק להאזין למוסיקה קלאסית מתוך הזדהות. בני עושה מאמצים לקרוא עיתונים וספרים, אף שהוא מתקשה להתרכז ולהתמקד, ולא ברורה מידת הבנת הנקרא או רצף הזיכרון שלו בני מוכן לעזור בעבודות הבית כשיש צורך בכך, אם פונים אליו ומבקשים זאת.

והעיקר, בני משתדל לא להטריד אף אדם, ולעולם אינו פוגע באחר. אופיו הטוב ונועם הליכותיו מתמידים עמו במהלך כל השנים של מחלתו הקשה. אנשי צוות שעבדו איתו ציינו את הערכתם להיבט הזה שבהתנהלותו.

חשוב לי להעיד שגם בתוך הוויה שוחקת מאוד של עולם פסיכוטי מתמשך בני מצליח לשמור על "צלם אדם". גם בשנים הקשות של מחלתו הוא מגלה הגינות, תרבותיות ויושרה. מעולם לא הוציא את תסכוליו הכבדים ואת כאביו וזעמו על אחר, או על החברה. אני גאה להיות אימא שלו.

 

מיכלי


תגובות
1.
צלם האדם- אפשרות תמיכה (לת)
מיכלי   08.10.20 | 23:20
לפעמים, כשאני חסרת אונים, כמו היום כשבני החליט לחזור לטיוליו בעיר למרות הסגר, ועשה זאת מאחורי גבי...דווקא בעת שהותו אצלי עקב הסגר והמגפה, אז אני נזכרת בקהילת בריאות הנפש המבינה ותומכת, ומסוגלת להמשיך לנשום עד שיחזור בשלום, ( בתקווה ). תודה משה על סיועך בפרסום הקטעים הנותנים ביטוי לתחושותיי ולתובנותיי בדרך הארוכה והמייגעת בה אני מלווה את בני.
07.05.2020 | 11:04

ירושלים  2.5.2020


"חדר משלו" – אין

אני כותבת קטע זה כזעקה !

בזמן שבני שוהה בביתי עקב מגפת הקורונה, שיכן צוות ההוסטל בחדרו האישי דייר אחר, ולא טרח לבקש רשות או אפילו להודיע לו או לי כמלווה ומתווכת שלו.

התנהלות זו מולידה סצנה טראומטית: בני נכנס לחדרו לקחת בגדים שנזקק להם, ומוצא במיטתו אדם זר. יש לי מספיק סיבות לחשוש שתמונה כזו תשפיע לרעה על נפשו הרגישה והפגועה ממילא. הייתי שם באותו הרגע, ניסיתי להסתייע בהומור, ולהזכיר לבני את סיפור הילדים על שלושת הדובים המוצאים את זהבה ישנה במיטתם... בני לא חייך.

ואז צצים בראשי זיכרונות קשים בדבר עוולות שנעשו לבני, מאז פרצה מחלתו, במהלך ניסיונותינו להגיע ל"חדר משלו" – פינה ראויה ומגנה עם תחושה של בית, ההולמת את מצבו.

דוגמא אחת: המערכת בקהילה התומכת "כפתה" על בני שותף לדירה, אדם בלתי מתאים בעליל לחיים משותפים, שותף שהטיל חוסר שקט וגם פחד בבית, בני לא התלונן שהרי זו דרכו בכל מצב לא לבטא את מצוקותיו. תגובתו הייתה בריחה ושוטטות בעיר, הוא כבר לא חזר לגור באותה הדירה.

דוגמא אחרת, קודמת: הדירה המוגנת שמשרד הביטחון ייעד לו ולשני חבריו לגורל, שבה הוקצה לו חדר משלו, נסגרה בפקודה לאחר 17 שנות מגורים אשר בהן ניתנה תחושת בטחון שזה יהיה הבית וזה יהיה החדר לאורך החיים, במידה ומצבו לא ישתפר. מצבו לא השתפר אלא החמיר, אבל הדיור המוגן שיוחד לנכי צה"ל נסגר. בני הועבר למסגרות של משרד הבריאות, ותנאי מגוריו הורעו משמעותית. השתדלתי לסייע לבני להשלים ולהסתגל לשינוי הדרמטי במגוריו.

אני נזכרת בהתנהלות מסגרות הדיור מאז נפגע בני נפשית : לא ניתנו לנו חוזים ברורים ומובנים, את הקבלות על תשלומינו צריך לדרוש כדי לקבל וכדומה. התנהלות המשדרת למתמודד ולמשפחתו : אין מעמד, אין זכויות קניין, וגם אין אפשרות למשא ומתן. בקורת אמת נחשבת כחתרנות. אני מוצאת את עצמי חוששת להתלונן. על האירוע המסופר כן התלוננתי בפני המנהל והצוות, התשובה הייתה שמבחינה חוקית הם בסדר: כל חלל בהוסטל שייך להוסטל ולא לדייר המתגורר בו. אם הדייר לא נמצא במקום, אפשר להשתמש בחדרו בעיקר בזמני חרום.

אני מקשה: האם המזרון במיטתו של בני, (שאני קניתי לו), אינו שייך לו אישית?. האם אין לבני זכות קניין שתמנע מאחר לישון על אותו מזרון בלי רשותו? בחדרו של בני יש חפצים ופריטים אישיים שלו: איך אפשר לשמור עליהם כשאדם זר עובר להתגורר בחדר בלי התארגנות מתאימה ? אני עדיין לא קולטת: השתמשו בחדרו של בני בלי לשאול אותו, כאילו אפשר להחליט על חייו בלעדיו. הרי מדובר בחדרו האישי והוא ממשיך לשלם הוצאות חודשיות וגם להשתתף בתשלומי ארנונה של ההוסטל.

בני לא נמצא שם כעת רק בגלל סכנת נגיף הקורונה. הקשיתי ולא קיבלתי תשובות מספקות, מלבד "מצב חרום"...איני רוצה לריב עם הצוות המטפל בבני, אך אני מרגישה שעשו מעשה לא מוסרי, וגם דחקו אותי לקונפליקט מיותר וקשה : מצוקתם של אחרים בהוסטל נוגעת לליבי, אך חובתי כאימא להגן על בני החולה מאד, ואמשיך לעשות זאת כל עוד אחוש שקשה לסמוך על המערכת העמוסה המופקדת על הטיפול בו. כעובדת סוציאלית אני יודעת שיש סטנדרטים ויש אתיקה מקצועית. בני ממעט בתקשורת מילולית, אבל מרגיש כשפוגעים בו ובפרטיותו, ותגובתו המופנמת לא צפויה.

בפוסט זה אני כותבת על בני, אך חייבת להדגיש גם את תנאי הדיור הגרועים של רוב מתמודדי הנפש אותם אני מכירה מקרוב. בהשוואה למסגרות הדיור של נכים פיסית וגם של קשישים איתם עבדתי כעובדת סוציאלית. האפליה לרעת הנכות הנפשית זועקת לשמיים, במילים אלו אני מצטרפת לזעקה. מגיע לבני, וגם לחבריו נכי הנפש, פינה פרטית המובטחת לאדם לאורך חייו. מכבדת ומכובדת.

עצוב וכואב לגלות שזכות בסיסית זו לא ממומשת בפועל בישראל 2020

מיכלי..


תגובות
1.
טובה יקרה, לבוגרים המתמודדים עם קשיים נפשיים, יש צורך בדיור חוץ ביתי, מגונן מכבד ומקדם - החברה הישרא (לת)
מיכלי   10.05.20 | 17:19
17.04.2020 | 11:46

ירושלים 12.4.2020

"אמא, דברי איתי"

כבר חודש ימים בני נמצא בחברתי, בבית ולא בהוסטל שבו חי. הוא הגיע הביתה עקב משבר נגיף הקורונה, סכנת ההידבקות והבידוד הנדרש.

ניסיתי להסביר לבני מדוע נשארים בבית בלי לצאת לרחוב, ומדוע לא מגיעים אורחים לביתנו בימים אלו. הוא הקשיב לדבריי, ודומה שהשלים עם המצב. סייע בהכנות לחג הפסח ברצון, ושיתף פעולה בענייני בית שונים, ואני מתפעלת מהסתגלותו הבלתי צפויה לשינויים קיצוניים כל כך. הטלוויזיה והרדיו  פתוחים כל העת, הקריינים מציפים בעדכונים, המסמרים גם את שערותיי מפחד. בני לא שואל ולא מקשה. אני משוכנעת שהמצב נהיר לו, ושעקב תחושת הביטחון בבית ממש לא אכפת לו מה קורה בחוץ. הייתה לי תחושה שאנחנו צולחים את המשבר בשלום, ושכחתי כי בני נוהג לא לשתף בעולמו הפנימי והרגשי, וכי חומות האדישות-לכאורה, והעמדת הפנים שהכול בסדר יכולות להסתיר זרמים תת-קרקעיים של רגשות קשים ומטלטלים.

יום לאחר ליל הסדר מצב רוחו השתנה, והוא החל לשקוע במחשבות וברגשות משתקים, כמובן ללא אומר ודברים. לפתע, כשקפא במקומו וסירב לאכול, ביקש בקול רפה מאוד: "אימא, דברי איתי"... נדהמתי. הרי מזה זמן ממושך המילים אינן משרתות אותו, והוא לא משתמש בהן, אף לא לצרכים מעשיים.

"על מה לדבר?" שאלתי, והוא לא ידע להשיב.

חוויתי מאמץ כביר מצדו לתקשר. הוא שאל "מה אכלנו לארוחת הבוקר?", ואני ניסיתי לשחזר.

אחר כך שאל כמה ימים הוא בבית. הבאתי יומן וניסינו לספור. לדבריו הוא שוהה כאן שבועיים, ולא הצלחתי לשכנעו, גם לא בעזרת היומן, שעבר כמעט חודש מיום הגיעו לכאן.

סימני הזמן שלו היו מטחי הגשם שירד לפני ליל הסדר ואחרי ליל הסדר, שאותם הוא שמע, והם נקלטו בתודעתו כציוני דרך למהלך הזמן.

ואז שאל, עדיין בקול רפה מאוד, למה חגגנו את ליל הסדר בלי אורחים, ולמה הוא לא השתתף בסדר הקהילתי, כפי שנהג בשנים קודמות, וכפי שאהב לעשות.

נפתח אפוא צוהר לתקשורת עם בני ה"אילם" מחרדה. השבתי כמידת יכולתי, והגבתי לכל צליל שיצא מפיו. קלטתי שבני מתנהל בעולם כמעט בלי להבין אותו. באותו רגע דימיתי אותו לאדם ההולך ומאבד את ראייתו, והוא חווה את העולם מצטמצם, אך שלא כאדם לקוי ראייה אין לו כלב נחייה, לא מקל הליכה, וגם לא מודעות למה שקורה לו. ברור לי שחוסר ההבנה וחוסר האוריינטציה מפחיתים את הביטחון העצמי שלו ומוליכים למצבי רוח חרדתיים ודיכאוניים, וגם לבלבול גדול.

חשוב היה לי שבני ביקש ממני לדבר איתו, ואכן דיברנו מעט. שיחה זו חידדה בי את ההבנה מה גדול הצורך שלו באחרים כדי להבין מה קורה בעולמנו. נדרשת ממני, וגם מאחרים בסביבתו, אחריות עצומה כלפיו. אני מודה ומתוודה, לא תמיד אני מסוגלת להכיל את התלות שלו בי ואת האחריות הנדרשת ממני. העובדה שהעלה שאלות המטרידות אותו באמת, ושהפנה אותן אליי, מראה שהאמון שלו בי קיים. האמון יכול להוות סוג של מקל הליכה או כלב נחייה, אם משתמשים בו נכון, חשבתי.

חלמתי שבני נמצא בסירה המיטלטלת בים סוער, מזג האויר בחוץ טרם נרגע, המצפן אבד ואיננו יודעים לנווט, אך אני/ אנחנו נחושים להביא את הסירה לחוף מבטחים...

 למחרת שאלתי את בני מה הוא זוכר מאותה שיחה. הוא שתק. כשהזכרתי לו שהשיחה התקיימה בעקבות בקשתו לדבר אתי הניד את ראשו לסמן שאינו זוכר דבר. להוציא מילה מפיו כבר היה לו קשה באותו היום. האם באמת לא זכר, האם פחד להיזכר או  שמא העמיד פנים שאינו זוכר, כפי שקרה גם בפעמים קודמות ?

מיכלי

 


תגובות
2.
אמא דברי איתי (לת)
מערכת ממ"נ   18.04.20 | 14:29
מיכלי יקרה, מרגש ומעורר מחשבה. כמה מפתיעות צורות הביטוי של כל אחד מאיתנו למצב המלחיץ שנכפה על כולנו. מה ישאר מכל זה ביום שאחרי ?
1.
מלחיץ בריבוע (לת)
מיכלי   18.04.20 | 00:25
תקופת הקורונה- תקופה מלחיצה ללא ספק ! אם אינך מבין מה קורה בתוכך ובעולם סביב, אם אינך יכול לבטא את מצוקותיך ואם אינך יכול לתקשר עם גורמים מייטיבים סביבך, הלחץ והמצוקה כפולים ומכופלים ! לצערי, זהו מצבו של בני.

ירושלים 25.2.2020

שנות המחלה – מה נשתנה ?

עוד סוף שבוע חלף בחברתו של בני, כשאני מלווה אותו מקרוב בשגרה מוכרת ואוהדת, מיטלטלת בחברתו בהתאם לפעילויות מוחו המתעתעות והלא מוסברות.

הרבה השתנה מאז פרוץ מחלתו לפני 28 שנה ועוד חודשיים.

החיים זה לצד זו בסופי שבוע ובחגים מתנהלים בקצב איטי, ובדיבור מועט. אם רצוני בסופי שבוע נעימים עלי לתכנן במדויק את ההתנהלות המשותפת, ולהזכיר מדי פעם בפעם את זכותי למרחב שפוי בבית. השהות המשותפת מתנהלת באופן סביר מאז שלמדתי להתאים עצמי אל בני ולא לצפות לשיפור. החברותא הנעימה בשבתות ובחגים ביני לבין בני מתאפשרת כל עוד אין התקף בהלה וחרדה. התקף שאי אפשר לדעת מתי ינחת פתאום, ללא סימנים מוקדמים – משבש כל תוכנית וכל עשייה משותפת, ויכול לדכא את הבית כולו. אני מתאמנת בשמירת מרחק מחוסר האיזון הרגשי המוקרן בהתקפים הלא-צפויים, עושה מאמץ גדול לא להיסחף, ומשתדלת לא לוותר על תוכניותיי ועל חיי.

מרגישה שבני ויתר על רצונות, על חלומות, על שאיפות ועל ניסיונות להשתלב בעולם ה"רגיל". ותוהה: למה??? מכאיבה לי, למשל, העובדה שבני "וויתר" על שימוש ביד ימין אף שהיד מסוגלת לתפקד.

טרם פרוץ המחלה, האינטליגנציה של בני הייתה גבוהה במיוחד, ויכולותיו היו מרשימות. כיום אינו מסוגל לחקות בדיוק תנועות די פשוטות בשיעור התעמלות מול מסך הטלוויזיה, הוא נמנע מלהשתמש בטכנולוגיות חדשות, אינו יכול לבטא את רצונותיו, להביע את דעתו ולהתלונן על מה שמציק לו, וזאת אף על פי שיש לו אוצר מילים עשיר במיוחד. יכולת הקריאה של בני רהוטה, אך אבדה לו הבנת הנקרא. בני עדיין מסוגל לנגן, אך הוא (התת-מודע?) גזר על עצמו תענית חליל.

בני יכול לשבת במקום אחד ללא נוע ולדמיין חיים אחרים, מלאי פנטזיה בלי שבני אדם נוספים יהיו מעורבים בהם, זה קורה אם המחשבות, הקולות והתחושות לא מאיימים עליו. לצערי הם מאיימים לעיתים קרובות, וחוסמים גם את השלווה המדומה הזאת.

אני מנסה להסביר את המצב בהלם הפגיעה הכוללת, בשיבושים שמתחוללים בקוגניציה ובקשיים רגשיים לא מבוטאים. אני יודעת שנבצר ממני להסביר, ונבצר ממני להבין.

דבר אחד לא השתנה – חוסר יכולתו של בני להשלים עם עובדת מחלתו. מפעם בו סירוב פנימי להודות שגם הוא נמנה עם מתמודדי הנפש, ולהכיר בכך שמחלת נפש איננה הדבר הגרוע ביותר בעולמנו...

גם אני השתניתי בשנות המחלה, ולאו דווקא לרעה. למדתי מבני שיש אפשרות לחיים שאינם מותנים בעשייה. קלטתי שחיים יכולים להיות בעלי ערך גם אם אין בהם פעולה, וגם אם לא מגיעים להישגים נראים לעין. אני מתרגלת סבלנות מול קוצר הרוח שאני פוגשת וגם מול הקיפאון והשיתוק בהתנהלותו של בני. סיגלתי סובלנות כשאני נתקלת במוזרויות, ויכולת הכלה גם כשאני מתקרבת לקצה גבול יכולתי. למדתי להעריך כל רגע טוב לא צפוי, ואני מודה שבני מצליח להסב לי גם רגעים טובים, המונעים ממני להתייאש כליל.

עם זאת איני משלימה עם העובדה שלרפואה ולמחקר בשנת 2020 אין מענה לחולי סכיזופרניה: אנשים שנוטלים תרופות נמצאים במסגרות שיקום, ובכל זאת המחלה רק מחמירה. אני כותבת משום שאני, כמו שאר בני המשפחות של נפגעי הנפש, מצפה מן המדענים לחקור את המוח במחלה הקשה הזאת, מן הרופאים והחוקרים לפצח את תעלומת הסכיזופרניה, ולא להשלים עם מה שהיא מעוללת לבני אדם, שזכותם לחיים מלאים, והם מוצאים עצמם עם יכולות פגועות וכישורים מוגבלים, המסלול אשר עליהם לעבור רצוף מכשולים, סבל ואימה, והתמיכה האישית והתמיכה המערכתית המיועדות להם מועטות מידיי, ואינן מאפשרות קיום בכבוד.

מיכלי.


תגובות
אין תגובות לפוסט
10.10.2019 | 12:36

ירושלים 10.10.19
קיום אנושי אחר

ערב שנה חדשה תש"פ ,

בוקר- בני ספון במיטתו, מוקף בארבעה זוגות נעליים חסרות כיוון.

האחים שלו טסים לחו"ל, החברים שלו בונים משפחות ו/או קריירות . העולם בתנועה,

ובני, בשעת בוקר מאוחרת ישן עמוקות, למה לקום מהמיטה כשבעצם אין לקראת מה.

דומה בעיניי בני למאובן. האם יחדש כוחותיו לכשיתעורר ?

השכמתו ללא כוחות, תנועותיו עייפות. לא משמיע קול, השקט של קיומו מדאיג אותי.

והמקלחת לאחר מכן משתרעת על זמן ללא גבולות, זמן נצחי, גם המים הניתזים והבגדים להסרה

וללבישה – חסרי גבולות.

מידי פעם, בני מזיז כסאות (מיישר את מקומם), מדלג על שטיחים, ועורך בחדרו תערוכה של נעליים,

בודק שוב ושוב אם הדלת נעולה, והכל בשקט זועק.

בני בעל הנטיות האומנותיות מתגלה כיצירתי  ומחדש בהתייחסותו לימין לשמאל, לקרוב לרחוק....

דומני שהוא מחפש הגנה משדים ורוחות רעות, אמנם מדומיינים, אך מפחידים מאד.

בני אינו מצליח לבטא במילים את  תחושותיו ,את מאוויו, את חרדותיו.

בולט בעיניי שהוא מנסה לצמצם את קיומו האנושי מאחורי חפצים וטכסים

שעות בוקר חולפות, משאב הזמן שלי מתכלה. תחושת אין אונים אוחזת בי. הכל מתרחש בעצלתיים

והמעבר מפעולה לפעולה מותנה ותלוי בי. איני יכולה לעזוב.

אני כובשת את כעסי, מוצפת חמלה, מנסה להבין ולסנגר, משתדלת לא לאבד תקווה.                     

ארוחת הבוקר מעוררת אדווה של רצון, יש תאבון, החיים השקועים מתעוררים.

בני ואנוכי יושבים יחד, בני מתחבר לכאן ולעכשיו, ואני מגיבה בהתאם.

רק ברגעים אלו, אין חרדות משתקות, אין כאב מטלטל ואין אובדן עצות .

נזכרים ביחד ששנה חדשה לפנינו.

"מודה אני לפניך" על האוכל שמעלה רצון ומצמיח חברותא.

"מודה אני לפניך" על יכולתי להכיל מצבי קיום אחרים, לנסות להיטיב עם בני גם כשהכעס מציף ,

וכשאחרים נוטשים.

"מודה אני לפניך" על האהבה שלא פוסקת בדרך ארוכה ומתסכלת בה אני מלווה את בני ואת מחלתו

בעשרים ושמונה השנים האחרונות.

מיכלי.

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

ללמוד להיות בלשית – אמא של נפגע נפש.

את התעלומה הגדולה מה מתחולל בראשו של בני – איני מסוגלת לפתור.

תעלומות קטנות למדתי לפתור :

פרחים שבני קנה לשבת והניח באגרטל התחילו  לנבול עוד לפני השבת. הבלשית שבי גילתה, שבאגרטל, שבני הניח על השולחן בטקס חגיגי, חסרו מים...

תעלומה גדולה יותר: על איזה ספסל בעיר בני ישב ולא זז, גם כשהלילה ירד.

בגלגולו הנוכחי בני משוטט בדרכים משמונה בבוקר עד תשע בערב ברצף עשר עד שתים עשרה שעות רצופות, כנראה זה מרגיע אותו. בשגרה (מהי שגרה אצלו?) הוא חוזר לקהילה התומכת שבה הוא מתגורר סביב 21.00.

אמש לקראת עשר בערב התברר לי שטרם חזר. חששתי שמא נתקע, שבוי בהתקף חרדה משתק. אני יודעת שחוץ ממני אין מי שיחפש אותו, והוא עלול לבלות את הלילה בחוץ.

אני נותנת לעצמי "צו שמונה": מיד לאחר שחזרתי הביתה וחלצתי נעליים כדי לנוח  אני נועלת אותן בחזרה, מצטיידת בסוודר, כי כבר לילה וקר, נחושה לצאת לחיפושים.

בטלפון החכם יש לי אפליקציה המרמזת על מקומו של בני, אך לא בדיוק. ייתכן גם שבטרם הגיעי אל האזור שבו שהה ללא תזוזה  הוא כבר זז משם, ואיאלץ לשוב לביתי ריקם. בכל זאת אני יוצאת למסע החיפוש.

אין לי מיומנות בהרכבת חלקי פאזל, ובכל זאת אני אוספת את כל הרמזים שבידי ומחליטה לחפש באזור מסוים, במרחב מוגדר.

לפני צאתי לדרך אני מתקשרת להוסטל כדי לוודא שבני טרם חזר . אכן טרם חזר!

איני יודעת היכן הוא, מה מצבו, ואם ישתף איתי פעולה. אני מבקשת שיהיה מדריך ער לכשיחזור, ומקבלת את התמיכה הזאת, מה שגורם לי להרגיש, שאיני לגמרי לבד במערכה הבלתי אפשרית –  להיות אימא לבן חולה, עמיד לתרופות, ש"בוחר" להעביר את ימיו בשיטוטים ברחובות ירושלים.

 הפעם, עבודת הבילוש צלחה. אני מוצאת את בני על ספסל בפארק, חמש שעות לא זז ממקומו, והוא שמח שהגעתי, שואל למה המכונית לא קרובה יותר, ושמח להיכנס אליה כדי לחזור להוסטל.

איני טובה בפתרון חידות. בית ספר לבילוש לא היה בוחר בי, אבל אני יודעת לאבחן מתי יש מומנטום לתקשורת ביני לבין בני, שכמעט פסק לתקשר עם העולם. אני יודעת לאבחן מתי ה"לא" שלו הוא "לא" ומתי הלא הוא חצי "כן". אני מרגישה מתי לתמרץ אותו ומתי להניח לו, ולומדת איך למנוע הזנחה וסיכונים מיותרים. – הדבר דורש תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר, ומיקוד בו ובסביבה הרחבה יותר.

האינסטינקט האימהי עובד, וגם האהבה הגדולה לבני, שמצבו אינו מתייצב לאורך השנים, אלא מידרדר והולך. ועדיין חשוב לו מאוד לחיות בקהילה, וגם לי חשובה האוטונומיה שלו, למרות  הסיכונים הכרוכים בהתנהלותו הנוכחית.

אף שאני עושה מאמצים מחשבתיים רבים, איני מצליחה להבין מה מתחולל בראשו של בני.

כמו כן איני יודעת מתי תצוץ התעלומה הבאה, ואזדקק לכישורי הבילוש, הנרכשים ביזע ובדמעות.

 אני כן יודעת שאהיה תמיד לצדו של בני, כל עוד יתאפשר לי.

מיכלי 


תגובות
אין תגובות לפוסט

ירושלים   24.2.2019

להיות אימא למתמודד עם סבל נפשי

תמונת סיזיפוס מן המיתולוגיה היוונית, המגלגל סלע כבד במעלה ההר שוב ושוב רק כדי שזו תתגלגל חזרה, צפה בראשי כשמצאתי את עצמי נאלצת להפעיל מכונת כביסה פעמיים בסוף שבוע אחד עבור בני שהגיע  הביתה לשישי-שבת, וזאת זמן קצר לאחר שסיימתי את כל עבודות הבית, והתכוננתי למנוחת השבת ולרגיעת ה"סמבטיון" של ימי השבוע.

ועוד יותר סיזיפי: אני יושבת לארוחת בוקר מושקעת עם בני ומנסה לדבר איתו, אך הוא מתבצר בשתיקתו. גם משחקי המילים שתיקשרו בינינו בזמן האחרון כבר לא עובדים. שאֵלתי "קפה או קקאו"  נענית בתנועת אצבע שלא נותנת את התשובה, וכשאני מגישה את הקפה בני נוטל אותו ביד שמאל, כי הפסיק להשתמש ביד ימין, אף שזו בריאה לכאורה.

הפסנתר שקניתי במיוחד לשם שיקומו של בני לאחר פרוץ מחלתו, עומד בביתנו מיותם / נכלם, ואפילו המורה הפרטית, שממשיכה לבוא בקביעות, לא מצליחה להניע את בני לחזור ולנגן. הוא מסרב לנגן  גם בחליל, שבעברו ניגן בו להפליא, ובמידה רבה הגדיר את זהותו. בני הוא אדם מוסיקלי מאוד, שנגינתו, בעבר, אף זיכתה אותו במלגה מ"קרן שרת", ועד לתקופה האחרונה היה מנגן במסגרות תומכות. גם המחשב שנקנה עבורו עומד כמו אבן שאין לה הופכין.

יום שלישי, 19.2.2019. אני אמורה ללוות את בני למפגש החודשי עם הרופאה  לשם מעקב והתייעצות וגם כדי לקבל את המרשם של תרופות החודש החיוניות. אף שקבענו להיפגש בחדרו של בני בהוסטל הוא נעלם לפני שהגעתי, כמנהגו לאחרונה, בלי להודיע ובלי למנוע את נסיעתי המיוחדת בשעות שחר מעורפלות.   אני מגיעה להוסטל מוקדם בבוקר, וקולטת את התסכול של אנשי הצוות על שבני אינו מתאים את עצמו לסטנדרטים, וקשה להכיל אותו. התסכול שלהם לא מבוטא במילים, אך אני חשה בו בכל נימי גופי. לאחר המפגש עם הרופאה – בלעדיו, אך עם כל המסמכים המאפשרים את קבלת תרופות – אני חוזרת להוסטל ומדברת עם הצוות. בקשתי ברורה – להקדיש לבני תשומת לב מיוחדת כאשר יחזור להוסטל מיום השיטוטים, שהחל בשש בבוקר והניסיון מלמד שיסתיים בשש בערב בקור הירושלמי, ללא אוכל וללא תרופות. בהוסטל מתגוררת קהילת מתמודדים גדולה, והצוות קטן. מפאת הקושי אני מציעה לתגבר באופן פרטי את ליווי הערב של בני ונענית בשלילה עם הסברים פורמליים. לפיכך ההתייחסות האישית לבני תלויה במידת הפניוּת ובמידת האכפתיות של צוות הערב. למחרת בבוקר אני מגלה שבני חזר מותש ולא  נטל את התרופות של אותו היום –  אותן תרופות שכדי להשיגן טרחתי הרבה לא רק באותו היום, אלא גם בימים שקדמו לו, עקב הצורך לדאוג שיעבור את בדיקת הדם החודשית, שבה מותנה מתן התרופות, ולטפל בעניינים הבירוקרטיים השונים שבהם תלוי משלוח התרופות להוסטל.

ועליי לחשוק שיניים ולהמשיך להתנהג בנימוס, כדי לא לקלקל את מערכות היחסים שלי עם בעלי התפקידים השונים, שכל אחד, בזמנו  ובמקומו, ממלא  את המשימה המוטלת עליו, אך אין באפשרותו לראות את המכלול, ואין  באפשרותו למצוא פתרונות שאינם מקובלים ואינם בנמצא.

בני, אנוכי וכל בני המשפחה זקוקים לסיוע המערכתי כדי לשרוד את המחלה הממושכת, שאין בה הפוגות, ומסתמן שהיא הולכת ומחריפה.

הבאתי רק דוגמה – יום אחד מרבים- שבהם אני "מגלגלת את הסלע" מן הקרקעית ועד הפסגה במאמץ גדול, ואז הוא מידרדר בקול נפץ.

באותו שבוע שעליו אני כותבת כאן, פגשתי את בני, באמצע היום, על ספסל בגן, ראשו שמוט, קפוא מחרדה, לא מסוגל לקום או לדבר, פניו וגופו מביעים סבל כבד. התייחסתי אליו ולמצבו מתוך קרבה ממשית, נתתי לו כדור הרגעה וצלחת מרק  – מה שאיפשר לו להמשיך במסעותיו שרק בהם, בימים אלו, הוא מרגיש  את האוטונומיה ואת החופש שלו כאדם בוגר.

ברגע המפגש עם בני קלטתי בבירור מה הטעם להמשיך לגלגל את האבן במעלה ההר שוב ושוב גם אם יאפסו כוחותיי, וגם אם לא יהיו תוצאות חיוביות למאמץ הגופני והנפשי העצום  שלי:  כנראה אמשיך לנסות לחפש דרכים ושותפים להייטיב עימו.

יחד עם זאת אני מצפה מכל המומחים בתחום בריאות הנפש ומכל בעלי הניסיון לומר לי מה כן ניתן לעשות כדי להתמודד עם הקשיים העצומים הכרוכים בסבל יומיומי, בתובנה חלקית בלבד, בהתנתקויות ובצמצום תפקודי החיים של אדם צעיר הרוצה לחיות. אני מצפה מכל העוסקים בתחום בריאות הנפש לא להסתפק  במציאות של השלמה וויתור, אלא לדאוג לסביבה איכותית- תומכת ולמענים יצירתיים מותאמים אישית.

ושאלה רטורית: סיזיפוס נענש על רשעות ועל גאווה מיותרת; על מה  אנחנו נענשים  כל כך ?


מיכלי

 

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה