האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אומרים לנו תמיד שיש לנו בחירה בין טוב לרע וצריך תמיד לבחור לעשות את הדבר הנכון ללכת בדרך המלך, שטויות במיץ, כנראה שבאמת אין לנו בחירה מהבחינה הזאת, במצב פסיכוטי רואים את זה הכי טוב.

אחרת איך אתם מסבירים את זה שאנשים הגיעו לרמת טירוף כזאת שהם רצחו את אחד ההורים שלהם ושהם חזרו לטיפול פתאום הם נמצאים במצב אשמה גדול מנשוא והם באמת לא מבינים למה הם עשו מה שהם עשו.

בן אדם נהייה שטן ואז הוא חוזר לעצמו, אז הבחירה שלו היא לא ממש בחירה, לא?

אם בתת מודע היית עצבני וביום יום היית מופנם בגלל חוסר היכולת להפגין את העצבים אז בפסיכוזה אתה תהייה עצבני מאוד!

אפשר לראות את התת מודע מול העיניים ממש ,כמובן אם תוכל להתסכל מהצד, אתה רואה את החוסר בחירה הזאת בחיים,אתה לא בחרת להיות עצבני בכלל אתה העדפת להסתיר את העצבים שלך כי היית ילד טוב מופנם כזה ביישן ופתאום אתה הופך להיות כל מה שאי פעם לא חלמת שתהייה.

אם אתם קוראים לזה בחירה אז כנראה שאין לכם באמת מושג, ולא בקטע רע, פשוט להבין זה הכול.

הכול נובע מנסיבות החיים, הרבה מזה מושפע מתקופת הילדות כמה שיותר מוקדם ככה ההשפעה תהייה יותר חזקה.

כמו  שאמרתי ברשומות קודמות לכולנו יש שני סוגים של אישיות, אישיות של המודע ואישיות של התת מודע.

את שני סוגי האישיות האלה אנחנו בונים, האישיות של המודע זה הסוג של האישיות שאנחנו רואים ביום ביום את הכישורים שלנו וכו'. את האישיות של התת מודע זה מה שאנחנו מרגישים, מרגישים רגש מאוד חזק אבל אנחנו "מעדיפים" לשים אותו בצד בגלל שאנחנו לא יכולים לשאת אותו.

לפני המחלה: בגלל אבא מאוד חזק ומשכיל שכפה את לימודיו ומחשבותיו עליי ולא נתן לי להתקדם בדרכי שלי וללמוד דברים על עצמי בתור ילד .גדלתי מצד אחד עם חינוך מאוד חזק של אבא מאוד חזק ומצד שני לא יכלתי לטפח את הדברים שאני רציתי ולכן הייתי גם נורא מופנם. ובכל אופן האישיות שלי הייתה שבמודע הייתי מאוד חזק אבל בניגוד גמור הייתי חלש מאוד בתת מודע.

אז אני אומר שיכול להיות שהאישיות של המודע היא מטאפורה להצלחה שלנו בחיים והאישיות של התת מודע היא מטאפורה לתהליך הרגשי שנעבור, שהוא לפחות לפי דעתי... וגם די ברור שהוא לא פחות חשוב.

אם ניקח את המחלה שלי: מצד אחד העוצמה של המחלה הייתה מאוד חלשה מהבחינה הזאת שהיא נתנה לי להצליח בחיים למרותה ממש בזמן המחלה, ומצד שני התהליך הרגשי שאני לפחות עברתי היה טלטלה,זה פשוט טילטל לי את הנשמה בכול הכוח שלמחלה הזאת יש.

דיברתי בעבר על זה שהכדורים האלה הם כמו סמים והם נועדו להרגיע את המחלה בלבד אז סתם, עלה לי רעיון...שאולי כאשר הנפש חולה ואין לה תרופה אז אולי האני האמיתי הוא החולה והאני המזוייף הוא בעצם הבריא (המאוזן) אני יסיביר את הכוונה שלי.

הרעיון אומר שבעצם האני בלי התרופות המאזנות זה הנפש החולה המדוכאת והמיוסרת חסרת המרפא ואולי האני העכשווי המאוזן זה בעצם מן יצור שנוצר מהתרופות, מן ישות כזאת שמשותפת בהרבה מובנים לכל חולי הנפש בעולם.

ברשומות קודמות רשמתי ש...אם כל מה שרצית אי פעם לא יבוא בזמן שאתה בריא אז זה יבוא בחולי וכול עוד לא יהיה תרופה לסכיזופרניה אז הנפש תישאר חולה ומדוכאת והתרופות רק יאזנו אותה, ואולי התרופה לסכיזופרניה היא לתת לנפש את מה שהיא צריכה שזה את אותם הדברים שנלקחו ממנה, זה בלתי אפשרי מבחינה מעשית לכן אולי צריך ליצור מן אשליה כזאת.

לא יודע...בכל אופן חומר למחשבה...ביי לבינתייים!

אמונה יכולה לגרום לך לאבד את כל החושים וללכת לקראת מטרה שלא כל כך הגיונית  וחסרת בסיס.

מצד אחד זה כוח אדיר זה יכול לתת לך תקווה שיהיה בסדר למרות המצב הרע במיוחד, אבל מצד שני זה יכול להטעות לגמרי ולתעתע את המציאות כפי שהיא נראית.

במצבים הכי שפלים והכי קשים בן אדם יכול וחייב, כדי לצאת מהבוץ, חייב להאמין למרות הקושי העצום שיהיה מתישהו בסדר, אולי לא מחר אולי לא עוד שבוע אולי עוד שנה ואולי לא, מתישהו יהיה בסדר.

והאמונה הזאת יוצרת את התקווה והתקווה היא המפתח להחלמה, לא משנה באיזה דרך חייב שיהיה התקווה כדי לעבור את השלב הראשוני שהוא כמובן הכי קשה.

מצד שני האמונה יכולה לתעתע כי האמת שזה גם צעד די פאתטי להאמין שהכול בסדר למרות שבתכלס הכול חרא, צריך לקחת הכול בחשבון! ואז היא לוקחת אותך למקום ששם הכול בסדר לא משנה מה אני יעשה ופה זה נהיה מסוכן מאוד!!!

כמו שאמרתי צריך לקחת הכול בחשבון, יש פה שני צדדים למטבע ושניהם לגיטימים וכדי לעשות את האחד צריך לשלם על השני, אז כדי לא לשלם על "הפאתטיות",אני יעצור רגע ויחזור שוב לנקודה הזאת,המקום הזה שהכול בסדר לא משנה מה, הוא מקום הרסני אנשים פשוט חושבים שהכול בסדר איתם והם "בריאים"  ובמקום הזה אנשים פשוט מפסיקים את הכדורים וחוזרים חלילה לעוד התקף פסיכוטי ולך תדע את ההשלכות של מכה שכזו.

אז יש מקרים שזה נכון זה תלוי בעוצמה של המחלה אבל ברוב המקרים זה לא נכון וכל חיינו נצטרך את הכדורים האלה שהם מצילי חיים אגב וברכה אמיתית,

וכדי להילחם "בפאתטיות" הזאת צריך להיות כל הזמן עם על היד על הדופק כי מה לעשות אנחנו תלויים בכדורים וצריך שיהיה לך את המישהו הזה, זה ברוב המקרים משפחה, שלא משנה מה תעשה ומה תחשוב הוא יעמוד על צדך תרגיש שתוכל לדבר איתו על הכול 24 שעות ביממה,גם לאחר שמתאזנים מהמחלה, ברור שזה לא כמו בהתחלה אבל עדיין זקוקים "למישהו הזה".

לכן צריך במצבים באמת קשים להיות בעלי תקווה ,לא משנה מה עברת או מה תעבור בעתיד, אבל באותה נשימה לדעת שהפעולה הזאת יכולה להיות הרסנית לכן תמצאו לכם את המישהו הזה ותשמרו עליו ב- 10 אצבעות ופשוט תהיו עם היד על הדופק עד שפשוט תקחו את זה יותר בקלות ככל שיעבור הזמן.

בילדות המוקדמת שלי, מכיתה ד' עד ו' נרדפתי ע"י איזה ילד-בריון שכזה,באנגלית - Bully, לא ידעתי בדיוק איך להגן עלל עצמי מפניו ואני מנחש שזה בגלל אבא שלי ז"ל שהיה גם רופא וגם כעסן כזה, שהוא הכריח אותי ללמוד בכוח ואל תטעו עם אבא כזה הייתי במגמה הכי גבוהה בארץ- מגמה של 15 יחידות מוגבר ריאלי(מחשבים ופיסיקה).

לכן הייתי מן ילד מופנם,למרות שהיו לי המון חברים ועשיתי הכול בתור ילד, ממש לא הייתי חנון, אבל תמיד שאיפתי הכי גדולה הייתה להיות עם כל הילדים הכי מקובלים, חיפשתי כל הזמן איך אני יהיה הילד הכי מקובל בכיתה, מה שלא הבנתי זה איך אני מתעסק עם עצמי,להתקדם בדברים שמעניינים אותי, לדעת במה אני טוב, ללמוד דברים חדשים על עצמי ולא לנסות לחקות אנשים אחרים.

לפני הכול בצורה מאוד אירונית, ואני יסביר למה בהמשך, הילד הכי מקובל בגילאים האלה הם אלה שהם הכי חזקים פיזית, וכדי לקצר את הסיפור במשך הפסיכוזה עוד לפני ההתקף הפסיכוטי(זה הגיע בהדרגתיות) "למדתי איך לא לפחד מאלימות" למרות שהתכונה הזאת לא נמצאת בי וגם לא נמצאה בעבר, לא  רק זה, זה נוגד את מי שאני ומה שאני(האישיות לפני המחלה) אז מה שקרה שהפכתי להיות פוזאיסט כזה אחד שאוהב להתגרות באנשים סוג של ערס כזה ממש ערס,אז בזמנו ההורים חשבו שזה טרנד חולף שזה אולי קשור לגיל ההתבגרות.

אז מה שנוצר זה מן התנגשות של שני אישיות, מצד אחד האישיות השולטת מול האישיות הדועכת או בין האישיות של המחלה לבין האישיות שלפני המחלה,נוצר קונפליקט ביניהם(למרות שבסכיזופרניה יש רק אישיות אחת,זה לא פיצול אישיות!) ופתאום אני נהפכתי לסיוט הכי גרוע של אבא שלי, נהייתי אלים.

כאילו אימצתי את הדברים שקשורים לפיתוח האישיות מהילדות שיכלתי לקחת איתי לחיים, אבל לא לקחתי בגלל איזשהו סוג של הדחקה, ואותה הדחקה התפרצה בהדרגתיות תוך כדי המחלה.סוף סיפור.

שמתם לב שכל אנשי השיקום שאי פעם היו לכם הסתירו ממכם דברים..?

הם פשוט לא אומרים כלום, מה שכן הם אומרים זה דברים שהם חושבים שצריך לספר ולא אומרים דברים שהם חושבים שעדיף שלא.

אני מאמין שצריך תמיד להגיד את האמת, כי במקרה שלא אז אתה פשוט משקר, אין דרך אחרת להסביר את זה. גם אם אתה לא באמת משקר,אפילו אם אתה פשוט לא אומר את כל האמת

חשבתי על זה שעל פי ההלכה אסור בתכלית האיסור להתאבד, זה שווה ערך לרצח, זה בעצם רצח של עצמך.

וקודם כל אני מאמין שיש המשכיות לנשמה לתודעה, תקראו לזה איך שאתם רוצים...ומי שמתאבד נמצא במין מקום שאין את ההמשכיות הזאת, אולי מי ששולח יד בנפשו  מגיע לכלא של אלוהים!

זה כלא מיוחד,כלא שבו אתה עצמך אבל אתה נמצא במקום פיזי שאתה לא באמת חי, לפחות איך שחיית לפני שהתאבדת,ממש לא!

זה מקום שבו אתה לא מקבל יחס לגבי מי שאתה ומה שאתה, אתה נמצא בעצם בעולם שלך לפני המעשה אבל אתה לא באמת חיי אתה סוג של חי-מת כזה, כאילו כל העולם הסובב אותך חולף לך מול העיניים מבלי יכולת באמת להשפיע... על החיים שלך או על החיים של אנשים אחרים.

זה מקום שלא מעריכים אותך, לא נותנים לך את הקרדיט הראוי לך, לא תופסים ממך בשיט,אתה כמו רוח שמשייט לו בעולם מבלי מטרה כלשהי, כל משב רוח מעיף אותך לכיוון אחר, מקום שבו שרק אם אתה פותח את הפה, מצייץ, כדי לעמוד על שלך ישר תוקפים אותך ונותנים לך את ההרגשה שאתה חסר ערך לחלוטין ובנוסף אתה גם לא יכול להתגונן.

אל תטעו דיברתי על החיים כסכיזופרן.

אם אתה חי את החיים על נוטרל אל תצפה שיום אחד אתה תפרח ותגיע להישגים.

אם אתה לא מעלה משהו למעלה הוא לא יתרומם מעצמו, אני מתכוון לזה שלי בכל אופן אין סיבה או מוטיבציה- לא משנה איך תקראו לזה, להעלות למעלה משהו,ולכן כל עוד לא יהיו לי את הכוחות לעשות את זה אני ישאר במקום.

 לא יצמח לא יהיו בי ערכים ולא יהיה לי את הדלק הזה שכל כך חשוב להצלחה של האדם(נו באמת...).

ברגע שאתה מעלה את זה אתה תגיע ליעד שלך ותרגיש מסופק אך באיזשהו אופן אתה תתרגל להצלחה הזאת ומתישהו תרצה יותר וזה לא ייגמר לכן אני לא הכי מתלהב להגיע למצב הזה.

מציאות זה דבר מאוד משתנה מאדם לאדם אין דבר כזה "מציאות כללית", יש נורמה וגם עם זה אפשר לשחק, כל אחד רואה בעיניים שלו דברים שונים ואני לא מתכוון פיזית, אני לא הכי מתלהב מהמציאות איך שהעולם רואה אותה, הרי מי אומר לנו שנכי נפש הם אלימים ומסוכנים רק מהעולם וכו'...

אני אומר שכל עוד אתה חי ונושם אתה יכול לעשות הכול ברגע נתון, הכוונה את כל הדברים הנורמלים....אז לא תרגישמסופק,כמו שתרגיש אם תציב לעצמך מטרות או מטרות ריאליסטיות להתקדמות שלך, החיים הם מאוד דינמיים על זה אין ויכוח ולכן מטרות משתנות מדקה לדקה אני בכל אופן מעדיף לחיות את החיים איך שהם, פשוט לזרום איתם ולראות לאיזה מקום אני יגיע בחיים.

בכל אופן, זה רק אני, אז ביי!!.

אתם יודעים...לחזור לאיזון- ליציבות נפשית אחרי תקופה ארוכה של חוסר מודעות לגוף , כאילו לחזור מעולם אחד לעולם שני כאשר כל התקופה הבוגרת שלך אתה מכיר את עצמך כחולה בדיעבד כמובן, וגם העניין שלהיות מוגדר כחולה אחרי קבלת טיפול ראשוני זה פשוט הדבר הכי הזוי שיש!!! כל כך הזוי שאני שואל את עצמי אם יש דבר כזה בכלל מחלת נפש...?

ועלה לי רעיון שאולי כמו שאמרתי אין דבר כזה מחלת נפש וזה בעצם מן דבר דבר מיסטי שכזה, כמו : ערפדים, דרקונים וכו'...?...דבר שלא באמת קיים אבל נמצא איפשהו בתודעה והכוונה שלי היא שאולי כל מי שחווה מחלת נפש נמצא במן מציאות מקבילה לעולם שלנו שהוא לא באמת העולם האמיתי, פשוט עולם אחר אולי העולם בין החיים למוות?, אולי כל מי שחולה בסכיוזפניה הוא בעצם מת ובעצם אין דבר כזה בעולם האמיתי אלא רק נמצא בתודעה האנושית כדבר מיסטי...?

אחרי תקופה "ארוכה", שנעדרתי, הפעם אני רוצה לדבר על התהליך הקסום הזה של שחזור המודעות שזה בעצם לפי דעתי התהליך שבו נהפכים להיות מאוזנים ומשוקמים לתפארת מדינת ישראל...

אחרי קבלת הטיפול הראשוני לאחרי התקף, תלוי בעוצמת ההתקף, כן?, יש דבר כזה שמרגישים שאתה יודע הכול אבל לא ידוע כלום בעצם,על מה אני מדבר...?

אני מדבר על זה שיש לך בעצם את כול הידע בשביל להצליח בעולם אבל אתה מתקשה להביא אותו לידי ביטוי כי אתה בעצם לא מודע לאותם דברים, אתה זוכר את הדברים נקודתית אבל לא מסוגל לזכור באמת איך זה מרגיש.

אז מה אומרים לך אחרי אבחון ראשוני של המצב שלך,ש...יש לזה שם וזה נקרא "בעיית שליפה",אומרים לך שזה ליקוי למידה אבל מה שלא אומרים לך, ושזה בעצם הדבר החשוב ביותר - שזה זמני...