יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

פרויקט תיעוד זיכרונות של נשים עם פיגור שכלי


 בית דוד מתוך הבלוג של בית דוד



ניסוי אנושי מרתק (עורך האתר)

מעון בית דוד הינו בית לחיים ל-65 דיירות בעלות פיגור שכלי קל ובינוני, המצויות כיום בשלב של תחילת הזדקנות.

כחלק מתכניות הפנאי, ובשיתוף פעולה עם מתנדבי "יד שרה", התחלנו בבצוע פרויקט "תיעוד זיכרונות".

 

תיעוד זיכרונות הינו תהליך, בו בעזרת מראיין המוכשר לכך, מעלה המרואיין את סיפור חייו, כפי שהוא זוכר וחווה אותו, וכפי שהוא חפץ להציגו.

בשנים האחרונות העמיק המחקר בתחום הנרטיב ובעקבותיו הספרות העוסקת בו, בדגש על סיפורי חיים.

יש הרואים את הנרטיב כדיסציפלינה אוטונומית המורכבת מתת תחומים מגוונים, כאשר המאפיין העיקרי של סיפורי החיים - הנרטיב - הוא ראיית האדם כמייצר וכמספר סיפורים.

 

לכל אדם סיפור חיים. סיפור חייו של כל אדם משקף את זהותו, תפיסותיו ואת יחסי הגומלין שלו עם סביבותיו. הדרך שבה אדם מביא את סיפורו ונותן לו משמעות, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור חייו.

כך, מתקיימת הפריה הדדית - התרחשויות החיים מפרות את הסיפור, והסיפור - משפיע על החיים.

 

כל אדם מספר, יוצר וחושב באמצעות סיפורים, וזאת משחר חייו. הסיפורים משמשים מעין חלון קוגניטיבי המאפשר ללמוד דרכו את הדרך שבה היחיד מארגן את תפיסותיו ואת עולמו.

הגישה ההרמנויטית מניחה, שהאדם תופס את המציאות ומפרש אותה מנקודת מבטו הסובייקטיבית.

לא נמצא חומר כתוב אודות תיעוד זיכרונות של אנשים עם פיגור. אולם, לאור ההכרות עם דיירות המעון, סיפור חייהן המוכר לנו וההכרות עם צרכיהן, החלטנו על ביצוע פיילוט וקיום הפרויקט.

 

כך, נבחרו כ - 6 דיירות אשר הצוות הבכיר המליץ על שיתופן בפרויקט.

דיירות אשר היו וורבליות במידה מספיקה ואשר להערכת הצוות תוכלנה להנות מהראיון ומהפקת הסיפור כתוב ומודפס.

כמו"כ ציפינו ללמוד דרך הסיפור על עולמו הפנימי, והדרך בה הן תופסות את עצמן על מנת להשתמש בסיפור בשלב מאוחר יותר גם ככלי טיפולי.

ואכן, שיתוף הפעולה כמעט בכל המקרים היה מצוין. הדיירות נהנו מן המפגשים עם המראיינות, שתפו אתן פעולה ואכן סיפרו את ספורן -  כפי שחוו אותו.

ספרו על ילדותן, על נכותן והאופן בו הן תופסות אותה, על הוריהן הזקנים או אלו שנפטרו, על יחסיהן עם בני משפחתן, געגועיהן הביתה, על הצלחותיהן וכשלונותיהן, חברותיהן להוסטל, החוויות האהובות ואלו שנעים להזכר בהן אבל גם על חוויות קשות של דחיה, השפלה, וגם ניצול והתעללות....

הסיפורים, כסיפורי חיים, היו רב גוונים, סובייקטיביים לגמרי, מסופרים בשפה פשוטה וישירה, והם הופקו, הודפסו והוצאו לאור באמצעות פרויקט סיפורי חיים של "יד שרה". (הפרויקט מיועד, במקורו, לניצולי שואה ומרותקים לבית)

לאחר שהופקו הזיכרונות והודפסו, ולאחר עיון ולימוד בהם, החלו לצוץ הדילמות. בסיפורים הופיעו לא פעם דברים קשים, בחלקם האשמות ותלונות כלפי אנשים במשפחה, בקהילה ואף כלפי צוות המעון.

 

וכאן עלו השאלות:

-        האם להותיר את הסיפור כפי שסופר?

-        האם לתת את החוברת בידי הדיירת המספרת, אשר עשויה להראותה לבני משפחתה שלאו דווקא ישמחו לקרא בה את דבריה בגנותם?

-        האם לאפשר לה להוציא את דיבת המעון רעה באמצעות החוברת, אף שידוע לנו כי האופן שבו תופסת הדיירת את האירוע שהתרחש, רחוק הוא מן המציאות בה יבחין כל בר דעת?

הדעות נחלקו. יש הסוברים כי הסיפור הוא סיפורה של המספרת, והוא סובייקטיבי לחלוטין.

ככזה משמש הוא כלי טיפולי ותרפויטי, ולכן אין לגעת בו.

יש הסוברים כי מחיקת שורה או שתים מן הסיפור יש בה כדי להגן על הדיירת עצמה מפני כעסים של בני משפחתה ואף מפני נזק שייגרם לה בעקבות כך, ולכן היא מותרת ורצויה.

היו שסברו שאין לתת את החוברת לדיירות כלל, ולהשתמש בה לצרכים טיפוליים בלבד.

ובעניין טובת המעון, אשר עשוי להינזק עקב סיפורים בלתי מחמיאים,

היו שטענו שזו לבד סיבה לגנוז את הסיפורים, האחרים לעומתם - סברו שהסיפור הוא סיפור וככזה יש להתייחס אליו, ובראש עומדת כמובן - טובת הדיירות....

אלא שלמעשה נותרה שאלה זו בעינה - מהי באמת טובת הדיירת, אישה מזדקנת בעלת פיגור שכלי, אשר סיפרה את סיפורה כפי שהיא תופסת אותו, והיא מבקשת בסך הכול להתגאות בפני יקיריה ואהוביה בתוצר המפואר?! שאלה זו נותרה ללא מענה, והיא פתוחה לדיון. (כתבה: חיה לוי-מנהלת המעון)

 

נשמח לשמוע את תגובתכם


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה