בג"ץ 10166 - סייג אי- שפיות, כשירות לעמוד לדין, הליכי העדה


בית המשפט העליון דחה את ערעורה של אם מתעלללת וקבע כי המערערת אינה לוקה בנפשה והיא כשירה לעמוד לדין מאחר ואין מדובר במחשבות שווא אלא בהפרעת אישיות קשה שאינה עולה כדי מחלת נפש. ולא התקיים התנאי שלנאשמת מוגבלות הנוגעת ליכולתה להיחקר או למסור עדות.

אריה סעדה 20.10.10

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 10166/09

ע"פ 10161/09

בפני: כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
המערערת בע"פ 10166/09 והמשיבה שכנגד
בע"פ 10161/09:
פלונית
 
נ ג ד
המשיבה בע"פ 10166/09
והמערערת שכנגד בע"פ 10161/09:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.11.09 בת"פ 152/08 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן-אור
תאריך הישיבה: י' באב תש"ע (21.7.10)
בשם המערערת: עו"ד א' להמן
בשם המשיבה: עו"ד ת' פרוש

פסק דין

השופטת ע' ארבל:

לפנינו שני ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור) מיום 3.11.09. האחד – ערעורה של ב' אשר הורשעה בשלושה מעשי התעללות ועשרים וחמישה מעשי תקיפה בנסיבות מחמירות בילדיה, ונידונה לארבע שנות מאסר בפועל ולשישה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים שלא תעבור עבירת אלימות שהיא פשע. הערעור מתייחס להרשעה ולעונש. השני – ערעורה של המדינה נגד גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, שהשית על האם את העונש כאמור.

השתלשלות עיקרי הדברים

1.       למערערת ולבעלה (נאשם 2 בכתב האישום) 12 ילדים, שבהם – ד, אחד מתאומים, שבעת האירועים היה קטין, הסובל מפיגור ברמה בינונית. כתב אישום שהוגש נגד השניים ייחס למערערת שלוש עבירות התעללות בקטין לפי סעיף 368ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ועשרים וחמש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק. לאב – מ', יוחסו עשרה מקרי תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק ושלוש עבירות של התעללות בקטין לפי סעיף 382ג לחוק, בכך שגרם במחדלו להתעללות המערערת בילדיהם הקטינים; ואישום נוסף בגין הפרת חובת דיווח לפי סעיף 368ד(ג) לחוק. המערערת הורשעה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום לאחר ניהול הוכחות, למעט מספר אירועים נקודתיים, שלגביהם קבע בית המשפט שחלה עליהם התיישנות.

 

2.       במסגרת פרשת התביעה, העידו שבעה מילדי המשפחה, והם: א', ח', מ', ר', י', יש' ו-ד', וכן עדים נוספים, במטרה להוכיח את עצם קיום מעשי התקיפה וההתעללות. בנוגע לילדים ר', יש', י' וד' טרם חלה התיישנות על המעשים. בית משפט מצא כי הבית היה, כדבריה של ר', "בית שבור" שהתנהל תוך שגרת עונשים קשה שכללה מכות באמצעות הידיים, בחגורה, במערוך ובכבל חשמל, וכן מכות במקלחת. הבן ד' סובל מנכות נפשית, ומשכך לעונשים הפיסיים שספג מאימו היתה משמעות קשה עוד יותר. בית המשפט תיאר מפי הילדים, חיי יום-יום של הטחת מכות בשל אי-ציות להוראות שונות, בשל הרטבה בגיל מאוחר או בשל הימנעות מהושטת עזרה בבית. במסגרת עונשים אלה, נעלה המערערת את הילדים מחוץ לבית לפרקי זמן שונים עד שעות הלילה, שאז הגיע אביהם והכניסם הביתה. יש' ו-י' הוענשו בשינה במחסן מחוץ לבית משאיחרו לשוב הביתה. הילדים לא ידעו מראש איזה עונש עתידים הם לספוג מידי המערערת, והעונשים הפיסיים שהיו מנת חלקם כללו, בין היתר, גזירת שיער לבנות, ובכללן מ' ו-ר', באופן שהותיר קרחות בראשן, שבעטין הן נמנעו מלצאת מן הבית מחמת בושה; ושפיכת מים על הילדים במטרה להעירם משנתם. פעמים רבות עלו הילדים על יצועם מוכים וחבולים. המערערת נהגה בדרך של תעניות דיבור מתמשכות, כיסוי פנים וכן הרעבה והזנחה של ד' ו-ה'. לבד מן האמור, סקר בית המשפט בהכרעת דינו תיאורים ספציפיים שעלו מעדויות הילדים בנוגע למעשיה של המערערת כלפיהם, כגון: השחתת בגדי ספורט של יש', והחלטה של המערערת למנוע מד' להשתתף במסיבה בבית הספר מחשש שיהיו שם ממתקים. כתוצאה מהעזובה והמצוקה שחוו הילדים, הם ביצעו זה בזה מעשים קשים, כפי שנאמר בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי.

 

3.       בית משפט מצא חיזוק לעדויות הילדים בעדויות השכנים ובעדויות הנאשמים. מעדויות אלה עלה כי מעשי ההתעללות החלו עוד בילדותו של א' לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, ונמשכו ברצף עד לחשיפת הפרשה ביום 7.2.08, כאשר שכן של המערערת ובעלה התקשר למשטרה לאחר שמצא את ד' ביום חורף בחצר הבית כשהוא לבוש בגדים קצרים, והמערערת מסרבת לאפשר לו להיכנס הביתה ומונעת ממנו מזון ושתייה, כל זאת בעוד הילד צועק ומתחנן על נפשו. ד' הוצא מהבית והועבר לפנימייה על-ידי שוטרים ועובדי רווחה שהגיעו למקום. בעקבות אירוע זה, פתחה המשטרה בחקירה שהובילה להגשת כתב האישום.

 

4.       בגדר הדיון בבית המשפט קמא, טענה המערערת כי כל המעשים שיוחסו לה התיישנו, וכפרה בעובדות כתב האישום ובמיוחס לה. לגבי הבן ד' שאובחן כסובל משיתוק מוחין, ציינה המערערת כי לא עלה בידי הרופאים שאליהם פנתה, לסייע לו, ולכן החלה לקרוא תהילים ולהתפלל. לדבריה, ככל שמצבו של ד' השתפר, היא הפכה אדוקה יותר בדתה. עוד ציינה המערערת כי היא מטפלת אלטרנטיבית בהכשרתה, ומשכך היא האכילה את ילדיה במזון בריא ומנעה מהם מזון מזיק ובעיקר ממתקים, סוכר לבן וקמח. לטענתה, בנה יש' התלונן נגדה בשל מצבו הנפשי הקשה ואילו הילדים האחרים שהתלוננו לא דיברו אמת מאחר שנחקרו תחת לחץ ואיומים. המערערת הודתה שנהגה תעניות דיבור, וששוחחה עם ילדיה בשפת הסימנים או בתכתובות. לבסוף, טענה המערערת, כי היא לא הכתה את ילדיה, וכי גם אביהם לא הכה אותם ולא סייע לה בכך.

 

5.       לקראת סוף פרשת התביעה, ביקשה באת-כוח המערערת כי בית משפט יורה על עריכת בדיקה פסיכיאטרית למרשתה. בית משפט פסק כי חרף העובדה שהבקשה הוגשה בשלב מאוחר של המשפט מוטב לבררה, והורה על קיום בדיקה פסיכיאטרית על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, כמבוקש על-ידי ההגנה. בשלב זה התבקשה החלפת ייצוג על-ידי ההגנה, ועו"ד דחוח שקיבל עליו את הייצוג, הודיע לבית המשפט כי פרשת ההגנה תתמקד בכשירותה של המערערת, הגם שהוסיף לכפור בעצם ביצוע המעשים. ההגנה לא חלקה על יכולתה של המערערת להבחין בין טוב לרע, אך טענה כי הולדת ד', הסובל מפיגור שכלי, גרמה להתפתחות מחלת נפש מן הסוג של הפרעה דלוזיונאלית. בשל מחלה זו, אין ביכולתה של המערערת לסייע סיוע אפקטיבי לסנגור, והיא לא יכלה להימנע מהמעשים המיוחסים לה כלפי ילדיה.

 

6.       המערערת סירבה להעיד במשפט, ועמדה על מתן עדות בהתכתבות מן הטעם שאינה מוכנה להעיד בנוכחות גברים. ההצעות שהועלו, ובכלל זה האפשרות שתמסור את עדותה באמצעות מערכת וידיאו במעגל סגור ("וידאו קונפרנס") נדחו על-ידה. בצד זה, לא קיימה המערערת את ההסכמה שהושגה כי היא תמסור את עדותה מאחורי פרגוד, כך שבית המשפט יוכל להתרשם מתגובותיה ומדרך דיבורה. בית המשפט ציין בהכרעת דינו כי עקב אחרי התנהלותה של המערערת, הגם שהמשיכה להליט את פניה בכיסוי.

 

7.       בית משפט ביקש לברר את הטענות הנוגעות למצבה הנפשי של המערערת, על רקע התשתית העובדתית שהוצגה בבית המשפט, זאת כדי שניתן יהיה לבחון את טענות ההגנה המתייחסות למצבה הנפשי. לצורך זה, פרש בית המשפט יריעה רחבה של כלל העדויות, תוך התייחסות מעמיקה לכל עדות ולכל פרט שהובא בפניו, בהדגישו כי רק על רקע הממצאים העובדתיים ניתן יהיה להבין ולבחון את טענות ההגנה המתייחסות למצב הנפשי של המערערת.

 

8.       מטעמה של המערערת, העיד הפסיכיאטר דוקטור לריה שחוות דעתו (נ/13) הוגשה לבית המשפט. לאחר מכן העידה הדוקטור ב' חנין, מנהלת המחלקה הסגורה בבית חולים איתנים, מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שחוות דעתה (ת/24) וחוות דעת משלימה (ת/25) הוצגו מטעמה. הפסיכיאטר המחוזי חיווה דעתו כי למערערת הפרעת אישיות קשה שאינה עולה כדי מחלת נפש, המתבטאת בחוסר יציבות המאפיין את אורח חייה החל מגיל ההתבגרות. לעומתו, סבר ד"ר לריה כי למן מהתבגרותה, התאפיינו חייה של המערערת ביציבות שאינה מתיישבת עם הפרעת אישיות חמורה, וכי השינוי הדרסטי בהתנהגותה עד כדי פסיכוזה, נעוץ בלידתו של ד' הסובל מלקות שכלית. המחלוקת העיקרית בין מומחי ההגנה לפסיכיאטר המחוזי התמקדה בשאלה האם מחשבותיה של המערערת הן מחשבות שווא (דלוזיות), והאם מתקיים בהן הקריטריון שהן מנותקות מן הסביבה התרבותית שממנה באה המערערת ומנוכרות לה.

 

9.       בית משפט ראה להעדיף את עמדת הפסיכיאטר המחוזי ועדותה של ד"ר חנין מטעמו, שקבעה כי המערערת אינה חולת נפש, שהיא כשרה לעמוד לדין ושהיא אחראית למעשיה, על-פני חוות דעתו ועדותו של ד"ר לריה מטעם המערערת. זאת, עשה בית המשפט לאחר שמיעת עדויות המומחים ובחינה מדוקדקת של חוות דעתם על רקע עדויות הילדים ששמע והמבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים שבאו בפניו, תוך פירוט וניתוח חוות הדעת וגיבוש המסקנות כפי שפורטו. בית המשפט הדגיש כי ד"ר חנין ראיינה את המערערת ישירות, הסתכלה בה במשך למעלה מחודש ימים במהלך אשפוזה, שמרה על עשרות דפי תרשומת שערכה ואפשרה בכך מעקב של בית המשפט אחר עמדותיה ביחס לנושאים שלובנו איתה. בית משפט מצא כי הראיות שהובאו בפניו מתיישבות באופן מלא עם חוות הדעת של ד"ר חנין, כי המערערת אינה נשלטת על-ידי מחשבות שווא וכי התנהלותה משקפת "אדם בעל רצון תקיף קיצוני מאוד ההולך "עד הקצה" ובעל יכולת שליטה עצמית" (עמוד 121 להכרעת-הדין).

בית משפט דחה את טענת ההגנה שלפיה יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר לריה לאור פסק הדין בע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724 (2004) (להלן: פרשת ברוכים), וקבע כי האמור בפסק-הדין מהווה חיזוק לחוות דעתה ועדותה של ד"ר חנין.

 

10.       בית המשפט התרשם שהמערערת הינה אישה מניפולטיבית המצליחה לגייס טענות מטענות שונות כדי להדוף שאלות קשות של החוקרים. עוד התרשם בית המשפט, כי המערערת שיקרה בהכחישה חלק מן המעשים, וניסתה להמעיט מחומרתם של מעשים שאותם בחרה שלא להכחיש. בית משפט מצא כי בכל אלה לא היה כדי לעורר ספק בגרסאות האמינות של ילדיה, ופסק כי בעת ביצוע המעשים היתה המערערת במצב של שליטה מלאה, וכי הסבריה אינם שאובים מתוך עולם פסיכוטי כלשהו אלא מתוך רצון לחמוק מהדין.

 

11.       לסיכום, מצא בית משפט כי חומר הראיות מבסס מעשי התעללות גופנית ונפשית שביצעו המערערת ובעלה, כלפי שבעה מילדיהם. אשר על כן, הרשיע בית משפט את המערערת ואת בעלה בכל שיוחס להם, למעט אירועים מסוימים שחלה עליהם התיישנות, ואירוע נוסף שבו יוחסה למערערת הכאה של בתה, אשר לפי קביעת בית המשפט – לא הוכח מעבר לספק סביר. אשר לגזר הדין, שמע בית משפט ראיות לעונש שכללו עדויות של חמישה מילדיה ותסקיר שירות מבחן לגבי בעלה. אשר למערערת עצמה – החליט בית המשפט שלא להורות על עריכת תסקיר נוכח כך שבא-כוחה העריך שלא תשתף פעולה עם קצינת המבחן. בית משפט שמע בהרחבה את טיעוני הצדדים וגזר עליה עונש כפי שפורט.

 

12.       הערעור שבפנינו מתייחס כאמור הן להכרעת הדין והן לגזר הדין. המאשימה מערערת מנגד על קולת העונש. שמענו טיעונים מפורטים של בא-כוח המערערת, עו"ד א. להמן, שמיקד את טיעונו בשאלת מצבה הנפשי של המערערת, כשירותה לעמוד לדין ואחריותה למעשיה, ובצד זה ערער גם על חומרת העונש. המשיבה מנגד, באמצעות עו"ד ת' פרוש, ביקשה לדחות את הערעור, בציינה כי אין מקום להעלות מחדש בערעור טענות שנטענו בבית משפט קמא הנוגעות לנושאים שבמומחיות. המאשימה בערעור שהוגש מטעמה (ע"פ 10161/09) מבקשת מבית המשפט להחמיר בעונשה של המערערת.

טיעוני הצדדים

13.       הערעור מטעם המערערת מתמקד בשאלת אחריותה הפלילית למעשים שבהם הורשעה, ובטענתה כי המעשים נעשו על רקע של אי שפיות. בא-כוח המערערת טוען כי מרשתו לוקה במחלת נפש, וכי עקב מחלתה, אין היא כשרה לעמוד לדין ולא יכולה הייתה להימנע מביצוע המעשים שבהם הורשעה. לדבריו, מחלת הנפש שממנה סובלת מרשתו מתבטאת בהפרעה דלוזיונאלית מתמידה (סוג גרנדיוזי) שהינה הפרעה פסיכוטית המתבטאת במחשבות שווא שאינן ביזאריות או מהפרעה טורדנית כפייתית מטיפוס פסיכוטי. את טענתו מבסס הוא על חוות דעתו של ד"ר לריה, שבדק את המערערת בכלא שבו היא שוהה בתיווך בת זוגו, ד"ר זליקוביץ', שאף היא פסיכיאטרית. לדברי הסנגור, בית המשפט המחוזי ראה לאמץ את חוות דעתה של ד"ר חנין מטעם הפסיכיאטר המחוזי, ולהעדיפה על-פני חוות דעתו של ד"ר לריה, בעיקר משום שד"ר חנין בחנה את המערערת בהיותה באשפוז במשך חודש ימים, בעוד שמומחה ההגנה לא בחן אותה בהיותה מאושפזת ולא באופן ישיר, אלא באמצעות בת זוגו. לטענת הסנגור, בכך נתפס בית המשפט לכלל טעות, שכן מקורו של פער מעשי זה בעובדה כי בעת אשפוזה של המערערת לא התאפשר להגנה לבדוק אותה, אלא בדרך שבה נבדקה על-ידה. עם זאת, מדגיש הסנגור כי ד"ר לריה קרא את הודעותיה של המערערת במשטרה, את הרישומים שלה, את פרוטוקול בית המשפט ואת תיק הרווחה, וקיבל מתיאורי הילדים תמונת מצב מדויקת ביותר, שכן כלשונו " מי יכול לספר יותר מהילדים על האם".

 

14.       בא-כוח המערערת טוען שלא הוכחה על-ידי המאשימה קיומה של קבוצה הנוהה אחרי המערערת, וכי הדברים שנטענו בהקשר זה מסתמכים אך על גזיר עיתון. לטענתו, אפילו היה מקום לקביעה כי ישנה קבוצה הנוהה אחרי המערערת, הרי שמדובר בקבוצה שולית, שמהווה מושא לגינוי מצד כל הרבנים ומנהיגי הציבור שאליו משתייכת המערערת. מכאן, שאין לראות בדבריה של המערערת, שנעדרים כל עיגון תרבותי או זיקה ליהדות, משום "אמונות המקובלות על אנשים השייכים לאותה תרבות". עוד טוענת ההגנה כי גם בהתקיים קבוצה הנוהה אחר המערערת, אין בכך כדי לסתור מחשבות גדלות בקרבה, כשם שהוכחו במשפט. גם יתר הסממנים של "הפרעה דלוזיונאלית מתמידה" כגון הפרעות ביזאריות והתגברות המחלה והחמרתה בשלהי שנות השלושים לחייה, מצביעים, לטענת הסנגוריה, על קיומה של הפרעה זו אצל המערערת. הסנגור הפנה לדבריה של המערערת בהודעתה במשטרה מיום 5.10.08 (ת/6), בהתייחס למכות שהפליאה בילדיה:

" הקפדתי שלא יכאב מדי כי אחרי הכל אני אוהבת את כולם וגם אם יוצא שאני מכה אחרי כן יש לי צער גדול כי אף אמא לא אוהבת לראות את הילד שלה סובל. במגילת איכה כתוב ידי נשים רחמניות בישלו את ילדיהם רש"י הקדוש מפרש שאותם (כך במקור) אימהות שלא הענישו את הילדים שלהם שירדו מדרך התורה ולא הענישו אותם גרמו יותר מאוחר שבחורבן הבית אותם ילדים נהרגו אז תסכימו איתי שעדיף שילד יקבל מעט מכות ולא ימות."

 

הסנגור מסתייג מדברים אלה, ומסביר שאין כל בסיס בהלכה היהודית להתנהגות המערערת, וכי גם בעדה הקיצונית ביותר לא ניתן למצוא יסוד ל"תיאוריה" שהציגה. לדבריו, אם בתחילה הופיעה אצל המערערת התפיסה הקלאסית של "חוסך שבטו שונא בנו", עם השנים הקצינה התנהגותה וניכרת התדרדרות נפשית בולטת. לשם הדגמה, מציין הסנגור כי לאחרונה הדברים התדרדרו לכדי מצב שמאז חג הפסח האחרון, נמנעת המערערת מלהכניס לפיה דגנים שכן אלה נאפו לפני הפסח; משקל גופה ירד; חולשתה הפיסית אינה מאפשרת לה לכתוב; היא מתקלחת בלילה כשהיא לבושה, וכפועל יוצא היא נמצאת בכלא נווה תרצה בבידוד מלא.

 

15.       הסנגור מוסיף וטוען כי שגה בית משפט המחוזי כשראה לדחות את ההשוואה בין המקרה דנן לבין המקרה שנידון בגדרה של פרשת ברוכים שהוזכרה לעיל. בפרשת ברוכים הסביר הנאשם את החלטתו להצית מכוני עיסוי בתל-אביב, בתפיסתו את עצמו כ"מלך המשיח", כך שהמעשים נעשו במהלך תקשורת שניהל עם "המלאך המגיד" כנציגו של האל. לדבריו, בדומה לפרשת ברוכים, גם בעניינה של המערערת עמדו מחשבות שווא ביסוד מעשיה, ועל-כן יש לשלול את אחריותה הפלילית. עוד משיג הסנגור על כך שבית המשפט סירב לאפשר למערערת למסור את גרסתה בכתב, וגורס כי החלטה זו מנוגדת להוראת סעיף 22(7) לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (להלן: חוק הליכי חקירה והעדה). משכך, ומשלא הובאה במהלך הדיון גרסתה של המערערת, סבור בא-כוחה, כי דינה של הכרעת הדין להתבטל. לחילופין, מבקש הסנגור להפחית את עונשה של המערערת, באין שיקולי מניעה והרתעה במקרה זה, ובהתחשב באישיותה של המערערת, סבלה בבית הסוהר, מצבה המתדרדר והימצאותה בבידוד מוחלט. הסנגור מזכיר כי נפגעי העבירה בפרשה זו הם ילדיה של המערערת, והם המבקשים כי היא תשוב לביתם. בהקשר זה, מציין הסנגור כי המערערת גזרה על עצמה שתיקה וסגפנות, והיא נמנעת מלאכול מזונות שונים, דבר שמחמיר את מצבה. לדבריו, אין לזקוף לחובתה את חוסר שיתוף הפעולה שלה בעת ניהול פרשת ההוכחות, שכן זה נבע ממצבה, ובא לידי ביטוי גם במסגרת החקירה הראשית. נוכח המקובץ, סבור בא-כוח המערערת כי העונש שהושת עליה אינו מעניק משקל הולם לשיקולים שונים, ויש להפחיתו.

 

16.       המשיבה טוענת מצדה כי יש לדחות את הערעור שהגישה המערערת על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ומאידך גיסא –לקבל את ערעורה על קולת העונש. לטענתה, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מושתתת בעיקר על ממצאי עובדה, בין היתר בנוגע למצבה הנפשי של המערערת, וכשירותה לעמוד לדין, ואין בטענות שהועלו כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור בקביעות אלה. לדבריה, הטענות שנטענו בפני הערכאה הדיונית – עניינן בנושאים שבמומחיות, ואין כל עילה להתערבות בית המשפט בהן, או לקבלת חוות דעת מומחה חדשה מטעם ההגנה. בית המשפט פירט בהרחבה מדוע העדיף את חוות דעתה של ד"ר חנין, שראיינה את המערערת במשך למעלה משעה, עקבה מידי יום ובמשך חודש אחר דרך התנהלותה וקיבלה דיווח שוטף מהצוות שטיפל בה, על פני חוות דעתו של ד"ר לריה מטעם ההגנה, שלא ראיין את המערערת בעצמו, אלא באמצעות בת זוגו. לטענתה, אין עילה להתערב בהחלטתו. לדבריה, ד"ר חנין ראתה חשיבות רבה בעובדה שהמערערת מעולם לא הגיעה לאשפוז, ובמבדקים שנערכו לה לא התגלו מחשבות שווא או סימנים פסיכוטיים. התנהגותה ודעותיה של המערערת – קיצוניות ככל שיהיו – אינן מנותקות מן התרבות שממנה באה, אינן פסיכוטיות ומבוססות על מקורות דתיים. עוד מצביעה המדינה על כך שבית משפט לא קיבל את מסקנתו של ד"ר לריה, שלפיה האידיאולוגיה שהתלוותה למעשי האלימות של המערערת ("חוסך שבטו שונא בנו", "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן") הינה מחשבת שווא, שכן מדובר בהשקפה שאינה נחלתה של המערערת לבדה.

 

לטענת המדינה, מהחומר שהוצג בפני בית המשפט עולה כי קיים פער ניכר בין הרושם הראשוני שהמערערת יוצרת בזולת, הנובע מהופעתה החריגה, מלבושה ומשתיקתה הממושכת, לבין הרושם המתקבל אצל מי שמכיר אותה ומתקשר עימה. בית המשפט הסתמך בקביעותיו על עדויות בעלה ועדים נוספים שלא ראו בהתנהגותה דבר מה חריג, התייחסו אליה כאל "צדקת במעלות קדושה", וציינו כי היא פעלה במסגרת התרבות החרדית ואף צברה לעצמה קהל של מעריצות. גם המערערת עצמה, במהלך תקופת אשפוזה, העידה על עצמה שהיא נמצאת במצב נפשי "מצוין", ללא פחדים, חרדות או דיכאונות. לדברי המדינה, המערערת אמנם מודעת להיותה "חריגה", אך גורסת כי אלו "רק דברים שלא מפריעים לאנושות". לגישת המדינה, אפילו היו השקפותיה הדתיות של המערערת בגדר מחשבות שווא – לא התקיים הקשר הסיבתי בינן לבין היעדר יכולת להימנע מביצוע העבירות, וממילא אין במחשבות השווא כדי להצביע על מחלת נפש עם הפרעה דלוזיונאלית, כפי שנטען. לטענתה, תיאוריהם של העדים את המערערת כאישה אינטליגנטית, קוהרנטית ובעלת השקפות דתיות נוקשות וקיצוניות, עולים בקנה אחד עם חוות דעת הגורמים המקצועיים מטעם הפסיכיאטר המחוזי, כמו גם עם תיאורה של באת-כוח המערערת דאז, עו"ד אורנה סבן. אין הצדקה, כך לטענת המדינה, לתת למראה החריג ולהתנהגותה של המערערת להטעות באשר למצבה הנפשי.

 

המדינה מוסיפה ומציינת כי טענה ההגנה שלפיה המחלה התפרצה עם לידת ילדיה התאומים, אינה מתיישבת עם עדות הילדים אשר שללו קשר בין הולדת התאומים לבין הרעה דרמטית במצבה הנפשי של אימם. לטענתה, עניינה של המערערת שונה מהעניין שנדון בפרשת ברוכים, שם הייתה הסכמה בין כל המומחים לכך שהנאשם לוקה במחלת נפש, והשאלה במוקד הדיון הייתה האם קיים קשר סיבתי בין מחלת הנפש למעשים שביצע. באותו מקרה, קיבל בית משפט זה את טענת ההגנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הפסיכוזה לבין המעשים שאותם ביצע הנאשם, בהתחשב בכך שמעשיו תואמים את מחשבת השווא הממוקדת שלו שעל-פיה מוטל עליו לשרוף מקומות טמאים. לגישת המדינה, האמור בפרשת ברוכים מספק נדבך נוסף דווקא להעדפת חוות דעתה ועדותה של ד"ר חנין.

 

17.       אשר לטענת בא-כוח המערערת, כי על בית המשפט היה לאפשר לה להעיד בכתב, משיבה באת-כוח המדינה כי פרקליטה הקודם של המערערת הסתפק בסיכומיו בבקשה כי בית משפט לא יזקוף לחובתה של המערערת את העובדה שלא העידה. בית המשפט קיבל את הבקשה ולא זקף לחובת המערערת את אי העדתה בעל-פה. לטענת המדינה, בא-כוחה החדש של המערערת אינו יכול עתה להעלות את הטענה שנזנחה קודם לכן בסיכומי ההגנה. לגוף העניין, מטעימה המדינה כי בית המשפט הציע למערערת להעיד באמצעות "וידיאו קונפרנס" או מאחורי פרגוד, אך היא סירבה. נוכח זאת, בחר בית המשפט, על-פי שיקול דעתו, שלא להתיר את מתן עדותה של המערערת בדרך שאינה מאפשרת התרשמות ישירה ממנה. בנסיבות אלה, ומשהוגשו כל הודעותיה של המערערת במשטרה, ובכלל זאת הפתקים שרשמה במהלך החקירות ובמהלך אשפוזה, גורסת המדינה כי אין בעובדה שלא מסרה את דברה בכתב, אלא באמצעות פתקים שהוחלפו עם סנגורה, כדי לפגוע בהגנתה.

 

18.       כאמור, המדינה ראתה להגיש ערעור משלה בשאלת העונש. בערעורה, טוענת המדינה כי המערערת (המשיבה בערעור המדינה הנ"ל) הורשעה בהתעללות ובתקיפת ילדיה בנסיבות מחמירות, במהלך תקופה ממושכת. העבירות בוצעו בדרך של הכאת שישה מילדיה, הן בידיה, הן באמצעות חגורה, מקל, מערוך או כבל חשמלי. היא נהגה להעיר את ילדיה על-ידי טפטוף מים עליהם, לגזוז את שיער הבנות בצורה שגרמה להן קרחות ולנעול מחוץ לבית ילד שאיחר לשוב, עד כי נאלץ לישון במחסן. המשיבה נהגה גם להשחית ציוד ספורט שנקנה על-ידי אחד הילדים, גרמה לבידודן החברתי של הבנות ולהפסקת לימודיהן עת הגיעו לכיתה ה'. המשיבה הרבתה בתעניות דיבור שבמהלכן לא דיברה עם ילדיה במשך תקופות ארוכות, הקפידה לכסות את פניה ונהגה מנהגי אבלות ביחס לאחד הילדים שלא הקפיד על שמירת מצוות כראוי. כתוצאה מהעזובה והמצוקה שחוו הילדים, הם ביצעו מעשים קשים האחד כלפי השני. לטענת המדינה, העונש שהושת על המערערת, אינו הולם ואינו משקף במידה ראויה את טיבם של המעשים ותוצאותיהם, ואין בו ביטוי לנזק הנפשי המשמעותי שנגרם לקורבנות. לדידה, בית המשפט נתן משקל מופרז למאפייני אישיותה של המערערת, לעמדתם של הילדים ולהשלכות המאסר עליה. מאידך גיסא, נמנע בית המשפט מלהתייחס לכוח השפעתה של המערערת על ילדיה, לנזק שנגרם לילדים כתוצאה מהמעשים הקשים והנמשכים ולאחריותה של המערערת למצב הקשה שאליו נקלעה. כמו כן, בית המשפט לא נתן משקל לכך שהמערערת לא הביעה חרטה ולא נטלה אחריות על מעשיה, גם לאחר ששמעה את עדותם של ילדיה בבית המשפט. היעדר נכונותה של המערערת לקחת אחריות על מעשיה, מפחית מן הסיכויים כי אמצעים שיקומיים שיינקטו בעניינה יוכתרו בהצלחה, ויש לתת לכך ביטוי בעונש. המדינה מוסיפה כי בית משפט בחר להתייחס רק לחמישה מילדי המערערת שבאו להעיד לזכות אימם וביקשו שלא לגזור עליה עונש מאסר חמור, ונמנע מלתת דעתו לילד ד' שהעיד במהלך פרשת ההוכחות, וביטא כעס כלפי אימו, כמו גם לילדים האחרים שלא ביקשו רחמים על המערערת. המדינה מצביעה על כך שבעוד שהילדים ביקשו שאביהם לא יישלח לריצוי עונשו בכלא, הרי שלגבי אימם ציינו שעונש מאסר ממושך לא יביא לשיקום המשפחה, והביעו עמדתם כי אימם זקוקה לטיפול. לטענת המדינה, לבד משיקולי גמול, ישנו צורך להרחיק את המשיבה מביתה ומילדיה לזמן רב על מנת לאפשר להם להשתקם.

 

19.       בתגובה לערעור המדינה, עותר בא-כוח המערערת שלא להחמיר בעונשה, ומציג פסיקה של בתי המשפט השונים שבגדרה הושתו עונשים שאינם חמורים על מי שהורשע בעבירות התעללות. לדבריו, ילדיה של המערערת הינם בגירים כיום, ולא נשקפת להם כל סכנה מאמם. הסנגור מפנה להסדר הטיעון שניתן בעניין מרקוביץ' (פרשת "האם המרעיבה"), שבמסגרתו ביקשה התביעה להשית על הנאשמת עונש של שלוש שנות מאסר. לטענתו, אין למערערת דבר זולת ילדיה, כך בפרט בנוגע לבן התאום ד'. בהתחשב בכל האמור, חוזר הסנגור על בקשתו להפחית מעונשה של המערערת, ולדחות את ערעור המדינה על עונש.

דיון והכרעה

20.       השאלה שבמוקד הערעור היא שאלת אחריותה הפלילית של המערערת הטוענת כי בשל מחלת הנפש שבה היא לוקה, אין היא כשרה לעמוד לדין ולא היה בידה להימנע מביצוע המעשים שבהם הורשעה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, ובהכרעת דין מפורטת ומנומקת כדבעי קבע לאמור:

"מכלול הראיות שפורטו לעיל אינו מותיר מקום לספק שמא נשלטת הנאשמת על-ידי מחשבת שווא כלשהי, או פועלת בעטייה. הראיות על התנהלותה לאורך השנים, כפי שנתפשה בעיני סביבתה וכפי שנתפשה בעיניה שלה, משקפות אדם בעל רצון תקיף, קיצוני מאוד, ההולך "עד הקצה", ובעל יכולת לשליטה עצמית. איש מן המכירים אותה והמדובר בתקופה ממושכת ביותר, אינו מתאר תופעה של הזיות כאלה ואחרות. לידתו של ד' אינה מאופיינת כאירוע טראומטי, כגורם להתפרקות אישיותה. הנאשמת עצמה שוללת במפגיע באופן רציונלי ביותר את היותה "משיח" או דמות מסוג זה ושוללת מחשבות שווא." (עמוד 121 להכרעת הדין).

 

על רקע האמור, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי המערערת אינה חוסה תחת סייג אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק, הקובע כי:

לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש:
(1)להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו;
או
(2) להימנע מעשיית המעשה.

 

21.       מנוסח ההוראה עולה, כי על מנת לחסות תחת סייג "אי שפיות הדעת" יש לקיים שלושה תנאים: התנאי הראשון הינו כי הנאשם לוקה בכושרו השכלי או במחלה שפגעה ברוחו, ביטוי שאליו התייחסה הפסיקה כאל מחלת נפש (ראו: ע"פ 870/80 לדני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29, 34 (1981); ע"פ 647/85 קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 347, 352 (1987)) התנאי השני עניינו בכך שבשעת המעשה היה הנאשם חסר יכולת של ממש להבין את מהות מעשהו או את הפסול שבו או להימנע מעשיית המעשה. התנאי השלישי דורש קיום קשר סיבתי בין התנאי הראשון לבין התנאי השני, משמע בין המחלה או הליקוי השכלי לבין חוסר היכולת להבין את מהות המעשה או להימנע מעשייתו (ראו: ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 68-69 (2000); פרשת ברוכים; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.07) (להלן: פרשת זלנצקי)).

 

22.       כדי לבחון האם התקיימו התנאים האמורים בענייננו נדרש, כאמור, בית המשפט לעדויות מומחים. בית המשפט העדיף את עדותה של ד"ר א' חנין מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שערכה למערערת הסתכלות בהוראת בית המשפט שניתנה על-פי בקשת הסנגוריה, על פני עדותו של המומחה מטעם ההגנה, ד"ר לריה. בקשת ההגנה להורות על בדיקת המערערת על-ידי הפסיכיאטר המחוזי הובאה בפני בית המשפט בשלב מתקדם של ההליכים, עובר לתחילתה של פרשת ההגנה ולאחר שהפסיכיאטר המחוזי חיווה את דעתו כי המערערת אחראית למעשיה וכשירה לעמוד לדין. משכך, העיד ד"ר לריה תחילה מטעם ההגנה והוגשה חוות דעתו (נ/13). לאחר מכן העידה ד"ר חנין, המשמשת כמנהלת מחלקה סגורה בבית החולים איתנים, מטעם הפסיכיאטר המחוזי, והוגשה חוות דעתה (ת/24). לאחר שנתקבלה חוות הדעת של ד"ר לריה והוא העיד בבית המשפט מטעם ההגנה, הגישה ד"ר חנין חוות דעת משלימה מטעם הפסיכיאטר המחוזי (ת/25).

קביעות המומחים

23.       המומחים לא חלקו ביניהם על יכולתה של המערערת להבחין בין טוב לרע. עם זאת, סבר ד"ר לריה שהמערערת סובלת מהפרעה פסיכוטית, שהיא הפרעה דלוזיונאלית מטיפוס גרנדיוזי, או הפרעה טורדנית כפיתית מטיפוס פסיכוטי (על-פי מדריך האבחנות האמריקאי (DSM-IV-TR)). לטעמו, מאז התבגרותה, התאפיינו חייה של המערערת ביציבות, אך עם לידתו של ד', שהוא אחד מתאומים, הסובל מלקות שכלית, חל שינוי דרסטי בהתנהגותה. התפתחות מצב זה הייתה, לשיטתו, הדרגתית. בתחילה, התמקדה המערערת בניסיון להציל את ד' על-ידי ריפוי טבעי ואמירה של תפילות ומזמורי תהילים. בהמשך, החלה להסתגר ולקיים טקסים שונים, בהאמינה בכוחם של הטקסים למנוע אסונות. מזה 16 שנה, מתנהלת מערכת מאורגנת ושיטתית של טקסים שהינם זרים לקבוצת ההתייחסות התרבותית והדתית של המערערת.

לעומת זאת, חיווה הפסיכיאטר המחוזי דעתו, כי למערערת הפרעת אישיות קשה, שאינה עולה כדי מחלת נפש, המתאפיינת בחוסר יציבות שמוצא ביטוי באורח חייה החל מגיל ההתבגרות ועד היום. הפסיכיאטר המחוזי קבע כי המערערת היא "בעלת הפרעת אישיות קשה, אינה לוקה במחלת נפש ולא נמצאת במצב פסיכוטי או דיכאוני". לפי עמדתו, המערערת מבינה את ההליכים המשפטיים ומסוגלת לסייע לעורך-דינה בניהול הגנתה, ומשכך סבר כי היא אחראית למעשיה ויכולה לעמוד לדין.

המחלוקת העיקרית בין המומחים התמקדה בשאלה האם מחשבותיה של המערערת הינן מחשבות שווא, במיוחד בכל שנוגע בקריטריון המהותי להגדרת מחשבות ככאלה, הדורש כי המחשבות תהיינה מנותקות מהסביבה התרבותית שממנה באה המערערת ומנוכרות לה. ד"ר לריה סבר שהנאשמת אכן סובלת מהפרעה דלוזיונאלית. הפסיכיאטר המחוזי שלל כאמור מחשבות שווא, נוכח העובדה שלא נצפו התקפים פסיכוטיים לאורך כל תקופת אשפוזה בהסתכלות. גם המבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים שנערכו למערערת לא הצביעו על עדות לקיום מצב פסיכוטי. בתגובה לחוות דעתו של ד"ר לריה, הוגשה חוות דעת משלימה של ד"ר חנין (ת/25) החולקת על קביעתו כי המערערת סובלת מהפרעה דלוזיונאלית, המבוססת על קיום דלוזיות מסוגים מסוימים כגון: רדיפה, קנאה, וגדלות, בקובעו כי לא נמצאו אצל המערערת תכנים כאלה. לפי עמדתה של ד"ר חנין, את מחשבותיה של המערערת יש להגדיר כמחשבות עם "ערך יתר" שאינן- "As patently unbelievable as delusions" . לדברי ד"ר חנין, יש בידה מידע שלפיו במקום מגוריה של המערערת קיימת קבוצת נשים הנוהגת בצורה דומה לזו שלה, ואף התפרסמו על כך ידיעות בעיתונות (עיתון "הארץ", מיום 11.3.09). ד''ר חנין חותמת דבריה בכך שהמידע על אופייה והתנהגותה של המערערת תומך בהבחנה של הפרעת אישיות.

 

24.       כאמור, בית המשפט שמע את עדותם של שני המומחים, הן בחקירה ראשית, הן בחקירותיהם הנגדיות, ופירט את התרשמותו בהרחבה בהכרעת הדין. בית המשפט העדיף את חוות דעתה של ד"ר חנין על פני זו של ד"ר לריה שלפיה המערערת לוקה בהפרעת אישיות קשה, אך אינה חולת נפש, היא אחראית למעשיה וכשירה לעמוד לדין:

"כפי שכבר הבהרתי ונימקתי, אני מעדיפה ללא ספק את חוות דעתה של ד"ר חנין על-פני זו של ד"ר לריה והייתי נכונה להשתית על יסודה, כשלעצמה, קביעה ברורה, כי הנאשמת אינה סובלת ממחלת נפש. הראיות שפורטו בפרק זה מתיישבות באופן מלא עם חוות הדעת של ד"ר חנין ומלמדות בדרך אחרת כי זו המסקנה המתחייבת." (עמוד 121 להכרעת הדין).

 

קביעתו של בית המשפט היא בעלת נפקות הן לעניין אחריותה הפלילית של המערערת, הן לכשירותה לעמוד לדין, שכן מקביעות אלה עולה כי לא מתקיימים התנאים המצטברים לצורך תחולת הפטור לאחריות פלילית או לצורך קביעה שהמערערת אינה כשירה לעמוד לדין. בית המשפט בחן את עדויות המומחים על רקע עדויות הילדים והראיות שהיו בפניו, ובכלל זה את התנהגות המערערת ותגובותיה בחקירות ובבדיקות שנערכו לה, וביסס מסקנותיו על בסיס התשתית הראיתית והממצאים העובדתיים שגיבש.

 

25.       ככלל, אין דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, שבהם מוצאת ערכאת הערעור כי הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות העולות מחומר הראיות, או לא ייחסה משקל במסגרת שיקוליה בהערכת העדות לגורמים רלבנטיים (ראו למשל: ע"פ 8013/04 בלאוסוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.9.05); ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20 (1995)).

 

שלושה טעמים עומדים ביסודה של הלכה זו: הטעם הראשון הוא השליטה והבקיאות שיש לערכאה הדיונית בחומר הראיות על כל דקויותיו; הטעם השני מקורו ביתרון שממנו נהנית הערכאה הדיונית, שראתה את העדים, שמעה אותם והתרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי; הטעם השלישי הוא הניסיון השיפוטי של שופטי הערכאה הדיונית בהערכת מהימנותם של עדים, כמי שנדרשים לשאלות של מתן אמון כעניין של יום ביומו (ראו: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004); פרשת זלנצקי, וההפניות שם בפסקה 10; ראו גם: מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות עדים" הפרקליט לה 407 (1983)).

 

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בשאלות מקצועיות ובעדויות מומחים שהגישו את חוות דעתם לבית המשפט ונחקרו במשך שעות, ולעתים אף ימים, על דוכן העדים לגבי עמדתם. לבית המשפט מתאפשרת הסתכלות על דרך בחינת החומר המקצועי, וכן התרשמות ישירה מהמומחים, התייחסותם להיבטים השונים של הסוגיה שבפניהם, אופן בדיקתם והדרך שבה גיבשו מסקנותיהם. לפיכך, מקום שבו בחרה הערכאה הדיונית לבכר חוות דעת מומחה אחת על פני האחרת, בשאלות מקצועיות או בשאלות שברפואה, תימנע בדרך-כלל ערכאת הערעור מלהתערב בהכרעתה (ראו, לדוגמה, ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 30 (2001); ע"א 10776/06 בראון נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 30.9.09) והאסמכתאות שם; ע"א 6540/05 סולל בונה נ' אברמוביץ' (לא פורסם, 1.12.08) (להלן: פרשת סולל בונה); ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (לא פורסם, 28.11.07); ע"א 2412/06 פלוני נ' עיריית טירת הכרמל (לא פורסם, 20.1.09) ע"פ 7492/07 חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2009)).

26.       עיון בפרוטוקול הדיונים, המשקף את מהלך חקירתם של המומחים, ד"ר לריה וד"ר חנין, ובחינת הכרעת הדין המפורטת של בית המשפט המחוזי, מלמדים שלא הייתה נקודה שלא נתבררה או שלא לובנה במהלך החקירות ובדיונים על-ידי הצדדים, לא הייתה "אבן שלא נהפכה" ולא היה נושא שלא נשקל על-ידי בית המשפט. כל מסקנה שנתגבשה - היה זה לאחר חקירה, דיון ובירור מעמיק. לאחר בחינת החומר כולו ושמיעת טיעוני הצדדים בכתב ובעל-פה, שוכנעתי שאין עילה להתערבותנו בקביעותיו המבוססות של בית המשפט ובמסקנותיו המנומקות בכל הנוגע לעדויות המומחים ולמצבה של המערערת. אתייחס לכמה מן הנקודות העיקריות שהועלו בפסק-דינו של בית המשפט ובטיעוני הצדדים, ואנמק את עמדתי.

(1) מהלך הבדיקה והאבחון

27.       חוות דעתה של ד"ר חנין ניתנה לאחר הסתכלות במערערת שקיימה המומחית במשך למעלה מחודש, שבהלכו הייתה המערערת מאושפזת במחלקה סגורה בבית חולים איתנים המנוהל על-ידה. עם קבלתה למחלקה הסגורה וכן במהלך תקופת האשפוז, נבדקה המערערת על-ידי מספר רופאים, כאשר ד"ר חנין עוקבת באופן שוטף אחרי התנהגותה. במחלקה גם נאסף מידע אנמנסטי על המערערת שמקורו בשיחות עם אימה ואחותה ובפגישות שנערכו עם בעלה. במהלך שהותה של המערערת במחלקה, לא התגלו הפרעות בהלך החשיבה שלה, לא זוהו מחשבות שווא ולא נצפו סימנים פסיכוטיים אחרים. בעת קבלתה לאשפוז, התרשמה הרופאה התורנית כי תשובותיה של המערערת ענייניות וקוהרנטיות, ושללה מחשבות ביזאריות, אם כי ציינה שעמדותיה הדתיות קיצוניות וחריגות. גם המבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים שנערכו למערערת לא הצביעו על עדות לקיום מצב פסיכוטי כלשהו. חיזוק רב משמעות לכך נמצא בדברים של המערערת עצמה במהלך תקופת אשפוזה שאמרה: "אני במצב נפשי מצוין אין לי לא פחדים ולא חרדות ולא דיכאונות, אומנם אני חריגה בכל מיני עניינים אבל זה רק דברים שלא מפריעים לאנושות"..."היום כבר יש הרבה נשים שלבושות כך כבר מונים למעלה ממאה נשים שהולכות כך" (ת/29). מנגד, ד"ר לריה בדק את המערערת בבית הכלא במשך כשלוש שעות בלבד באמצעות בת זוגו, ד"ר זליקוביץ', שאף היא פסיכיאטרית, והיא שראיינה את המערערת בעוד שד"ר לריה עמד מאחורי הדלת. בפני ד"ר לריה הונחו המסמכים המפורטים בחוות דעתו ובהם כתב אישום, תגובת המערערת לכתב האישום, הודעותיה במשטרה, דפים בכתב ידה של המערערת, פרוטוקול עדותם של הילדים: א', ח', ו-ש', עדותה של החוקרת נושרי ומסמכים מתיק הרווחה שעל-פיהם גיבש את מסקנותיו.

 

28.       בית המשפט קמא ראה להעניק משקל לעובדה שד''ר לריה לא בדק את המערערת ולא היה לו קשר ישיר עימה, ולכך שהבדיקה שנערכה באמצעות בת זוגו ארכה זמן קצר יחסית להסתכלות הנמשכת של הפסיכיאטר המחוזי. בדין עשה כן. לכך יש להוסיף את העובדה שד''ר לריה לא ערך תרשומת בנוגע לשאלות שהוצגו למערערת, ולא שמר את תשובותיה שניתנו בכתב – ומשכך לא ניתן היה לעקוב אחר תוכן הריאיון שקוים עימה. מתשובותיו של ד"ר לריה בבית המשפט, הסתבר שהמערערת גם לא נשאלה ביחס למעשי האלימות החריגים שביצעה כלפי ילדיה. ברי, אפוא, שהבדיקה והמעקב שערכה ד''ר חנין במשך תקופה ארוכה אחרי המערערת מאפשרים התרשמות מעמיקה, לאורך זמן, המעניקה בתורה לבית המשפט פרספקטיבה מדויקת יותר שעל-פיה ניתן לגבש ממצאים ומסקנות.

 

29.       העובדות כפי שהוצגו בפני הערכאה הדיונית מובילות, לדעתי, למסקנה כי בידיה של ד''ר חנין וצוותה היו כלים אפקטיביים וממשיים יותר מאלה של ד"ר לריה לבחינת מצבה של המערערת. כלים אלה אפשרו לד"ר חנין מעקב, הסתכלות וגיבוש מסקנות מדויקות שעליהם ראה בית המשפט, בצדק, לסמוך.

(2) לידת התאומים - קו השבר

30.       על בסיס הבדיקה והחומר שבפניו, הגיע ד"ר לריה למסקנה כי לידת ד' שהוא אחד מהתאומים ופגוע שכלית, הייתה קו שבר ברור בחייה של המערערת שהפכה מאם חרדית המתפקדת בקהילתה, לאדם קיצוני מאוד מן הבחינה הדתית, עד כי הלכותיה נתפס כזרים לחלוטין ביחס למקובל בקהילתה. התפתחות מצב זה הייתה, לשיטתו, הדרגתית: בתחילה, התמקדה המערערת בחשיבה ובמעשים שמטרתם להציל את ד', על- ידי ריפוי טבעי ואמירה של תפילות ומזמורי תהילים. ואולם, כפי שמתאר ד"ר לריה, בחלוף הזמן, התפתחו הדברים לכך שהמערערת –

"החלה מסתגרת בהדרגה בעולם-טקסי, אידיוסינקראטי, הנע בין שני-קטבים תמטיים: מצד אחד כוחם של הטקסים לרפא את בנה הפגוע ומצד שני כוחם של הטקסים למנוע אסונות (למשל: פיגוע בבית שמש ומחלות). מזה כ-16 שנה זוהי מערכת מאורגנת ושיטתית, של מחשבות ושל טקסים שאומנם אינם ביזאריים אך על פי כל אמת מידה הם זרים לקבוצת ההתייחסות התרבותית דתית שלה וכך גם עלה מבירור עם מי שבקיאים בנושא זה (מסמכים 4,5)."

 

31.       לטעמי, בדין שלל בית המשפט את מסקנתו של ד''ר לריה שלפיה מחלתה של המערערת התפרצה בעקבות לידת התאומים, שכן מסקנה זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות בתיק ועם עדויות הילדים, שמהן עולה כי מעשי האלימות והתעללות החלו שנים רבות לפני לידת התאומים. מבין ילדיה של המערערת, היה מי שסיפר שהמכות החלו בהיותו בגיל ארבע-חמש, דהיינו 12 שנים לפני הולדת התאומים, והיו ששללו קשר בין הולדת התאומים להרעה משמעותית במצבה של האם. תעניות הדיבור שלה, אף הן לא נקשרו להולדתו של ד', והחלו רק כארבע שנים לאחר מכן. ד''ר לריה ניסה להסביר את מעשי האלימות וההתעללות שאירעו בטרם לידת התאומים באבחנה של הפרעה טורדנית כפייתית אצל המערערת. עם זאת, הסכים המומחה כי אין זו הסיבה שבעטייה אין המערערת יכולה לשלוט במעשיה. הוא גם הסכים שדבריה של המערערת כי נהגה להכות את הילדים רק לאחר שנרגעה שוללים גם הם אבחנה זו. לא ניתן, אפוא, לקבל את הסברו של ד''ר לריה, כי הפרעה טורדנית כפייתית קודם ללידת התאומים קיבלה לאחר הלידה מימדים פסיכוטיים, והשתלבה בהפרעה דלוזיונאלית שהתפתחה אצלה במקביל, עד ששתי האבחנות הפכו לאחת. לכך יש להוסיף, כי ד"ר לריה הסכים בחקירתו שהסברים שנתנה המערערת למעשיה אינם עולים בקנה אחד עם מחשבות שווא ואינם מתאימים להפרה טורדנית פסיכוטית. ד"ר לריה אמנם אמר דברים אלה בכל הנוגע ליכולתה של המערערת לעמוד לדין, ואולם הוא ציין שכלל לא בדק אם המערערת שוחחה עם באי כוחה, והוסיף ששאלת כשירותה של המערערת לעמוד לדין אינה מצויה בתחום מומחיותו.

 

32.       מהחומר שהוצג, ניתן להשתכנע כי לידת התאומים והיותו של הבן ד' פגוע שכלית, לא שימשו גורם למצבה הנפשי של המערערת ולאלימות שנקטה כלפי ילדיה, שכן הוכח שהאלימות וההתעללות החלו עוד זמן רב קודם לכן. ראוי להזכיר בהקשר זה גם את דבריה של ד"ר חנין שגרסה כי אם אכן הביאה הלידה לתהליך פסיכוטי, הרי שבמהלך 16 השנים מאז לידתו של ד', צריכים היו להתגלות סדקים באישיותה של המערערת, הפרעות בחשיבה והזיות. ואמנם, אין זה מתקבל על הדעת שתקופה כה ארוכה של מחלת נפש, כפי שנטען שקיימת אצל המערערת, הייתה עוברת ללא כל אשפוזים פסיכיאטריים.

(3) מחשבות השווא

33.       ד"ר לריה מצא כי במערערת מתקיימים כל הקריטריונים הנדרשים על-מנת לאבחן את מחשבותיה כמחשבות שווא. לעמדתו, מחשבותיה של המערערת אינן ניתנות לערעור בדרכי היגיון, ואמונתה ומנהגיה הדתיים עומדים בסתירה לרקע ולסביבה התרבותיים שמהם היא באה. לתמיכה במסקנתו שהמערערת סובלת ממחלת נפש, הביא ד"ר לריה את התייחסותה של המערערת לפסוק ממגילת איכה האומר "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" (איכה ד', י'). לדברי המומחה, את ההסברים הדתיים שסיפקה למעשיה יש לייחס לחלק הדלוזיונאלי שבאישיותה, ולראות בהם מחשבות שווא המונעות מן המערערת להימנע ממעשיה הפליליים.

 

בחוות דעתה המשלימה של ד"ר חנין, שניתנה בתגובה לחוות הדעת של ד"ר לריה, היא חלקה על קביעתו שלפיה המערערת סובלת מהפרעה דלוזיונאלית וסברה שיש להגדיר את מחשבותיה כמחשבות עם "ערך יתר". היא הבהירה כי דלוזיות מוגדרות כאמונות כוזבות ונוקשות אשר אינן מקובלות על אנשים המשתייכים לאותה תרבות בעוד שעל-פי המידע המצוי בידיה, יש קבוצות נשים הנוהגות בצורה דומה. לדברי ד"ר חנין, ההפרעה האובססיבית הקומפולסיבית שעליה עמד ד"ר לריה, כוללת אמנם סימנים אובססיביים היכולים לאפיין אדם עם ארגון אישיות גבולית, אך אין מדובר במחלה פסיכוטית המונעת כשרות משפטית בכל מובן שהוא.

ד"ר לריה גורס מצדו כי אפילו תאומץ עמדתה של ד"ר חנין כי מחשבותיה של המערערת, הינן מחשבות עם "ערך יתר", הרי שגם כך מדובר במחשבות שאך כפסע בינן לבין מחשבות שווא של ממש, ועל-פי רוב הן מבשרות על התפרצות של פסיכוזה, המוגדרת בספרות הפסיכיאטרית הקנונית, כקשורה לחולי נפשי. לדידו, הממצא הרפואי של עמיתיו, מצביע על אינטנסיביות, נוקשות והתמדה שראוי להם התואר מחשבות שווא.

 

34.       הלך נפשה של המערערת כשהייתה מכה את ילדיה תואר על-ידי הבת ר' כמצב רוח "רגיל" של האם. לדבריה, היא לא הייתה נכנסת להתקף אמוק ולא הייתה עצבנית. היא הייתה מתחילה לזמזם לעצמה ניגון, וזה היה מסמן עבור הילדים שהם עתידים "לחטוף מכות". א' העיד כי אימו הייתה נוהגת לקצוב את העונש באמצעות מד דיגיטילי (טיימר). תיאורים אלה, שאותם כינה בית המשפט "מצמררים", מעידים על קור רוח ושליטה עצמית של המערערת, בעת שהחליטה להעניש את ילדיה ענישה פיזית. רובם של הילדים העידו כי המערערת לא הכתה את ה' ו-י', דבר שמעיד אף הוא על שליטה עצמית מלאה.

 

הוסף לכך את הסבריה של המערערת באשר למכות שנתנה, תשובותיה המתחמקות, הטלת הדופי בסיפורם של הילדים, וניסיונותיה להמעיט מחומרת מעשים, ותמצא כי כל אלה אינם מתיישבים עם התזה שהציג ד"ר לריה בחוות דעתו. מחלת נפש מסוג הפרעה דלוזיונאלית לא היתה מאפשרת למערערת שליטה במעשיה במשך שנים רבות מאז הולדתו של ד' ועד היום. מכל המקובץ עולה, כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי אין בהסברים שניתנו על-ידי המערערת ובטענות שנטענו על-ידה כדי ללמד על מחשבות שווא.

 

35.       המסקנה המתבקשת הינה, כי לא היה בסיס ממשי בחומר שהיה בפני ד"ר לריה – לרבות בהתנהגותה של המערערת ובדברים שאמרה – לקבוע שהמערערת סובלת ממחשבות שווא. בית המשפט אימץ את עמדת הפסיכיאטר המחוזי שדבריה של המערערת דרים בכפיפה אחת עם התמה הדתית של קבוצות הנשים המשתייכות לתרבות ולתתי קבוצות הנתפשות כקיצוניות ויוצאות דופן. גם אם היינו מגיעים למסקנה, כפי שטוען הסניגור, שהדברים לא הוכחו, עדיין סבורה אני שאין בכך לשלול את הקביעה שלא נמצא בסיס למסקנה בדבר מחשבות שווא, וכי דרך "החינוך" הפסולה והאלימות שבה נקטה, ינקה מאמונה דתית ונשענה על ציטוטי פסוקים, גם אם פרשנותם היתה מוטעית.

(4) התמה הדתית

36.       כאמור, ד"ר לריה הגיע למסקנה שלידת התאומים גרמה למהפכה הדרגתית בחייה של המערערת, שהפכה מאם מתפקדת כאישה חרדית, לקיצונית מהבחינה הדתית, עד כי נתפסה כזרה לחלוטין למקובל בקהילתה. כאמור, בתחילה, ניסתה המערעת להציל את ד' על-ידי ריפוי טבעי ואמירה של תפילות ומזמורי תהילים, שהתפתחו לכדי הסתגרות בעולם טקסי, אידיוסינקראטי, הנע בין שני-קטבים תמטיים כאשר מצד אחד בכוחם לרפא את בנה הפגוע, ומצד שני למנוע אסונות. מחשבות אלה והטקסים הביזאריים שנוהלו, הינם, לדעתו של ד"ר לריה, זרים לקבוצת ההתייחסות התרבותית-דתית של המערערת ושל הקהילה שבתוכה היא חיה. ד"ר לריה הסכים שקיים חוג של מאות נשים הנוהות אחרי המערערת, אם כי לא היה מוכן לקבל שיש בכך לשלול את ניתוקה מן הסביבה התרבותית שאליה היא משתייכת, כפי שגם טען בא כוחה של המערערת, והציג מכתבים של רבנים שלפיהם התנהגותה, כיסוי הפנים ותעניות הדבור – אין להם מקור בהלכה (כך הרב י. סילמאן והרב י. נסים קרליץ).

 

37.       מנגד, סברה ד"ר חנין כי ביסוד מעשי האלימות וההתעללות המיוחסים למערערת עומדת מה שהיא רואה באופן סובייקטיבי כאמונה דתית. לדידה, העובדה שהמערערת מאמינה שאם לא תכה את ילדיה הם ימותו, ושתפילותיה יסייעו ל-ד' או ימנעו אסונות, אינה מחשבת שווא. מחשבותיה מתייחסות לפרשנותה את הדת, וזהו גם מקור הקיצוניות בלבושה. לטעמה של ד"ר חנין, המחשבות אמנם מוטעות, אבל אינן פסיכוטיות, הגם שהן נוקשות, בלתי ניתנות לערעור ונמשכות על-פני שנים רבות. ד"ר חנין תיארה את המערערת כמי שאינה זרה לתרבות שאליה היא משתייכת. לדבריה, אומנם אין המערערת משתייכת לזרם המרכזי של התרבות החרדית, אולם גם כאן מוכרות תת-קבוצות הנתפשות כיוצאות דופן. גם אם התנהגותה ומעשיה של המערערת חריגים לתרבות שאליה היא משתייכת, אין הם יוצאים מגדרה של תרבות זו, הם שייכים אליה ונובעים ממנה. בקביעתה זו הסתמכה ד"ר חנין, בין היתר, על אזכור עיתונאי של התופעה, הכולל תמונות של נשים המתלבשות כמו המערערת; על הקהילה שהמערערת מופיעה בפניה ומרצה לה; וכן על שיחה עם אחד מעובדי בית החולים המתגורר בסמיכות למקום מגוריה של המערערת, שסיפר על קבוצת נשים כזו. בהתייחס לאמירות שונות מצד המערערת, שמהן עולה כי ההסבר למכות מבחינתה, אינו נעוץ במה שהוא מכנה תמה דתית, הבהיר ד"ר לריה, כי אדם מסוגה של המערערת עשוי לבצע מעשים שאינם קשורים למחלתו, אך עם זאת ברור שחלק מהמעשים נובע מן המחלה.

 

38.       ממארג הראיות בפי בית המשפט המחוזי הסתבר שאנשים שונים שהכירו את המערערת וראשון להם בעלה, העידו כי לא ראו בה דמות חריגה, וסיפרו שהיא פעלה במסגרת התרבות החרדית ואף צברה לעצמה קהל מעריצות. כך, העיד בעלה של המערערת, כי ראה באיסורים שגזרה על עצמה "התעלות ועלייה בקדושה" שאינה מנותקת מהקשרה התרבותי, והדגיש שמעולם לא פנו אליו רבנים מהישיבה בטענה שמעשיה של המערערת מנוגדים להלכה. הוא הוסיף שהמערערת נהגה להעביר שיעורים לקהל נשים בביתם ובבתים אחרים, וכך גם העיד שכנה של המערערת, שציין שאשתו רואה בה אישה צדיקה. בית המשפט המחוזי גם התייחס לפתקים שהעבירה המערערת לבא-כוחה במהלך הדיונים, וציין כי מדובר בתכנים המתייחסים ל"כוחה של אמונה", לקשר שבין חטא לבין עונש, שבין מעשה טוב לשכר, ושבין ערכי צניעות ומסירות ללימוד תורה. בית המשפט הדגיש כי תכנים אלה נטועים עמוק בקהילה שממנה באה המערערת, ושאליה היא מתייחסת, וקבע כי קשה לראות בהם תכנים התלושים מאותה מציאות וזרים לה.

 

39.       בדין טוענת המדינה כי קיים פער ניכר בין הרושם הראשוני שיוצרת המערערת בזולת בהתחשב בהופעתה החריגה, לבין הרושם המתקבל אצל אלו שמכירים אותה ומתקשרים עימה. האחרונים רואים בה אישה אינטליגנטית, כריזמטית, בעלת השקפות דתיות קיצוניות ועקרונות שהיא מאמינה בהם. יש ליתן עדיפות לעדויותיהם של אלה החיים במחיצתה ורואים את התנהלותה לאורך זמן, על פני התרשמות רגעית או עיתית שמקורה בסממנים חיצוניים של לבוש או התנהגות.

 

40.       לאור כל האמור לעיל, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את טענת בא-כוח המערערת, כי אמונותיה הדתיות הן מחשבות שווא המנותקות מסביבתה התרבותית. בית המשפט התבסס על חוות דעתה של ד"ר חנין שאותה אימץ, כפי שמתבקש היה לעשות בהתחשב בתוכנה, פרטיה ובמיוחד הגיונה הפנימי שעליה נשען גם ההיגיון החיצוני. עוד יש להזכיר את חומר הראיות שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, התומך בקביעות אלה. המסקנה המתבקשת היא כי ביסוד מעשיה של המערערת עומדות אמונות דתיות קיצוניות שאינן פסיכוטיות, המבוססות על מקורות דתיים. המערערת אינה פועלת במנותק מהתרבות שממנה באה או מקבוצה תרבותית קיצונית שבחלקה גם נוהה אחריה. גם אם אמונתה אינה מקובלת על-ידי הזרם העיקרי בקהילתה, עדיין אין בכך כדי להוביל למסקנה שמדובר במחשבות שווא, ואין בכך כדי להביא לקביעה שקיימת פגיעה בכושר השיפוט של המערערת או בתפישתה את המציאות.

לא הוכחו, אפוא, מחשבות שווא, ולא הוכח קשר בינן לבין העבירות שבוצעו על-ידי המערערת.

 

41.       למעלה מן הצורך, וכפי שגם ציין בית המשפט המחוזי, אוסיף כי אפילו היו השקפותיה הדתיות של המערערת בגדר מחשבות שווא, לא הוכח הקשר הסיבתי בינן לבין ביצוע העבירות, ובינן לבין היעדר יכולת להימנע מביצוע העבירות. כאמור, ילדיה של המערערת לא קשרו בין האלימות לבין תכנים דתיים כלשהם. ההתעללות והאלימות של המערערת באה בתגובה לאי ביצוע מטלות בבית, לאכילת ממתקים, לבישת בגדי ספורט, איחורים לשוב הביתה, הרטבה במיטה וכדומה. גם המערערת לא קשרה בין מעשיה לבין תכנים דתיים, ובית המשפט קבע כי גרסתה בחקירתה אינה עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של ד"ר לריה, שהסביר כי ההפרעה דלוזיונאלית שממנה סבלה, שללה ממנה את היכולת להימנע מביצוע העבירות. בחקירותיה במשטרה נמנעה המערערת מלקשור את מעשיה להשקפה דתית, אלא הכחישה חלק מהמעשים, הפחיתה מחומרתם של מעשים אחרים, וניסתה לתת למעשיה הסברים תמימים ללא קשר לתכנים דתיים. כך לדוגמא הסבירה, כי "אולי אמרתי לאחד הילדים לשים על יש' גפרור כי פחדתי שכל הבית יעלה באש למרות שאני לא זוכרת את זה"... "או לפעמים נתתי מכות בחגורה...כמו שכתוב לנו בתורה הקדושה "חוסך שבטו שונא בנו" ולכן הקפדתי שאלו יהיו מכות חינוכיות ולא השארת סימנים וגם הקפדתי שלא יכאב מידי..." (ת/6).

פרשת ברוכים

42.       בא-כוח המערערת השיג על קביעת בית המשפט כי בתכני החשיבה של המערערת "אין כל תוכן ביזארי או הזוי", וביקש לשכנע כי תעניות הדיבור הממושכות, כיסויה מכף רגל ועד ראש, גזירת שערות לילדים ופעולות קפריזיות לא צפויות – כל אלה אין בהן אלא תוכן ביזארי הזוי שמקורו בהפרעה דלוזיונאלית, בדומה לקביעת בית המשפט בפרשת ברוכים. לדבריו, גם בפרשת ברוכים נעשו פעולות מכוח ציווי דתי, וגם באותו מקרה היו קבוצות דתיות שהיו עשויות לתמוך באותן פעולות, אלא שבית משפט זה דחה את הטענה שהמעשים נעשו מתוך שיקולים אידיאולוגיים, והדגיש את החלק הדלוזיונאלי באישיותו של המערער. בית המשפט המחוזי בענייננו דחה את טענת בא-כוח המערערת בהקשר זה, וקבע כי פרשת ברוכים מהווה נדבך נוסף להעדפת חוות דעתה ועדותה של ד"ר חנין. לשם בירור הסוגיה, אביא בקצרה את פרטיה של פרשת ברוכים.

 

43.       יריב ברוכים הועמד לדין בגין הצתות של מכוני עיסוי שבוצעו על-ידו במסגרת החלטתו למגר את תופעת הזנות בתל-אביב. בית המשפט המחוזי דחה את טענת אי השפיות שלה טען, והרשיעו בעבירות הצתה, קשירת קשר לביצוע פשע, רצח אגב ביצוע העבירה והיזק בזדון. בית משפט זה מפי השופט ת' אור, שאליו הצטרפו השופטת מ' נאור והשופטת א' חיות, קיבל את הערעור, וקבע כי למערער עומדת הגנת אי שפיות הדעת הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין. השופט אור הדגיש בפסק-דינו כי מוסכם היה על כל המומחים הפסיכיאטרים שברוכים היה חולה נפש בעת האירועים ובמשך תקופה של שנים קודם לכן, וכי הפסיכוזה שלקה בה קשורה במחשבות שווא. הערכת המומחים הייתה כי הוא סובל מ- Delusional Disorder שהינה "הפרעה פסיכיאטרית מאז'ורית" השייכת לתחום פסיכוזה, שבה הסימפטום הדומיננטי הוא של מחשבות שווא, שבמהלכה אין פגיעה משמעותית באישיות ובתפקוד. לפי קביעת בית המשפט, מדובר במחלת נפש על-פי מובנה המשפטי. באשר למחשבות השווא, קבע בית המשפט כי "זוהי מחשבה לא מציאותית שאינה מקובלת על החברה או התרבות שהאדם שייך לה, עוצמתה היא גבוהה והיא מרכזית בעולמו של אותו אדם, ולא ניתן להפריכה על-ידי שכנוע". על מחשבות השווא של המערער למד בית המשפט מכלל הראיות שהוצגו. בשל מחלת הנפש תפש עצמו המערער כ"מלך המשיח" וניהל, לדבריו, תקשורת עם האל, דרך ה"מלאך המגיד", דמות שיצר לעצמו בתוך נפשו החולה. במסגרת תקשורת זו, דן ברוכים עם המלאך המגיד בהצתת מכוני הליווי במטרה לגרש את הטומאה וליצור מהומה ציבורית שתביא להמלכתו כמלך על ישראל. המערער דיבר על אפשרות זו כדבר מציאותי, בלשון קולחת, והרופאים לא הצליחו לשכנעו כי הוא אינו המשיח. שני המומחים הרפואיים קיבלו כנתון שמחשבות אלה מקננות אצלו מזה שנים. בית המשפט מצא שברוכים ראה עצמו כתוצאה ממחלתו כמי שמקבל הוראות שאותן הוא חייב למלא גם אם כרוכות הן בהרג בני אדם, לרבות הקרובים לו ביותר, וקבע כי למחלת הנפש של המערער הייתה השפעה על מעשיו הפליליים.

 

בית המשפט הגיע למסקנה כי מעשיו של המערער בהצתת מכוני העיסוי תואמים את מחשבת השווא הממוקדת שלו, שעל-פיה מוטל עליו לשרוף מקומות טמאים אלה. עצם ההתאמה בין מה שנאמר לו בשיחתו עם המגיד ("לשרוף") לבין מה שעשה בפועל, מלמדת על קיומו של קשר כזה. מתוך הפתקים שנתפסו בחקירה המתעדים את "שיחותיו עם המגיד", למד בית המשפט שבמסגרת המלחמה בטומאה "הוטל" על ברוכים לשרוף כמה שיותר, תוך הבטחה שהוא לא ייתפס על מעשיו אלה. מן הפתקים עלה כי מחשבות השווא והשיחות התקיימו במהלך תקופת ההצתות. בית המשפט קבע במקרהו של ברוכים שלא הוכח שקיימים בחשיבתו מניעים אידיאולוגיים שאינם קשורים לעולם הפסיכוטי, דהיינו שלא נמצאה מערכת חשיבה אידיאולוגית או אישיותית שעל-פיה פעל ללא קשר לתכני הפסיכוזה שממנה סבל.

 

44.       בית המשפט המחוזי בענייננו איבחן ובצדק, את עניינו של ברוכים מהמקרה שלפנינו. ראשית, בפרשת ברוכים לא הייתה מחלוקת בין המומחים שהמערער הינו חולה נפש, ובמהלך ההסתכלות נצפו הפרעות ומחשבות שווא הקשורות באופן ישיר למעשים שבוצעו, בעוד שבמהלך ההסתכלות במערערת לא נמצאו כל סימפטומים דלוזיונאלים. תכני החשיבה של המערערת נמצאו קוהרנטיים לחלוטין, ולא נצפה כל תוכן ביזארי הזוי שעליו מבוססים מעשי האלימות וההתעללות שביצעה בילדיה. בית המשפט ציין כי המערערת עצמה שללה מחשבות גדלות, לא ראתה בעצמה משיח, וגם לא גילתה נתק חסר תובנה מן המציאות. בית המשפט הדגיש כי לא נמצאה בפניו כל ראיה המצביעה על כך שבנוסף למערכת האישיותית של המערערת, המעוצבת על-פי עולם ערכים דתי קיצוני, קיימת גם מערכת דילוזיונאלית פסיכוטית המדריכה את פעולותיה.

 

45.       כמו בפרשת ברוכים, כך גם בענייננו, יש לבחון את חוות הדעת הפסיכיאטריות ולהעריכן על-פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט. לאחר בחינה מוקפדת ויסודית מצא בית המשפט המחוזי שהראיות שהוצגו ופורטו על-ידו "תומכות תמיכה מלאה בחוות דעתה של ד"ר חנין, ועומדות בסתירה מלאה לחוות דעתו של ד"ר לריה, בכל היבט רלבנטי". מהראיות מצטיירת תמונה ברורה בדבר חוסר היציבות שאפיין את המערערת במהלך השנים, וממצא זה תומך באבחון של הפרעת אישיות "בכל הנוגע למעשי האלימות וההתעללות שביצעה המערערת והן ביחס לתפישתה כדמות ראויה להערכה בסביבתה התרבותית, גם אם חריגה וקיצונית". הסברים אלה של המערערת נדחו על ידי בית המשפט. לסיום, מפנה בית המשפט להסכמתו של ד"ר לריה כי אם המערערת אינה מסבירה את מעשיה בתמה דתית או מתארת אותם ככאלה שנעשו מתוך שליטה עצמית, הרי שאין יסוד למסקנותיו.

 

המסקנה המתבקשת הינה כי המערערת אינה נשלטת על ידי מחשבות שווא ואינה פועלת על-פיהן. למרות הפרעת האישיות שממנה היא סובלת, התנהגותה משקפת רצון תקיף קיצוני עם יכולת שליטה עצמית. בכך נבדל ענייננו מפרשת ברוכים, ואין לגזור בין שני המקרים גזירה שווה.

סיכום ביניים

46.       לאחר בחינת חוות דעתם של מומחי הצדדים ד"ר לריה וד"ר חנין, לא מצאתי מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי שהעדיף את חוות דעתה של ד"ר חנין, שלפיה המערערת אינה לוקה בנפשה ולא ביצעה את מעשיה במצב של "מחלת נפש".

 

בסופו של יום, הגם שעצם קיומו של ליקוי נפשי הינה שאלה רפואית, הסמכות לקבוע אם מחלה מסוימת נכנסת בגדרו של המונח "מחלת נפש" במובנה המשפטי המצוי בסעיף 34ח לחוק העונשין, נתונה בידי בית המשפט, שבידיו שיקול הדעת להכריע בין עמדות המומחים על סמך מכלול השיקולים, הראיות וחוות הדעת המשפטיות (ראו ע"פ 187/61 פנו נ' היועץ המשפטי פ"ד טז(2) 1105, 1112 (1962); רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133, 142 (1994);; ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(6) 625 (2003); פרשת זלנצקי).

כשירותה של המערערת לעמוד לדין

47.       סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), קובע:

"קבע בית המשפט לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש התשט"ו-1955... שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו"
סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991, מוסיף כי:

"בית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביוזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה".

סעיף 1 לחוק טיפול בחולי נפש מגדיר חולה כ-

"אדם הסובל ממחלת נפש"

 

48.       מן המקובץ עולה, כי כדי שבית המשפט יורה על הפסקת ההליכים נגד המערערת צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הינו שהמערערת סובלת ממחלת נפש. התנאי השני הינו שעקב מחלתה, המערערת לא הייתה מסוגלת לעמוד לדין. תנאי להיות הנאשם מסוגל לעמוד לדין הינו יכולתו או אי יכולתו לעקוב באורח מושכל אחרי ההליך הפלילי וליטול בו חלק (ראו: בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(4) 240, 248 וההפניות שם (2000)).

 

49.       בעניין מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין, ניתן בפסיקתנו דגש ליכולתו להתקשר עם עורך דין, למסור לו פרטים, ולשתף עימו פעולה באשר לקו ההגנה שאותו ינקוט. עם זאת הובהר, כי העובדה שנאשם אינו משתף פעולה עם סנגוריו ואינו מנהל קו הגנה, אין בה בהכרח כדי להעיד על חוסר יכולתו לעשות כן (ראו ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.11.2006)). ברוח זו, הבהיר בית המשפט המחוזי, כי אי שיתוף פעולה של נאשם עם סנגורו או התעקשותו לבחור בהתנהלות שאינה נראית לסנגור – אין בה כדי לשמש ראיה לאי כשירותו לעמוד לדין. בענייננו, היפנה בית המשפט לדבריה של באת-כוח המערערת, עת ביקשה כי בית המשפט יורה על עריכתה של בדיקה פסיכיאטרית למרשתה. הסנגורית הבהירה שהנחתה בדבר קיומה של בעיה נפשית אצל המערערת, נסמכה על חזותה ודרך התנהלותה, אך הוסיפה כי לאחר שדיברה עם המערערת, הבינה שייתכן שטעתה לגביה, שכן התקשורת ביניהן הייתה לשביעות רצונה והיא לא נתקלה בקושי לתכנן עימה את הגנתה. הסנגורית ציינה כי העובדה שהיא סבורה שהמערערת כשרה לעמוד לדין, אין בה כדי לפטור אותה מלבקש שתיבדק על-ידי איש מקצוע. מכל מקום, הבקשה להורות על בדיקתה של המערערת לא התבססה על הקושי שלה לנהל את ההגנה, נתון שבית המשפט ייחס לו חשיבות רבה בשאלת כשירותה לעמוד לדין. בית המשפט היפנה לעמדתה של ד"ר חנין שמצאה שהמערערת שולטת בהחלטה מתי לדבר, וציינה כי הימנעותה מדיבור נובעת מרצונה המלא, על-פי בחירתה החופשית. ד"ר חנין הוסיפה כי במהלך ההסתכלות בבית החולים "איתנים" היו רגעים שהמערערת דיברה, כפי שעשתה גם במהלך שתיים מחקירותיה.

 

50.       זאת ועוד. במהלך עדותו של א' בבית המשפט, קראה לעברו המערערת "שקר". מקריאה זו הסיק בית המשפט שהמערערת עקבה אחר המתרחש בדיון, והייתה לה עמדה בקשר למה שנטען כלפיה. בית המשפט גם ייחס חשיבות לדרך התנהלותה של המערערת, שפגשה את ביתה ר' עובר למתן עדותה של הבת. בכך הפרה המערערת את תנאי השחרור, והיא נעצרה ונחקרה במשטרה. מהודאתה במשטרה הסתבר, כי היא נהגה לשוחח עם עורכת דינה באופן ישיר ולא באמצעות פתקים (ת/23). לשאלת החוקרת היכן שהתה מיום שחרורה ועד לחקירתה, הפנתה אותה המערערת אל עורכת הדין שלה, וביקשה מהחוקרת שתפסיק לומר לה שאסור לשקר, שכן, לדבריה, המשטרה חזרה ופרסמה עליה "שקרים מטורפים". המערערת הכחישה כל מפגש מתואם עם בנותיה, וטענה כי פגשה בהן באקראי בבית המשפט. כשפגשה המערערת את י' בבית המשפט, היא בירכה אותו וביקשה "שילמד תורה מול השופטת". בית המשפט מצא שהמערערת יודעת להפעיל את השפעתה על אלה מבין ילדיה שיש לה עדיין קשר איתם: מ', ר' ו-י', שיחזרו מהודעותיהם הראשונות נגדה, כפי שאכן קרה בסופו של דבר. תשובותיה לחוקרת ניתנו בהתכתבות, דבר המלמד, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי, שהמערערת עוקבת אחרי ההליכים, מסוגלת לתכנן את הגנתה ומבינה מתי להימנע ממתן תשובה. לכך יש להוסיף את עובדת החלפת פתקים בין המערערת לבין הסנגור.

 

מכל המקובץ עולה, כי מסקנתו של בית המשפט שלפיה המערערת מסוגלת לעמוד לדין ולנהל את הגנתה היתה מבוססת ומשכנעת, ואיני רואה עילה להתערבותנו במסקנה זו.

הליכי חקירה והעדה

51.       בא-כוח המערערת טען כי בית המשפט טעה בכך שסירב לאפשר למערערת להעיד ולתת את גרסתה בכתב. לטעמו, החלטה זו עומדת בניגוד להוראת סעיף 22(א)(7) לחוק הליכי חקירה והעדה, וכי עקב כך לא ניתן להסתמך על הכרעת הדין שבה לא הובאה גרסתה של המערערת בפני בית המשפט, ודינה להתבטל.

 

52.       סעיף 22(א)(7) לחוק הליכי חקירה והעדה, שכותרתו "עדות בבית משפט של אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית", קובע:

(א) ראה בית המשפט כי עד העומד להעיד בפניו או המעיד בפניו (בסעיף זה – העד) הוא אדם עם מוגבלות, וכי מסירת עדותו בדרך הרגילה עלולה לפגוע בו או לפגום בעדותו, רשאי בית המשפט להורות, מיזמתו או לבקשת בעל דין, בשים לב לרצונו של העד ובכפוף להוראות סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי, על גביית העדות באחת או יותר מהדרכים המפורטות בפסקאות (1) עד (10) (בסעיף זה – אמצעי התאמה):
(...)
(7) הסתייעות באמצעים של תקשורת חלופית או תקשורת תומכת, לרבות הסתייעות בבני אדם, בעזרים ממוחשבים, בלוחות תקשורת, בתמונות, בסמלים, באותיות או במילים;

 

"אדם עם מוגבלות" מוגדר בסעיף 1 לחוק בשתיים:

"אדם עם מוגבלות נפשית" – אדם עם לקות נפשית שבשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות;
"אדם עם מוגבלות שכלית" – כל אחד מאלה:
(1) אדם עם פיגור שכלי;
(2) אדם עם לקות שכלית אחרת שבשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות;
(3) אדם עם הפרעה התפתחותית מורחבת, לרבות אדם עם אוטיזם, שבשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות;

 

הסנגור הטוען שמרשתו הינה חולת נפש, יוצא מתוך הנחה שהיא נכנסת במסגרת ההגדרות של החוק המתייחסות לאדם עם מוגבלות נפשית.

 

53.       החוק, כמפורט בדברי ההסבר להצעת החוק (מיום 10.5.04), נועד להסדיר הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלויות שכליות ונפשיות. החוק מציע דרכים להתאמת הליכי העדתם תוך התחשבות במוגבלותם, זאת בין אם הם מעידים כמתלוננים או כעדים ובין אם הם מעידים כנאשמים. הדרכים להתאמת ההליכים נתונות, בכפוף להוראות סעיף 172 לחסד"פ, לשיקול דעתו של בית המשפט.

 

54.       משהגענו למסקנה כי בדין אימץ בית המשפט את חוות דעתה של ד"ר חנין, ממילא נראה שהמערערת יכולה להיכנס להגדרה של מי שסובלת ממוגבלות נפשית. ממילא נדמה שהמערערת עונה להגדרה של "לקות שכלית אחרת" על פי סעיף 1(2) לחוק, שאלה שלא נתבררה, ואולם בשני המקרים בית המשפט עדיין צריך להשתכנע בהתקיימותו של התנאי השני, דהיינו, מוגבלות הנוגעת ליכולתה של המערערת להיחקר או למסור עדות. המערערת לא העידה במשפט ועמדה על מתן עדות בהתכתבות מן הטעם שאינה מוכנה להעיד בנוכחות גברים. בית המשפט מציין בהכרעת דינו כי המערערת דחתה הצעה למסור את עדותה ב"וידיאו קונפרנס" או למתן עדות מאחורי פרגוד. באי-כוח הצדדים הסכימו לכל ההצעות, אולם בא-כוח המאשימה ובא-כוח נאשם 2 עמדו על זכותם לחקור את המערערת ולקבל את תשובותיה בקולה היא. על כך הוסיף בית המשפט והבהיר עמדתו "כשלעצמי, אף אני לא הייתי מוכנה למתן עדות בדרך זו שאינה מאפשרת התרשמות ישירה מן הנאשמת בהקשר זה". בית המשפט הבהיר כי בתחילת המשפט – בעצה אחת עם המערערת ובאת-כוחה – הוצב באולם פרגוד והמערערת ישבה מאחוריו, אולם בניגוד להבנה שהושגה, לא הייתה המערערת מוכנה להסיר את כיסוי הפנים כדי שבית המשפט יוכל לעקוב אחר התנהלותה במשפט, והמשיכה להליט את פניה. משכך, הורה בית המשפט על הוצאת הפרגוד מהאולם, והמערערת ישבה כשפניה מכוסות לחלוטין. בית המשפט לא ראה לנכון לעמוד על עניין זה, ועם זאת ציין "יכולתי להתרשם כי הנאשמת עוקבת אחר הנעשה במשפט, מעבירה פתקים שהיא כותבת לבעלה ולבאי כוחה ואף התפרצה כלפי בנה א' וצעקה לעברו "שקר", חלק מההתכתבויות הוצגו כמוצגים".

 

55.       בית המשפט השתכנע כי המערערת הצליחה לעקוב אחר הנעשה במשפט, והתחזק בכך משהתבררה פנייתה של המערערת לבנה ר' זמן קצר לפני מתן עדותו. בית המשפט סבר שיש בכך להצביע על מידת מעורבותה של המערערת בנעשה במשפט, והתייחס לכך בהרחבה בהכרעת דינו בפרק העוסק בכשירותה של המערערת לעמוד לדין. בית המשפט נמנע מלהסיק מסקנות ראייתיות מהימנעותה של המערערת מלהעיד, וגם המאשימה לא מצאה שנכון יהיה לעשות זאת. אמרותיה של המערערת במשטרה בתשובות לשאלות החוקרת הוגשו ללא הסתייגות, ומשכך לא הייתה מניעה שישמשו נגדה. בית המשפט גם צפה בקלטות החקירה שבהן המערערת מדברת בקולה עם החוקרת ומסבירה לה כי אינה מוכנה לדבר עימה למרות שהיא אישה, שכן היא מקליטה את הדברים והקלטת עשויה להגיע לידיהם של גברים.

 

56.       למערערת אין להלין אלא על עצמה על שדברה לא הובא בפני בית המשפט בדרך שביקשה, שכן עמדו בפניה אפשרויות נוספות למסור את גרסתה לפני בית המשפט, שאין בהן לפגוע בדרכי התנהלותה, רצונה ואמונתה, וחרף כך – עמדה בסירובה למסור את דברה בעל-פה. עמדת המדינה, שדבקה במסירת דבריה של המערערת בעל-פה הינה עמדה סבירה, ואולי אף מתבקשת, נוכח החשיבות הנודעת להתרשמות מהלך דיבורו של עד, מתגובותיו וממאפייניו. משכך, איני רואה מקום להתערבותנו בשיקול דעתו של בית המשפט ובהחלטתו באשר לדרך שבה התנהל הדיון, במיוחד מששוכנעתי שהגנתה של המערערת לא נפגעה בעקבות דרך ההתנהלות שבה בחרה, שכן לבית המשפט ניתנה אפשרות להתרשם מתגובותיה ומן הפתקים שהוגשו לבית המשפט.

הערעור על הכרעת הדין - סיכום

57.       סוף דבר לעניין הערעור על ההרשעה, לאחר דחיית טענותיה של המערערת בערעור, נחה דעתי כי היה מקום להרשיע את המערערת בעבירות כמפורט ברישא של פסק הדין.

 

אפנה עתה לדיון בערעורים לעונש.

הערעורים לעניין העונש

58.       כאמור, בית המשפט גזר על המערערת עונש של ארבע שנות מאסר, בניכוי ימי המעצר (16.4.08-24.3.08) (ומיום 3.11.08-11.9.08), וכן 6 חודשי מאסר על-תנאי לשלוש שנים שלא תעבור עבירת אלימות שהיא פשע. בנוסף לערעורה על ההרשעה, משיגה המערערת על חומרת העונש. המדינה מצידה הגישה ערעור על קולת העונש שהושת על המערערת (ע"פ 10161/09). בית המשפט המחוזי מתאר בגזר הדין, ברגישות ובעוצמה, תמונת חיים קשה, שבמרכזה התנהלות פוגעת ושיטתית של המערערת בילדיה, מלווה בפסיביות ולעיתים במעט סיוע מצד האב, שנמשכה למעלה מ- 25 שנה. חלק גדול מהמעשים כבר התיישן ביום מתן גזר הדין (3.11.09). במועד זה, היה רובם המכריע של הילדים בגירים, למעט התאומים שהיו כבני-17, וילדה נוספת כבת 10 המתגוררת במסגרת אומנה בבית אחת מאחיותיה הנשואות.

 

59.       בגזר הדין פורטו עיקרי הקביעות שנקבעו על-ידי בית המשפט בהכרעת הדין. הבית תואר על-ידי הילדים בבית המשפט "כבית מאוד שבור", "בית שהתנהל תוך שגרת עונשים קשה יומיומית וכואבת הן מבחינה הפיזית והן מהפגיעה הרגשית". כאמור, העונשים כללו, בין היתר, גזירת שיער לבנות שיצרה קרחות, וכן מכות בידיים בחגורה ובכבל חשמלי. כדי להעיר את הילדים משנתם, נקטה המערערת, בין היתר, בדרך של מכות בידיים או טפטוף מים עליהם. בנוסף למכות, השחיתה המערערת בגדי ספורט וציוד ספורט שנקנו על-ידי אחד הילדים בעמל. כפי שפורט, האם נהגה תעניות דיבור למשך תקופות ארוכות, כשבשנים האחרונות הלכה והתכנסה בתוך עצמה עד כי חלק מהילדים לא ראה את פניה במשך שנים. היא גם נהגה מנהגי אבלות לגבי אחד מהילדים, כאשר לטעמה לא הקפיד על שמירת מצוות. כשם שנקבע בהכרעת הדין, כתוצאה מהמצוקה והעזובה שחוו הילדים, הם ביצעו מעשים קשים ביניהם. במסגרת הראיות לעונש, העידו חמישה מהילדים כעדי הגנה. הם סיפרו על המצוקה והילדות הקשה שהיתה מנת חלקם. עם זאת ציינו, שאמם גם נהגה לחבק ולנשק אותם ולא רק בעיתות חסד נדירות, וכי התנהגותה, כך לטעמם, לא נבעה מרוע לשמו, אלא בשל הנפש המסוכסכת השוכנת בקרבה. תסקיר שירות המבחן הוגש רק לגבי האב. בא כוח המערערת לא ביקש תסקיר לגבי האם מתוך שהעריך שהיא לא תשתף פעולה עם שירות המבחן. בית המשפט חוזר ומדגיש בגזר דינו את שנקבע בהכרעת הדין, כי המערערת סובלת מהפרעת אישיות קשה, אשר אינה עולה כדי מחלת נפש, ואין בה כדי לשחררה מאחריות למעשיה.

 

60.       בא כוח המערערת מבקש להקל בעונשה, בהדגישו את התדרדרותה הנפשית והפיזית, את הסגפנות שנטלה על עצמה, תנאי הבידוד שבהם היא מצויה בכלא והייסורים שהיא חווה כאשר מזה שנתיים לא פגשה איש. לדבריו, היא חיה "בעולם משלה", ובטוחה שאין לה מחשבות מן הסוג שתואר. לטעמו, קיים פער בין הכרעת הדין לבין גזר הדין, שכן בגזר הדין בשונה מהכרעת הדין, לא קיבל בית המשפט את הטענה שהמעשים שביצעה המערערת נטועים בתוך תרבותם של המערערת והסביבה שבה היא חיה. עוד הוא מוסיף כי עם השנים הפכה התנהגות המערערת, בין היתר כלפי ילדיה, לביזארית והזויה יותר ויותר, עד שהיא לובשת עתה מימד של הזנחה פסיבית ופחות אקטיבית ואלימה. לגישתו, על בית המשפט היה לנטרל את המעשים שבוצעו על-ידה לפני תום תקופת ההתיישנות, ולא ליתן להם משקל בגזר הדין.

 

61.       באת כוח המדינה, מבקשת לדחות את טענותיה של המערערת לעונש ולקבל את ערעור המדינה לעניין זה. בערעורה, מדגישה היא את חומרת המעשים של המערערת, את הנזק הקשה שנגרם לקורבנות -ילדיה, שרק חמישה מהם העידו להגנתה. עוד סבורה המדינה, כי בית המשפט לא נתן משקל לשיקולים המרכזיים המצדיקים את החמרת הענישה, במיוחד שיקול הגמול. לדברי המדינה, המערערת (המשיבה בערעור המדינה) אינה מביעה חרטה ואינה לוקחת אחריות על מעשיה, גם לאחר ששמעה את ילדיה מעידים כעדי תביעה, ותחת זאת היא בחרה לנהל הוכחות עד השלבים הסופיים של פרשת התביעה. עוד מציינת המדינה כי קו ההגנה שלה התבטא בהכחשה גורפת, בטענה שנרקמה עלילה נגדה ובהצגת ילדיה, שנחקרו על דוכן העדים, כשקרנים. לטענת המדינה, אמנם זכותו של נאשם בפלילים לנהל את הגנתו כרצונו, אך מי שבחר בקו הגנה כדוגמת זה שבו נקטה המערערת, אינו זכאי להקלה בעונשו. לדידה, בית המשפט נתן משקל מופרז לשיקולים לקולא, שבהם מאפייני אישיותה, עדות הילדים וקשייה של המשיבה במאסר. באת כוח המדינה מפנה לפסקי דין שבהם הוטלו על נאשמים שהתעללו בילדיהם עונשים כבדים פי כמה מהעונש שהוטל על המשיבה, זאת אף בנסיבות שבהם הודו הנאשמים, וילדיהם לא נאלצו להעיד נגדם.

 

62.       הכלל הנקוט בידי בית משפט זה הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתה שלה בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם, אלא בנסיבות חריגות שבהן נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה, או שהעונש חריג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.09); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)).

 

63.       חזרתי ועיינתי במכלול החומר שלפניי ובטענות הצדדים. קראתי שוב ושוב את נימוקי גזר הדין המפורטים ואכן התלבטתי התלבטות קשה באשר לעונש הראוי. "....גזירת הדין מידה ושעורה, קשים הם שבעתיים מהכרעת הדין" (דברי השופט אלון בע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ''ד מז(1) 177 (1993), שהובאו במלואם על ידי בית המשפט המחוזי). בסופו של יום, הגעתי למסקנה כי המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של בית משפט שלערעור. בית המשפט המחוזי שראה ושמע את הקורבנות על דוכן העדים ונתן דעתו לכלל נסיבות המקרה, שמע גם עדויות לעונש ותיאר בפירוט רב וברגישות רבה את מכלול הנסיבות והשקולים לחומרא ולקולא. העונש שגובש על-ידו הינו מאוזן וראוי.

 

64.       המעשים שבהם הורשעה המערערת קשים מנשוא וגרמו סבל ונזק שקשה לאמוד לגבי כל אחד מהילדים. הם נמשכו לאורך שנים באין מושיע או מציל. גם אלו מבין הילדים שהתייצבו כעדי הגנה וביקשו מבית המשפט לסלוח לאמם, דיברו על הסבל הרב שחוו, ובית המשפט ציין שהסבל והכאב ניכרים עד היום על פניהם. תכלית השימוש במעשי האלימות הייתה ענישה והטלת מרות כמו גם הפחדה. במעשים היו כרוכים לא רק כאב ופגיעה אלא גם ביזוי והשפלה, שהותירו בכל אחד מהילדים צלקת שלא תימחה. בית המשפט התרשם כי הסבריה של המערערת בחקירתה היו מניפולטיביים. כאמור, המערערת סובלת מהפרעת אישיות קשה, אשר אינה עולה כדי מחלת נפש. משכך, ומשמעשי ההתעללות שבהם נקטה לא נבעו ממאפיינים פסיכוטיים, עליה לשאת באחריות למעשיה.

 

65.       מן הצד השני, לא יכולה להיות מחלוקת שנפשה של המערערת מסוכסכת והפרעת האישיות שממנה היא סובלת, כפי שקבעו גם המומחים, קשה היא. לא יכול להיות ספק כי אלה השפיעו ואף הכתיבו במידה רבה את מעשיה. לא עלה ספק באהבתם של הילדים את אימם וברצונם הבולט לסלוח לה, הגם שהיא מצידה נמנעה מלהתנצל או ליטול אחריות על מעשיה. אכן יש מקום לשיקולי גמול על מעשים חמורים כדי שיעמדו ביחס ישיר למעשים המצמררים והנזק הבלתי ניתן לשיעור ולמידה. ואולם, אין להתעלם מעדויות הילדים, מאהבתם לאימם ומרצונם העז והכן למחול לה. עם זאת יצוין, כי עדותם של הילדים כעדי הגנה התמקדה במערכת היחסים עם המערערת ולא בעונש שיוטל עליה. בעוד שלגבי אביהם ביקשו הילדים במפורש שלא ילך למאסר, לגביה אימם ביקשו מבית המשפט כי יורה על טיפול נפשי.

 

66.       תקופת המאסר שהושתה על המערערת אינה חמורה בהתייחס למעשים הקשים ותוצאותיהם ואין לומר כי ערעור המדינה הינו משולל יסוד. עם זאת, מצבה הנפשי של האם, המופרעות הקשה והסבל הפוקד אותה מאז התגלתה הפרשה, החקירות, המעצר, מצבה הקשה בכלא עד כדי בעיות בריאות והמאסר המבודד השקול כנגד תקופה ארוכה הרבה יותר של מאסר, מצדיקים שלא לדון אותה על-פי מלוא חומרת הדין. הוסף לאלה את קשיי התנהלותה מאחורי הלבוש הכבד העוטה אותה ואת תחינת הילדים לסלוח לה. כל אלה מובילים אותי למסקנה שראוי שלא להתערב בתקופת המאסר שהוטלה על המערערת ולהשאירה על כנה. לא התעלמתי גם מדברי הרב פוירשטיין שהופיע בפנינו וביקש לשחררה בפיקוח סוציאלי הדוק לביתה, תוך שהוא מפנה את תשומת הלב לחילופי המבטים החמים כמו גם הפרחת נשיקות בין הילדים ואמם, ברגע שהרימה מעט את כיסוי הראש העוטה אותה. נתתי דעתי גם לכך שהילדים לא נמצאים בבית והחשש לפגיעה בהם כפי שהיה בעבר לא קיים. עם שחרורה, תלווה המערערת בפיקוח הדוק של רשויות הרווחה בתקווה שתעבור תקופת החלמה ושיקום.

 

על בסיס כל האמור, אציע לחבריי לדחות את ערעורה של המערערת בגין ההרשעה והעונש וכן לדחות את ערעור המאשימה לעניין גזר הדין.

 

ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ח' מלצר:

אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה הממצה של ראש ההרכב, חברתי השופטת ע' ארבל. זה המקום להוסיף ולציין כי הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטת נאוה בן אור) הם סדורים ומנומקים ונדרשו לכל הנתונים העובדתיים והסוגיות המשפטיות הרלבנטיות שעלו במהלך ניהולו של תיק קשה זה. לבסוף הנני מרשה לעצמי להעלות הערה אחת ולסמן שתי הדגשות (שנזכרו גם בפסק הדין, נשוא הערעור):

 

א.   לשיטתי גם לו היה מקום לקביעה כי ישנה קבוצה הנוהה אחרי המערערת (אף כי לא הוכח שרב כלשהו תומך בהתנהגותה של המערערת ובפרשנות הדתית הקיצונית שהיא מטיפה לה) – אין בכך כדי לסתור אפשרות עקרונית של חולי-נפש אצל המערערת מהסוג שמומחה ההגנה ד"ר לריה טען לו, ואולם זה לא הוכח כאן. לבעיתיות בסוגיה זו בכללותה – עיינו: יורם רבין, יניב יאקי, דיני עונשין, עמ' 591-587 (התשס"ט-2008); אסף י' טויב "המצב "הקליני" כקריטריון המרכזי לקבלת הכרעות בשאלות מתחום בריאות הנפש בישראל" שערי משפט ה' 243 (התש"ע); AP Simester GR Sullivan Criminal Law Theory and Doctrine, pp 643-656 (3rd ed., 2007).

 

ב.   נוכח נסיבות התנהלותה של המערערת והוראות חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלויות שכלית או נפשית), תשס"ו-2005, שיתכן וניתן להחילו על מצבה של המערערת – לא ראיתי לנכון להסיק מסקנות ראייתיות כלשהן מהימנעותה להעיד במשפט. כמו כן וידאתי כי לאמרותיה של המערערת במשטרה, שהוגשו ללא הסתייגות – נמצא סיוע בראיות אחרות, ככל שהערכאה הדיונית הסתמכה עליהן, כנדרש על פי סעיף 20 (ד) לחוק האמור.

 

ג.   אי ההתערבות בעונש שהושת על המערערת – התבססה מבחינתי, בין השאר, על גישתם של הילדים שהעידו במהלך הטיעון לעונש ועל העובדה שהמעשים הנוראיים, נשוא האישום, לא הופסקו במשך שנים על-ידי אף אחד מהגורמים האמורים להיות קשובים לזעקות השבר שעלו מהקטינים. בכלל אלה יש להזכיר את מי שנחשפו לדברים: הקהילה ופרנסיה, מוסדות החינוך ושירותי הרווחה השונים. עקב כך החברה בכללותה "מושתקת" לגישתי מלדרוש החמרה בענישה, שהרי אף היא תרמה בעקיפין (שלא באחריות פלילית ישירה, כמובן) להימשכות האירועים הקשים, וראוי שיוסקו המסקנות המתאימות – לבל ישנו מקרים כאלה בעתיד.

 

בצד השיקול הנ"ל הבאתי בחשבון, בהגיעי לתוצאה שלא לקבל את הערעורים ההדדיים על העונש, גם את נכונותם האצילית של אותם ילדים שהעידו במהלך הטיעון לעונש – להבין ולסלוח, בהנמקה שאמא היא לעולם אמא.

 

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

 

ניתן היום, ג' בחשון תשע"א (11.10.10).

 

שופטת שופט שופט




תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

אין תגובות לכתבה
למעלה