יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

וידויו של חתול בנעליים - על העונג והייסורים שבבחירת זוג נעליים חדשות


איל שחל מתוך הבלוג של איל שחל



בהצלחה! (עורך האתר)

בן 11 וקצת, רגיש, פיזית ונפשית, דיספרקטי כאשר תדמו ותשוו, וכבר לא יהיה המקבילה הגברית לאימלדה מרקוס.

רוצים לצאת לקנות אתי נעליים?

אמא טוענת שאחרי היום, כדאי מאוד.

תמיד הייתה לנו חלוקת עבודה צודקת ומובנת: קונים בחנות לנעלי ילדים, אני מתפרע קלות עד קשות, נועלים לי נעליים בכוח ומי מחליט איזה זוג מתאים? הגורל, ועצביה של המוכרת. בשנייה שהם התרופפו ב"פאק!" היה ברור שזהו. זה הזוג.

וכך עברו קיצים וחורפים, הרגליים גמעו קילומטרים, הנעליים אכלו בוץ ואבק, והרגל המשיכה לצמוח. יש לי רגל ענקית. עברתי אפילו את אמא. אני מידה 42 וקצת (נכון להיום). לרגע מאושר אחד (מידה 39) הצטלבו מידותינו והיא מדדה נעליים במקומי. אני לא אשכח כמה היא הייתה מאושרת באותו יום כי נחסכו ממנה הבושה והצרחות.

אבל עכשיו, כשאני המתבגר הסוער של הבית, חנות הנעליים לילדים היא אגדת ילדים ישנה נושנה ואני דרשתי חנות של מבוגרים. מצאתי באינטרנט אחת, שממוקמת בתוך דיסנילנד קניות ליד בית קברות. זה נראה לי סימלי ונכון: קונים, קונים, עד שמתים, או עד שהכרטיס אשראי מת. מה שקורה קודם. טוב, זו לא חוכמה. אצלנו הוא ממילא חצי חי.

ההתחלה לא הייתה מבטיחה. הנעל שבחרו לי לפי טעמי הקודם (כשהייתי ילד) הייתה קטנה ולוחצת, אז צרחתי. גם הנעל הבאה לא נשאה חן והכאיבה. בשלב הזה כבר הייתי מוכן לוותר על הכל. המוכרת כבר וויתרה עליי. זה היה ברור. היא פשוט ברחה לפינה אחרת של החנות, כאילו לעזור ללקוח אחר.

ואז אמא התכופפה אליי במבט האקדוחנית חסרת הרחמים ואמרה: איל שחל, אנחנו לא מוותרים לך ועליך. מדוד נעליים ותסביר כמו בן אדם: כן? לא? למה? מה לא בסדר? ואנחנו נסביר למוכרת שעדיין לא ויתרנו על קניית נעליים.

התכופפתי בהתרסה לזוג שהיה מוטל לפניי, נעלו לי אותו והידסתי ברחבי החנות: מרוצה? תעזבי אותי בשקט!

לא, אמרה אמא שלי, אני רואה שאתה צולע. משהו לא נוח לך, אולי אפילו מכאיב. דמיין שאנחנו צועדים בנמל ת"א ואתה נועל את הנעליים האלה.

מיד חלצתי אותן.

קיצורו של הדבר: כל הזבנים בחנות עברו לפנינו בשורה. לדעתי, גם מדדתי חצי חנות, במידות וחצאי מידות.

ותוך כדי מדידה הבנתי מה אני אוהב ולא אוהב: אני מעדיף פתח גדול, נעל שלא נצמדת לרגל בנוקשות, ואם הסגר הוא לא סקוצ'י, אז לא יותר מדי חורים ושרוכים. נעל שנסגרת בשרוכים היא ויתור גדול מצדי, כי בגלל הדיספרקסיה אני לא יכול לשרוך לבד נעליים, אבל בגילי ובמידת הנעל שלי, לפעמים כבר אין ברירה. אנייכול לחלוץ את הנעליים לבד, אבל זקוק לעזרה בנעילתן.

כבר היה לי פרופיל של נעל רצויה. הבעייה הייתה, שזו לא הנעל המצויה. אז מתפשרים. גם הפשרה היא מפוארת ונהדרת. נעל שהרגשתי מאוד טוב ללכת בה.

מחר מגיע החלק השני: שלב ההרצה של הנעל. בד"כ זורקים אותי ואת אמא בלב הישימון התל-אביבי ואנחנו חייבים ללכת כמה קילומטרים ברגל. בד"כ הרגל מתרגלת תוך כדי הליכה. לפעמים אמא חייבת לנעול לי את הנעל החדשה ברחוב כי אני מסרב להיפרד מהישנה. פעם אחת, נוראה, הנעל החדשה לחצה יותר מדי מאחור והרגל דיממה. אמא בכתה יותר ממני את כל הקילומטרים שצעדנו. אז קנו לי נעלי בית "קיפי" וצעדתי בהן עד שהרגל נרפאה.

אני חושב שהנעל הזו תהיה בסדר.

אחלו לי בהצלחה!

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה