יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של דני גרמייז



25.10.2018 | 22:50

שלשום הייתי במוסך לטיפול שנתי באוטו. בחדר ההמתנה הייתה טלוויזיה שדלקה על ערוץ 12. בהיתי בה בחוסר עניין, ולפתע בהפסקת הפרסומות ראיתי משהו שלא יצא לי לראות: מתרגמת לשפת הסימנים שתירגמה מה קורה בפרסומות! מגניב, חשבתי, אנחנו מתקדמים לאנשהו, ושלחתי את צילום המסך לחברים.

 מסך טלוויזיה משדר פרסומות, כשבפינה יש בועת תרגום לשפת הסימנים

יום למחרת התלהבותי פגה כשנתקלתי בכתבה של מיטל פלוטניק במגזין "המקום הכי חם בגיהנום", שם נכתב שחירשים רבים התלוננו שהתרגום בפרסומות האלה הוא לקוי ושגוי מבחינה תחבירית ודקדוקית והתנועות שהמתרגמת מסמנת אינן מדויקות עד חסרות משמעות. וכדי להכעיס, מסתבר שהתשובה הרשמית שהתקבלה מהרשות השנייה היא שאמנם יש חובה להנגיש לפחות 5% מהפרסומות, אך אין חובה שהתרגום ייעשה על ידי מתרגמים מקצועיים. מספיק שהם "יודעים" את השפה.

נו באמת. מעניין אם היה יוצא מכרז לשירותים רפואיים היו מאפשרים לקבל רופא שלמד רפואה דרך צפייה בסרטונים באינטרנט. אבל כשמקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות לא משתפים או מתייעצים עם מי שאמור להשתמש בפועל בתוצרי ההחלטות - ככה זה גם נראה.


תגובות
אין תגובות לפוסט

לפני שנסעתי לברלין שמעתי וקראתי לא מעט שמדובר בעיר נגישה. ובכן, האמת היא מעט יותר מורכבת.
לאחר הנחיתה בשדה התעופה שונפלד עובד התלווה אליי וקידם אותי באדיבות רבה בכל התהליך, כולל החתמת הדרכון, איסוף הכבודה ועד הווידוא שהנהג שבא לפגוש אותי אכן הגיע.
מצד אחד, אפשר להתנייד בברלין ממקום למקום בלי להיות תלוי ברכב, שזה כלל לא מובן מאליו. גם אין בעיר עליות תלולות ומדרגות מרובות, אבל בכל מקום, בעיקר בחלק המזרחי (והמעניין יותר) של העיר יש מדרכות עם אבני מרצפת בולטות, מזכרת מימי התקופה הקומוניסטית, לצד מהמורות ובליטות. מי שמסתובב ומתנייד בכיסא גלגלים צפוי לחוויה מטלטלת, במלוא מובן המילה. אי אפשר להימנע מהמהמורות והקפיצות מלבד לרדת לכביש, וגם שם לא תמיד מובטחת נסיעה חלקה.
בכבישים שבהם נוסעות רכבות טראם (רכבת קלה) ישנן מסילות שקועות שמקפיצות את הכיסא. כמו כן, שפת המדרכה כסטנדרט אינה מונמכת לגובה אפס אלא לסנטימטר-שניים, כך שצפויה עלייה וירידה מקפיצה קלה בכל חציית כביש.
מדרכה טיפוסית בברלין

תחבורה ציבורית:

ככלל, התחבורה הציבורית היא הדרך הנוחה ביותר להסתובב בעיר. היעילות של התחבורה הציבורית היא טובה עשרת מונים מזו שבארץ, וכל העיר מרושתת ברכבות עיליות, תחתיות ואוטובוסים שמביאים את האנשים ממקום למקום כמעט 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ובמחירים שפויים (7 יורו ליום מאפשרים נסיעה ללא הגבלה בכל מרכז העיר, ל-24 שעות).
את הכרטיסים יש לקנות מראש בתחנות או על הרכבות עצמן, אם כי חשוב לציין שהמכונות לממכר כרטיסים אינן נגישות כלל ויהיה צורך להיעזר באדם אחר לצורך הרכישה.
האופן שבו זה עובד זה כך: את הכרטיס החד-פעמי, היומי או התלת-יומי אפשר לקנות ביום הנסיעה או כמה ימים מראש, ובנסיעה הראשונה של היום יש להחתים את הכרטיס במכונות הייעודיות הפזורות בתחנות ועל הרכבות. ההחתמה מסמנת את התאריך והשעה באותו היום. כרטיס לנסיעה חד-יומית תקף לשעתיים, כרטיס ליום שלם תקף ל-24 שעות. אם מגיע פקח תצטרכו להראות את הכרטיס כדי שיוודא שהוא בתוקף. אפשר להסתכן ולנסוע גם ללא כרטיס בכלל, יש סיכוי לא רע שזה יעבוד אבל אם יגיע פקח ויראה שאין לכם כרטיס תצטרכו לשלם קנס במקום. ניתן גם לקנות כרטיס באמצעות האפליקציה ואז להראות לפקח את מכשיר הטלפון.

לפני שיוצאים:

לפני שיוצאים לדרך מהמלון כדאי לפתוח את אפליקציית המפות של גוגל ולהזין את היעד שלכם או את האפליקציה של חברת BVG המתפעלת את מערך התחבורה. האפליקציה תציג בפניכם את המסלולים הטובים ביותר, על איזה קו לעלות ובאיזו תחנה לרדת, כמה תחנות לנסוע והיכן לרדת ו/או להחליף רכבת. מומלץ מאוד לדעת בדיוק את שם התחנה שאליה אתם מתכוונים להגיע (לא רק שם האיזור או היעד הכללי), ומיד אסביר מדוע.
כמו כן, באיחור גיליתי את האתר הזה שמעדכן אלו מעליות לא עובדות באלו תחנות (לא יודע עד כמה זה מדויק).

רכבת תחתית (U-BAHN) – רוב התחנות בעיר נגישות מבחינת מעליות, אם כי נתקלתי בכמה תחנות שבהן אין מעלית או שהיא לא עבדה. בכל תחנה יש רמפה העומדת קשורה מקום ייעודי. התייצבו בתחנה באיזור הקדמי, ליד הקרון של הנהג, וכשהוא מגיע לתחנה סמנו לו שאתם צריכים את הרמפה. הנהג ירד ויחבר עבורכם את הרמפה, ואז עליכם להגיד לו את שם התחנה שבה תרצו לרדת כדי שידע שהוא צריך להציב את הרמפה (לכן חשוב לדעת את שם התחנה). הנהגים לרוב אדיבים, אבל אל תיעלבו אם הם יהיו קצת נרגנים, בעיקר בשעות המאוחרות. ברכבת יש שלטים אלקטרוניים המציגים את רשימת התחנות הקרובות וכריזה בגרמנית המכריזה על התחנה הבאה.

טראם - רכבת קלה הנוסעת על הכבישים ברחבי העיר. גם כאן יש לעמוד ליד הקרון של הנהג ולהגיד לו היכן תרצו לרדת. יש קרונות ייעודיים עם סימן של עגלת תינוקות וכיסא גלגלים. הנהג יפתח עבורכם את הרמפה כדי לעלות. בטראם עצמו, באיזורים שבו כיסא הגלגלים עומד, יש כפתור צהוב גדול ללחיצה כשאתם צריכים עזרה בירידה, אך בדומה לרכבת התחתית, כדאי גם להגיד לנהג את שם התחנה מראש, בעיקר אם אתם לא מתמצאים בעיר.
שימו לב שברחובות מסוימים ישנם קווי טראמים שאינם עוצרים סמוך למדרכה ויש ממש לרדת לכביש כדי לעלות עליהם. בטראמים אלה לעתים הרמפה היא בזווית די חדה, אז תמיד כדאי שיהיה מישהו מאחוריכם בעת העלייה והירידה, שלא תתהפכו אחורה. גם כאן יש כרזות אלקטרוניות וכריזה על התחנות המתקרבות.

דלתות של קרון של טראם לנכים ועגלות בברלין

רכבת רגילה (S-BAHN) – אלה הרכבות הגדולות יותר שנוסעות בעיר ובקווים בינעירוניים, מעל האדמה ולעתים גם מתחת. הרכבות האלה הן יותר נגישות מבחינת גובה הקרון ולרוב אין צורך ברמפה כדי לעלות עליה ולרדת.לעתים יש מרווח של סנטימטר בין הקרון לרציף, שלפחות לי עשה כמה דפיקות לב, אבל בכל מקרה אפשר גם לבקש סיוע מהעוברים והשבים. ברכבות אלה אין מה לבקש מראש מהנהג ויש לעקוב אחר השלטים האלקטרוניים והכריזה (בגרמנית).

אוטובוסים – משלימים את הרישות של התחבורה הציבורית. גם כאן יש צורך לעמוד בתחנה ולסמן לנהג שאתם רוצים לעלות עם הרמפה, והיכן בדיוק אתם רוצים לרדת.

באופן כללי, הרושם שקיבלתי הוא שהנהגים הם אדיבים, אם כי חלקם נראו נרגנים ועייפים. רבים מהם לא דיברו אנגלית, ואף ששאלתי אותם שאלות באנגלית הם ענו לי בגרמנית.

רשמים נוספים אפשר לקרוא בבלוג של CORY LEE (באנגלית)

אתרי תיירות:

לא יצא לי לטייל ביותר מדי אתרי תיירות או מוזיאונים, אז יש צורך לבדוק מראש כל מקום.
האתר היחיד שביקרתי הוא כיפת הרייכסטאג שהייתה נגישה לחלוטין. הכניסה היא חינם ועובדים יעזרו לכם לעלות במעלית מיוחדת, אך יש צורך לקבוע תור מראש לביקור דרך האתר.
השבילים הפנימיים של טיגארטן אינם סלולים ברובם (לא אספלט) אך ניתנים לתנועה.
הכיכרות, מרכזי הקניות ושאר המקומות הפתוחים הם ברובם נגישים, עם הכוכבית הקטנה-גדולה של המדרכות הקופצניות והמטלטלות שצויינו קודם.

הסעה משדה התעופה

אמנם יש רכבות יעילות משדה התעופה למרכז העיר, אך כשנוחתים עם כיסא גלגלים, מזוודות וציוד לעתים יש צורך במונית. מוניות נגישות אין למכביר והן גם יקרות, ורצוי להזמין אותן מראש.
כאן יש רשימת חברות המספקות מוניות נגישות, ואישית נעזרתי בשירות של
LUX SHUTTLE שהיה יעיל, נעים ובמחיר מעט זול יותר מהמתחרים (95 יורו לכיוון).

בתי מלון נגישים

בחיפושיי אחרי מלון נגיש נתקלתי במונח שלא הכרתי קודם: BARRIER-FREE (ללא מכשולים). בקישור הזה ניתן למצוא בתי מלון עם חדרים נגישים. המלון שאני התגוררתי בו ARCOTEL VELVET לא מופיע ברשימה והנגישות בו הייתה סבירה אך בעייתית לאנשים אחרים (בעיקר כי המיטה הייתה קצת נמוכה ונגישה רק מצד אחד, אז אם אתם רגילים או מסוגלים לעלות למיטה רק מצד מסוים, כדאי לקחת את זה בחשבון). מאידך המיקום של המלון היה פנטסטי. אני ממליץ לבחור במלון באיזור ה-MITTE (מרכז) שמכיל את רוב האטרקציות התיירותיות שיש לעיר להציע.

החדר במלון ARCOTEL VELVET. המיטה נגישה רק מצד אחד
החדר במלון ARCOTEL VELVET. המיטה נגישה רק מצד אחד

ציוד ניידות וכיסא רחצה

לא רציתי לסחוב איתי כיסא רחצה אז מצאתי אתר שדרכו אפשר לשכור כיסא רחצה (וציוד אחר כמו כיסאות גלגלים, הליכונים, רולטורים ועוד) תמורת תשלום יומי לא גבוה. תמורת תשלום נוסף החברה תביא את הציוד לבית המלון. הבעיה עם השירות הזה היא שלא ניתן לדעת בוודאות איזה ציוד בדיוק יגיע. בכל עיר יש זכיין מקומי המספק את השירות עם הציוד שיש לו. כיסא הרחצה שסופק לי, לדוגמה, לא היה מאוד נוח. עם זאת, מאחר שהאסלות באירופה הן גבוהות יותר מהארץ, לא הייתי יכול להשתמש בכיסא שלי בכל מקרה. אז אם אתם יכולים להתפשר לכמה ימים על נוחות כיסא הרחצה, ואם אתם זקוקים לציוד סיעודי אחר, מדובר בשירות משתלם שחוסך הרבה כאבי ראש.

 זהו. מקווה שכיסיתי הכול. אעדכן את הפוסט אם איזכר במשהו נוסף.
מוזמנים לשאול, להגיב ולשתף!

דני


תגובות
אין תגובות לפוסט

הסטטיסטיקה מראה שלשחקן.ית המגלמ.ת דמות של אדם עם מוגבלות יש קרוב ל-50 אחוז סיכוי לזכות בפרס.
הרשימה במגזין INDIEWIRE סוקרת 59 שחקנים ושחקניות שהיו מועמדים לאוסקר על גילום דמות של אדם עם מוגבלות. 27 מהם גם זכו בפרס.
כלומר, עצם גילום הדמות הנכה, היכולת להיכנס לתוך גוף או ראש של אדם אחר באופן משכנע, הוא משהו ראוי לציון שמקפיץ את הסיכוי לזכות בפרס הנכסף.

עכשיו, אני לא אומר - המשחק של רבים מהם היה באמת מרשים, כמו דניאל דיי-לואיס ב"כף רגלי השמאלית" או דסטין הופמן ב"איש הגשם". מספרים, אגב, שדיי-לואיס נכנס לתפקיד כל כך חזק שגם בין הצילומים הוא נותר בכיסא הגלגלים וביקש שיאכילו אותו, כמו את הדמות שגילם, כריסטי בראון.
אבל כשעוצרים ובודקים לכמה מתוך ה-59 הייתה גם מוגבלות אמיתית עולה תשובה מעציבה: 2.

זהו? שניים?

האם באמת אין בתעשייה שחקנים ושחקניות עם מוגבלות שיכולים לשחק בסרטים האלה? האם מחפשים אותם בכלל? מי יכול לגלם עיוור באופן משכנע יותר מעיוור?

ולמה שנכה יגלם רק דמות של נכה? האם המוגבלות היא הדבר היחיד שמגדיר ומאפיין את הדמות? כפי שהשחקנית החירשת מרלי מטלין יכלה להיות גם חירשת וגם סוקרת פוליטית בסדרה "הבית הלבן", וכפי שאר.ג'יי מיט גילם את דמותו של וולטר ווייט אך לא היה רק נער עם שיתוק מוחין, כך שחקנים רבים יכולים להשתלב היטב בתעשייה ולגלם דמויות מורכבות ומגוונות.

(אני נזכר בדברים שאמרה השחקנית אותה מרלי מטלין בביקורה בארץ לפני שנה. מטלין זכתה באוסקר על תפקידה בסרט "ילדים חורגים לאלוהים", אך יום למחרת הזכייה התפרסם טור דעה באחד העיתונים של מבקר שטען שמטלין לא הייתה צריכה לזכות כי "היא ממילא חירשת ולא שיחקה שום דבר". כאילו כל הנוכחות שלה על המסך התמצתה בחירשות ודיבור בשפת הסימנים וכאילו גילום טוב של דמות עם מוגבלות יכול לבוא רק מאדם ללא מוגבלות שמאתגר את עצמו ואת גופו להיות "כמו" הנכה.)

כמובן, לא לכל אחד יש כישורי משחק, לא כל אדם מתאים לתעשייה. אבל אני די בטוח שעם קצת שינוי כיוון מצד הבמאים והמפיקים, ניתן יהיה לשלב שחקנים אמיתיים עם מוגבלות בתעשיית הקולנוע. זה יהיה טוב לחברה, טוב לתעשייה, טוב לקהילת המוגבלויות. אולי קצת פחות טוב רק לכוכבים ההוליוודיים שיוותרו על אוסקר חצי מובטח.


תגובות
אין תגובות לפוסט

 
יש לי מחשבות על הסרטון הזה והדומים לו.
אני לא מצליח לנסח במילים את המחשבות המדויקות, אז סלחו לי אם זה יוצא קצת עקום.
המעלון הזה הוא פתרון מעניין בהחלט. כשאין ברירה אחרת.
עם זאת, אני בדעה שכשמדובר בשטחים ציבוריים המשרתים אלפי אנשים, ההנגשה צריכה להיות, עד כמה שאפשר, פחות מבוססת טכנולוגיה וכפתורים ומעליות ויותר ברמת הבנייה הבסיסית של המבנה. מה הכוונה? זה מרשים ומקסים שהמדרגות נעלמות ויוצא מעלון, אבל זה עדיין אומר ש:
א. יש את הכניסה של ההולכים והכניסה ה"מיוחדת" של הנכים, ולא כניסה משותפת שכולם משתמשים בה ביחד.
ב. יש עדיין תלות בחשמל ובמערכות מיחשוב כדי להיכנס ולצאת מהבניין ובלעדיהם הנכה תקוע בחוץ או בפנים.
 
כמובן שכשמדובר בבניין רב קומות חשוב וצריך וחובה שתהיה מעלית, כן?
אבל כשמדובר במבנה שהוא לא מגדל אלא פשוט 2-3 מדרגות, אני תמיד מעדיף שתהיה רמפה לצד המדרגות (כשאפשר הנדסית) כך שכולם ייכנסו באותה כניסה. זה חשוב מבחינה חברתית, קהילתית, תודעתית וסביר מאוד להניח שגם זול יותר מבחינה כספית. כלומר, אם כבר חפרתם, חצבתם, בניתם, התאמתם - לא כדאי לעשות משהו שיהיה נגיש תמיד, ידרוש הרבה פחות התעסקות, ישרת אוכלוסיה מגוונת (למשל הורים עם עגלות תינוקות וכל מי שמתקשה עם מדרגות) ועל הדרך גם יציב מסר שכולם שווים ומוזמנים להיכנס לבניין?

תגובות
אין תגובות לפוסט

אז טויוטה הוציאה תחת ידיה פרסומת לכבוד הסופרבול. פרסומת מהסוג המרגש, המפעים, ה-FEEL GOOD. נו, מה שמוכר. ובפרסומת מככבת הגולשת הקנדית הפראלימפית לורן וולסנקרופט, הספורטאית הקנדית שנולדה כשזרועה השמאלית חסרה מהמרפק ושתי רגליה קטועות מתחת לברך ושזכתה בחמש מדליות זהב כי היא לא נתנה למגבלה לעצור אותה ולא הקשיבה לאלו שאמרו שאין לה סיכוי. נו, בדיוק מסיפורי ההצלחה המרגשים שכולנו אוהבים.

 

צפיתי והתלבטתי. האם זה מרגש ומעורר השראה בקטע הטוב או "מעורר השראה" בקטע הרע והמעצבן של "פורנו השראה" (מונח שטבעה סטלה יאנג המנוחה. מוזמנים לצפות בהרצאה המרתקת שלה כאן).

הרי זה לא מדע מדויק ואין כלים אובייקטיביים למדידת הריגוש. יש רק המדד הסובייקטיבי, שהוא התחושה שאני חווה בעת הצפייה. לרוב סרטונים שהם פורנו השראה גורמים לי לתגובה פיזית, משהו בין גירוד מעיק לבחילה בלתי נשלטת, תחושה שנובעת מזה שהמפרסם או היוצר, במקום לטפטף לחלוחית קטנה ומדודה בקצה העין בלי שארגיש, דוחף לי בצל לתוך הפרצוף כדי שאבכה, או אם נלך על אנלוגיה אחרת - במקום לבזוק מעט אבקת סוכר מתקתקה בשביל הטעם, שופך לי כמה כפות סוכר (או סוכרזית) לתוך הגרון. לפעמים זה גבול דק, קו חמקמק שבין "וואלה, מרגש, סחתיין עליה" לבין "אוווו...איזה מקסייייים...כל הכבוד לנכה המסכנה הזאת שהתגברה על המכשולים והצליחה נגד כל הסיכויים!"

וכאן צפיתי בסרטון ואמרתי שמצד אחד, עוד פעם מחפיצים את הנכה כדי לעורר רגש, שזה בעצם מה שבעייתי ביסוד ה"פורנו השראה". מצד שני אמרתי, "וואלה, באמת מרגש. היא באמת השיגה משהו שמעטים השיגו בזכות עבודה קשה ולמרות שלא צפו לה הרבה בחיים."

בסופו של דבר, לדעתי, המדד הוא כזה: אם מוציאים את המוגבלות מהסיפור, האם זה עדיין הישג? כלומר, אדם עם מוגבלות שמסיים בית ספר תיכון ומתגייס לצבא, זה מעורר השראה? לא, כי יש מיליונים של אנשים גם בלי מוגבלות כמותו/ה, ואם אנו מתרגשים ממשהו טריוויאלי זה רק אומר שהציפיות של הצופה מהאדם עם המוגבלות הן כל כך נמוכות שזה נחשב הישג. מצד שני, אדם עם מוגבלות שמטפס על האוורסט, זה מעורר השראה? וואלה, כן, הרי כמה אנשים - גם בלי מוגבלות - יש שהצליחו לטפס על האוורסט?לא הרבה. סחתיין עליו/ה.

אז אולי הניסוח הוא זה: כשההישג שהסרט/פרסומת חוגג הוא משהו שרוב בני האדם עושים, אז כנראה שזה פורנו השראה. אם ההישג הוא ייחודי ונדיר בלי קשר למוגבלות, אז וואלה - השראה!
או אולי המדד הוא במה שמשתמש בתחתית לגבי ההשוואה של הצופה ביחס לנכה שבפרסומת: אם המסר הוא "זה מרגש, אבל איזה מזל יש לי שאני לא הנכה הזה" - פורנו השראה. אם המסר הוא "וואו, מרגש, חבל שאני לא כמו הנכה הזה" אז יש סיכוי שזו השראה לגיטימית.

אשמח לקרוא את דעתכם על העניין ומה אתם חושבים - השראה אמיתית או מניפולציה זולה של פורנו השראה?

עד שתגיבו, הלכתי לקנות טויוטה!


תגובות
אין תגובות לפוסט
18.01.2018 | 14:16

יש משהו בישירות של הילדים שהיא נהדרת. הכנות הישירה שלהם שלא פוחדת להטיח שאלות ועובדות, לא מתוך פחד ולא מתוך גסות לב, אלא מתוך סקרנות גרידא, מעוררת לעתים אי-נעימות בקרב המבוגרים הממהרים להשתיק אותם, אך היא המקום שבו אפשר להשפיע ולשנות עמדות ודעות מגיל צעיר. כשהורים מונעים מילדים לשאול על מה שמסקרן אותם, הם מעבירים להם את המסר שמדובר במשהו מפחיד, אסור או מושתק ובכך מנציחים אצלם את הפחד מהשונה.
הנה לא מזמן יצאתי להתאוורר בפארק מול הבית שלי. חלפתי ליד מתקן חבלים גבוה שבראשו ישב ילד שמנמן וזר בן 10 בערך.
"ילד!" הוא קרא לי, "מה קרה לך?!"
"מה זאת אומרת?" שאלתי (לא יודע למה קיבלתי את זה שהוא קרא לי "ילד" בכזו טבעיות)
"למה אתה יושב בכיסא?"
"למה לא? זה מגניב ככה." עשיתי סיבוב עם הכיסא.
"אתה לא יכול ללכת?"
"לא."
"למה לא?"
"יש לי מחלה," השבתי (שאלות ישירות דורשות תשובות ישירות)
"מחלת הסרטן??" הוא שאל בתדהמה.
"לא. נוירופיברומטוזיס." (כאמור, שאלות ישירות ותשובות ישירות)
"אה", שתיקה. הוא לא ציפה לתשובה כזאת.
אחרי כמה שניות:
"ואיך אתה זז?" הוא שאל.
"הנה, ככה," הזזתי את הג'ויסטיק ימינה ושמאלה.
"מה, זה חשמלי?"
"כן, " השבתי, "אתה רוצה לנסות?"
"מה, לשבת בכיסא?"
"לא, להזיז את המקל" (אני לא צריך אבא עצבני וחשדן שיראה את הבן שלו על הברכיים של גבר זר)
"כן!"
הוא ירד ממרומי המתקן וניגש אליי. שאלתי אותו לשמו והוא אמר לי. אמרתי את שמי והראיתי לו איך מזיזים את הג'ויסטיק (של הכיסא, כן?) בעדינות.
חנכתי אותו על הבחנה בין ימין ושמאל ויצאנו למסע להקפת הספסלים.
הנהג החדש כמעט הפגיש אותי עם ספסל ופח הזבל, אבל עברנו את הטסט בשלום. הראיתי לו את מנגנון הטילט שמטֶה את הכיסא אחורה עוד ועוד, ואז גם את האורות והצפצפה.
אחיו הצעיר הסתקרן וניגש, וידידי, שכבר נעשה עתיר ניסיון בנהיגת שטח, הזהיר אותו שצריך להזיז את הג'ויסטיק בעדינות.
ואז הם הסתובבו והלכו.

כתבה קשורה: כשילדים פוגשים אישה נמוכת קומה


תגובות
אין תגובות לפוסט
18.10.2017 | 10:09

 

                                                                   ניקול ראידמן מחלקת כסף לנכים בפתח בית ראש הממשלה

הסכיתו קבצני העיירה!

הגביר הגיע אליכם ומראות העוני והאומללות שלכם נגעו לליבו.

קבלו נא בהכנעה את מעותיו והרכינו את ראשיכם בשפלות רוח, כי הגביר הנכבד רוצה באושרכם.

לא, לא, אל תסרבו לקבל את מעותיו, אל תתכחשו לאומללותכם מתוך איזה "כבוד עצמי" שאתם חשים כלפי עצמכם. בעיני הגביר הכבוד העצמי שלכם כבר מזמן דהה והתאדה, אם בכלל התקיים, רק מתוקף מעמדכם הנחות ומעמדו הרם.

טלו את מעותיו וספרו בעיניים בורקות כמה התרגשתם לקבל אותם, ספרו בשבחו והללו בפי כל את טוב לבו, על כך שממרומי מעמדו כגביר המקורב מאוד למלך הוא בחר להנמיך את עצמו, להקטין את עושרו מעט כדי שלכם, הקבצנים, הנדכאים מעוררי הרחמים, יהיה קצת יותר.

הידד לגביר!

כמה טוב שישנם אנשים כמו הגביר הנדיב!

וכמה טוב לגביר הנדיב שיש אנשים אומללים כמוכם העוזרים לו להרגיש טוב יותר!

תודה לו, ובעיקר - תודה לכם!


תגובות
אין תגובות לפוסט

משפחתי רוצה לצאת לנופש בצפון בחודש אוגוסט.

מחפשים מקום שבו יש ארבעה חדרים או צימרים או אירוח כפרי, שלפחות אחד מהם נגיש לחלוטין לכיסא גלגלים (עבורי), במחיר סביר...

אנו לא סגורים על איזור ספציפי, אבל עדיף בגליל או בגולן.

אשמח להמלצות


תגובות
אין תגובות לפוסט
שוב זה קורה: מרכז חדש לחלוטין מהניילונים, קומפלקס בתי קולנוע מפואר ומשוכלל, ושוב הציון בנגישות: נכשל, או לכל היותר מספיק בקושי. (קישור: כתבה ב"ישראל היום")
 
האם באמת מאמינים המנהלים שהם יוצאים ידי חובתם על ידי כך שמקצים 3-4 מקומות בשורה הראשונה?
האם אבי אדרי, הבעלים של רשת סינמה סיטי באמת מאמין ש"בגלל אופן הבנייה של בית הקולנוע, חוויית הצפייה בשורה הראשונה בנתניה לא נופלת מצפייה מהשורה השלישית או הרביעית בכל בית קולנוע אחר"?
האם הוא באמת מאמין שיש אנשים (קל וחומר בכיסאות גלגלים, שחלקם פגועי חוט שדרה) היכולים לשבת שעתיים ולצפות במסך ענק מעליהם וגם ליהנות מהסרט?
 
מדוע לא לשלב את המקומות הנגישים באמצע האולם, כדי שנכים יוכלו לשבת בצוותא עם חבריהם, בני/בנות זוגם וילדיהם, במקום להקצות איזור ייעודי ולא נחשק?
מדוע ההנגשה נתפסת ככורח מטריד במקום כפוטנציאל?
האם לא יכלו לתכנן את האולמות כך שכסאות גלגלים ייכנסו מאמצע האולם או מלמעלה? הרי לא מדובר במבנה עתיק שקשה להנגיש אותו בדיעבד. זה מבנה חדש שהוקם כשכל תקנות הנגישות הן ידועות. קצת תכנון, קצת חשיבה, קצת שכל ישר והיה אפשר להנגיש את האולמות כמו שצריך, להנאת כולם.
 
תחשבו על כל האנשים עם מוגבלות שידעו שהמקום נגיש עבורם. מאות אלפי אנשים עם מוגבלויות שישמחו להגיע עם משפחותיהם ללא חשש להיתקל במהמורות, במדרגות, במקומות צפייה לא נוחים, בידיעה שהם יכולים להנות מסרט עם חבריהם ומשפחותיהם, החל בחניה בחוץ וכלה בפופקורן בפנים, כולל גישה לשירותים נגישים כדי להתפנות במקרה הצורך, ומעל הכל - תודעת שירות והבנה שהנגשה זה המעשה ההגיוני, הנכון והטבעי לעשות.
 

Save

Save


תגובות
אין תגובות לפוסט

שירות לציבור:
דברים שאולי לא ידעתם על דיור לנכים ולא טורחים ליידע את הציבור (באתר משרד השיכון לא תמצאו את רוב המידע שלהלן. גיליתי אותו במקרה):

1. בכל הגרלה של מחיר למשתכן, נכים הרתוקים לכיסאות גלגלים (עם אישור לכך שהם רתוקים) מקבלים עדיפות מוחלטת בהגרלה – הנכות מקבלת יותר חשיבות ממבחן הכנסה או שירות בצבא.
2. אם אכן ניגשתם וזכיתם באפשרות לקנות דירה במחיר מוזל, תוכלו לקבל מענק מותנה ממשרד השיכון לקניית הדירה (או כל דירה אחרת). מדובר במענק שאחרי 15 שנה מתאפס בלי צורך להחזיר. גובה המענק משתנה מאיזור לאיזור, אבל הוא יכול להגיע לסביבות 800 אלף ₪ (!)
3. כדי להיות זכאי למענק על הנכה להיות:
א. חסר דירה רשומה על שמו.
ב. נמצא זכאי לדירת נ"ר ( = נכסי רכישה - זאת דירה שמשרד השיכון רוכש עבור הנכים, שבה הוא יכול להתגורר כל חייו, ואחרי מותו חוזרת למאגר הדירות של הדיור הציבורי)
4. כדי להיות זכאי לדירת נ"ר על הנכה להיות:
א. בלי יותר מדי הכנסה קבועה מעבודה, לדעתי עד 8000 ש"ח (הם מבקשים לראות פירוט עו"ש שלושה חודשים אחורה).
ב. רתוק לכיסא גלגלים
5. זכאות נ"ר גם מעניקה השתתפות מוגדלת בשכר הדירה עד לקבלת הדירה – 2500 עד 3100 ₪ בחודש.
6. ובכל מקרה, גם כשאתם לא קונים דירה ואתם זקוקים להנגשת הדירה הקיימת, משרד השיכון יכול להשתתף בעלות ההנגשה.

כפי שאתם רואים, הנכים הפיזיים ה"קלאסיים" הם אלה שבעיקר יכולים ליהנות מההטבות האלה. מוגבלויות נפשיות, קוגניטיביות, בלתי-נראות ואנשים ש"רק" נעזרים בכיסא גלגלים ולא רתוקים כנראה לא יכולים ליהנות (וגם אם הנכה נמצא זכאי למענק הוא עשוי לא לקבל אותו כי נגמר התקציב למענקים לאותה שנה), אבל חשוב לדעת שזה קיים וחבל שלא מפרסמים את זה יותר.

מוזמנים להפיץ וליידע.

חלק מהמידע הזה לא זמין ברשת וחבל.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה