האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

סכיזופרניה היא מחלת דמוי חלום, שאי אפשר להבדיל בין דמיון למציאות,אז השאלה הנשאלת אם המחלה באה לידי ביטוי כחלום טוב או כחלום רע?

זה יכול להתפרש לשתי הכיוונים, אני בגדול חושב שהכול נקבע ברגע שהמחלה מתחילה לתת את אותותיה...כנראה איפשהו בסימנים המוקדמים..

אני מתכוון לזה שהמחלה מתפרצת עקב ניצחון של השדים במערכת על הבן אדם, אז תלוי איזה שדים יש בתוכך, ז"א אם השדים האלה הם נובעים מסיטואציות רעות שעברת בחיים והעדפת להדחיק... אם לדוגמא יותר פרקטית, אם אתה כמוני וכל חייך הרגשת תחושת תסכול עמוקה שלא נתנו לך לצמוח והיום אתה מרגיש כמו גוזל שנפל( יהודה פוליקר) שלא יכלת כבר בשנים הכול כך קריטיות למצוא את הקול הפנימי שלך המדריך מרוב תסכולים וחוסר הגשמה עצמית שעברת.

אתם מבינים לאיפה אני חותר...? אם השדים הם רעים ומפחידים אז כנראה שאתה תהפוך להיות רע ומפחיד ואם השדים הם יותר חברותיים אז תהיה לך שהייה נעימה תוך כדי ההתקף יכול להיות מאוד שתהנה ממנה אבל צאו מהסרט בסופו של דבר המחיר הוא פחות או יותר אותו מחיר.

כי אלה שנהנים ממנה הם אלה שיותר קשה להם לקבל את המחלה כדבר רע, שזה בעצם מה שהיא ויכול להיות מאוד שהם יפסיקו טיפול כמה פעמים , ואלה שעברו טראומה רצינית עם המחלה וסבלו ממנה הם אלה שיצטרכו להתמודד עם כל הפצעים הרגשיים האלה שקשים נורא לטיפול וכנראה יצטרכו לסחוב את המטען הזה עד סוף חייהם.

אז אני מניח שברגע שהוחלט שהמחלה מתפרצת אז בעצם נקבע גורלך בקשר לסוג החלום שאותו תעבור, כמו בית משפט של החיים,לכן אני חושב שצריך להיות יותר מודעים לנפש ממש מילדות כמו שמודעים לגוף כי ברגע שכן אנשים יבואו הרבה יותר מוכנים לקרב הזה נגד המחלה הכל כך הרסנית הזאת.

אני בכל מקרה חושב שעדיף חלום טוב על חלום רע אמנם יכול להיות כי אני בעצמי עברתי חלום רע ואני לא יודע איך זה מרגיש לחוות את ההיפך.

אחד הדברים שמעסיקים אותי בימים אלה זה המחשבה איך זה להיות מוגבל בידיעה שאתה יודע איך זה מרגיש להיות בריא ואני מדבר על נכות נפשית, בלא דומה לנכויות נפשיות אחרות במחלת נפש כמו סכיזופרניה אתה חולה בה אולי בגיל 10 אולי 15 אולי 20 וכו'...  אתה יודע בדיוק איך זה מרגיש להיות בריא, בזמן המחלה אתה אולי לא מודע לזה אבל התת מודע פועל שעות נוספות, ז"א בתת מודע אתה יודע יודע שהיית בריא,זה לא נקרא ממש לדעת אבל זה נמצא בתהליך החשיבה איפשהו וזה מקרין על ההתנהגות שלך איכשהו.

זה אומר שהתת מודע משחק תפקיד חשוב אצל חולי הסכיזופרניה, רק דרכו אתה בעצם יודע שמתישהו היית בריא וזו מין נקודת אור כזאת שנדלקת מדי פעם שמזכירה לך שאתה לא חולה סופני שיום אחד אולי תחזור לעצמך וזה מה שנותן לך את התקווה שיום אחד תצא מזה התקווה הזאת היא המפתח להחלמה.התקווה הזאת נמצאת בכל שלבי ההחלמה עוד מימי ההתקף.

אף אחד לא יודע באמת מאיפה המחלה הזאת מגיעה,הבעיה הנוספת שגם אין את מי להאשים,אז אתה אומר שזה אלוהים אבל מצד שני זה לא מספק מספיק, אני מאמין באלוהים כי אין לי ברירה- שאני מחפש תשובה אני לא מצליח לחשוב על תשובה אחרת...זוהי כוחה של התיאוריה כמו שהתאוריות של פרויד הם לא מוכחות אף אחד לא יכול להכחיש אותם ואם כן הדבר היחיד שהוא מדבר עליו זה על התיאוריות האלו, אותו דבר התיאוריה שיש אלוהים שיש ישות שבראה אותנו ואת העולם והיא, יותר נכון הוא (קצת שוביניסטי אני חייב להגיד...) מסדר לנו את החיים, יש שכר ויש עונש ובעיקר יש עולם הבא, אני אישית חושב שזה שטויות אבל אני אומר את זה בידיעה שאני לא יוכל כנראה אי פעם לחשוב אחרת אלא אם כן מישהו ימציא תיאוריה אחרת שתגבר על זו.

אבל מצד שני איך לפני 5000 שנה מישהו בשם אברהם אבינו המציא את "התיאוריה" הזאת ועדיין אנשים יותר נכון 97% מהעולם מאמין בה, ועוד תיאוריה כל כך חזקה ועוצמתית...זה רק אלוהים יודע.

שאני חושב על המקרה של "דמות החולה" ה - Mental Patient אני מנסה לחשוב אם גם במחלות פיזיות אנשים נהנים מהעובדה שהם חולים...? ואני לא מצליח לחשוב על אחד אפילו, לכן אני מנחש שאולי בגלל שהמחלה היא נפשית אז יש את העניין שלא רואים את המחלה, אולי אותם חולים פוחדים מהלא-נודע...? אולי הפחד מהלא נודע זה מה שגורם להם לפתח את דמות החולה? אז אולי הם סתם פחדנים שאפשר לנער אותם ולהחזיר אותם למוטב..? אני חושב שכן.

העובדה שלא נולדים סכיזופרנים לא מפליאה אותי, כמו שאני אוהב לעסוק בבלוג הזה בנושא התת מודע,אני אומר שכדי שהמחלה תתפרץ צריך שיהיה לזה סיבה זאת אומרת שצריך שיהיה מספיק ידע מוקדם לילד או למבוגר כדי שהשדים יהיו מספיק גדולים כדי שאם משהו ילחיץ וירצה לגרום לזה להתפרץ זה יתפרץ.

מכירים את המושג הידוע שהאישיות נמחקת?..

אני אומר שכל מה שעשית תוך כדי המחלה, זה כאילו נסעת על נוטרל אין לזה משמעות זה סתמי ולא יצא מזה כלום ברגע שתצא מזה ותחזור לעצמך....

 נגיד שפעם אהבת משהו באמת היה לך תשוקה אליו והיום אחרי שחלית אתה כבר לא אוהב אפילו שונא איך דבר כמו אהבה יכול ללכת לאיבוד? 

אני אומר שהמוח שלנו לא מסוגל לגרום לנו לעשות דברים שאין להם משמעות וכך שהזמן עובר אנחנו לומדים דברים ומתקדמים אך המחלה עושה בדיוק את ההפך.

היא גומרת לך להתעסק בדברים שיכולים להיראות כדברים אמיתיים לכל דבר ממש למידה לשמה אבל מתחת לכל היופי הזוהר הזה אתה בעצם עוסק בדברים שאין להם משמעות ללא תוכן שהם לא אמיתיים. ומה שקורה זה שהמוח שלך מפסיק ללמוד והכוונה היא לימוד לצורך הישרדות (דברים הכי בסיסיים שיש שאנחנו אפילו לא שמים לב אליהם).

המסקנה שהעיסוק בדברים לא אמיתיים גורם לחוסר למידה מה שבסופו של דבר גורם לבן אדם לשכוח את אישיותו שזה בעצם כל חייו, עד שיכול לשכוח אפילו מהי אהבה.

כאשר אתה לא מפתח את האישיות שלך שנעשית בלמידה כל הזמן לדוגמא ילד שלומד מה התחביבים שלו מה הוא אוהב לעשות, דברים שמאפיינים את האישיות שלך אתה בעצם מתחיל לשכוח...זה משהו פיזיולוגי במוח משתנה,הרי כל בן אדם יכול לעשות דברים שהם בלי משמעות דברים לא הגיוניים כמו החברה של Jackass או סתם לדפוק את הראש בקיר אבל זה כנראה כימיה במוח שמשתנת.

איבוד הקול הפנימי.

יש נוסחה מאוד ברורה לטיפול עם נפגעי נפש -בזמן שהמטופל לא יכול להחליט בעצמו מה הוא רוצה ואני לא מדבר על דברים כמו מה אני רוצה לשות כאשר יהיה גדול...ממש לא ,אלא ממש דברים בסיסיים שקשורים להישרדות שלו בעולם, המטפל תפקידו לעזור לו להגיע להחלטה והדגש הוא כמובן על לעזור שאסור למטפל בשום אופן להחליט בשבילו זה קו מאוד דק ללכת עליו וכמו שהחבל דק כך גם הסבירות של המטופל ליפול היא גדולה בהתאם,אגב גם המטפל נופל כי גם לו צד בטיפול אבל מה לעשות שזו העבודה שלו והוא יסתדר בלי אותו מטופל והמטופל יצטרך לשאת בהשלכות.

ההשלכות הם הדבר המרכזי שאני רוצה לדבר עליו,הדרך איך הגעתי לזה היא לא כל כך מעניינת למרות שזה הדבר המרכזי שעליו חושב המטופל לאורך כל הדרך ההחלמה מהמשבר הזה,הדבר העיקרי שאותו מטופל בסופו של דבר יצטרך לעשות זה דבר מאוד חשוב וזה לשמור על איזון לאורך התקופה בזמן שכל הסובב אותו הולך לרעתו.

המטופל  פשוט מאוד לא יכול בזמן הזה להגיע להחלטה באופן עצמאי, אז מה שקורה שבגלל שהוא עדיין תלוי במטפלים כדי להגיע להחלטה הוא נמצא במן מעגל קסמים שמצד אחד הוא לא יכול יותר להיות במערכת השיקומית כי הוא נפצע מאותם גורמים והוא עדיין לא החלים ומצד שני כדי להמשיך לצעד הבא בהחלמה ובמסע חייו הוא צריך להיות קשור אליהם כי אף אחד בחוץ לא יכול להבין אותו באמת, מה לעשות הסטיגמה פועלת חזק בימים אלו, וכל אחד ממערכת השיקום בסופו של דבר ישמע את מה שיש לו להגיד ופשוט יעשה מה שהוא מתבקש וזה לעשות את העבודה שלו ויאמר לו שהוא טועה וכולם צודקים וככה יפיל את כל הלחץ עליו וזה מה שיגרום לו לשנות את דעתו כל פעם מחדש.

מנוכח הנסיבות יווצר אצל המטופל סוג של מרד בגלל שהוא רוצה למצוא שוב בחזרה את הקול הפנימי שלו שידריך אותו מחדש ורק כאשר הוא יאזן את חייו מחדש הוא יוכל לשים את הכול מאחוריו וזה יקרה,עם כל הצער, רק שהוא לא ירגיש אפילו במילימטר את אנשי בריאות הנפש ורק כך הוא יכול להחזיר לעצמו את הביטחון העצמי לאט לאט, כי מה לעשות המערכת פשוט נהייתה לו כמשהו רעיל במיוחד שדורשת שמירת מרחק ובסוף כאשר יחזור לו השקט  והוא ימצא את הקול הפנימי שלו מחדש הוא יתאזן ויוכל להמשיך בחייו כרגיל.

עכשיו אני לא אומר בהכרח שהמערכת של בריאות הנפש היא כזאת איומה ונוראה אך במקרה כזה היא בוודאי אשמה אך בכל אופן אם נחזור אחורה אפשר להבין שאם הפשלה הזאת של המטפל לא הייתה קורת כן היה ממשיך בדרך והיה יכול בסופו של דבר להמשיך עד לאיזון מלא מבלי אלו שהם תקלות מיותרות .

אני סובר כי סכיזופרניה היא פגיעה חמורה במודע והשתלטות של התת מודע על התודעה,הקול הפנימי -המדריך נעלם כמעט לאפס ובניגוד -השדים התחילו לצאת החוצה,ההרגשה בדיעבד היא שאני מונע מדחפים לא שלי אלא "של מישהו אחר" ובעצם יותר בדיעבד הם דחפים נסתרים דחפים שקשורים לכל מיני ארועים שעברתי בעבר וראיתי אותם כלא טובים בשבילי והעדפתי להדחיק ובמהלך התקופה בה נשלטתי ע"י המחלה הם לפתע קיבלו חיים, פשוט התפרצו וקיבלו יכולת אמיתית להשפיע לי על החיים,כמובן בהקשר לדבר שאותו הכחשתי.

אם למשל האמונה באלוהים אצל רוב האנשים נעשית באמונה וללא עבודה אמיתית כלפי האלוהים וכאשר הייתי ילד למשל האמנתי באלוהים בכל מאודי אז הכחשתי את העובדה שאמונה אמיתית באלוהים היא לא דבר שכיח וכאשר אותו דבר שהכחשתי התפרץ לפתע התחלתי כן להאמין באלוהים,כמו שצריך, ואיזה דרך היא הטובה ביותר לעבוד את אלוהים מאשר להיות המשיח בכבודו ובעצמו???