יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של איל שחל



בן 11 ועם ותק של כשנתיים וחצי בדיבור.
לפני כן, לא הצלחתי לדבר בגלל הפרעות של גב' דיספרקסיה, שהיא קושי פיזי בתכנון פעולות.
לבקשת ארגון "קשר" כתבתי את השיר הזה, שמנסה לבטא את רגשותיי כנער מיוחד,
שחלק מייחודו איננו מבחירתו. חיים שלמים מקבלים לעיתים תפנית מרגע הלידה ועד רגע חידלון,
פשוט כי נולדת עם מוגבלות. לא חשבתי שאצליח להקריא את השיר שכתבתי אבל הקלינאית שלי,
אורנה, עודדה אותי והקליטה אותי. בהתחלת ההקראה בכיתי והמילים יצאו שבורות וחנוקות.
בבית השלישי והרביעי המצב משתפר, אז יש למה לחכות.

 

http://www.youtube.com/watch?v=9h7Q7Glv_HM



ים - יבשה / איל שחל



המקום האחר בו אני עומד

מבודד כמו אי בלב ים

במקום האחר אני לומד

שאינני כמו כל האדם


 

ובמקום ההוא שקט עד מאוד

הקול אינו יוצא או בא

הים מורכב ממיליוני דמעות

והאי הוא אי-אהבה



 

ואני זקוק אז לחיבוק מנחם

שיאמר: חייך אינם חטא

ואבכה על מה שלקחתי מכם

תענו: אתה גם יודע לתת.


 

השוני נחקק בי, צרוב ועצוב

כך נולדתי. אין זו בושה.

אבל כשאני מחובק ואהוב

אני יודע שהגעתי ליבשה.



 



 


תגובות
אין תגובות לפוסט

זה ציור שציירתי: "ילדי סי.פי. (שיתוק
מוחין) רוקדים". ציירתי אותו לאחר שבאמת צפיתי בילדים עם שיתוק מוחין בתנועה.
חשתי הזדהות עצומה. עם הקושי, ועם האומץ, ושמחת החיים.

אבל האמת היא שאין סולידריות בין אנשים
עם מוגבלויות ולא יכולה להיות.

זה לא שייך לסוג המוגבלות.


נכון, יש קשיים ספציפיים לכל סוג מוגבלות, אבל הדרך שאנחנו והמשפחות עוברים דומה בקווי המתאר. אנחנו כמו סירה על גלים סוערים. לפעמים נעה עם הזרם, לפעמים באופן עיקש נגדו.

 

הסולידריות היא שברירית עד לא קיימת משום
שהמועדון הזה, שבו כולנו חברים באי-רצון, נבנה ע"י מישהו אחר – הרשויות.

 

וזה בכלל לא מועדון. זה גטו. שמים עליך
תווית לא בשביל לאפשר דברים, אלא בשביל לבודד אותך משאר האוכלוסיה.


ואז צריך לריב על חלוקת תקציבים כאילו היא אוויר לנשימה, כי היא באמת אוויר לנשימה.

 

אני רוצה גם לומר, באופן כואב מאוד, שאנשי מקצוע מסוימים הם בעצמם חומה בלתי עבירה בין אנשים עם מוגבלויות.

אני הייתי חבר בתנועת נוער שהיו בה ילדים עם כל מיני מוגבלויות, אבל לרוב הדומיננטי היו גם בעיות דומות, והעו"ס של התנועה לא הבין את הבעייה שלי. גם לא את הפיתרון שלה שנקרא, במילים פשוטות: תת"ח (תקשורת תומכת חלופית), והוא גרם לזה שאני לא אהיה שם.

ועכשיו לאף אחד שם אין תת"ח, ואין לעו"ס בעייה להבין.

הוא לא הראשון ולא האחרון.

 

תמיד יש מישהו שרואה דרכך את האחר, כאילו היית שקוף.

כי האחר הוא התמונה שהוא מבין ולא אותך.

 

וזה המכנה המשותף האמיתי בין אנשים עם מוגבלויות.
העובדה שקודם נכנסת לחדר מוגבלות ואחר כך – אתה.



תלך עם הזרם – אתה מעמיק לחפור במוגבלותך, אולי גם תספח דברים שאינם שלך ואינם אתה. הכל בשביל להיות "ההוא עם המוגבלות בדרך הנכונה".

תלך נגד הזרם – כבר יגבילו אותך.

 

בסוף היום, בקצה כיסא הגלגלים, מקל הנחייה, התת"ח, המכשיר על הרגל, מכשיר השמיעה, הפרוטזה, הלשון השסועה ישנו אדם.

והאדם הזה הוא אתה.

 

ועכשיו, כולנו ביחד:


ה צ י ל ו !



ואין לצעקה הזו לא יום ולא לילה.

בטח שלא יום אחד בשנה.


תגובות
אין תגובות לפוסט
בהצלחה! (עורך האתר)

בן 11 וקצת, רגיש, פיזית ונפשית, דיספרקטי כאשר תדמו ותשוו, וכבר לא יהיה המקבילה הגברית לאימלדה מרקוס.

רוצים לצאת לקנות אתי נעליים?

אמא טוענת שאחרי היום, כדאי מאוד.

תמיד הייתה לנו חלוקת עבודה צודקת ומובנת: קונים בחנות לנעלי ילדים, אני מתפרע קלות עד קשות, נועלים לי נעליים בכוח ומי מחליט איזה זוג מתאים? הגורל, ועצביה של המוכרת. בשנייה שהם התרופפו ב"פאק!" היה ברור שזהו. זה הזוג.

וכך עברו קיצים וחורפים, הרגליים גמעו קילומטרים, הנעליים אכלו בוץ ואבק, והרגל המשיכה לצמוח. יש לי רגל ענקית. עברתי אפילו את אמא. אני מידה 42 וקצת (נכון להיום). לרגע מאושר אחד (מידה 39) הצטלבו מידותינו והיא מדדה נעליים במקומי. אני לא אשכח כמה היא הייתה מאושרת באותו יום כי נחסכו ממנה הבושה והצרחות.

אבל עכשיו, כשאני המתבגר הסוער של הבית, חנות הנעליים לילדים היא אגדת ילדים ישנה נושנה ואני דרשתי חנות של מבוגרים. מצאתי באינטרנט אחת, שממוקמת בתוך דיסנילנד קניות ליד בית קברות. זה נראה לי סימלי ונכון: קונים, קונים, עד שמתים, או עד שהכרטיס אשראי מת. מה שקורה קודם. טוב, זו לא חוכמה. אצלנו הוא ממילא חצי חי.

ההתחלה לא הייתה מבטיחה. הנעל שבחרו לי לפי טעמי הקודם (כשהייתי ילד) הייתה קטנה ולוחצת, אז צרחתי. גם הנעל הבאה לא נשאה חן והכאיבה. בשלב הזה כבר הייתי מוכן לוותר על הכל. המוכרת כבר וויתרה עליי. זה היה ברור. היא פשוט ברחה לפינה אחרת של החנות, כאילו לעזור ללקוח אחר.

ואז אמא התכופפה אליי במבט האקדוחנית חסרת הרחמים ואמרה: איל שחל, אנחנו לא מוותרים לך ועליך. מדוד נעליים ותסביר כמו בן אדם: כן? לא? למה? מה לא בסדר? ואנחנו נסביר למוכרת שעדיין לא ויתרנו על קניית נעליים.

התכופפתי בהתרסה לזוג שהיה מוטל לפניי, נעלו לי אותו והידסתי ברחבי החנות: מרוצה? תעזבי אותי בשקט!

לא, אמרה אמא שלי, אני רואה שאתה צולע. משהו לא נוח לך, אולי אפילו מכאיב. דמיין שאנחנו צועדים בנמל ת"א ואתה נועל את הנעליים האלה.

מיד חלצתי אותן.

קיצורו של הדבר: כל הזבנים בחנות עברו לפנינו בשורה. לדעתי, גם מדדתי חצי חנות, במידות וחצאי מידות.

ותוך כדי מדידה הבנתי מה אני אוהב ולא אוהב: אני מעדיף פתח גדול, נעל שלא נצמדת לרגל בנוקשות, ואם הסגר הוא לא סקוצ'י, אז לא יותר מדי חורים ושרוכים. נעל שנסגרת בשרוכים היא ויתור גדול מצדי, כי בגלל הדיספרקסיה אני לא יכול לשרוך לבד נעליים, אבל בגילי ובמידת הנעל שלי, לפעמים כבר אין ברירה. אנייכול לחלוץ את הנעליים לבד, אבל זקוק לעזרה בנעילתן.

כבר היה לי פרופיל של נעל רצויה. הבעייה הייתה, שזו לא הנעל המצויה. אז מתפשרים. גם הפשרה היא מפוארת ונהדרת. נעל שהרגשתי מאוד טוב ללכת בה.

מחר מגיע החלק השני: שלב ההרצה של הנעל. בד"כ זורקים אותי ואת אמא בלב הישימון התל-אביבי ואנחנו חייבים ללכת כמה קילומטרים ברגל. בד"כ הרגל מתרגלת תוך כדי הליכה. לפעמים אמא חייבת לנעול לי את הנעל החדשה ברחוב כי אני מסרב להיפרד מהישנה. פעם אחת, נוראה, הנעל החדשה לחצה יותר מדי מאחור והרגל דיממה. אמא בכתה יותר ממני את כל הקילומטרים שצעדנו. אז קנו לי נעלי בית "קיפי" וצעדתי בהן עד שהרגל נרפאה.

אני חושב שהנעל הזו תהיה בסדר.

אחלו לי בהצלחה!

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

אני בגיל ההתבגרות. לפעמים אני חושב שהנפיקו תעודת זהות נפרדת לכל אחד מהאיברים שלי. כל אחד מהם מדינה מתפתחת והקודקוד, שאמור לתאם ביניהם, מצוי בעומס אדיר.
אני גם צריך להישאר שפוי, כי מדי פעם יש מתקפת הורמונים באחת מהמדינות.

הכי גרוע – לנתינים יש אזרחות כפולה. הם מצייתים לפעמים לגברת דיספרקסיה.
לאחרונה הם מצייתים לה יותר מלקודקוד.

אני מנופף בידיי וברגליי וחובט בזולת במפתיע. וגם אני מופתע ומזועזע. אני מסתכל על הידיים והרגליים ונדמה לי שאתמול, רק אתמול, הן הסתיימו במקום אחר.

ארורה את, גברת דיספרקסיה.

את מכה בי ואני מכה באהוביי.

מאיפה מתחילים להתיר את התסבוכת הזו, הגוף שלי?

כדי לנחם אותי, אמא סיפרה לי היום סיפור מוזר. משהו שהיא ואבא שלי צפו בו בטלוויזיה היפנית לפני הרבה שנים. אפיזודה בתוכנית "הסיפורים המוזרים ביותר בעולם", שלטענת אמא לא היו עובדות אלא בּוֹבֶּע מַיסֶעס ("מעשיות סבתא" ) נחמדים.

היה היה מתאגרף מהיר כרוח. הוא לא הסתפק בכך והמשיך לתרגל עד שהפך מהיר יותר מהמהירות האנושית, מהיר יותר ממה שהעין האנושית יכולה לקלוט. כשהוא התאגרף עם מישהו, הקרב היה מתחיל והיריב היה חוטף מיד נוק אאוט מהצד השני של הזירה. ומרוב מהירות ראו רק איוושה בחלל.

הוא סבל מכך, כי גם בחיים ולא רק בזירה הוא חי בקצב מהיר יותר מאחרים.
הוא נאלץ ללכת לאט יותר במודע ולדבר בצורה איטית ומעוותת כדי לתקן את סטיית הזמן שנגרמה, כדי שייראו אותו בכלל, כדי שיוכל לחבק את אהובתו. את מה שנאמר לו שמע רק באופן עמום, כי הוא כבר לא היה שם. ממש כמו רכבת שינקנסן בזמן.

ובסוף הוא נעלם.

אבל יום אחד אהובתו הלכה ברחוב ונטפלו אליה גברים. תוך שנייה הם היו מוטלים על הריצפה. הוא היה שם, איוושה מהירה ברצף הזמן והוא האט, כדי שיוכל להושיט יד ולעזור לה.

ומה הלקח, אתם שואלים?

אז ככה: יש כמה לקחים.

אני בעצם חושב מהר ומניע מהר את ידיי ורגליי (משום כך ה"מכות" שלי  נוחתות בהפתעה על הזולת), אבל התנועות האלה לא מתוכננות. כשאני מתכנן את הפעולות אני מסתבך. אני איטי מהרגיל.

אז צריך להתייחס לתנועות בידיים וברגליים כאל סוג של סטיית זמן. ממש כמו בסיפור. אני צריך באופן מלאכותי לעצור את התנועות, להאט ולעדן אותן, כך ישסתיימו ממש לפני אפו של הזולת ולא על ראשו.


ואפשר לעשות את הדברים האלה רק במודעות מתמדת. בהחלטה. מהבוקר אני מתאמץ מאוד ולפעמים גם מצליח. קשה לי.

 

מצרף עבודה שהכנתי: חי / זרות.


תגובות
אין תגובות לפוסט


השיר הזה מוקדש לאחיי לצרה – ילדים דיספרקטים שרוצים לדבר ולא יכולים בגלל בעייה בתכנון פעולות:

 

אסור להשאיר ילד עם
עיניים עצובות לבד.


כי אולי העיניים
לבד הן שמספרות את נשמתו האילמת.


נשמה ללא שפה היא
חיית פרא, שמסתובבת ושואגת, אבל איש אינו שומע אותה.

 

ואז היא צועקת חזק
יותר, עד שכל הגוף הקטן מיטלטל מפחד, ושנאה, ותקווה, ואכזבה. אסור להשאיר ילד עם
עיניים עצובות באילמותו.


הקשיבו, הנשמה
בוכה. בלי מילים היא בוכה. בלי קול היא בוכה. והיא מבקשת לדבר ולספר ולא יודעת
כיצד.

 

חובה לפתוח לה פתח,
לנשמה, שתנשום קצת.

 

אתם יודעים: נשמות
מתות בלי חמצן של אהבה מהזולת.

 

כמה קשה לקושש אהבה
בלי קול.

 

רק עם עיניים
שמבקשות. עד שהן כבות.



 


תגובות
אין תגובות לפוסט
רדיו חזק (עורך האתר)

באוטו של סבתא יש רדיו מעצבן. אי אפשר לכבות אותו, אז הוא מתחיל לפעול ברגע שמדליקים את האוטו. הוא תמיד "נתפס" בתחנה הלא נכונה וכך אמא וסבתא מתחילות לדבר לצלילי מוסיקה של ארץ ישראל הישנה והטובה, מוצאות עצמן לכודות בתוכנית של שדרן שצועק על המאזינים (זו תרבות דיבור חדשה) ומסיימות בסלסולי המזרח, שזה פחות או יותר ההיסטוריה של ההתיישבות העובדת בישראל.

אז מה הפלא שבשלב מסוים הן מחמיצות פנים ושוקעות בשתיקה של מדיטציה?

 

 בזמן האחרון אני גם מזכיר רדיו שהתחנות שלו מתחלפות בפראות. אני מתעורר בבוקר בקריאה: שלום! שלום תרנגול, שלום שמש! (השעה ארבע, חושך מסביב, אבל הֵי, אני כבר זרחתי. עכשיו גם השמש מוזמנת לעשות את שלה).

אז אני יורד ממיטתי תוך חלוקת הוראות: צבא, בצעד תימני צְעַד קדימה! מיד עובר לנאומים על כוס שוקו ובהמשך גם מתרגם ומפרשן בשפות זרות (עם מבטא הולם). אבל לרוב זה נטול הקשר. גם העוצמה משתנה ללא שליטה, כי גיל ההתבגרות שלי החל בערך ברבע לתשע. אני מצייץ כתינוק חמוד, מסלסל כחוזליטו לעניים (אמא הראתה לי ביוטיוב מי הוא היה בגלל הרי"ש הגרונית המסולסלת שפיתחתי), נוהם כמתבגר (בישראל מקובל שמתבגרים נוהמים בזעף), שר קטעים מוסיקליים נבחרים ובעיקר לא סוגר את הפה. ברחוב, אנשים מסתובבים אלינו כי הם חושבים שהנאומים חוצבי הלהבות שלי מופנים אליהם. בקיצור: אני כנס נואמים שיצא משליטה.

 

מיותר לציין שאני רדיו של כמעט 24 שעות ביממה. אני פשוט לא ישן הרבה.

 

 אצל אורנה, הקלינאית שלי, אני מתרכז איומות ונוראות ומדבר צלול ולעניין והיא משבחת אותי. היא אומרת: איל, דבר הרבה! אפילו לא לעניין. רק כך תתאמן ותוכל לדבר בתיזמון ולעניין. היא צודקת. עובדה שזה מצליח. התחלתי לדבר לפני שנתיים (בגלל הדיספרקסיה) ועכשיו אני מצליח לומר כמעט הכל. ומה שלא מצליח, זוכה לתרגול אינסופי, ואז אני מצליח.

 

 המחיר נגבה מהסביבה. אמא וסבתא כורעות תחת נטל קשקשנותי המתגברת.

אמא מתנהגת כמו ד"ר שחל-פורת ושונית הייד.

ברגע טוב, של חן וחסד היא אומרת: איל, רוב האנשים מקשקשים בלי לדעת את זה. לי אפילו משלמים על זה כסף. לא הרבה, אמנם, אבל אני מקשקשת ברשות, במסגרת התפקיד.

ברגע שפל בתולדותינו היא התחננה שאשתוק ואפילו הציעה לי שוחד. זה באמת היה פתטי. היא טענה שצומחות לה יבלות באוזניים, שהיא צריכה לכתוב מאמר ושאין לה הפרעת הקשב והריכוז הדרושה לכך כשאני לא מפסיק לדבר ברקע. היא כמעט בכתה, מסכנה.

סבתא מתבצרת מאחורי חוברת תשבצים. היא מתחילה לנשום לרווחה כשאני הולך לישון אבל מחמת הרגל מדליקה מיד את הטלוויזיה בתוכנית שראשים מדברים צועקים זה על זה. כולם ביחד לא מגיעים לדרגתי.

 

אבל אני סובל. הפסקתי ללכת לסרטים ולהצגות כי אני פוחד שאדבר את הקהל למוות. אי אפשר לבקש מכולם לשים אטמי אוזניים, נכון?


תגובות
2.
תודה לך איל! (לת)
חן איתן   19.09.12 | 14:02
תודה על הבלוג המקסים והמעודד הזה.
אני אמא לילד בן חמש עם דיספרקציה קשה (דיבור, מוטוריקה גסה ועדינה. הוא קיבל את כל המתנות). אף אחד לא יודע לאבחן אותו בשום צורה וזו האבחנה היחידה שקיבלנו. אנחנו עוד לא יודעים מה זה אומר לגבי עתידו ומקווים שנוכל לעזור לו ככל האפשר ולקדם אותו. הוא ילד שמצליח לתקשר בלי מילים (בעיקר עם מבוגרים המבינים את הג'סטות שלו שלילדים קשה יותר להבין) וכולו מלא אהבה וטוב.
הבלוג שלך מהווה השראה מרעננת ואני בטוחה שלו יכול היה לדבר או לקרוא או לכתוב, היה בני האהוב מודה לך על שנטעת בנו סבלנות כלפיו ופתחת צוהר לעולמו הפרטי והמסתורי. תודה.
1.
איל (לת)
לימור רייז   25.01.11 | 20:50
התגעגעתי אליך, טוב שכתבת לנו.
מעניין אותי לקבל הסבר על טכניקת הכתיבה שלך. איך זה קורה בפועל?
קשקשנות זו בעייה מוכרת גם לי. הייתי שמחה אם היית כותב לנו עוד.

חיבוק לך וגם לאמא
לימור רייז
12.01.2011 | 18:40
חד פעמי (עורך האתר)

הפוסט הזה מוקדש באהבה לאחת וליחידה, אמא שלי,

שלימדה אותי שאין שום דבר שצריך לחפש במיוחד

ושצריך לחפש כל דבר כל הזמן במיוחד.

 

במדרש רבה על קהלת נכתב: "כשהאדם בא לעולם ידיו קפוצות כאילו אומר, כל העולם כולו - שלי הוא ואני נוטלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות, כאילו אומר, לא נחלתי מן העולם הזה ולא כלום".

 

לפעמים יש רגעים כאלה, של מעבר מילדות לבגרות.

 

הערב התנהגתי כמו ילד. מה יש, מותר לי. לפי תעודת הזהות של אמא שלי "איל שחל" הוא עדיין ילד. טיפסתי על המיטה של סבתא, שכבדה עד מאוד ומזכירה אפריון קדום (בשל הרגלה המעניין להניח מזרון תפוח על מזרון שטוח, להקל על כאבי גב) ולאחר מכן פרצתי בבכי מתוכנן וטענתי שנפלה לי חיית צעצוע לרווח הצר שבין המיטה לקיר. מובן מאליו ששום דבר לא נשמט לשם חוץ משפיות דעתי הזמנית. לא הייתה חיה שכזו.

אמא שלי הזיזה חצי חדר בסבלנות אינסופית לפני שהצליחה להזיז קצה קציה של מיטה. נדמה לי ששנינו ידענו שאני מחפש ברווח הצר הזה משהו אחר והיא שיחקה יפה את המשחק. בינתיים, ביסודיות רבה, היא העלתה ממצאים מעניינים מאוד מהרווח שבין המיטה לקיר, שכבר לא היה צר כלל וכלל: בובת לביאה שנשמטה בהיסח הדעת, עוד בובת לביאה גדולה יותר שנזרקה לשם ברגע שטות נוסף בו החלטתי שאני  פרנציסקוס מאסיזי. היא ממש נלחמה כלביאה כדי להגיע לשכבות ארכיאולוגיות קדומות.

בסוף אני נשברתי והתנצלתי.

זה מה שקורה כשילד זקוק נואשות להוכחה שהוא אהוב.

ולא חס וחלילה שאינו מקבל חיזוקים חיוביים מדי יום.

פשוט, לעיתים אני זקוק למנה גדולה יותר, גדולה מאוד, ולא יודע כיצד לבקש.

ואני נזכר בשיר כל הכאבים של רחל המשוררת, על מה שנגזר עליה להשתוקק אליו מרחוק:

 

"קַשּוּב  הַלֵּב.

הָאֹזֶן קַשֶּבֶת.  

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ"

היא ידעה מצוין שאף אחד ושום דבר לא משתווה למה שהיא הייתה זקוקה לו, לתמונה שהייתה לה בראש, ואף על פי כן...

 

כשנפטר רבי יהודה הנשיא  הוא הרים את עשר אצבעותיו לשמים ואמר: גלוי וידוע לפניך, שלא נהניתי מהעולם אפילו באצבע קטנה.

 

איזה איש חכם!

 


תגובות
אין תגובות לפוסט
חדשות מאיל (עורך האתר)

בוקר טוב לכולם מאיל שהורכב לו יחדיו מחדש!

אני יודע שאמא כבר התנצלה בשמי בפייסבוק על שתיקתי הרועמת, אבל האמינו לי שהוירוס שלקח אותי בן ערובה שלל ממני גם את הקול וגם את היכולת לנקוש בעוז במקלדת.

אני אוהב את כולכם ומודה לכל מי שהציף אותי באהבה לאחר הכתבה והכנס.

פשוט נלקחתי בן ערובה על ידי וירוס.

 הוירוס הזה ערמומי מאוד. כמו דודה שבאה לביקור ובהתחלה נותנת לך את ההרגשה שהיא תהיה לא יותר משעתיים-שלוש. כשהיא מבקשת להוציא את אלבומי המשפחה יודעים בחוש שיש הארכה – כמו במשחק כדורגל – עוד שעתיים לפחות. כשהיא מציעה לחפש את הוואזה של סבתא שושנה בבוידעם המשפחה מתחילה לבטל פגישות עם חברים ובשעת ערב לא מוקדמת מתברר שהיא מתגעגעת לאוכל שדודה בלומה בישלה בילדותה, ממיטב ה- cuisine (אמא עזרה לי באיות. אני מכיר את המילה משמיעה) של קייב לפני 100 שנה. אוי ואבוי.

רק שאני הייתי המשפחה המארחת. הוירוס הזה החליש אותי משמעותית, פוצץ לי את הראש ואז התנחל לי באוזן. זה היה הכי נורא. במקום מוזיקה קלאסית שמעתי כל היום שריקות וציפצופים והרופא הסביר שזה בגלל הוונציה הקטנה שהייתה שם.

לא אכלתי. לא רציתי לאכול. לא יכולתי לאכול. איבדתי את חדוות האכילה יחד עם טעם החיים ונדמה היה שהם אף פעם לא יחזרו!

אמא בכתה. היא אמרה: כשביקשתי שתפסיק להתרוצץ 24 שעות ביממה ושיהיה לי פנאי לעבוד ולישון, לא התכוונתי לזה. שכחתי להוסיף את הסעיף בחוזה שאומר: בני אדם לא ייפגעו במהלך מילוי משאלתי. איל, קום, תתרוצץ! עצוב לי כשאתה מוטל ככה ונאנח.

עשינו המון מדיטציות להרגעה ולהחלמה. אני מאמין שהן עזרו. במיוחד המדיטציה של ריפוי האוזן.

אתמול היא חזרה עייפה מהרצאה בתוכנית למתרגמים. בימים האחרונים עקבתי אחרי המצגת שלה וראיתי שם צפרדעים קופצות, ברווזים שוחים וחרקים. כל מה שצריך שיר הייקו יפני. שיר הייקו, למי שלא יודע זה שיר במקצב הברתי של 5-7-5. אמא אמרה.

החלטתי לספק לה צפרדע נוספת כשחזרה הבייתה ואמרתי שאני אוכל, אבל רק ארטיק.

המסכנה ירדה מהבית (4 קומות ללא מעלית) כמו טאטאלע וחזרה בריצה עם ארבעה ארטיקים, אחד יותר מפתה מרעהו. נאלצתי למלא את הבטחתי וליקקתי אחד ללא סבל מיותר וגם התגברתי כארי וחיסלתי לחם עם שוקולד. אני עדיין מגחך מהמחשבה שעוד יום-יומיים כבר יצעקו עליי להפסיק אותה פעילות קדושה (ארטיקים ושוקולד).

היום אצא החוצה פעם ראשונה. הרגליים כבר התחזקו, אבל לא הייתי בחוץ מזמן... חמישה ימים. אני ילד חוץ. אוהב לרוץ בפארק, לטייל בעיר, לפחות פעמיים ביום. פתאום – גמילה טוטאלית. אני קצת פוחד מהיציאה הזו. בקשתי מאמא שתעזור לי והיא הסכימה לבטל את השיעורים. שוב לבטל שיעורים. היא אמרה שאני חולה פעם במאה שנה אז צריך למצות את החוויה.

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט
החבר שלי (עורך האתר)

צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. (מסכת אבות פרק ב' 9')

 איל היה אומר (אם היה יכול לדבר בשטף. כרגע הוא מקליד את המילים): איזוהי הדרך לאושר, ידידיי? בריאות טובה, משפחה טובה, חבר טוב והכרת תודה על כל אלה והשאר.

 נראה לי שעברתי בהצלחה את המבחן של עצמי. גם את זה של פרקי אבות, אגב. יש לי ראייה שש שש ובבניין שלנו יש שכנים נהדרים ממש כמו בסיפור של לאה גולדברג: "דירה להשכיר". במיוחד מר נהרי שנושא בכיסיו ממתקים ובלונים ומעניק אותם עם חיוך לילדים שהוא פוגש במדרגות בדרך חזרה מבית הכנסת.

ויש לי חבר טוב. הכי טוב. לא שיש לי בלעדיות על החבר הזה. כו-לם אוהבים אותו, אבל אני לא רכושני. אם יש לך חבר טוב אתה צריך לשמוח שגם אחרים מכירים אותו ונהנים מחוכמתו ומטובו.

שנים רבות לא היה לי אף חבר, חוץ מהילדים במשפחה וזה לא נחשב כי או שההורים שלהם מבקשים מהם לחבב אותך ולשחק אתך או שהם מחבבים אותך באופן טבעי כי הם משפחה. לא שאני מזלזל, אבל מישהו גם בעולם החיצון צריך לאהוב אותך לפני שתרגיש שיש בך יכולת להאהב ולמצוא חן.

יוני מבוגר ממני, עסוק יותר ממני וללא כל ספק יכול לדבר, אפילו במספר שפות.

מה עושה משנינו חברים?

העובדה שבחרנו זה בזה ואנחנו משוחחים לעיתים קרובות באופן שאני יכול. כלומר: מתכתבים. אנחנו מתכתבים על עניינים משותפים שחשובים לנו: שאלות של דת ואמונה, צדק ומוסר, פרשת השבוע, אומנות (שנינו אוהבים אופרה. מקווה שמותר לגלות).

החבר שלי הוא ברנש אצילי אמיתי. שמח, מבדח, מלא אהבה כלפי עולם ומלואו.

לא רק שיש לו ארסנל שלם של ציטוטים מדברי מופת, אלא שתמיד יש לו מילה טובה וחכמה בשעותיי הקשות. הוא תופס אותי בשתי ידיים, דרך מה שהוא כותב, ומרים אותי ממצבים קשים מאוד, כשרע לי, כשאני חושב דברים לא נחמדים, כותב אותם באופן בוטה.

הוא אמר לי שחברים אוהבים זה את זה גם בשעות כאלה ושאין מה להתבייש, אבל כשצריך הוא גם כותב לי תוכחה עדינה ויפה. בהרבה אהבה. גם זה חלק מלהיות חבר.

קל יותר לחצות את אוקיינוס החיים וצרותיו כשיש חבר טוב לצדך.

כמה טוב שזכיתי לדעת את זה.

פעם חשבתי ש"מוגבלות" היא ממלכת קסמים מרושעת ששולחת כל היום שליחים לחבל בחיי. רוצה לאחוז במספריים ולגזור נייר? בא שליח ובהינף מטה מכביד על הידיים ומבלבל אותן. רוצה לבצוע עוגה ולהגיש את החתיכה הקטנה והטעימה לפיך? אץ רץ שליח שהופך את ידך ומגלגל את העוגה הנחשקת על החולצה החדשה של אמא.

אבל השליחים של "מוגבלות" מגיעים עד לחֲבֵרוּת שלי ולא יכולים לה, כי אני אולי מוגבל בכישורים חברתיים, אבל לא בחֲבֵרוּת.

 


תגובות
1.
אני מעריץ אותך. (לת)
Koren23   29.12.10 | 11:43
אתה מהווה דוגמא משמעותית לכל אדם שאי פעם חשב (או לחילופין, שחשבו עליו) שהוא לא מסוגל לעשות דברים מסויימים.
אני אמנם אדם רגיל מהשורה שפשוט מתעניין בתחום (יש לי הפרעת קשב וריכוז קלה), אבל זה לא מעלה או מוריד מההערכה שלי אליך.

הנה אני, בחור בן 23, מתבונן בסיפוריו של ילד בן פחות מ-10 שנים, וזה פשוט מדהים אותי שרמת האינטלגנציה ותרבות השיחה שלך לא נופלת מאנשים בגילי, או מאנשים מבוגרים ממני, לצורך העניין.

אתה השראה ענקית, בשבילי ובשביל העולם בכלל.
חזק ואמץ.
עוד פוסט יפהפה של הילד המקסים איל שחל (עורך האתר)

זהו. איבדתי את מִירֶלָה סופית. הפעם לא בנסיבות מצערות של הלנת שכר (רציתי לכתוב: קיפוח משכורת ואז נזכרתי שיש לכך ביטוי בחוק) אלא בנסיבות שמחות: מִירֶלָה, הסייעת האהובה שלי מצאה עבודה יומית, קבועה, שהולמת את כשרונותיה.

אני שמח בשבילה ועצוב עד מאוד בשבילי. קשה לי עד שיברון לב.

אני כותב כדי להתעודד.

מאז ומתמיד היה לי קשה להיפרד. זה הסיוט הגדול ביותר שלי.

כשהוריי נפרדו ואבא עבר לירושלים, שקעתי ביגוני ולא זחלתי ממנו החוצה במשך זמן רב. לא לפני שאמא והעולם ניסו הכל, ממש הכל (ובכן: כמעט הכל. לא ירקו להבות אש מהפה) כדי לשמח אותי ולהוכיח לי שיש בשביל מה לחזור.

שקיעות יפיפיות תוך צעדה על חוף הים, זריחות מרשימות כשאני צנוף ומכורבל בחיקה של אמא, עיסויים מפנקים בגב, הצגות ילדים, מוזיקה ושירים (החיים כמחזמר – אלו היו חיי אז), פארקים ירוקים לעת פריחה, שדרות אורבניות לעת שלכת...

העולם אותת לי שלא הכל אבוד ונחמות קטנות נמצאות מעבר לפינה.

ואינני מספר על הנחמות הגדולות. אלו שיש להן טעם וריח של שוקולד.

חשבתי שזו מחלת ילדות ושהתחסנתי.

בפועל, אני כואב ומדמם עם כל פרידה.

זו לא צלקת שנפתחת מחדש. בכל פעם נפער פצע חדש.

כאילו לא למדתי כלום.

לילד אחד בגן שלי היו סייעים וסייעות כמעט לכל שעה ביממה. הוא הלך עם כולם ברצון ובמידה מועטה של השקעה רגשית. מצדו, אולי לא מצדם.

אף פעם לא הצלחתי להבין את זה. אני הייתי משתגע מ-3-4 פרידות כאלה ביום. תוך שבוע הייתי נגמר.

לאחרונה, פיתחתי תיאוריה מסוימת על הנושא.

צריך להיות אסירי תודה, אני משנן לעצמי על הפגישות שבחיינו. כל אחת מלמדת אותנו משהו על עצמנו ועל יכולתנו לאהוב ולהיות נאהבים, לתת ולקבל.

הריקוד הזה הוא עד סוף, לא עד אינסוף, ובני הזוג לריקוד מתחלפים עד שזה נגמר.

אז למה ההסבר הזה לא עוזר אף פעם יותר מחמש דקות (בקושי)?

למה הגרון חנוק מהתייפחות ובעיניים נוצצת דמעה?

מִירֶלָה,

תודה על הטיולים, על ריקודי הסמבה, על הניסיונות לעשות יוגה ביחד (זו לא את, זה אני), על הטיולים בשכונה ועל המיץ והארטיק. תודה על החיוך הנפלא ועל כך שהאמנת בי מהרגע הראשון וראית מי אני ומה אני מבעד לרעש ולמהומה שאני מקים.

אני מסרב להינחם.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה