יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של עדי כחלון



אחת משיחות הטלפון המרגשות ביותר שקיבלתי לאורך כל שנות עבודתי היתה שיחת טלפון מאורלי (שם בדוי). אורלי היא בת גילה של בתי, גרה בשכנות אלינו. אני מכירה אותה ואת משפחתה כבר שנים. יודעת מתי הם עושים על האש ומתי הם בחופשה משפחתית מחוץ לבית. עם הוריה אני מסתפקת בשלום שלום ,תמיד מחויך, מנומס ואמיתי, אבל כל אחד מאיתנו חי את חייו.

אורלי התקשרה ,למרות שיכלה רק לחצות את הכביש שמפריד בינינו ולדפוק בדלת. היא הזדהתה ישר. צעירה בת 16 , חייכנית היודעת שכל העולם פרוש לרגליה.היא פתחה ואמרה:" אני יודעת שאת מטפלת באנשים משוגעים,". "משוגעים?? כולנו קצת משוגעים לא כך? "שאלתי אותה בחזרה. "אני מפחדת מהמבחנים ואני שמעתי שאת יכולה לעזור לי." ירתה בלי להתעכב על המשוגעים. מבעד לשפופרת הטלפון חייכתי. "לפחד , זה לא אומר משוגע". "אני יודעת" היא ענתה." רק שכשיש לי מבחן אני תמיד רועדת, מזיעה, שוכחת, מתבלבלת, לא יכולה לנשום, הידיים מגרדות, הגירוד ממשיך לכל הגוף, אני לא מצליחה להתרכז ואחרי כמה דקות יוצאת מהמבחן, לפעמים אני מספיקה לנחש ולפעמים אין לי סבלנות גם לזה". היא לא נשמה בתוך ההסבר הארוך שנתנה לי. "ממתי זה?" "מתמיד ,עכשיו זה רק יותר מלחיץ ויותר מאיים כי עכשיו זה כבר מבחני בגרות ואני לא רוצה להיכשל ואני לא יודעת מה לעשות."

בתחילה התלבטתי אם לקבל אותה לטיפול בקליניקה שלי. העובדה שאני מכירה אותה מינקות, מכירה את משפחתה, עצרה אותי מלפתוח יומן מיד ולקבוע טיפול. מצד שני, בטון הדיבור שלה אי אפשר היה להתבלבל – היא רצתה לעשות שינוי, ולגרש את החרדות כדי להצליח בבחינות. זו הייתה המטרה שלה!

הסברתי לה שבגלל גילה הצעיר אני מחויבת וזה גם נכון לתהליך, להיות בקשר עם הוריה. הסכמנו להיפגש פעם אחת ביחד כדי להבין ולסכם את התהליך במידה ונעשה אותו יחד.

הפגישה הזו ריגשה אותי. ישבה מולי נערה צעירה שפתאום הסתכלתי עליה לא כעל חברה של ביתי. ברורה, בהירה, מדויקת, שמבינה שהיא צריכה לעבור תהליך ומוכנה לעשות הרבה בשביל התהליך. היו לה יעדים ברורים – להפסיק את תופעת החרדה שהיא הרגישה שמשתלטת על חייה. כשעצרתי אותה ואמרתי שלא ממש, עובדה שהיא מנסה לנהל את החרדה וזה מה שהיא רוצה ממני שנעשה יחד, פסקה:" אני לא מגיעה למטרות שלי בגלל החרדה. משמע היא מנהלת אותי אבל לא עוד!"

הוריה כמובן הסכימו למפגשים ואף שיתפו פעולה במהלך הפגישה ,כדי לספק לי מידע שהיה חיוני לתהליך המשותף.

בדרך כלל אני דוגלת במספר פגישות קבוע שאותו אנו מגדירים בתחילת התהליך, לא מאמינה בתהליך ארוך ומתמשך ללא יעדים ומטרות רק כדי להיות שם ליד המטופל. גם איתה הגדרנו תהליך של 8 מפגשים.

תרגלנו את החשיפה שלה לפחדים, איפה זה תופס אותה הכי חזק ובכלל, דיברנו על מה זה אומר מבחינתה פחד, מה יכול לקרות לטוב ולרע, למדנו ביחד את הסיבות שלה לחרדות. היא ידעה את ההשפעה שלהם עליה ולכן לא התעכבנו על זה כלל.

במסגרת המפגשים היא פתאום גילתה את עצמה מחדש, את הצורך שלה בהצלחה טוטלית, את הפחד שלה מלהיות קרוב , אבל לא "בול", את חוסר היכולת שלה להכיל את מה יגידו ומה יחשבו. לבד היא אמרה את הדברים.

הגענו למפגש האחרון, למרות שהיא הייתה מאוד ברורה ומדויקת בתהליך ויכולנו לסיים אותו עוד קודם היה לי חשוב לתת לה רגיעה בתוך התהליך הטיפולי, לא להתייחס לזה כאל "זבנג וגמרנו" כי זה לא. כשהבינה שבשבוע הבא היא לא אמורה להגיע כי לא קבענו , היא קפאה לרגע ואז התעשתה וביקשה עוד כמה מפגשים כדי שתרגיש בטוחה  והוסיפה שהיא עוד לא מרגישה מספיק מסוגלת להתמודד עם כל החרדות האלה לבד.

זה היה מבחינתי נקודת אור. היא עשתה בתוך החרדה שלה מעשה. ניהלה את עצמה והתעלמה מהחרדה כאפקט מקפיא כפי שהיה בעבר. ניצחון גדול בתוך התהליך המשותף שלנו.

במפגש הבא נתתי לה לקבוע את מספר המפגשים הבאים. הימרתי בני לבין עצמי כמה מפגשים היא תרצה להישען עלי. להפתעתי היא אמרה : "בואי נקבע עוד חמישה מפגשים, אני בטוחה שנעשה כברת דרך במהלכם. "

עזרתי לה לבנות לעצמה מערכת של מחשבות , המאפשרת לה לקבל את עצמה גם בפחות מ- 100% מצוינות והצלחה. היא הצליחה לפגוש את עצמה במקומות אחרים שלא היו מוכרים לה ולבחור לא להיות במקומות שהיו מחלישים אותה. לפתע לא הייתה לה בעיה לא להצליח ב- 100%, לעשות את המרב ולהבין שלא תמיד זה תלוי רק בה. היא שמחה בהיותה גם ממוצעת ויותר והכי שמחה שהיא יכולה לקבל את עצמה בכל סיטואציה בלי שיפוט עצמי נוקב ודורסני. ביחד בנינו סל של משפטים מעצימים שבהם עטפה את עצמה, רשמנו רשימה של דברים חדשים בהם היא נהנית ושאינם קשורים ללימודים, דיברנו על החזקות שלה כמו גם על החולשות. ולמדנו להתמודד עם שניהם ממקום מאפשר ולא מטרפד.

אורלי בנתה לעצמה חיים של הגשמה, חברויות, קשר טוב עם המשפחה, הצלחה בלימודים ובעיקר ראיה עצמית חדשה בה היא המרכז ולא ההישגים שלה.

כשהגענו למפגש האחרון. הצטרפה אלינו אמה. זה מפגש של סיום , שבו אני רוצה להגיד לך תודה שהחזרת לבת שלי את עצמה. היא התרגשה מאוד. ואורלי עמדה שם לידה , קיבלה בחזרה את המקום של הילדה תחת כנפי אימה. אני יודעת שאני לא יודעת הכול וזה כבר לא מפחיד אותי רק גורם לי לרצות לדעת או לא. אבל זה כבר לא משתלט עלי.

 

הדגשתי בפני שתיהן שדלתי פתוחה, ואם יום אחד תרגיש שהיא צריכה שוב עזרה בהבנת הדברים שתתקשר או שרק תחצה את הכביש, וביחד ננסה להצליח במשימה.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה