עת"מ 2382/09 - יוסף נגד משרד השיכון- הפלייה בהקצאת דירות


בית המשפט דחה עתירה שנהלי משרד השיכון מפלים רווקים עם נכות נפשית קשה לעומת נכים הרתוקים לכסא גלגלים בלעניין הקצאת דירות בדיור הציבורי.

אריה סעדה 23.11.10

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

עת"מ 2382-09 יוסף נ' משרד הבינוי

 

בפני כב' השופטת רות רונן
עותרים י. יוסף
ע"י ב"כ עו"ד יניר
  נ ג ד
משיבים משרד הבינוי והשיכון
ע"י ב"כ עו"ד צימרמן

 

פסק דין

העותר עתר כי בית המשפט יורה למשיב לתת טעם מדוע לא תועמד לרשותו דירה בשיכון הציבורי במחוז תל אביב או במחוז המרכז, מדוע לא תתוקן הגדרת הזכאות בנוהל הקצאת דירות באופן שגם העותר יהיה זכאי לקבל דירה, ומדוע הוא לא ייכלל ברשימת הממתינים לדירה, תוך שיינתן לו עד אז סיוע בשכר דירה.

 

העותר הוא רווק ללא ילדים, יליד שנת 1967. הוא סובל מזה שנים רבות מנכות נפשית בשיעור של 75%. הוא אף עבר לטענתו תאונת דרכים בשנת 1999. בשל נכותו הוא אינו מצליח לעבוד ולהתפרנס. הוא מקבל סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון בשיעור של 763 ש"ח לחודש. סכום זה אין די בו לטענתו כדי לממן את הדירה אותה הוא שוכר (שדמי השכירות עבורה הם בסכום של 2,200 ₪ לחודש). העותר אינו יכול לגור באזורי הצפון או הדרום, כתוצאה מנכותו – כך הוא טוען.

 

העותר פנה למשיב, ובקש כי תועמד לו דירה בשכירות בשיכון ציבורי במחוז תל אביב או המרכז. לגישתו, זהו הסיכוי היחיד שלו לצאת ממעגל המצוקה.

 

העותר טוען כי סעיף 2.3 לנוהל הקצאת דירות בשיכון הציבורי של המשיב מיום 18.7.07, קובע את ההגדרה של "חסר דירה" הכוללת בין היתר גם יחיד כמו העותר. אולם, ס' 5.1 לנוהל הזה קובע הגדרה של "זכאות" בשכירות לחסרי דירה, ומכוחו נדרשים 3 קריטריונים נוספים, ובין היתר היות הפונה עם 3 ילדים לפחות. העותר טוען כי תנאי זה הוא מפלה, שכן פירושו שאדם כמוהו, שהוא נכה בעל רקע נפשי בעייתי, לא יוכל להיות זכאי לדירה בדיור הציבורי, רק משום שאין לו 3 ילדים.

 

העותר טוען כי הוא מופלה גם לעומת נכה הרתוק לכסא גלגלים, שאף הוא זכאי לדירה בשכירות בדיור הציבורי. העותר טוען כי היה מקום לתת את המשקל הראוי לנתוניו, מהם עולה כי הכרחי לתת לו דירה דווקא באזור המרכז. התנהלות המשיב כלפי העותר נגועה לכן לטענתו בחוסר סבירות המצדיק את התערבות בית המשפט. החלטת המשיב אינה מאזנת נכון, כך נטען, בין הצרכים ההכרחיים של העותר, לבין הצורך בהקפדה על נהלי המשיב.

 

המשיב השיב לעתירה. לטענתו, העותר אינו זכאי לדירה, משום שהוא אינו עומד בתנאים הקבועים בנוהל, והוא לא הצביע על נסיבות חריגות שיצדיקו את החרגתו מהנוהל הזה. לאור העובדה כי מספר הדירות בשיכון הציבורי הוא מצומצם, ומאחר שמספר הנזקקים להן הוא גדול, נקבעו כללים ביחס לזכאות לדירה בשיכון הציבורי. העותר קבל תעודת זכאות בסיוע לשכר דירה דרגה 015. הוא מקבל מכוח תעודה זו השתתפות בשכר דירה מהמשיב. הוא עשה שימוש בסיוע זה, ושכר במהלך השנים האחרונות מספר דירות באזורים שונים בארץ. סכום הסיוע לו זכאי העותר גדל מ-650 ₪ ל-763 ₪.

 

ביום 28.7.07 הגיש העותר בקשה לקבל דירה ציבורית בשיכון הציבורי. ועדת האכלוס העליונה דנה בבקשתו ביום 4.8.07. בקשתו נדחתה, מאחר שהוא אינו עומד בקריטריון בדבר מספר הנפשות. כן נקבע כי אין טעם שיצדיק חריגה מנהלי המשיב. העותר הגיש ערעור על ההחלטה, וביום 3.3.08 נדון הערעור ונדחה. המשיב טען כי לאור לוח הזמנים כפי שפורט לעיל, העותר השתהה בהגשת העתירה מטעמו. ההחלטה האחרונה בעניינו התקבלה עוד ביום 3.3.08, ואילו העתירה הוגשה רק כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 25.8.09.

 

לגופו שלענןי נטען כי ס' 5 לנוהל המשיב, קובע את התנאים לזכאות, שאחד מהם הוא "3 ילדים לפחות". העותר אינו עונה על התנאי הזה – ועל כך אין מחלוקת. ועדת האכלוס העליונה אכן מוסמכת לתת מענה לבעיות חריגות של יחידים שלא נמצא להם מענה במסגרת הכללים, אולם ועדה זו, ואף הוועדה הציבורית לערעורים, לא היו סבורות כי מצבו של העותר מצדיק חריגה מהנהלים.

 

העותר טען כי הותקף בצפון הארץ ובדרומה ולכן עליו לגור במרכז. הוא הפנה לאישור ממשטרת ישראל לפיו הוא הותקף בשנת 2003 באשדוד, ופניה של פסיכיאטר משנת 2009, הממליץ לתת לעותר עזרה בדיור ציבורי במרכז הארץ. אולם, אין בהמלצות שצורפו כל נימוק ענייני שיהיה בו כדי לתמוך בהמלצה לתת לעותר סיוע בדמות דירה בדיור הציבורי - לעומת סיוע בשכר דירה. ההתקפה שהוא עבר באשדוד אינה מצדיקה את המסקנה לפיה הוא חייב להתגורר דווקא בתל אביב. העותר מקבל סיוע, והוא יכול לנצל אותו כדי לגור בערים אחרות בישראל, חלקן במרכז הארץ .

 

המשיב טען כי בישראל קיימים 13,882 חסרי דיור הזכאים לסיוע, שהם נכים הצמודים לכסא גלגלים. 9,831 מתוכם זכאים לסיוע במרכז הארץ. מאגר הדירות הוא מוגבל כאמור, וכך אף המשאבים העומדים לרשות המדינה. בנסיבות אלה – כך נטען – החלטת המשיב היא סבירה, ולא נפל בה כל פגם המצדיק התערבות של בית המשפט.

 

באשר לדרישת העותר לתקן את הנוהל, וטענתו בדבר "אפליה פסולה" בינו לבין משפחות עם ילדים או בינו לבין נכים הרתוקים לכסא גלגלים – נטען כי מדובר באבחנה עניינית, המבחינה בין נכים ומשפחות -שהמקרה שלהם חמור יותר מזה של העותר. עוד נטען כי אף שהעותר אינו מקבל דירה – הוא מקבל סיוע בדמות השתתפות בשכר דירה.

 

העותר השיב לתגובת המשיב. לטענתו, המשיב לא התייחס לכול הטענות והמסמכים שהעותר הפנה אליהם. לטענתו הוא אדם חסר כל, שהוכר מאז 1990 כנכה בדרגת נכות של 75%. הוא מצוי במעגל של מצוקה חמורה, ממנה אינו מצליח להחלץ. הסיוע אותו הוא מקבל אין די בו – ודאי לאור העובדה שהוא מתקיים מקצבת נכות חודשית בסך 2,400 ₪. לכן, הפתרון היחיד למצוקתו של העותר הוא מתן דירה בעין כמבוקש בעתירה. פתרון כזה יועיל לציבור בטווח הארוך, שכן רק כך ייחלץ העותר ממעגל העוני, המצוקה והתלות בקופה הציבורית. העותר שב וטוען כי הנוהל אינו מידתי, משום שהוא סוגר לחלוטין בפני אדם כמוהו שנכותו היא נפשית באחוזים גבוהים, כל אפשרות לקבל דירה בדיור הציבורי. העותר טוען כי על רקע נכותו הוא אינו מצליח להקים משפחה, וכי על המשיב לנהוג בו בהגינות ובסבירות.

 

לאחר שהתקיימו דיונים בעתירה, פנה העותר פעם נוספת לוועדת האכלוס העליונה. בהחלטתה של הוועדה מיום 3.3.10, נקבע כי ניתן יהיה למצוא, לפנים משורת הדין, פיתרון לעותר ולאשר לו באופן חריג דירה ציבורית בקריית שמונה או בנצרת עילית. הוועדה לא קבלה את בקשת העותר לקבל דירת נ"ר (נכסי רכישה) משום שהעותר אינו עומד בדרישה של "מספר נפשות מזכה". הוועדה לא מצאה לנכון לחרוג מהכללים בעניינו של העותר ולהעדיף אותו על פני נכים אחרים, שבקשתם לדיור באזור המרכז – נדחתה. בכול הנוגע לדירת נ"ר נקבע כי הוא אינו עומד בקריטריונים, משום שהוא אינו נזקק לכסא גלגלים.

 

לאחר שהתקבלה החלטה זו, בקש העותר לראות בעתירתו כפי שהוגשה במקור – עתירה נגד ההחלטה החדשה. המשיב בקש כי העותר יתקן את עתירתו, ואף הסכים כי הדבר ייעשה ללא צו להוצאות, אולם אף על פי כן, העותר לא הגיש עתירה מתוקנת. הצדדים בקשו לכן כי בית המשפט יתן פסק דין לאור כל החומר שבתיק בית המשפט.

דיון

העתירה שבפניי מעלה בעייה אנושית קשה, המעוררת הזדהות וחמלה. אין ספק כי העותר הוא בעל נכות קשה, בשיעור גבוה, בתחום הנפשי. אין גם ספק כי הוא מצוי במצוקה כלכלית ונפשית קשה וחמורה.
לא יכולה להיות מחלוקת כי לו היתה ניתנת לעותר דירה, הדבר היה מקל עליו במידה רבה את הקשיים הכלכליים מהם הוא סובל. אין גם ספק כי קיים קושי משמעותי ביותר להתקיים בקצבת הנכות שהעותר זכאי לה (בסכום של 2,400 ₪ לחודש), וודאי שקושי זה מתעצם נוכח העובדה כי העותר גר כיום בדירה ששכר הדירה שלה עולה על שיעור הסיוע אותו הוא מקבל לדיור.

 

לו ניתן היה לסייע לעותר, ולנכים אחרים במצבו, בין במתן סיוע לדיור בסכומים גבוהים יותר, במתן קצבת נכות בסכומים גבוהים יותר או באמצעות מתן דירה בדיור הציבורי, הדבר אכן היה מועיל לעותר. סיוע לאנשים במצבו של העותר חשוב לטעמי גם מבחינת האינטרס הציבורי, הן משום שקיים אינטרס לכול הציבור לדעת כי אם יזדקקו לסיוע – הם יזכו לסיוע רב ככול האפשר, והן משום שיש אינטרס ציבורי בכך שהעותר ואחרים במצבו לא יהיו במצב של עוני ומצוקה קיומיים. מעבר לכך, קיימת כמובן אחריות חברתית לחלשים, לאנשים נכים וחולים כמו העותר וכמו רבים אחרים.

 

יחד עם זאת, על בית המשפט הדן בעתירות כמו העתירה הנוכחית, לזכור כי הוא אינו מופקד על חלוקת המשאבים הציבוריים. על בית המשפט רק להקפיד כי חלוקה זאת נעשית לפי קריטריונים סבירים, שאינם מפלים, ושיש בהם כדי לחלק את ה"עוגה" המוקדשת לנושא זה בצורה הוגנת ככול האפשר.

 

ככול שמדובר בדירות בדיור הציבורי, יש לזכור כי מדובר במשאב מוגבל, שרבים מאוד הם אלה המבקשים לזכות בו. לכן, נקבעו על ידי המשיב נהלים – שקיומם מבטיח התייחסות שוויונית לכול הפונים אל המשיב בבקשה לדיור או סיוע בדיור.

 

לא יכולה להיות מחלוקת כי העותר אינו עומד בנהלים – משום שהוא אינו בעל משפחה עם 3 ילדים לפחות, והוא אינו נכה המשתמש בכסא גלגלים. לכן, יש לבחון שתי שאלות: הראשונה – האם הוכיח העותר כי יש לנהוג בו באופן חריג, תוך סטייה מהכללים בעניינו. השניה – האם הכללים כפי שנקבעו בנהלי המשיב הם כללים סבירים, או שמא על בית המשפט להתערב בהם ולהורות על שינויים.

 

אני סבורה כי העותר לא הוכיח – לאור מכלול הנסיבות הרלוונטיות כי יש להחריגו מהכללים – מעבר לחריגה שנקבעה בעניינו בהחלטת הוועדה מיום 3.3.10. כאמור, בהחלטה זו קבעה הוועדה כי העותר זכאי לדירה ציבורית בקרית שמונה או בנצרת עילית. קבלת דירה כזו תסייע לעותר בצורה משמעותית.

 

העותר לא הבהיר מהן הנסיבות המחייבות אותו לגר דווקא באזור המרכז. העובדה כי העותר הותקף באשדוד לפני מספר שנים, מצדיקה אולי את המסקנה לפיה העותר אינו יכול לגור בעיר אשדוד, אך אינה מבהירה מדוע הוא אינו יכול לגור בעיר אחרת דוגמת קרית שמונה או נצרת עילית.

 

העותר הציג בהקשר זה מכתב של הפסיכיאטר דר. טוביה יצחקי מיום 17.12.91. מעבר לעובדה כי מכתב זה אינו עדכני, עולה ממנו כי העותר נתקל בבעיות תעסוקה. יחד עם זאת, לא הובהר האם העותר יכול לעבוד לפרנסתו, באילו תחומים, והאם תחומי עיסוק כאלה קיימים רק באזור המרכז או גם במקומות אחרים כמו קרית שמונה או נצרת עילית. זאת ועוד - מהעתירה עולה כי גם כאשר העותר גר באזור המרכז – הוא לא עבד ולא התפרנס.

 

ממכתב של המחלקה לשירותים חברתיים מיום 7.3.06, עולה כי העותר גר בעבר בקרית שמונה, אולם הוא החזיר את הדירה משום שרצה להתגורר ליד משפחתו. גם מכתב זה אינו עדכני, אינו מבהיר איפה גרה המשפחה היום, באילו קרובים מדובר, האם הוא בקשר איתם וכד'. לכן, גם מכתב זה אינו מצדיק את המסקנה לפיה העותר יכול להתגורר רק באזור המרכז. יוער כי מהמכתב עולה כי העותר מאשים את הוריו בנכותו הנפשית – ולכן לא ברור האם נכון ומומלץ כי הוא יגור בסמוך אליהם.

 

מכתב נוסף שצורף לעתירה הוא מכתבו של הפסיכיאטר דר. אורי ברודסקי מיום 1.6.09. במכתב זה ממליץ הכותב על עזרה לעותר בדיור הציבורי במרכז הארץ. אולם, המכתב אינו מנמק מדוע המלצתו מתייחסת למרכז הארץ בלבד, כך שגם ממכתב זה לא עולה כי העותר לא יוכל לגור בעיר בפריפריה, כמו קרית שמונה או נצרת עילית.

 

סיכומה של נקודה זו – מאחר שהעתירה מתייחסת להחלטה האחרונה של ועדת האכלוס של המשיב, בה ניתנה לעותר אפשרות לקבל דירה בדיור הציבורי בקרית שמונה או בנצרת עילית, ומאחר שלא מצאתי בעתירה על נספחיה טעם או נימוק מדוע העותר אינו יכול לגור באחת משתי הערים הללו, אני סבורה כי אין לקבל את העתירה בהקשר זה, ואין מקום לקבוע כי ההחלטה האחרונה איננה סבירה, או כי המשיב היה צריך להעמיד לרשות העותר דירה בדיור הציבורי במקום אחר במרכז הארץ.

 

עוד יצוין כי מצבו של העותר אינו שונה מזה של כל נכה אחר שנכותו הנפשית היא בשיעור גבוה, אולם הוא אינו נכה על כסא גלגלים ואינו בעל משפחה עם 3 ילדים. כל הנכים הללו סובלים ממצוקה, וכול אחד ואחד מהם היה יכול להנות מדירה בדיור הציבורי. לכן, אין מקום לקבוע כי מצבו של העותר הוא חריג. לכן, אין מקום להתערב בהחלטתה האחרונה של ועדת האכלוס, ואין לקבוע כי החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות.

 

מעבר לכול אלה, יש לציין כי העותר מקבל סיוע מהמשיב – אף אם לא את הסיוע שהוא עותר לקבל. כאמור, הוא מקבל סכום כסף חודשי שנועד לאפשר לו לשכור דירה. אין מדובר בסכום גבוה, אולם העותר לא טען כי סכום זה אינו יכול לאפשר לו לשכור דירה באחת מהערים במרכז הארץ – אף שכאמור אין די בסכום זה לצורך תשלום שכר הדירה בדירתו הנוכחית של העותר.

 

בחינת סבירות הנהלים

כאמור, העותר העלה גם טענות ביחס לנהלי המשיב. הוא טען כי הם מפלים אותו לרעה – יחסית לשתי קבוצות אחרות – בעלי משפחות שיש להן שלושה ילדים או יותר, ונכים הצמודים לכסא גלגלים.

 

אני סבורה כי אין לקבל את טענות המשיב בהקשר זה.
כידוע, רשות מנהלית אינה רשאית לנהוג בצורה מפלה – קרי להתייחס לשווים בצורה שונה. אולם, היא רשאית לערוך הבחנות ענייניות בין אנשים שונים. אין ספק כי העותר הוא "שונה" מבעלי משפחות שיש להם שלושה ילדים או יותר, והוא גם שונה מנכים הרתוקים לכסא גלגלים. השאלה היא האם מדובר בשוני המצדיק את היחס השונה לעותר, לעומת שתי הקבוצות הללו.

 

באשר למשפחות בעלות שלושה ילדים או יותר, טוען העותר כי הוא אינו יכול להיות בעל משפחה, בשל נכותו הנפשית. יחד עם זאת, אני סבורה כי היחס השונה למשפחות יש להן שלושה ילדים או יותר, איננו בלתי סביר, ואין לראות בו משום אפליה. העיקרון של "טובת הילד" הוא עיקרון מנחה במשפטנו. מתן אפשרות לדיור למי שיש לו 3 ילדים או יותר, ושעומד ביתר הקריטריונים שבנוהל, איננו הטבה רק לזכאי. מדובר בהטבה ממנה נהנים גם שלושת הילדים של הזכאי. ילדים הם אוכלוסיה נזקקת, הם אינם יכולים לפרנס את עצמם, ואם ההורה שלהם אינו יכול לדאוג להם לדיור – העובדה כי המדינה מעדיפה את הצורך שלהם לקבל דיור על פני נזקקים אחרים, היא לגיטימית, וכאמור אין לראות בה משום הפליה.

 

באשר לנכים הרתוקים לכסא גלגלים – גם מתן יחס שונה לאוכלוסיה זו איננו בלתי סביר. מדובר באוכלוסיה שיש לה קושי חמור ביותר בניידות, קושי המצריך הערכות מיוחדת מבחינת הדיור שהם יכולים לגור בו. לכן גם מתן יחס מיוחד לקבוצה זו איננו מהווה בעיני הפליה.

 

העותר טען כאמור כי גם הוא סובל מקשיים. גם לו יש קושי להתפרנס, ולהקים משפחה. עם כל הצער על מצבו – שאינו שנוי במחלוקת, הרי לאור המגבלה הקיימת במשאב של דירות בדיור הציבורי, מגבלה המחייבת לקבוע קריטריונים אחידים – אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי החלטות המשיב או הנהלים שלו הם בלתי סבירים במידה המחייבת התערבות בהם.

 

יחד עם זאת יש להדגיש כי אם מצבו של העותר ישתנה או יחמיר מכול בחינה שהיא – הוא יוכל לשוב תמיד ולפנות למשיב, ולנסות לשכנע אותו כי הוא זכאי לדיור ציבורי – בין אם מכוח הנהלים ובין אם מכוח היותו מקרה חריג.

 

בשלב זה אין מקום לכך, ולכן העתירה נדחית.
בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, ב' כסלו תשע"א, 09 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.





תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

אין תגובות לכתבה
למעלה