קהילת בריאות הנפש - ממ"נ


נושאים נבחרים בקהילה

יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה


פסיכולוגים בוכים בטיפול פסיכולוגי


מכון טמיר מתוך הבלוג של מכון טמיר לפסיכותרפיה



האם מטפלים בוכים בטיפול?

 

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם.

אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן.

זֶה רַק הַדְּמָעוֹת, הַדְּמָעוֹת

הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.

 

 -- מרים ילן שטקליס



מכון טמיר

 

לא, לא… הנה בורחת לה דמעה סוררת, מורדת וחסרת שליטה, הנה מתכרכמות להן פניי, הנה נסדק לו סנטר וכבר לחות עיניי…

כך בדיוק הרגשתי באותו רגע שמוט, בקבוצת יחסים בין-אישיים שהנחיתי לפני כעשור וחצי בתל אביב. המטופלים והמטופלות שלי, שמונה במספר, אספו אלי את מבטיהם תוך שבריר שניה, כמו התפשטה לה בחלל החדר שמועה חרישית, לא מדוברת, מחרידה, מסעירה ומציתה: הפסיכולוג ומנחה הקבוצה שלנו נתפס בפגיעותו, בעליבותו, בקלקלתו.

--- איתן טמיר, פסיכולוג ומנחה קבוצות

 

 

רגע הבכי של המטפל בטיפול פסיכולוגי, אותו מעבר פיזיולוגי בו קורס הוויסות הרגשי ונשמטת הפסאדה של הקלינאי, אינו פשוט כלל וכלל.

כפי שנראה במחקר שיתואר בהמשך, פסיכולוגים צעירים נוטים להימנע יותר מוותיקים, מתעקשים להיאבק בדרישתה הדחפית של בלוטת הדמעות.

 

 

כשפסיכולוגים קליניים ומטפלים קבוצתיים מפתחים את אומנותם, הם לומדים נורמות, קוראים ספרים ומודרכים שעות על גבי שעות, כדי לרכוש יכולת: כיצד לרקוד ולדלג בגמישות בתוך מרחב פנימי יצירתי וסבוך -

מצד אחד, חלק אנושי חייב להיות נוכח מאד. אחרת זה לא טיפול.

ובאותה עת מחויבת נוכחותו של חלק אחר, מתבונן, שומר, מנתח, מנסה להבין ולפרש לעצמו את המתרחש, בתוכן ובתהליך, לאור המטרות הטיפוליות אליהן הוא חותר יחד עם המטופל. שני החלקים הללו מתקיימים בדיאלקטיקה, במקביל, כמערכת נפשית הידראולית של בלמים, מזרקים ושסתומים, שמשתכללת והולכת עם הצטברותם של ביטחון, ניסיון, אינטואיציה ושעות מנוע קליניות.

 

אסקור כאן תוצאות של מחקר מעניין לגבי בכי של מטפלים במהלך סשן טיפולי ובחיים הפרטיים, על בסיס 4 משתנים: מגדר המטפל, אישיות המטפל, הגישה הטיפולית והוותק במקצוע.

 

לאחר מכן יציגו שתי קלינאיות מצוינות ממכון טמיר תל אביב, אפרת גינס פיינמסר ולירון שניר, את עמדותיהן האישיות לגבי איזור הביניים בו חיים יחדיו דמעות, קשר ופסיכותרפיה.




"לעולם אל לנו להתבייש בדמעותינו"

~ צ'ארלס דיקנס



הפסיכולוגיה הטיפולית עברה המון שינויים בתפיסת המטפל מאז הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. בכיו של האנליטיקאי כלל לא עמד אז לבחינה תיאורטית או מחקרית, כי הרי מה למנתח ורופא הנפש ולדמעות. שנים רבות חלפו עד שהפסיכותרפיה אימצה לתוכה את היתרונות הפוטנציאליים של ההעברה הנגדית, אותם תכנים רגשיים ומחשבתיים שחווה המטפל במהלך הטיפול.

כיום, עם התבגרותה של הגישה ההתייחסותית בפסיכותרפיה, ניתן דרור מבוקר לרגשות ולרחשי הלב העכשוויים שחווה המטפל בזמן אמת. בראייתם של כותבים רבים מהווים אלה חומרים חיוניים שעולים כסיגנלים יקרי ערך בין שני סובייקטים בקשר, בתוך קונטקסט טיפולי ספציפי וייחודי.

ב'פסיכולוגיה של שני אנשים', בניגוד לעמדה המסורתית של פסיכולוג אנליטי שמנתח אישיות וקרביים, נקרא המטפל לפענח את משמעות רגשותיו בתוך הדיאדה, תוך הנחה שאינם מתרחשים לעולם בתוך חלל ריק.

 

מעט מאוד מחקרים בחנו את עמדותיהם של מטפלים לגבי בכי בתהליך הטיפולי.

מאמר יפה, שפרסמו אמי בלום-מרקוביצ'י ועמיתיה בשנת 2013, חשף טפח רוחבי של התופעה, תוך סקירת 'הרגלי הבכי' של פסיכותרפיסטים על פני משתנים שונים:

 

מי בוכה יותר? מטפלים או מטפלות?

 

באופן די מפתיע, מטפלים גברים ומטפלות נשים מדווחים על תדירות דומה של בכי במהלך המפגשים הטיפוליים, זאת למרות שקיים הבדל של כמעט 2:1 בתדירות הבכי בחיי היום יום, כלומר - מטפלות בוכות פי שתיים ממטפלים בחיים הפרטיים.

ישנם לפחות 3 הסברים אפשריים לכך:

האחד הוא שנשים מפעילות יותר התנגדות לדחף לבכות בזמן טיפול בהשוואה לגברים,יתכן שכתוצאה מנזק שהן סבורות שעלול להיגרם למטופל, או מתוך ההנחה שבכי בטיפול פשוט אינו מקצועי.

הסבר נוסף לכך שנשים וגברים בוכים באותה מידה בטיפול הוא כי גברים שבוחרים במקצועות הטיפול הם מראש חריגים מהנורמה, במובן שאינם מתיישרים עם התפיסה הרווחת, כי גברים אמורים לדכא ולעכב את רגשותיהם.

בעקבות כך, גם בתוך הטיפול, מטפלים גברים לא מחזיקים בדעה כי הם צריכים להיות פחות רגישים או לבטא פחות את רגשותיהם, ואף סבורים כי ביטוי רגשי מצידם משמש כמודל חיובי עבור המטופל.

סיבה אפשרית אחרונה היא שהמטפלים הגברים שהשתתפו במחקר דיווחו על נטיה גבוהה יותר לבכות גם בחיי היום יום.  

 

האם אישיות המטפל מנבאת בכי בטיפול?

 

תכונות אישיות לא נמצאו כמנבא חזק של מטפלים לבכות בטיפול, אם כי קיים קשר בין אנשים עם רמה גבוהה של פתיחות (openness), קבלה (agreeableness ) ומוחצנות (extraversion) לבין נטייה גבוהה יותר לבכות בטיפול.

גם לגבי אמפתיה, לא נמצא קשר בין מידת האמפתיה של המטפל/ת לבין נטייתו להזיל דמעה במהלך פסיכותרפיה.



מטפלים דינמיים בוכים יותר מסיביטיסטים

 

מטפלות ומטפלים בגישה הפסיכודינמית דיווחו שהם בוכים יותר בטיפול בהשוואה למטפלים ומטפלות בגישה הקוגניטיבית התנהגותית, זאת למרות שלא קיימים הבדלים בתדירות הבכי בחיי היום יום בין שני סוגי המטפלים.

עשויות להיות לכך לפחות שתי סיבות:

האחת היא שהתוכן העולה בטיפולים בגישה פסיכודינאמית הוא בעל אופי רגשי יותר.

סיבה אפשרית שניה היא כי בטיפולים דינאמיים ניתן דגש רב יותר לקשר וליחסים הבין-אישיים בין המטפל למטופל, מה שמאפשר למטפל להיות יותר רגשני.

בקרב מטפלים מהגישות השונות, חלק גדול יותר ממטפלי ה-CBT, דיווחו שמעולם לא בכו בטיפול בהשוואה למספר המטפלים שלא בכו מעולם בגישה הדינמית, ואילו אף אחד מהמטפלים בגישה הפסיכואנליטית לא דווח שמעולם לא בכה בטיפול.  

מטפלות ומטפלים ותיקים בוכים יותר ממתחילים

 

מטפלים מבוגרים יותר, שצברו שנות ניסיון וותק במקצוע, נוטים לבכות יותר בטיפול בהשוואה למטפלים בתחילת דרכם. אלא שבחיים האישיים נוטים המבוגרים לבכות  דווקא פחות בהשוואה לצעירים.

סיבות אפשריות לכך יכולות להיות שמטפלים מנוסים יותר מרגישים יותר חופשיים לחוות או לבטא רגשות בטיפול, או שניסיונם מעניק להם מספיק ביטחון כדי להגמיש בשום שכל את הגבולות בטיפול.

 

***

 

ביקשתי מאפרת גינס-פיינמסר ומלירון שניר, שתיהן מטפלות שעובדות באינטנסיביות בקליניקה של מכון טמיר בתל אביב, לכתוב על המחשבות האישיות שלהן לגבי בכי של מטפלים / פסיכולוגים במהלך טיפול.

מה זה עושה? היכן הגבולות האישיים וכיצד הדמעות מתחברות לראיה התיאורטית הקלינית?

 

האם זה בסדר שהפסיכולוגית שלי בכתה בטיפול?

 

אפרת גינס פיינמסר, פסיכולוגית קלינית מדריכה, אחראית על ההתמחות הקלינית ומנהלת מקצועית במכון טמיר

 

בטיפול, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה, כך לפחות בעיניי, לכן השאלה "האם זה בסדר" אינה מדויקת לטעמי.

הייתי שואלת אולי: מהן ההשלכות האפשריות של הבכי של המטפלת על המטופל או על המטופלת.

ביטוי רגשי רצוי ומבורך בטיפול -  אנחנו מעודדים את המטופל לבטא באופן כן ופתוח את רגשותיו ומנסים לטעת בו את התחושה שרגשות (שלעיתים מחוץ לחדר הטיפולים נחשבים מגונים, מביישים ולא רצויים), הם לגיטימיים ויש אפשרות לבטאם באופן פתוח ואותנטי, מבלי שיתלוו בבושה, אשמה או חשש מדחיה.

כך זה ביחס למטופל/ת ומה בנוגע למטפל?

עד כמה הוא חופשי להביע את רגשותיו באופן בטוח בתוך המרחב הטיפולי?

מהן ההשלכות של אותו ביטוי על נפשו של המטופל שבא לקבל סיוע ואולי בכי מבטא חולשה, אולי המטפל אינו באמת  עמיד דיו כדי להתמודד עם מצוקת המטופל?

אולי הביטוי הרגשי שלו  גוזל את הפוקוס מהמטופל, ומפנה את הזרקור אליו.

קשה מאוד למנוע מרגש להתעורר, גם אם הפסיכואנליזה הקלאסית ציוותה עלינו כמטפלים להיות "לוח חלק" שעליו יוכל להשליך המטופל את כל רגשותיו, לשם כך היא מיקמה את המטפל מאחורי המטופל, כדי שלא יווצר בינהם קשר עין, לכן קל יותר למטפל הקלאסי להצניע את רגשותיו, אך זה עדיין לא אומר שהם לא התעוררו בו וזה עדיין לא אומר, שגם בסיטואציה הקלאסית הזו לא חש המטופל ברגשותיו של המטפל ולא היה ער להם.

בעיניי,  מטפל שאיבד את היכולת להרגיש ולבטא את עצמו רגשית באופן אותנטי במרחב הטיפולי מול מטופליו איבד איכות טיפולית חשובה. הבכי כחלק מרפרטואר רגשי שלם הוא בהחלט חלק מזה.

יחד עם זאת, במידה ודמענו בנוכחות המטופל, חשוב להיות ערים לחוויה של המטופל בחדר:  מה עורר בו הבכי שלנו, חשוב לשים לב שהמוקד הטיפולי לא עבר אלינו, שהפגישה עדיין עוסקת במטופל וברגשותיו.

מנסיוני המאוד פרטי לגבי בכי בפגישה עם מטופלים, החוויה היתה לרוב מרגשת ומעצימה. המטופלים תארו תחושות של אכפתיות, הםפ הרגישו שהקושי הרגשי שלהם משמעותי בעיניי, ובאופן כללי הם דיווחו על תוקף, reassurance, שהוא כשלעצמו נחשב כח מרפא מרכזי בטיפול הנפשי.



מטפל דומע בטיפול

 

לירון שניר, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית בגישה דינמית,  מכון טמיר תל אביב

 

כשאני חושבת על התחושות שעשויות לעלות אצל מטופל כשהמטפל שלו דומע בטיפול, זה לוקח אותי למכנה המשותף לתחושות שעשויות לעלות לילד כשההורה שלו דומע מולו. יש פה חוויה עוצמתית שיכולה להתפרש ולהחוות באופנים שונים:

הילד/ המטופל נחשף להורה/ למטפל כסובייקט, במלוא הדרו ובמלוא פגיעותו. הילד עשוי לחוות את ההורה הדומע כמושקע רגשית, אכפתי, אוהב, מחובר, מבין לליבו ויחד עם זאת, הוא עלול גם לחוש שהאדם החזק שקיווה שיהווה משענת עבורו בעצם פגיע וחלש מכדי שאפשר יהיה להשען עליו.

תלוי מטבע הדברים בעיתוי ובאופי הקשר בין היתר. ג'סיקה בנג'מין, פסיכולוגית קלינית וכותבת בגישת הפסיכואנליזה ההתייחסותית מדגישה את הסובייקטיביות של האם והמטפל. בנג'מין הסבה את תשומת הלב לכך שבאמצעות ההכרה של המטופל בסובייקטיביות של המטפל, נפתחת גם הזדמנות טיפולית, בה יוכל המטופל להכיר יותר גם בסובייקטיביות של האחרים בחייו, וכמובן בסוביקטיביות שלו עצמו.

בנוסף, יש מימד נוסף של הכרה בהיותנו פגיעים ובהיותנו לא מושלמים, הכרה שחשובה גם עבורנו כמטפלים וכהורים וגם עבור ילדינו ומטופלינו שמקבלים באמצעותנו לגיטימציה להכיר ולקבל את הפגיעות וחוסר השלמות האנושי, כחלק מההבנה שהם ואנחנו סובייקטים ובני אנוש.

מנקודת מבט זו, נראה כי יש ערך רב לנוכחות סובייקטיביות של המטפל בתהליך הפסיכותרפי, כזו שעשויה להתבטא במגוון אופנים, כמו דמעות שזולגות,  זאת כאשר התנאים נכונים ומותאמים לצרכי ולהתפתחות המטופל בתוך ההקשר הטיפולי.

לסיום, כדאי לזכור שמטפל הוא בן אדם שעשוי להתרגש. נסיונות מאולצים ומלאכותיים להסתיר התרגשות בזמן אמת  עלולים לפגוע באותנטיות יקרה מפז, שבאמצעותה, בין היתר, נבנה האמון בקשר.




מקורות:

 

בכי. מתוך אתר ויקיציטוט.

 

בנג'מין, ג. (1990). הכרה והרס: מתווה של אינטרסובייקטיביות. בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית- צמיחתה של מסורת (עורכים: מיטשל, ס.א. וארון, ל.) תולעת ספרים, 2013

 

מרים ילן שטקליס (1975)  דני גיבור ושירים אחרים. דבר לילדים.

 

Blume-Marcovici, A. C., Stolberg, R. A., & Khademi, M. (2013). Do therapists cry in therapy? The role of experience and other factors in therapists’ tears. Psychotherapy, 50(2), 224-234.

http://dx.doi.org/10.1037/a0031384

תמונות: Shutterstock


כתבו, סיכמו וערכו:

 

איריס צח, אפרת גינס פיינמסר, לירון שניר ואיתן טמיר

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה