האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

ראיון עבודה = ראיון השפלה

ראיונות עבודה זה הדבר שהכי שנוא עלי בתור בנאדם
יושב המראיין ושואל את המועמד את השאלות הכי אישיות והכי לא רלוונטיות לעיתים ואף יש דברים שגובלים בחוצפה כמו שאלות ממש חטטניות

כל ראיון עבודה שהייתי בחיים שלי היה לדעתי גרוע אי אפשר ללכת לראיון עבודה זה קשה החרדה גוברת וזה בלתי אפשרי

ברק ב, 17.05.11 04:08

לי היה ראיון עבודה טוב

לי היה ראיון עבודה טוב וגם התקבלתי לעבודה ואני מאוד שמחה ואני מאחלת שאני יצליח

שירלי1, 07.11.10 19:05

הדגיש יתרונות

לכל אחד יש יתרונות וחסרונות, ורעיון עבודה את חייב להדגיש את יתרונות שלך, והתחומים שבהם אתה מוצלח.
לא לחשוב על בעיות והתמודדיות, להדגיש או להזכיר אותם, אם זה לא רלוונטי לנושא
יציאה לשוק העבודה היא חצי הבראה

anatig, 28.09.10 19:38

לי היה ראיון עבודה

לי ראיון עבודה הוא היה מוצלח אבל אני לא יודעת אם התקבלתי אבל גם הבעיה שיש כרלה ששומעים שאנחנו נפגית נפש אז זה קשה מאוד למעסיק ואני עד היום מחפשת עבודה וגם מחפשים לי עבודה

שירלי1, 13.09.10 23:54

השמה נבונה

עוד לפני ההליכה לראיון עבודה חשובה מאוד ההתאמה למשרה-
האם המשרה הולמת את יכולותיי?
לצורך כך ניתן להסתייע באבחון גרפולוגי המשקף את נקודות העוצמה והחולשה, את היכולות ואת ההתאמה למקצוע.

חוה רוטשילד, 07.09.10 11:43

מצב הרוח משפיע מאוד על הצלחת הראיון

עברתי לא מעט ראיונות, באף אחד לא חשפתי את האבחון שלי שדו קוטבי. ככלל ככל שהייתי יותר לכיוון המאני הראיונות היו מוצלחים יותר. ראיונות כשאתה בדאון הם סיוט ואז אתה במלכוד כי קבלת העבודה תורמת למצב הרוח.

מור, 05.09.10 20:53

תשובה

אני בעצמי מתמודדת שעוסקת בתחום ההשמה וראיונות עבודה אשמח אם תיצור איתי קשר בטלפון 052-8054787 או 03-6749255 בשעות הערב או אחה"צ אני חושבת שיש לי הרבה מה לתרום בתחום

סיגל , 04.09.10 20:23

ראיון עבודה

"...היו כמה מודעות דרושים בעיתון, אבל ידעתי שאין בכוונתי להתקשר או ללכת לראיונות. הרגשתי שאין לי יותר כוח. הטחתי בפני בני משפחתי שהם אינם מבינים כלל מה עובר עליי. הם טענו שאני בורח מהתמודדות. טענתי שאפסו כוחותיי להילחם. הם טענו שאני נכנע מהר מדיי. אני לא השבתי, כי הדמעות חנקו את גרוני. ביום א' נשארתי לבדי בבית. הזמן נזל טיפין טיפין, כבמין עינוי סיני עתיק. ידעתי כי אם אטלפן למודעות שבעיתון, גלגל העינויים ייעצר לזמן מה, וגלגל אחר יתחיל לענותני.
הזמינו אותי לראיון. הנסיעה באוטובוס לא הייתה סוגה בשושנים, אבל הגעתי לבסוף. הבוס ישב מולי עם רשימה ארוכה של מועמדים שכבר התראיינו לפניי. ברוב מצוקתי שכחתי אפילו לשאול פרטים בסיסיים. ואז הוא אמר לי באדישות: "מדובר בחצי משרה אחר הצהריים כמפעיל מחשב. כמה אתה מבקש?".
גלגל העינויים פעל במלוא העוצמה. משפחתי, המחלקה הסגורה בגהה, המבטים המתוקים של בתי הבכורה והדרישות המקסימליסטיות שלי - כל אלה חגו בערבוביה במוחי המיוסר. לפתע, ברגע של בלבול או חסד, נקבתי בשכר שביקשתי עבור העסקתי. היה זה סכום הנמוך ממחצית השכר שהיה מקובל אז בשוק. לרגע הבחנתי בנצנוץ לא נשלט בעיניו של הסוחר הממולח. חשתי כי הצלחתי לעקוף את מכשול פנקס המילואים שהילך עלי אימים. ידעתי שאתחיל לעבוד. כך, בלחצה המבורך של משפחתי ובלא מודעות ממשית מצדי, נכנסתי לתקופת הפוגה "מציאותרפית" שנמשכה כארבע שנים (ההפוגה הארוכה ביותר מאז שחליתי)."

מתוך המאמר על המציאותרפיה:
http://enosh.org.il/Index.asp?ArticleID=1067&CategoryID=226






צביאל רופא, 04.09.10 18:10