שלום, אני פז סילטנוביץ, מקריית אונו, אני בת 16, עם שיתוק מוחין, ושייכת בלב ובנשמה ל"כנפיים של קרמבו" תנועת הנוער היחידה בישראל לילדים עם צרכים מיוחדים. מה זה השטויות האלה? צרכים מיוחדים!... לא שיש לי בעיה עם החלק של ה"מיוחדים"...עם החלק של "הצרכים" אני לא מסתדרת. תחשבו על דייט למשל: "שלום אני פז ויש לי צורך מיוחד..." מה הוא אמור לעשות עם זה? "מממממ.... מעולה פז...במקרה יש לי פה, את מה שאת צריכה!?"..., ובבית הספר למשל.... המורים כל הזמן מתלוננים שילדים עם צרכים מיוחדים... "גונבים" להם את התפרצויות הזעם... אני לא ממש זוכרת שמישהו דיבר על איזה צורך מיוחד אצל "ילדי הריטלין" למשל....
ישבתי בבית וחשבתי שהייתי רוצה שהרבה אנשים ישמעו את הסיפור שלי. שהם יבינו מי אני היום בזכות קרמבו, ומה הרגשתי קודם. אני חייבת לספר לכולם מה המשמעות של קרמבו בחיי ולמה לכל ילד עם צרכים מיוחדים מגיע שיהיה סניף של תנועת הנוער שלי ליד הבית.
זאת השנה הראשונה שלי בקרמבו. בגדול, זו הפעם הראשונה בחיי שאני באמת מרגישה שיש לי משמעות. פתאום אני יכולה להיות מי שאני ואף אחד לא מסתכל עלי ורואה את ההליכון שאני נעזרת בו לפני שהוא מעלה את המבט למעלה ורואה אותי, את פז. אני נזהרת שלא להשתמש בקלישאות משומשות כמו "קרמבו בשבילי זה בית ענק, זה צחוק, זה חום, זו אהבה אין סופית וחסרת גבולות" כי למרות שככה בדיוק אני מרגישה, אלו מילים שבדרך כלל מקשטות ברכות ליום הולדת.
כילדה עם צרכים מיוחדים אני מרשה לעצמי לדבר בשם הרבה ילדים אחרים כמוני, ולשתף אתכם בהרגשה, שלפעמים אנחנו מרגישים שאתם מתייחסים אלינו כמו ל"אנשים שקופים" או גרוע מזה "מוזרים". וזה בטח לא תורם לבניית ביטחון עצמי. אני לא יודעת אם עד היום, זו אני ששמתי את עצמי במסגרת מאוד מוגבלת או שהיו אלה האנשים סביבי שקישרו את המראה שלי אם חוסר מסוגלות? מה שאני מרגישה בוודאות הוא, שהשנה, בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שייכת! וזה המון! אני מרגישה שאני יכולה להיות כל מי שאני רוצה! פעם בשבוע אני לובשת מדים ועם המון גאווה בלב אני יכולה להיות אני! אף אחד לא שופט אותי, אף אחד לא עושה לי הנחות, ואף אחד לא חושב שההליכון שלי מגדיר את גבולות המסוגלות שלי. ומה שנפלא בכל השינויים האלה שאני עוברת עם עצמי, הוא שביחד עם תחושת הגאווה מגיעה גם ההבנה, שבאמת מגיע לי! מגיעה לי חברה, מגיעים לי אהבה וצחוק ומשמעות וחלומות.... וזה דבר ענק בעיניי.
הדברים שעברתי בשנה הזאת זה דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו לי: אני שייכת לתנועת נוער ש-א-ני- מדריכה בה. מאז פתיחת שנת הלימודים אני מעבירה הרצאות בפני עשרות ילדים ובני נוער בגילי על "כנפיים של קרמבו" ומגייסת לתנועה חונכים/מדריכים נוספים. ופתאום, מלהיות בבית כל היום ושכל החיים שלי מרוכזים בבית הספר,. פתאום בזכות קרמבו אני זו שגורמת לאנשים אחרים צחוק והנאה. במיוחד לאביה, שהוא החניך שלי, ושכמוני, הוא לוקה בשיתוק מוחין. אביה הוא ילד מקסים ומצחיק, והוא החניך שלי ושל דקלה. הכרנו ממש בתחילת השנה ואני יכולה רק לומר שמהרגע הראשון זה היה חיבור של הלב.
קרמבו שינה לי את החיים ואין לי ספק בזה בכלל. זה ברמה בלתי מוסברת. זה כמו קבצן שקם יום בהיר אחד ורואה שיש לו מיליון דולר בכוס. זה כמו להפוך ריבוע למשולש, זה הרי לא הגיוני. אבל אני, נפרדתי מההיגיון מזמן ? לא צריך הגיון, ולא צריך הגדרות... כשאת פשוט מאושרת.
אם היו אומרים לי לפני שנה שאני אעבור חוויה מטורפת ומשנת חיים כזו, לא הייתי מאמינה. פשוט תודה!.
אז למרות שאני רק בת 15, למדתי בקרמבו שאין דבר שאני לא יכולה לעשות, ושליוזמה ולמובילות אין גיל.
כניסה / הרשמה לאתר
