יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של מכון טמיר לפסיכותרפיה



טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT)

בשירותי ייעוץ לסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות

 
מעט מחקרים בחנו עד היום את יעילותו של טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) במרכזי ייעוץ פסיכולוגי באוניברסיטאות. אולם אלה שבחנו את תרומת הטיפול הייחודי לעבודה כהתערבות עבור סטודנטים מצביעים על תוצאות מבטיחות. גורמים מבניים עשויים לתרום אף הם לכדאיות ההטמעה: הפרוטוקול הסטנדרטי של DBT, הדורש שנת טיפול, והתשתית הייעוצית ביחידות הדיקאנט, מאפשרות יחד לקיים קבוצת מיומנויות עם טיפול פרטני - במקביל לשנת הלימודים האקדמית.
 
 

ביחידות רבות לייעוץ הפסיכולוגי לסטודנטים באוניברסיטאות בארה"ב מוכרת שיטת ה-DBT כטיפול קו ראשון עבור סטודנטים וחברי סגל המתמודדים עם קשיים ובעיות על ספקטרום הוויסות רגשי. אלה כוללים: הפרעת אישיות גבולית (BPD), ניסיונות, כוונות ומחשבות התאבדות, חרדה, דיכאון, ADHD, PTSD, הפרעות אכילה, קשיי שליטה בדחפים ועוד.


 
עד העשור האחרון, מעט מחקרים בחנו את יעילותו של טיפול דיאלקטי התנהגותי במרכזי ייעוץ פסיכולוגיים באוניברסיטאות. אולם, אלו שכן מצביעים על תוצאות מבטיחות.
לדוגמה, במחקר שנערך ב-2012 (2) נבחנה יעילותו של טיפול דיאלקטי התנהגותי בהשוואה לפסיכותרפיה הסטנדרטית שמוצעת ביחידת הייעוץ באוניברסיטה, בקרב סטודנטים עם נטייה אובדנית שענו לפחות על 3 סימפטומים של הפרעת אישיות גבולית.
החוקרים בחנו את הקריטריונים הבאים:
  • מידת הדיכאון
  • מחשבות אובדניות
  • סימפטומים של הפרעת אישיות גבולית
  • שיפוט חברתי ושימוש בתרופות פסיכיאטריות
הקריטריונים נבחנו לפני הטיפול ו-3 חודשים, 6 חודשים, 12 חודשים (עם סיום הטיפול) ו-18 חודשים (מעקב של חצי שנה מסיום הטיפול) מתחילתו. החוקרים מצאו כי בהשוואה לטיפול הסטנדרטי בפסיכותרפיה, טיפול דיאלקטי התנהגותי הביא לתוצאות טובות יותר באופן מובהק בכל הקריטריונים שנבחנו.

מחקר נוסף שפורסם ב-2013 והתקיים במכללה באוסטרליה (3) הראה כי אימון המתמקד בפיתוח כישורי התמודדות אדפטיביים, למשך 8 שבועות, הביא לירידה משמעותית בסימפטומים של דיכאון והפרעת אישיות גבולית כמו גם לעליה ביכולת התמודדות אדפטיבית עם מצוקה וקשיים בקרב סטודנטים המאובחנים עם הפרעת אישיות גבולית.
במחקר נוסף (4) שפורסם ב-2013, נבחנה היעילות של רכישת כישורי התמודדות אדפטיביים לאורך 11 שבועות באוניברסיטת Florida Gulf Coast שבפלורידה. התוצאות הראו כי בהשוואה לסטודנטים שקיבלו את הטיפול הסטנדרטי שמוצע באוניברסיטה, סטודנטים שקיבלו טיפול דיאלקטי התנהגותי הראו עליה משמעותית בשימוש יעיל במנגנוני התמודדות אדפטיביים, ירידה בשימוש במנגנוני התמודדות בעייתיים ושיפור בוויסות הרגשי.
מחקרים רבים נוספים מתייחסים ליעילותן הקלינית של קבוצת מיומנויות בלבד (DBT skills only) להתמודדות עם הפרעות וויסות רגשי, כמו הפרעות קשב וריכוז (5).


חרף העדויות ממחקרים אלו ואחרים, המעידים על כדאיותו ויעילותו של טיפול זה, מעט מאוד נחקר ונכתב באשר לאופן בו נכון לפתח ולהטמיע תכניות טיפול דיאלקטי התנהגותי העונות לצרכים הקליניים במרכזי הייעוץ הפסיכולוגי באוניברסיטאות וכן של הסטודנטים בהם הם מטפלים.
בישראל נערכו ועדיין נערכות הכשרות ביסודות הטיפול על ידי יוזמות פרטיות (כמו המכונים שלום, פסגות, אופק) ומרכזים ציבוריים (סורוקה, זיו). מרבית ההכשרות הללו מוצעות  למטפלים במסגרת לימודי המשך, או כחבילת הכשרה בארגונים ציבוריים.
אולם, נדמה כי קיים קושי אמיתי בשימור ובתחזוק מערך קליני שלם לפי דרישות הפרוטוקול של לינהן (6): קבוצת עמיתים שבועית, קיום מקביל של טיפול פרטני וקבוצתי והדרכה מקצועית שדובקת בעקרונות ההתנהגותיים של הגישה.
קושי זה יוצר לעיתים קרובות פרגמנטציה מאולצת בין רכיבי הטיפול, כזו שמסכנת את מהימנות השיטה ואת תוקפה.


תוצאות המחקרים שהוצגו לעיל, יחד עם דיווחים כי השימוש בטיפול דיאלקטי התנהגותי במסגרת הייעוץ הפסיכולוגי באוניברסיטאות הופך לפופולארי יותר ויותר, מעלים את הצורך במחקרים נוספים ובתכניות טיפול מתאימות.
היות ומרכזי הייעוץ באוניברסיטאות מדווחים על עליה עקבית ומתמדת בשיעור הסטודנטים הסובלים מהפרעות נפשיות שרכיב מרכזי בהן הוא קשיי ויסות, התערבויות כמו טיפול דיאלקטי התנהגותי עשויות להיות יעילות ומשמעותיות עבורם.  


 


רשימת מקורות:


  1. Rathus, J. H., & Miller, A. L.(2002). Dialectical behavior therapy adapted for suicidal adolescents. Suicide and Life-Threatening Behavior, 32, 146–157.


  1. Pistorello, J., Fruzzetti, A. E., Maclane, C., Gallop, R., & Iverson, K. M. (2012). Dialectical behavior therapy (DBT) applied to college students: A randomized clinical trial. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 80, 982–994


  1. Meaney-Tavares, R., & Hasking, P. (2013). Coping and regulating emotions: A pilot study of a modified dialectical behavior therapy group delivered in a college counseling service. Journal of American College Health, 61, 303–309.


  1. Chugani, C. D., Ghali, M. N., & Brunner, J. (2013). Effectiveness of short term dialectical behavior skills training in college students with Cluster B personality disorders. Journal of College Student Psychotherapy, 27, 323–336.



  1. Linehan, M.M. (2015). DBT skills training manual: Handouts and Worksheets (2 nd. Ed.) New. York: Guilford Press

תגובות
אין תגובות לפוסט

מושגים חשובים בתיאור המהלך הקליני והאבחוני של הפרעות נפשיות:

רמיסיה (Remission) - שיפור מלא במצב המטופל, לפחות 4 חודשים מסיום הטיפול

התאוששות (Recovery) - שיפור מלא במצב המטופל, בחלוף שנה מסיום הטיפול

הרעה (Relapse) - התסמינים חוזרים אחרי הרמיסיה, אך לפני התאוששות

הישנות (Recurrence) - התסמינים חוזרים לאחר ההתאוששות


תגובות
אין תגובות לפוסט

 

טראומה וחוסן

שאלת המחירים הנפשיים של טראומטיזציה ברורה כיום.  אך בעוד שידוע לנו כי 7-8% מהשורדים שנחשפו לטראומות קשות מפתחים הפרעת דחק פוסט טראומטית כרונית (PTSD) ונאלצים להתמודד לאורך כל חייהם עם מחשבות חודרניות (פלאשבקים), עוררות פיוזיולוגית מוגברת, תסמיני המנעות ודיסוציאציה, מרבית המתמודדים מצליחים להסתגל בחזרה לחיים במהירות רבה, בעיקר אלו שחוו טראומה מתונה ולא חמורה. חלקם אף מדווחים על בריאות נפשית טובה יותר מזו שהייתה לפני הטראומה.

 

תופעה זו כונתה בספרות הפסיכולוגית, צמיחה פוסט טראומטית (PTG).

 

מהי צמיחה פוסט טראומטית?

צמיחה לאחר טראומה היא תהליך בו מתקיים שינוי פסיכולוגי חיובי לאור התמודדות עם חשיפה לאירועים מסכני חיים, לאדם עצמו או לקרובים לו.  התופעה אינה מתייחסת רק לחזרה למצב הנפשי הנורמטיבי שהיה קיים טרם הטראומה, אלא להתפתחות של ממש, שמתבטאת בעיקר בשיפור יכולות קוגניטיביות, רגשיות וגופניות, ואף לפיתוח חוסן נפשי.



טראומה מתונה עשויה לבנות שליטה קוגניטיבית

מחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of Experimental Psychology, הצליח לפלס דרך בחיפוש הבסיס האטיולוגי לצמיחה פוסט טראומטית, סיבתיות שעדיין שטרם פוענחה בספרות הפסיכולוגית.

במחקר השתתפו 48 סטודנטים, אשר חוו מספר גבוה יחסית של טראומות לפני הגיעם לגיל 18. האירועים הטראומטיים כללו למשל צפייה או פציעה בתאונת דרכים, חשיפה לאירועי אלימות קשים, או מוות פתאומי של אדם קרוב).

תוצאות המחקר מעידות כי המשתתפים הפגינו יכולת גבוהה מהממוצע לדחוק מחשבות שליליות או ניטרליות, זאת כאשר  הונחו לבצע מטלות זיכרון יישומיות במהלך המחקר.

החוקרים משרטטים מנגנון תיאורטי שעשוי להסביר את התוצאות: הטראומה יוצרת טריגר פנימי, שטיבו עדיין לא ברור,  אשר תורם בתורו לביסוס דפוס קוגניטיבי ייחודי ומסתגל. דפוס פנימי זה מייצר 'אימון מנטלי' שבונה מיומנויות לשליטה קוגניטיבית במידת הנגישות של מחשבות וזכרונות שליליים. כלומר, מנגנון מנטלי שמווסת את הגעתם של זכרונות מאיימים אל התודעה, בין אם הם קשורים לטראומה ובין אם לאו.

 

בדרך לביסוס חוסן נפשי

ממצאי המחקר מציעים אפוא כי חוויות טראומטיות עשויות לתרום לצמיחה פוסט-טראומטית באמצעות אדפטציה של כישורי השליטה הקוגניטיביים ובכך לחזק בהמשך החיים את החוסן הנפשי של השורד.

מה הלאה?

הנתונים מעודדים ומעוררים סקרנות רבה. מחקרי המשך נדרשים כדי לבסס את ממצאי המחקר הראשוני הזה, תוך מאמץ לחפור יותר פנימה ואולי לזהות את המקורות הנוירולוגיים שמפעילים אותו טריגר נוירו-קוגניטיבי מחסן. במידה ותמצאנה ראיות נוספות עשויות להיות להן תרומה רבה לשיפור דרכי הטיפול והמניעה של PTSD.



סיכמו: מור צח ואיתן טמיר, מכון טמיר תל אביב

 

 

מקור:

 

Hulbert, J. C., & Anderson, M. C. (2018). What doesn’t kill you makes you stronger: Psychological trauma and its relationship to enhanced memory control. Journal of Experimental Psychology: General. Advance online publication.

http://dx.doi.org/10.1037/xge0000461


תמונה: Shutterstock


תגובות
אין תגובות לפוסט

מהי תסמונת הרגליים חסרות המנוחה?

 

 

תסמונת הרגל חסרת המנוחה (RLS) היא הפרעה הנגרמת מבעיה במערכת העצבים המרכזית, אשר גורמת לדחף בלתי נשלט להזזה אוטומטית של הרגליים.

מבחינה אבחונית-פסיכיאטרית, ההפרעה נכללת גם בקבוצת הפרעות השינה, שכן אחת מהשפעותיה הבולטות היא פגיעה באיכות השינה.

סימפטומים של RLS

לאנשים המאובחנים עם RLS קיימת תחושה לא נעימה ברגליים (ולעיתים גם בחלקים אחרים בגוף), ודחף בלתי נשלט להזיז אותן וזאת על מנת להפטר מהתחושות הללו. החומרה נעה מקלה עד לבלתי נסבלת, ועשויה להחריף במנוחה. משום שההפרעה מחריפה לרוב בלילה, היא פוגעת במחזור השינה, דבר הפוגע מאד באיכות החיים.

מי היא האוכלוסייה הנפגעת?

לא פחות 10% מכלל אוכלוסיית ארה"ב הם אנשים המתמודדים עם רגליים קופצניות. התסמונת פוגעת בעיקר בגברים ונשים החל מגיל המעבר ולא קיימים הבדלים אפידמיולוגיים ניכרים בין גברים לנשים.

 

למה קופצת לי הרגל?

מה הם הגורמים והסיבות לרגל תזזיתית?

גנטיקה

לגנטיקה משקל כבד בהפרעה והיא משחקת בה תפקיד נכבד: למחצית מן המאובחנים יש בן משפחה המאובחן גם כן. גם שתיית אלכוהול מרובה ומחסור בשינה עשויים לתרום.

אבחון

יש לציין כי לא קיים כיום כלי רפואי אבחוני רשמי ל-Restless Legs Syndrome. בהיעדר כלים תקפים ומהימנים, רופאים משתמשים בבדיקות דם ובשאלונים הסוקרים את ההיסטוריה הרפואית האישית והמשפחתית על מנת לאבחן.

 

טיפול ברגל תזזיתית

נכון להיום, אין  טיפול ישיר וספציפי ל-RLS, לכן הטיפול מתמקד בהפחתת הסימפטומים באמצעות מתן כלים לשיפור איכות החיים. קרי, הצעדים הראשוניים הינם עשיית ספורט, הקניית כלים והדרכה לגבי שינה סדירה, הפחתת שתיית אלכוהול ומשקאות ממריצים (בעיקר כאלו המכילים קפאין), ואמבטיות חמות.

מצבים רפואיים נוספים צריכים להיות גם הם להיות מטופלים, כאשר בהיעדר טיפול המצב עלול להחריף - אנמיה, מחלות כליה, מחלת פרקינסון וחוסרים בויטמינים ומינרלים הן רק חלק מהתופעות הנלוות בעקבות הזנחה. עבור מטופלים מסוימים, טיפול במחלות הללו הוא הפיתרון האולטימטיבי עבור ה-RLS. ישנם אנשים שעשויים להיתרם מטיפולי פיזיותרפיה, כגון הידרותרפיה, מתיחות ועיסויים רפואיים.

גם תרופות עשויות לשפר את המצב אצל חלק מהמטופלים אשר הסימפטומים נראים אצלם לפחות שלוש פעמים בשבוע או לפי מה שהרופא קבע. יש לציין כי התרופות אינן מרפאות את הסינדרום, אלא מקלות על התסמינים ומפחיתות את החומרה.

תרופות אלו הן הנפוצות ביותר ועשויות להינתן גם יחד, לפי החלטת הרופא המטפל:

  • תרופות ממשפחת הדופמינרגים עוזרות בהפחתת התזזיתיות משום שמגבירות את רמות הדופמין במערכת העצבים המרכזית.

 

  • תרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים - תרופות אלו מיועדות בעיקר להפחתת חרדות, אך יעילות גם בוויסות השינה.

 

  • אופיאטים הן התרופות הנפוצות ביותר, משום שהן מפחיתות כאב. עם זאת, חשוב לזכור את פוטנציאל ההתמכרות הגבוה של האופיאטים ולנהוג בצריכתם במעקב רפואי צמוד ובהגיון בריא.

 

  • אנטיקונוולסנטים מפחיתות כאב כרוני ועצבי.

 

  • תרופות מסוג אלפא 2 מעוררות את החלקים במערכת העצבים המרכזית אשר אחראיים לשליטה בתנועות השרירים והתחושה



סיכמה: אופיר ברגמן, מכון טמיר

 

 

מקורות והמלצות קריאה:

 

 

Guo, S., Huang, J., Jiang, H., Han, C., Li, J., Xu, X., … Wang, T. (2017). Restless Legs Syndrome: From Pathophysiology to Clinical Diagnosis and Management. Frontiers in Aging Neuroscience, 9, 171. http://doi.org/10.3389/fnagi.2017.00171


תגובות
אין תגובות לפוסט

 

 

שימוש ב-CBD בקפה - הדבר הבא בקנאביס רפואי?

 

קנאביס רפואי צובר בהדרגה יותר ויותר עדויות במחקרים קליניים, אשר מתקפים את השפעתו ככלי טיפולי המסייע בהתמודדותם של מטופלים וחולים רבים.

 

היעילות של CBD

קנאבידיול, המכונה בקצרה CBD, הוא המרכיב הרפואי במריחואנה. הוא נחשב פסיכו-אקטיבי במידה מועטה מאוד ומהווה כ-40% מהרכב הצמח כולו. בניגוד ל-THC, המרכיב בקנאביס שמשפיע על התודעה וגורם ל'סוטול', CBD כמעט ואינו משנה תודעה.  

 

יעילות CBD במחקרים

 

בשנים האחרונות פורסמו מחקרים התומכים ביעילותם הקליניות של טיפות ושמן CBD בקנאביס, הניתנים למטופלים בטפטוף לפה או בבליעת גלולה.

 

להלן סקירת מחקרים חלקית:

 

טיפול נפשי

בהיבט הנפשי, נטילת CBD תורמת להפחתת חרדה ופוביות, כמו גם להפחתת דיכאון, כאב כרוני, תסמינים אובססיביים-קומפולסיביים ותסמיני פסיכוזה.

 

תרומה נוירולוגית

בהיבט הנוירולוגי, CBT מצמצם את עצמתם של אירועים מוחיים והתקפי אפילפסיה, ונמצא כמשמר נוירו-קוגניטיבי ואנטי-אוקסידנט.

 

טיפול תומך במחלות

בהיבט של התמודדות עם חולי גופני, CBD נמלא יעיל בטיפול אלטרנטיבי ותומך עבור חולי סרטן, כחומר מקל במצבי בחילות והקאות, כמפחית בעיות עור (כמו פצעי אקנה), ככלי עזר לסכרת, למזעור השפעתן של דלקות גופניות ועוד.

 

חסרונות ואזהרות

למרות ש-CBD נמצא בטוח לשימוש תרופתי, עם תופעות לוואי מינוריות יחסית, מחקרים עתידיים נדרשים על מנת לתת דרור לשימוש רפואי חופשי יותר בקנאבידיולים.

למשל, ממצאי סקירה עדכנית מעלים חשדות כי צריכתם פוגעת בתפקודים הורמונליים.



קפאין ו-CBD

 

מחקר פיני העלה כי קפאין וקנאביס חולקים מכניזם דומה באופן השפעתם על מערכת העצבים המרכזית. אותו דבר, רק הפוך: שני החומרים פועלים על המערכת האנדוקנבינאידית, אך בעוד קנאביס מגביר את רמות הנוירוטרנטסמיטורים ברצפטורים C1 ו-C2, קפאין גורם להפחתתם -  פעולה הפוכה לחלוטין. יחדיו, פעילותם עשויה להיות מאזנת ותורמת להומאוסטזיס.

הדעות די חלוקות כיום בין מומחים לטיפול בקנאביס רפואי: בקצה אחד, יש תומכים נלהבים. בקצה השני, נטען כי לא ניתן להתייחס ליתרונות הרפואיים של CBD כאשר הוא ניתן בשילוב קפאין.

דבר אחד כנראה בטוח - מחקר עדכני העלה כי צריכת CBD עם שתייה חמה (קפה או תה) מחייבת תשומת לב מדוקדקת לטמפרטורה של המשקה, שכן מעל חום מסוים מתבטלת ההשפעה המיטיבה של CBD.

 

תכשירי CBD קודמים

 

מוצרים מכילי CBD, בעיקר קרם גוף וסבונים לאמבטיה נחשבים כבר לדור הקודם של מוצרי צריכה הכוללים את היתרונות של CBD.

 

בימינו  עובדות חברות עסקיות רבות באינטנסיביות על מחקרים, פיתוח, הפקה, השקה והפצה של "קפה CBD", מתוך תקווה כי השילוב בין שתיית קפה המכיל בתוכו קנאביס רפואי יוכל לתת מענה לשתי מטרות במקביל:  היא תאפשר לקבל את העירנות האקטיבית שאנו מכירים מקפאין, רק בלי העצבנות הנלווית ועם השפעות מפחיתות חרדה ולחץ.

 

לחובבי הבריאות, חשוב לציין כי קפסולות קפה קנבידיוליות, המכילות את רכיב ה-CBD, מכילים גם אנטי אוקסידנטים ורכיבים אנטי דלקתיים, וכל זה, כאמור, ללא מעורבות והשפעה של THC, הרכיב הפסיכואקטיבי במריחואנה.

 

מה צופן העתיד?

היצירתיות האנושית, לצד התיאבון המסחרי, מבטיחים לנו מוצרי CBD טעימים ונגישים כבר בשנים הקרובות. למשל, מסטיקים עם קנאביס בשלל טעמים, בירה שמכילה CBD, או לחילופין, תכשיר קנבינואידי להקלה על כאבי מחזור.

 

לא יהיה משעמם…

 






מקורות והמלצות קריאה:

 

מיתר דרור (2018). מחקר חדש: קפה משפיע כמו קנאביס – רק הפוך. אתר מאקו: https://www.mako.co.il/men-stories/Article-930c75464ab8261006.htm



Kayla Hunter. Category to Watch: Cannabis-Infused Coffees and Teas. In: https://www.brightfieldgroup.com/post/category-to-watch-cannabis-infused-coffees-and-teas



Iffland, K., & Grotenhermen, F. (2017). An Update on Safety and Side Effects of Cannabidiol: A Review of Clinical Data and Relevant Animal Studies. Cannabis and Cannabinoid Research, 2(1), 139–154. http://doi.org/10.1089/can.2016.0034



David Stearns. Coffee and CBD: A Match Made in Heaven. In: https://terpenesandtesting.com/cannabis-coffee-and-cbd/



Pacifici, R., Marchei, E., Salvatore, F., et al. (2017). Evaluation of cannabinoids concentration and stability in standardized preparations of cannabis tea and cannabis oil by ultra-high performance liquid chromatography tandem mass spectrometry. Clinical Chemistry and Laboratory Medicine (CCLM), 55(10), pp. 1555-1563. Retrieved 22 Aug. 2018, from doi:10.1515/cclm-2016-1060

 

 

 




תגובות
אין תגובות לפוסט




מחקר: אינטיליגנטים בגיל 20?

תרגישו צעירים בגיל 70

 

התחושה שאתם צעירים היא, כידוע, פסיכולוגית וסובייקטיבית. מחקרים רבים מעריכים את השפעת התפיסה האישית הזו על בריאות, רווחה נפשית ואיכות חיים.

 

גם אם אתם עדיין צעירים, סביר מאוד להניח כי לאורך החיים יקרו שני דברים:

 

  • עם הזמן זה יעבור :-)

  • לפי התחזיות על תוחלת החיים הגלובלית, תחיו עד גיל מופלג.

 

מחקרי אורך שעקב אחר משתתפים במהלך התקדמותם בחיים העלה כי תפיסת הגיל הסובייקטיבי היא מנבא משמעותי למדדים בריאותיים בגיל השלישי: דמנציה, סכרת, לחץ דם גבוה, אשפוזים מרובים יותר עקב מחלות ופציעות פיזיות ואפילו מוות בגיל צעיר יותר.

אבל לא רק בריאות גופנית, אלא גם איכות חיים נפשית: ככל שאנשים תופסים עצמם זקנים יותר, כך עולה הסיכון ללקות בדיכאון ובהפרעות נפשיות אחרות.  

 

הגיוני למדי שהקשר הזה עובד לשני הכיוונים, כך שאומנם ברור שאדם חולה ירגיש מבוגר יותר, אך גם אדם התופס את עצמו כמבוגר יעשה פחות פעילות פיזית ויחוש יותר תחושות פגיעות שיקשו על התמודדות עם לחצים, ושניהם, כל אחד בלי קשר לשני, מובילים לחולי.

 

מחקר אורך מרשים, שכלל אלפי משתתפים ומשתתפות, בחן את התופעה הזאת ומצא שככל שאנשים שבסוף גיל ההתבגרות ובתחילת שנות ה-20 לחייהם אינטיליגנטיים יותר, כך הם מרגישים צעירים יותר בשנות ה-70 לחייהם, מה שעשוי להתבטא  במדדים רבים של הזדקנות ביולוגית.

 

פתיחות לחוויה

 

אותו מחקר מצא גם קשר לתכונה של פתיחות לחוויות, תכונה אשר נקשרת ל-IQ גבוה יותר, ושנמצאה חשובה בהקשר לממצאי המחקר. כנראה ש-IQ גבוה יותר, אשר עוזר לנו לעבד מידע מורכב יותר בקלות, מגביר ומעצים גם את הסקרנות שלנו לגבי העולם, ואותה התרגשות לחקור דברים חדשים היא שגורמת לנו לחוש צעירים יותר.

IQ גבוה יותר גם עשוי להקל על התמודדות עם האתגרים שמגיעים עם ההזדקנות ולהפחית השפעה של סטריאוטיפים וסטיגמות מגבילים הקשורים לגיל הזהב.

 

חשוב כמובן להסתייג ולציין ש-IQ גבוה יותר יכול בקלות להשפיע על הבריאות באמצעות תיווך של משתנים נוספים, כמו מצב סוציו-אקונומי גבוה יותר, המאפיין בעלי השכלה אקדמית מפותחת יותר.






מקורות:




Yannick Stephan et al. (2018). Higher IQ in adolescence is related to a younger subjective age in later life: Findings from the Wisconsin Longitudinal Study. Intelligence. Volume 69, July–August 2018, Pages 195-199

 

Kwak, S., Kim, H., Chey, J., & Youm, Y. (2018). Feeling How Old I Am: Subjective Age Is Associated With Estimated Brain Age. Frontiers in Aging Neuroscience, 10, 168. http://doi.org/10.3389/fnagi.2018.00168






תגובות
אין תגובות לפוסט

האם קנאביס יעיל לטיפול בחרדות ובפוביות?



חוקרים ופסיכולוגים מנסים להתחקות באינטנסיביות אחר תהליך השינוי שעוברות מדינות בהן בוצע מעבר לשימוש חוקי במריחואנה. הם מתקשים בינתיים לאסוף נתונים תקפים לגבי הכמות, האיכות ובעיקר זני הקנאביס, עליהם צריך לשלוט כדי הדרוש לגשת לשאלות המחקריות הספציפיות שבוחנות את ההשפעות הבריאותיות והפסיכולוגיות של השימוש בקנביס במדינות כמו קליפורניה, או קולורדו.

 

יחד עם זאת, מחקרים קליניים מבוקרים מתקיימים כל העת ובוחנים את יעילותו של קנאביס רפואי, שניתן במרשם רופא בלבד, על הפרעות נפשיות שונות. בינתיים אנו יודעים על יעילות מסוימת בהפחתת סימפטומים של חרדה חברתית ושל PTSD.

 

עכשיו נציג את מה שידוע לנו עד כה על היתרונות, וגם על ההסתייגויות, לגבי שימוש במריחואנה רפואית לטיפול בפוביות.

 

פוביות ספציפיות

כמעט 20 מיליון בני אדם ברחבי ארה"ב סובלים מפוביה ספציפית. פוביה מוגדרת כפחד לא רציונלי ממצב או אובייקט, שאינם בהכרח מזיקים בהווה, אך נתפסים כמאיימים ומעוררי חרדה.

הסובלים מפוביות חווים תחושות מיידיות של פאניקה כאשר הם נתקלים במושא הפחד, יהא זה גובה, ג'וקים, או חיידקים ווירוסים שמעבירים מחלות (כמו העכברת שפרצה לה לאחרונה לתודעת התושבים בישראל).

התקפי חרדה מעוררים סבל סובייקטיבי רב עצמה: הם מלווים בדפיקות לב מהירות, יובש בפה, סחרחורות, בחילות, הזעת יתר ותחושה עמוקה שסוף החיים מתקרב.

 

טיפול בחרדה באמצעות קנאביס

 

קיימות מספר עדויות מחקריות המלמדות כי קנאביס רפואי עשוי לעזור למתמודדים עם פוביות, בעיקר באמצעות שיפור יכולתם לנהל את רגשות החרדה והפחד שהם חווים. עם זאת, מודגש סייג חשוב לגבי ההבחנה בין THC לבין CBD.

 

בשנת 2013, חוקרים מאוניברסיטת מישיגן פירסמו מאמר במגזין 'נוירופרמקולוגיה' ובו הציעו כי שני הרכיבים הפעילים הנפוצים ביותר בצמח הקנאביס, THC ו-CBD, עשויים להועיל בהתמודדות קלינית עם פוביות. מחקרם העלה כי קנבינואידים, החומר הפעיל במריחואנה, יכולים לעזור לאנשים עם פוביה להשתלט כמעט לחלוטין על חששותיהם.

 

במחקר נוסף בו קיבלו נבדקים הסובלים מפוביות THC סינתטי. התוצאות הפתיעו אפילו את החוקרים:  הנבדקים הראו לאורך תקופת המעקב הפחתה דרמטית ובמקרים מסוימים אף היעלמות מלאה של פחדיהם.

 

במחקר נוסף שפורסם בשנה שעברה נמצא כי ה-CBD יעיל עבור פוביות ספציפיות. CBD הינו רכיב בעל השפעה פסיכואקטיבית פחותה מזו של הTHC ונמצא כי החומרים שאינם פסיכואקטיבים ב-CBD מפחיתים את הפעילות באזורים במערכת הזיכרון במוח האחראים על הפחד. CBD הצליח גם לדכא באופן חריף ביטויי פחד ובנוסף, הכחיד באופן הדרגתי יעילה התורמת להפחתה מתמשכת לאורך זמן בעצימות הפוביה.



השוואה של קנאביס לתרופות נוגדות חרדה

בהשוואה לתרופות מרשם נגד חרדה, כמו בנזודיאזפינים, נראה כי תופעות הלוואי של צריכת מריחואנה, בדגש על CBD, פחותות במידה משמעותית.



THC מגביר חרדה

 

טיפול טבעי להפחתת חרדות באמצעות קנאביס רפואי יכול אמנם להועיל מאוד אבל חשוב להבחין בין השפעתם של זני הצמח השונים:

זנים של קנאביס בעלי רכיב CBD גבוה יעילים יותר בהפחתת חרדה ופוביות בהשוואה לזני קנאביס בעלי רכיב THC גבוה, זאת כיוון שהשפעתם התודעתית של זנים עשירים ב- THC היא פסיכואקטיבית, או במילים אחרות - ממסטלת.

חווית השינוי התודעתי, הסוטול הידוע שגורמת צריכת הקנאביס, מעוררת או מגבירה תסמיני חרדה עבור חלק מהמטופלים, חרב פיפיות שמחמירה את המצב הקליני והסבל הרגשי.



 



שירלי גבאי, מכון טמיר


מקורות:

Bergamaschi, M. M., Queiroz, R. H. C., Chagas, M. H. N., de Oliveira, D. C. G., De Martinis, B. S., Kapczinski, F., … Crippa, J. A. S. (2011). Cannabidiol Reduces the Anxiety Induced by Simulated Public Speaking in Treatment-Naïve Social Phobia Patients. Neuropsychopharmacology, 36(6), 1219–1226. http://doi.org/10.1038/npp.2011.6

 

Rabinak, C. A., Angstadt, M., Sripada, C. S., Abelson, J. L., Liberzon, I., Milad, M. R., & Phan, K. L. (2013). Cannabinoid facilitation of fear extinction memory recall in humans. Neuropharmacology, 64(1), 396–402.

http://doi.org/10.1016/j.neuropharm.2012.06.063


תגובות
אין תגובות לפוסט

האם מטפלים בוכים בטיפול?

 

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם.

אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן.

זֶה רַק הַדְּמָעוֹת, הַדְּמָעוֹת

הֵן בּוֹכוֹת בְּעַצְמָן.

 

 -- מרים ילן שטקליס



מכון טמיר

 

לא, לא… הנה בורחת לה דמעה סוררת, מורדת וחסרת שליטה, הנה מתכרכמות להן פניי, הנה נסדק לו סנטר וכבר לחות עיניי…

כך בדיוק הרגשתי באותו רגע שמוט, בקבוצת יחסים בין-אישיים שהנחיתי לפני כעשור וחצי בתל אביב. המטופלים והמטופלות שלי, שמונה במספר, אספו אלי את מבטיהם תוך שבריר שניה, כמו התפשטה לה בחלל החדר שמועה חרישית, לא מדוברת, מחרידה, מסעירה ומציתה: הפסיכולוג ומנחה הקבוצה שלנו נתפס בפגיעותו, בעליבותו, בקלקלתו.

--- איתן טמיר, פסיכולוג ומנחה קבוצות

 

 

רגע הבכי של המטפל בטיפול פסיכולוגי, אותו מעבר פיזיולוגי בו קורס הוויסות הרגשי ונשמטת הפסאדה של הקלינאי, אינו פשוט כלל וכלל.

כפי שנראה במחקר שיתואר בהמשך, פסיכולוגים צעירים נוטים להימנע יותר מוותיקים, מתעקשים להיאבק בדרישתה הדחפית של בלוטת הדמעות.

 

 

כשפסיכולוגים קליניים ומטפלים קבוצתיים מפתחים את אומנותם, הם לומדים נורמות, קוראים ספרים ומודרכים שעות על גבי שעות, כדי לרכוש יכולת: כיצד לרקוד ולדלג בגמישות בתוך מרחב פנימי יצירתי וסבוך -

מצד אחד, חלק אנושי חייב להיות נוכח מאד. אחרת זה לא טיפול.

ובאותה עת מחויבת נוכחותו של חלק אחר, מתבונן, שומר, מנתח, מנסה להבין ולפרש לעצמו את המתרחש, בתוכן ובתהליך, לאור המטרות הטיפוליות אליהן הוא חותר יחד עם המטופל. שני החלקים הללו מתקיימים בדיאלקטיקה, במקביל, כמערכת נפשית הידראולית של בלמים, מזרקים ושסתומים, שמשתכללת והולכת עם הצטברותם של ביטחון, ניסיון, אינטואיציה ושעות מנוע קליניות.

 

אסקור כאן תוצאות של מחקר מעניין לגבי בכי של מטפלים במהלך סשן טיפולי ובחיים הפרטיים, על בסיס 4 משתנים: מגדר המטפל, אישיות המטפל, הגישה הטיפולית והוותק במקצוע.

 

לאחר מכן יציגו שתי קלינאיות מצוינות ממכון טמיר תל אביב, אפרת גינס פיינמסר ולירון שניר, את עמדותיהן האישיות לגבי איזור הביניים בו חיים יחדיו דמעות, קשר ופסיכותרפיה.




"לעולם אל לנו להתבייש בדמעותינו"

~ צ'ארלס דיקנס



הפסיכולוגיה הטיפולית עברה המון שינויים בתפיסת המטפל מאז הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. בכיו של האנליטיקאי כלל לא עמד אז לבחינה תיאורטית או מחקרית, כי הרי מה למנתח ורופא הנפש ולדמעות. שנים רבות חלפו עד שהפסיכותרפיה אימצה לתוכה את היתרונות הפוטנציאליים של ההעברה הנגדית, אותם תכנים רגשיים ומחשבתיים שחווה המטפל במהלך הטיפול.

כיום, עם התבגרותה של הגישה ההתייחסותית בפסיכותרפיה, ניתן דרור מבוקר לרגשות ולרחשי הלב העכשוויים שחווה המטפל בזמן אמת. בראייתם של כותבים רבים מהווים אלה חומרים חיוניים שעולים כסיגנלים יקרי ערך בין שני סובייקטים בקשר, בתוך קונטקסט טיפולי ספציפי וייחודי.

ב'פסיכולוגיה של שני אנשים', בניגוד לעמדה המסורתית של פסיכולוג אנליטי שמנתח אישיות וקרביים, נקרא המטפל לפענח את משמעות רגשותיו בתוך הדיאדה, תוך הנחה שאינם מתרחשים לעולם בתוך חלל ריק.

 

מעט מאוד מחקרים בחנו את עמדותיהם של מטפלים לגבי בכי בתהליך הטיפולי.

מאמר יפה, שפרסמו אמי בלום-מרקוביצ'י ועמיתיה בשנת 2013, חשף טפח רוחבי של התופעה, תוך סקירת 'הרגלי הבכי' של פסיכותרפיסטים על פני משתנים שונים:

 

מי בוכה יותר? מטפלים או מטפלות?

 

באופן די מפתיע, מטפלים גברים ומטפלות נשים מדווחים על תדירות דומה של בכי במהלך המפגשים הטיפוליים, זאת למרות שקיים הבדל של כמעט 2:1 בתדירות הבכי בחיי היום יום, כלומר - מטפלות בוכות פי שתיים ממטפלים בחיים הפרטיים.

ישנם לפחות 3 הסברים אפשריים לכך:

האחד הוא שנשים מפעילות יותר התנגדות לדחף לבכות בזמן טיפול בהשוואה לגברים,יתכן שכתוצאה מנזק שהן סבורות שעלול להיגרם למטופל, או מתוך ההנחה שבכי בטיפול פשוט אינו מקצועי.

הסבר נוסף לכך שנשים וגברים בוכים באותה מידה בטיפול הוא כי גברים שבוחרים במקצועות הטיפול הם מראש חריגים מהנורמה, במובן שאינם מתיישרים עם התפיסה הרווחת, כי גברים אמורים לדכא ולעכב את רגשותיהם.

בעקבות כך, גם בתוך הטיפול, מטפלים גברים לא מחזיקים בדעה כי הם צריכים להיות פחות רגישים או לבטא פחות את רגשותיהם, ואף סבורים כי ביטוי רגשי מצידם משמש כמודל חיובי עבור המטופל.

סיבה אפשרית אחרונה היא שהמטפלים הגברים שהשתתפו במחקר דיווחו על נטיה גבוהה יותר לבכות גם בחיי היום יום.  

 

האם אישיות המטפל מנבאת בכי בטיפול?

 

תכונות אישיות לא נמצאו כמנבא חזק של מטפלים לבכות בטיפול, אם כי קיים קשר בין אנשים עם רמה גבוהה של פתיחות (openness), קבלה (agreeableness ) ומוחצנות (extraversion) לבין נטייה גבוהה יותר לבכות בטיפול.

גם לגבי אמפתיה, לא נמצא קשר בין מידת האמפתיה של המטפל/ת לבין נטייתו להזיל דמעה במהלך פסיכותרפיה.



מטפלים דינמיים בוכים יותר מסיביטיסטים

 

מטפלות ומטפלים בגישה הפסיכודינמית דיווחו שהם בוכים יותר בטיפול בהשוואה למטפלים ומטפלות בגישה הקוגניטיבית התנהגותית, זאת למרות שלא קיימים הבדלים בתדירות הבכי בחיי היום יום בין שני סוגי המטפלים.

עשויות להיות לכך לפחות שתי סיבות:

האחת היא שהתוכן העולה בטיפולים בגישה פסיכודינאמית הוא בעל אופי רגשי יותר.

סיבה אפשרית שניה היא כי בטיפולים דינאמיים ניתן דגש רב יותר לקשר וליחסים הבין-אישיים בין המטפל למטופל, מה שמאפשר למטפל להיות יותר רגשני.

בקרב מטפלים מהגישות השונות, חלק גדול יותר ממטפלי ה-CBT, דיווחו שמעולם לא בכו בטיפול בהשוואה למספר המטפלים שלא בכו מעולם בגישה הדינמית, ואילו אף אחד מהמטפלים בגישה הפסיכואנליטית לא דווח שמעולם לא בכה בטיפול.  

מטפלות ומטפלים ותיקים בוכים יותר ממתחילים

 

מטפלים מבוגרים יותר, שצברו שנות ניסיון וותק במקצוע, נוטים לבכות יותר בטיפול בהשוואה למטפלים בתחילת דרכם. אלא שבחיים האישיים נוטים המבוגרים לבכות  דווקא פחות בהשוואה לצעירים.

סיבות אפשריות לכך יכולות להיות שמטפלים מנוסים יותר מרגישים יותר חופשיים לחוות או לבטא רגשות בטיפול, או שניסיונם מעניק להם מספיק ביטחון כדי להגמיש בשום שכל את הגבולות בטיפול.

 

***

 

ביקשתי מאפרת גינס-פיינמסר ומלירון שניר, שתיהן מטפלות שעובדות באינטנסיביות בקליניקה של מכון טמיר בתל אביב, לכתוב על המחשבות האישיות שלהן לגבי בכי של מטפלים / פסיכולוגים במהלך טיפול.

מה זה עושה? היכן הגבולות האישיים וכיצד הדמעות מתחברות לראיה התיאורטית הקלינית?

 

האם זה בסדר שהפסיכולוגית שלי בכתה בטיפול?

 

אפרת גינס פיינמסר, פסיכולוגית קלינית מדריכה, אחראית על ההתמחות הקלינית ומנהלת מקצועית במכון טמיר

 

בטיפול, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה, כך לפחות בעיניי, לכן השאלה "האם זה בסדר" אינה מדויקת לטעמי.

הייתי שואלת אולי: מהן ההשלכות האפשריות של הבכי של המטפלת על המטופל או על המטופלת.

ביטוי רגשי רצוי ומבורך בטיפול -  אנחנו מעודדים את המטופל לבטא באופן כן ופתוח את רגשותיו ומנסים לטעת בו את התחושה שרגשות (שלעיתים מחוץ לחדר הטיפולים נחשבים מגונים, מביישים ולא רצויים), הם לגיטימיים ויש אפשרות לבטאם באופן פתוח ואותנטי, מבלי שיתלוו בבושה, אשמה או חשש מדחיה.

כך זה ביחס למטופל/ת ומה בנוגע למטפל?

עד כמה הוא חופשי להביע את רגשותיו באופן בטוח בתוך המרחב הטיפולי?

מהן ההשלכות של אותו ביטוי על נפשו של המטופל שבא לקבל סיוע ואולי בכי מבטא חולשה, אולי המטפל אינו באמת  עמיד דיו כדי להתמודד עם מצוקת המטופל?

אולי הביטוי הרגשי שלו  גוזל את הפוקוס מהמטופל, ומפנה את הזרקור אליו.

קשה מאוד למנוע מרגש להתעורר, גם אם הפסיכואנליזה הקלאסית ציוותה עלינו כמטפלים להיות "לוח חלק" שעליו יוכל להשליך המטופל את כל רגשותיו, לשם כך היא מיקמה את המטפל מאחורי המטופל, כדי שלא יווצר בינהם קשר עין, לכן קל יותר למטפל הקלאסי להצניע את רגשותיו, אך זה עדיין לא אומר שהם לא התעוררו בו וזה עדיין לא אומר, שגם בסיטואציה הקלאסית הזו לא חש המטופל ברגשותיו של המטפל ולא היה ער להם.

בעיניי,  מטפל שאיבד את היכולת להרגיש ולבטא את עצמו רגשית באופן אותנטי במרחב הטיפולי מול מטופליו איבד איכות טיפולית חשובה. הבכי כחלק מרפרטואר רגשי שלם הוא בהחלט חלק מזה.

יחד עם זאת, במידה ודמענו בנוכחות המטופל, חשוב להיות ערים לחוויה של המטופל בחדר:  מה עורר בו הבכי שלנו, חשוב לשים לב שהמוקד הטיפולי לא עבר אלינו, שהפגישה עדיין עוסקת במטופל וברגשותיו.

מנסיוני המאוד פרטי לגבי בכי בפגישה עם מטופלים, החוויה היתה לרוב מרגשת ומעצימה. המטופלים תארו תחושות של אכפתיות, הםפ הרגישו שהקושי הרגשי שלהם משמעותי בעיניי, ובאופן כללי הם דיווחו על תוקף, reassurance, שהוא כשלעצמו נחשב כח מרפא מרכזי בטיפול הנפשי.



מטפל דומע בטיפול

 

לירון שניר, עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית בגישה דינמית,  מכון טמיר תל אביב

 

כשאני חושבת על התחושות שעשויות לעלות אצל מטופל כשהמטפל שלו דומע בטיפול, זה לוקח אותי למכנה המשותף לתחושות שעשויות לעלות לילד כשההורה שלו דומע מולו. יש פה חוויה עוצמתית שיכולה להתפרש ולהחוות באופנים שונים:

הילד/ המטופל נחשף להורה/ למטפל כסובייקט, במלוא הדרו ובמלוא פגיעותו. הילד עשוי לחוות את ההורה הדומע כמושקע רגשית, אכפתי, אוהב, מחובר, מבין לליבו ויחד עם זאת, הוא עלול גם לחוש שהאדם החזק שקיווה שיהווה משענת עבורו בעצם פגיע וחלש מכדי שאפשר יהיה להשען עליו.

תלוי מטבע הדברים בעיתוי ובאופי הקשר בין היתר. ג'סיקה בנג'מין, פסיכולוגית קלינית וכותבת בגישת הפסיכואנליזה ההתייחסותית מדגישה את הסובייקטיביות של האם והמטפל. בנג'מין הסבה את תשומת הלב לכך שבאמצעות ההכרה של המטופל בסובייקטיביות של המטפל, נפתחת גם הזדמנות טיפולית, בה יוכל המטופל להכיר יותר גם בסובייקטיביות של האחרים בחייו, וכמובן בסוביקטיביות שלו עצמו.

בנוסף, יש מימד נוסף של הכרה בהיותנו פגיעים ובהיותנו לא מושלמים, הכרה שחשובה גם עבורנו כמטפלים וכהורים וגם עבור ילדינו ומטופלינו שמקבלים באמצעותנו לגיטימציה להכיר ולקבל את הפגיעות וחוסר השלמות האנושי, כחלק מההבנה שהם ואנחנו סובייקטים ובני אנוש.

מנקודת מבט זו, נראה כי יש ערך רב לנוכחות סובייקטיביות של המטפל בתהליך הפסיכותרפי, כזו שעשויה להתבטא במגוון אופנים, כמו דמעות שזולגות,  זאת כאשר התנאים נכונים ומותאמים לצרכי ולהתפתחות המטופל בתוך ההקשר הטיפולי.

לסיום, כדאי לזכור שמטפל הוא בן אדם שעשוי להתרגש. נסיונות מאולצים ומלאכותיים להסתיר התרגשות בזמן אמת  עלולים לפגוע באותנטיות יקרה מפז, שבאמצעותה, בין היתר, נבנה האמון בקשר.




מקורות:

 

בכי. מתוך אתר ויקיציטוט.

 

בנג'מין, ג. (1990). הכרה והרס: מתווה של אינטרסובייקטיביות. בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית- צמיחתה של מסורת (עורכים: מיטשל, ס.א. וארון, ל.) תולעת ספרים, 2013

 

מרים ילן שטקליס (1975)  דני גיבור ושירים אחרים. דבר לילדים.

 

Blume-Marcovici, A. C., Stolberg, R. A., & Khademi, M. (2013). Do therapists cry in therapy? The role of experience and other factors in therapists’ tears. Psychotherapy, 50(2), 224-234.

http://dx.doi.org/10.1037/a0031384

תמונות: Shutterstock


כתבו, סיכמו וערכו:

 

איריס צח, אפרת גינס פיינמסר, לירון שניר ואיתן טמיר

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

רוב בני הנוער מחזיקים ומשתמשים בסמארטפונים ונכנסים באופן תדיר לאינטרנט ולמשחקים. מחקר עכשווי שפורסם בכתב העת Jama Psychiatry מציע כי שימוש תכוף במדיה זו עשוי להגביר את הסיכויים לפיתוח סימפטומים של הפרעת קשב והיפראקטיביות.

מחקרים קודמים בתחום מצאו כי צפיה מרובה בטלוויזיה ושעות רבות שמוקדשות למשחקי מחשב הגבירו את הסיכון לפתח ADHD, אולם עד כה ההשפעה של הסמאטרפונים לא הייתה ברורה לחלוטין, כנראה משום שהתפתחות הסמארטפונים התרחשה בקצב ובאינטנסיביות כל כך מהירים. כעת, כל סמארטפון חדש שיוצא לאור מגיע תוך זמן קצר למליוני צרכנים, יחד עם המשחקים בתוכם.

 

זמן מסך קשור ל-ADHD

 

המחקר הנוכחי בדק ילדים בכיתה י' במשך שנתיים שלא נמצא אצלם אף סימפטום של הפרעת קשב והיפראקטיביות. כמחצית מהם דיווחו כי הם בודקים את המדיה הדיגיטלית מספר רב של פעמים בכל יום.

תוצאות המחקר העלו כי לבני הנוער שהשתמשו בלמעלה מ-14 אפליקציות יש סיכוי כפול לפתח סימפטומים של ADHD, בהשוואה לבני נוער שלא השתמשו ברמה ובתדירות כה גבוהות בסמארטפונים האישיים שלהם. חשוב לציין כי החוקרים שלטו במשתנים שעשויים להשפיע אף הם על התפתחות ADHD, כגון מצב סוציו אקונומי והפרעות נפשיות אחרות. חשוב לציין כי בסופו של דבר, המחקר לא אבחן את בני הנוער עם ADHD, אך כן עלה על קשר בין שימוש מוגבר בסמארטפונים לבין ADHD, כלומר, קיים כאן קשר שאינו מעיד בהכרח על סיבה ותוצאה. 

המחקר מצא גם כי אותם הילדים שהגיעו מאובחנים עם הפרעה נפשית אחרת היו גם כן בסיכון מוגבר לפיתוח סימפטומים של ADHD,  זאת כיוון שאותם ילדים מביעים עצמם רבות דרך המדיה החברתית, וגם נחשפים לתכנים לא אדפטיביים ברשת כגון בריונות ברשת. כל אלו עלולים להוביל לקשיי ויסות רגשי ולחוסר יכולת להתרכז במשימות חשובות אחרות. 

בעקבות ממצאי המחקר, המליצה אחת החוקרות לשקף ולשוחח עם הילדים על הרגלי השימוש האישיים בסמארטפונים כך שבני הנוער יוכלו לפתח מודעות ושיקול דעת כדי להבין בעצמם את היתרונות, החסרונות ועכשיו גם את הסיכונים. 

 

 

כתבה: אופיר ברגמן 

 

 

 

 

מקור:

 

Ra CK, Cho J, Stone MD, et al. Association of Digital Media Use With Subsequent Symptoms of Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder Among Adolescents. JAMA. 2018;320(3):255–263. doi:10.1001/jama.2018.8931

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

 

האם שימוש במדיה חברתית מעלה חרדה או מפחיתה אותה?

 

תלוי בגיל...

 

מחקרים רבים עוסקים בקשר בין מדיה חברתית ורווחה נפשית והקשר כנראה רחוק מלהיות מובן. הרשתות החברתיות מהוות כלי חשוב על מנת להתמודד ולדון בגלוי ברווחה נפשית ואף לעיתים מהווה אינדיקציה להתנהגויות אובדניות. מתבגרים רבים משתמשים בכלי זה על מנת לשתף ולקבל תמיכה, בעוד שמבוגרים יותר פחות נוטים לעשות זאת, ככל הנראה כיוון שמיומנים יותר בהתמודדות עם לחצים בחיים ללא המדיה החברתית, שכן גדלו ללא המדיה. שיתוף זה במצוקה עוזר להפחית דכאון, בין אם על ידי בקשת עזרה ובין אם פעולת השיתוף שמפחיתה תחושות שליליות שלעצמה. עם זאת, אמנם הרשתות החברתיות יכולות להוות אמצעי שימושי לרווחה נפשית, אך אין זה אומר שמדיה חברתית משפרת בהכרח את בריאות הנפש של צעירים. כך למשל, הרשתות החברתיות משתמשות לעיתים בשיתופי מצוקות של צעירים על מנת לפרסם מוצרים מסוימים עבורם, וכך למעשה מניאים אדם שסובל משיתוף מידע באינטרנט ומונעים את אחד היתרונות שהמדיה מציעה.

 

אחד המחקרים מציע כי  שימוש במדיה חברתית מפחית חרדה בקרב צעירים מתחת לגיל 30 (בין 18-29), בעוד שאצל מבוגרים יותר, מעל גיל 30, הקשר הפוך - ככל שצורכים מדיה חברתית כך מתגברת החרדה. כלומר, בדור שגדל בשיא הטבעיות, עם האינטרנט וההתפתחות המואצת של המדיה החברתית, ניתן לראות פחות חרדה.

 

 

 

השוואה חברתית

אחד ההסברים לממצאים המפתיעים עשוי להיות השוואה חברתית, שמתקיימת באופן אוטומטי ברשתות החברתיות. לעיתים קרובות מתעוררת קנאה כלפי האנשים אחריהם אנו עוקבים ברשת, דבר שפוגע ברווחה הנפשית שלנו.

אצל אנשים מעגל גיל 30 הדבר משמעותי עוד יותר שכן ככל הנראה בשלב זה מתחילים להעריך ולמדוד את הישגיהם בחיים בהשוואה לאלה של אחרים. מנגד, ניתן לטעון שצעירים מתחת לגיל 30 עוסקים בהשוואה חברתית באותה מידה, שכן הם עסוקים בגיבוש ותיקוף זהותם, תוך ביסוס מובחנות פסיכולוגית מאחרים.

 

מחקרים קודמים עסקו בשימוש במדיה חברתית בגיל ההתבגרות ומצאו קשר חזק בין שימוש מופרז בגלישה בפייסבוק, אינסטגרם וטוויטר לבין איכות שינה ירודה, חרדה, דיכאון והערכה עצמית נמוכה.

 

העוצמות הרגשיות הגבוהות בגיל זה גורמות להתעסקות רבה במדיה החברתית, שמובילה בתורה לתחושת מצוקה ובידוד. נראה כי אנשים צעירים נוטים יותר להתנהגות ממכרת סביב המדיה החברתית, ואצל חלקם הדבר נקשר לסיכון לדכאון וחרדה.

 

ובהיבט המגדרי - שימוש מוגזם במדיה החברתית והפגיעה שהוא מייצר במדדים של בריאות נפשית בולט במידה רבה יותר בקרב צעירות (נשים) ופחות בקרב צעירים (גברים).

 

 

 

 

מקור:

 

 
Pitre, J.(2018). Does social media actually decrease anxiety? In: https://www.theglobeandmail.com/opinion/article-does-social-media-actually-decrease-anxiety/

 

 






תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה