יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

על הקשר שבין אוטיזם למערכת עיכול בעייתית


אירי רושין
אני אמנית רב תחומית ומורה. לפני שנים רבות פתחתי שיטת עבודה רגשית-גופנית בשם: "מודעות עצמית באמצעות הגוף", שפורסמה בספרי:...
תאריך:23/08/2010
תגיות:חרדות  אכילה  עיכול   
לחברי קהילת האוטיזם, אשמח ללמוד מכם עוד על הנושא אותו אני חוקרת זמן רב. אודה לכם אם תקראו את מאמרי ותשתפו מניסיונכם האישי. אירי ישראלי-רושין

תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

מצאתי מאמר שיכול לעניין

לאירי

הנה לפניך מאמר מעניין אשר יכול להוות אור ותקווה

המאמר עשוי לענין גם את הסובלים מחרדות ובהפרעות אכילה.

אחד המאפיינים של האוטיזם הוא בעייתיות סביב האכילה והעיכול. אם זו בעיה של אכילה סלקטיבית, העדפת טעמים ומרקמים מסוימים, אלרגיות למזונות שונים, רגישויות, עיכול לא סדיר, גזים, קיבה עצבנית, עצירות ועוד. האכילה כשלעצמה הופכת לנושא בעייתי, סביבו מתגלעות מלחמות רבות. פעמים רבות, הילד האוטיסט, נאטם ונכנס למצב של נתק, בשעה שהוא עוסק באכילה, והוא גם בורח אל האכילה, ברגעי משבר, כדי להיעזר בה, כאמצעי להתנתקות מן הקושי שפוקד אותו במציאות.

מהו סוד הקשר בין הבעייתיות סביב האכילה והעיכול, לבין האוטיזם?

ד"ר מיכאל גרשון, העומד בראש המכון לחקר עצבי מערכת העיכול בארה"ב, טוען בספרו "המוח השני", שבגופנו פועלים זה לצד זה שני מוחות – זה המוכר לכולנו, השוכן בראש, וחברו הפחות מוכר לנו, שמצוי לאורך מערכת העיכול. שני המוחות מתקשרים ביניהם תמידית, אך בניגוד לתפישתנו, המדמה שכול גופנו נשלט מלמעלה, הרי שמסתבר, שהמוח, השוכן בראש, אינו שולט על המוח של המעיים. לאחרון יש אוטונומיה על תפקודים מסוימים, ועל רגשות מסוימים - ובעיות רבות בחיינו מתעוררות כאשר יש "חוסר הסכמה" בין שני המוחות לגבי מי ישלוט במצב נתון.

כוחו של המוח, המצוי במעיינו, מספיק גדול בכדי למנוע מאיתנו חשיבה סבירה, בשעה שהוא חסר מנוחה. כולנו מכירים את התנהגות הבטן שלנו כאשר אנו עומדים בפני מצב שמאיים עלינו רגשית. אנו רצים לשירותים, מרגישים בחילה והזעות. אנו מאבדים את יכולת הריכוז, לפעמים טועים בכיוונים, ולא מוצאים את ידינו ורגלינו. למרות שאנו מבינים, שאין עניין של חיים ומוות במצב בו נתקלנו, ואין לנו סיבה אמיתית לפחד כל-כך, בכל זאת איננו מצליחים להרגיע את הפחדים באמצעות המחשבה. למרות שברור לנו שכדי להצליח במבחן עלינו להיות רגועים, והמתח אינו תורם לנו, אלא להיפך, הוא רק מקלקל, איננו מצליחים להשליט רגיעה במערכת, כי בשעה שמערכת העיכול שלנו נכנסת למהלך של סטרס היא זו שלוקחת פיקוד ושולטת בגופנו, ברגשותינו ובמחשבותינו.

התקשורת שבין שני המוחות, זה שבראש וזה שבמערכת העיכול, נעשית באמצעות עצב, המכונה "העצב התועה" (ה- Vagus nerve). עצב זה מעצבב גם את אזור הלב והגרון, ושם מורגשת עיקר המלחמה שבין שני המוחות. כשאנו מתרגשים וחרדים, העצב התועה משדר מן המעיים בכיוון מעלה, אל המוח שבראש, שדרים של מצוקה. אנו מתחילים לגמגם, לא מוצאים את המילים הנכונות והלב שלנו נרעש. כשאירוע מסוים מעורר בנו עצב, הדמעות מאיימות לפרוץ - ואם אנו מסרבים לתת להם להיראות, מצטבר אצלנו "גוש" בגרון, אנו משפילים את מבטנו, אך הסנטר מתחיל לרעוד... באמצעות חשיבתנו אנו מנסים להחביא את רגשותינו, ולשלוט בהתרגשותנו, אבל מתחת למסכה הקפואה גופנו סוער. החוויות הללו, שפוקדות אותנו, האנשים "הרגילים", בשעה שאנו מדמים שאנו עומדים להיכחד חברתית, השתלטו על חייו של האוטיסט והן מהוות את התחושה הקבועה שלו. הוא מנסה להציל את עצמו ממפגשים רגשיים עם החוץ כדי להפחית את הלחץ במערכת, לכן הוא מסיט את עיניו מעיני האחרים, משים עצמו כלא שומע, ובונה מערך הגנתי מפני העולם הסובב אותו.

המוח של מערכת העיכול מתחיל בשפתיים ומסתיים בפי הטבעת, והוא כולל את העיניים והנחיריים, ולכן, תפקודים שמחייבים שימוש באחד מן האברים, השייכים לשרשרת האברים הנ"ל, נמצאים אצל האוטיסט תחת סטרס תמידי. הרגישות הגבוהה יוצרת סטרס והסטרס יצר רגישות גבוהה, מעגל אין סופי שיוצר מערבולת ממנה אין מוצא.

האכילה

פעולת האכילה מחייבת מגע עם חומריות - עם חום, קור, לחות, יובש, קשיות, רכות. מפגש עם טעמים וריחות שונים ומשונים, שמורגשים בעוצמה רבתי אצל הילד האוטיסט, הרגיש תחושתית והחרד-כל. יתרה מכך - האכילה הינה האקט הבסיסי ביותר שמשייך אותנו לגוף, לחומר ולחיים על כדור הארץ. מעצם היותנו בעלי גוף חומרי, אנו מחויבים להכניס אל גופנו חומרים זרים. אפשר לומר כי האכילה הינה פעולה שיוצרת אצלנו תודעה ראשונית של חיבור בין נשמתנו לאדמה. לעומת הנשימה, שהיא פעולה פסיבית, שאין לנו שליטה עליה, והיא מחדירה לגוף חומר אוורירי ובלתי נראה לעין, הרי שהאכילה מחייבת פעילות אקטיבית של הכנסה לפה, לעיסה ובליעה של חומר שניתן לחוש אותו ולראותו, ולכן היא דורשת את הסכמתו של האוכל, לקבל את החומר הנמצא על צלחתו, להכניסו אל תוך גופו, ולעכלו. האכילה הינה אקט אקטיבי שמצהיר – אני מסכים להכיר בכך שאני חי בגוף, וכמי שחי בגוף עלי להכניס אל תוכי חומרים, ולעכלם אל תוכי.

החומר, שמונח על הצלחת, או שקודם לכן הוגש בבקבוק, ובתחילה ישירות מהשד, יוצר גם חיבור חברתי. כי החומר המזין, אינו בא ישירות מן האדמה, אלא הוא מוגש לתינוק באמצעות מתווך - אימו, או נציג אחר של החברה, ולכן, האכילה הינה הצהרה שפירושה: אני שייך לעולם, וכדי לשרוד בו אני מסכים לתפקד במציאות החומרית והחברתית, כבן למשפחת האדם החי על האדמה.

כדי להצטרף ברצון שלם לחיים החומריים/חברתיים שעולמנו דורש, יש להתגבר על טראומת הלידה ולוותר רגשית על הרחם, שהיה קודם לכן המזין הטוטאלי. הלידה שלנו היא אירוע טראומטי של מעבר חד ממצב רחמי סגור ומעניק כל, למצב פתוח, לא מוגן, שדורש צריכה אקטיבית. טראומה זו מודחקת, כזיכרון לא מודע, הממוקם בעצבי מוח הבטן. רובנו מתגברים על טראומת הלידה ברמה זו או אחרת, באופן אוטומטי, באמצעות מנגנוני הנפש הבסיסיים שלנו, שנועדו להדחיק טראומות. כחלק ממנגנון ההדחקה אנו בונים "אני" שלא זוכר את טראומת הלידה, וממוקם במוח שבראש, הרחק מן המעיים. לו היינו צריכים להתגבר באופן מודע על טראומת הלידה היינו נאלצים להתגבר על כאב רגשי, אכזבה ועלבון עצומים, שדחיית הרחם ייצרה. היינו מרגישים את הגעגוע אל הרחם וצריכים להלחם בגעגוע שיפסיק להטרידנו. היינו צריכים לוותר על הכעס על בוגדנותו של הרחם. לקבל את עצם ההיוולדות לעולם זר ומפחיד, ו"לסלוח לאלוהים" על כול העוולות הללו. אך אנו איננו עושים זאת, לפחות לא בשנות ילדותנו, כשאנו עסוקים בבניה האני העצמי והחברתי שלנו. ההדחקה נעשית באופן טבעי, בצורה יעילה פחות או יותר, כבר מהימים הראשונים של חיינו ועד גיל שלוש. בגיל זה אנו מסוגלים להתנסח ולתקשר מילולית ברמה בסיסית. אנו מודעים ברמה ראשונית לקיומנו העצמי והחברתי, כי באופן תודעתי עברנו לחיות במוח שבראש, וכל המידע שהוטמן במוח הבטן סגור בפנינו כמעט לחלוטין.

בניגוד לאדם רגיל, האוטיסט אינו מצליח להדחיק באופן יעיל בתודעתו את טראומת הלידה, ואינו מצליח לבנות לו "אני חברתי מתקשר" במוח הראש. הוא נשאר לכוד במעיו. טראומת הלידה צובעת ומכתיבה את חייו, ואינה מאפשרת לו להצטרף לחברה האנושית כ"חבר רגיל", ששכח את המקום ממנו בא, והדחיק לחלוטין את זוועת ההזרקות. בשלב מסוים, בתהליך בניית האני שלו מוח המעיים שלו עוצר אותו.

העיכול

פעילות הקיבה ומיציה, תנועת האוכל במורד הגוף, הזרמת חומרי העיכול, הריק והמלאות, הרעב והשובע, הפריסטלטיקה של המעי, פליטת הקקי, כולם מפעילים את מוח המעיים. מוח המעיים במהותו הוא מוח הישרדותי ראשוני, והוא מכיל אינפורמציה קיומית בסיסית. כיוון שכך, הוא צובר זיכרונות שקשורים עם הקיום וההישרדות מרגע הלידה. העלבון הקשה והאכזבה, שמרגיש התינוק, בעת ההידחות על ידי הרחם, הבגידה הלא צפויה, הפחד לחיות מחוץ לרחם העוטף והמזין, הגלות הפתאומית שנגזרה, הלבד המפחיד, התלות בזולת ועוד, נרשמים כולם במוח הבטן, ולכן הרעב, העיכול והשובע נוגעים כל אחד בדרכו בחרדה הקיומית שלנו. לילד האוטיסט, יותר מלבני אדם אחרים, אין מנגנון הדחקה יעיל ולכן עיכול המזון מציף אצלו רגשות בלתי נסבלים, מדיר שינה מעיניו ומכריח אותו לשמור על עצמו מלסמוך על העולם. בחוויה שלו, אם הרחם היציב, הטוב והמיטיב בגד בו, הרי שאין לסמוך על שום דבר לעולם, ועל אחת כמה וכמה על בני אנוש. כל אחד בתורו בטוח שיאכזב, יבגוד, ידחה, יעניש, ינטוש... ולכן, האוטיסט בשלב מסוים של חייו בוחר שלא ליצור קשר עם איש, אלא אם כן הוא עבר אינסוף מבחני אמון. הילד האוטיסט בוחן את סביבתו באמצעות מוח הבטן שלו, ובאינטואיציה החזקה של בטנו הוא חש למה ולמי הוא ייתן לחדור אליו ולהשפיע עליו. לכן גופו דוחה מזונות רבים, ורוחו דוחה את מרבית בני האדם.

הדיבור

יותר מכל תפקוד אחר, הדיבור של האוטיסט משלם את התשלום הגבוה ביותר כתוצאה מן הקומוניקציה הלקויה שבין שני המוחות. המילה המדוברת מקורה במוח החושב שבראש, אבל הכלי שאמור לבטא את המילים, הפה, נשלט פיזית על ידי המוח של מערכת העיכול. ולכן, האוטיסט השבוי בידי חרדות מערכת העיכול שלו, חסום מתקשורת מילולית פשוטה.

הילד האוטיסט, אינו לוקה במוחו החושב, אלא שמוח הראש שלו נחסם מלהיבנות היטב על ידי מערכת עיכול מוכת חרדות, שאינה מאפשרת לו להלך בביטחון על פני שלבי ההתפתחות התקינים. מערכת העיכול של הילד האוטיסט משרדת לו סכנה מכל מצב חברתי כמעט, והוא עסוק בלהגן על עצמו ממוראות החיים המאיימים.


חיים בגלות


הילד האוטיסט נולד עם רגישות יתר במוח המעיים שלו, ובעקבות כך, הלידה, והארוחה הראשונה שאכל, רשומים אצלו במעיים כטראומה קיומית בלתי נסלחת. הוא חווה כאירוע בלתי נסבל הן את הבגידה של הרחם, שסיפק לו כל, והן את ההכרח לאכול, לעכל ואחר כך לפלוט את צואתו באופן אקטיבי, שהלידה כפתה עליו. הוא חי במוח הבטן שלו, נלכד בו, והופכו למרכז האני שלו, לעומת אדם רגיל שמעביר את מרכז האני שלו עם התפתחותו, למוח הראש. האוטיסט שבוי בתחושות וברגשות רבי העוצמה העולים ממעיו. הוא מתקשה לעכל את טראומת הלידה, והיא מנהלת את כל תפישת חייו. פרשנותו לגבי מצבים יומיומיים תהא שונה מזו של בני אדם שאינם אוטיסטים. הוא אינו "בעל סליחה", ואין לו יכולת להתגבר על טראומות נוספות שנשתלו במוח הבטן שלו, גם אם היו מינוריות, כי הן כולן רק מחזקות את חווית בגידתו של הרחם. כל מצב בו הוא ציפה לדבר אחד, וקבל דבר אחר, מחזק את תחושת הנבגדות שלו. מספיק שהקרובים לו ביותר יטעו במעט, בכדי שמערכת העיכול שלו תסווג אותם כאויבים, שיש להימנע מלהאמין למילות האהבה שלהם. יהיו ההורים טובים ככל שיהיו, אם לא דייקו במתן תשומת הלב הנכונה, אם לא האכילוהו בשעה שהרעב הציק לו, אם לא הגנו עליו מפני מחלה, מפני חום גבוה, מפני זריקה מכאיבה, מפני רעש, מפני נטישה, מפני העולם המסוכן, אם לא הבינו את צרכיו העדינים, הם יהיו מסווגים על ידי מערכת העיכול שלו, כמי שמאיימים על קיומו, כאילו היו אדם זר. גם אם הוא אוהב אותם, מערכת העיכול שלו אינה סומכת עליהם, והוא מגיב כלפיהם כמי שעלולים להזיק לו, אם יפתח את ליבו ויאמין לדבריהם. אם גופו קבל מבחוץ חומר שאינו נכון לו, או יחס שאינו נכון לו, אין לו יכולת לשכוח את האירוע, אלא רק לראותו כעוד בגידה. כל צעד חדש במציאות נבדק אצלו דרך מוח הבטן מתוך השאלה הראשונית – האם אני מסכים ולשתף פעולה עם העולם אליו גורשתי מן הרחם? האם אסמוך עליו ואשתייך אליו כחבר מן המניין? האם אסכים ללמוד את חוקיו? לדבר את שפתו?

עולם המציאות נחווה אצל הילד האוטיסט, השבוי במעיו, כמקום גלות, אליו נפלט ללא כל הגנה, וללא יכולת לחזור הביתה. הוא חווה עצמו כאדם ללא בית, והוא משתמש באוטיזם כדי לבנות לו בית קבע, רחם אנרגטי בטוח ויציב המגן עליו מן העולם הפרוץ.

הטיפול הרגשי בילד האוטיסט

הדרך לשחרר את האוטיסט מחרדותיו מחייבת הרגעה של מעיו על מנת שאלו יאפשרו לו לבנות את מוח הראש שלו ללא הפרעה. לאכילה של מזונות המותאמים אישית לילד יש חשיבות רבה מאד בהרגעת המעיים, אך זוהי רק פעולה ראשונית. את עיקר המאמץ יש להשקיע בטיפול בחרדה הקיומית עצמה.

העולם האנושי המדבר, שמתנהל מן המוח שבראש, נחווה על ידי האוטיסט כעולם ששולל את עצם קיומו הייחודי. לאוטיסט קל להתחבר לבעלי חיים, שאינם חצויים בין מילה לרגש או מילה למעשה, ומשום כך, אמינותם גבוהה בעיניו והם צפויים וברורים לו. בני האדם נחשבים על ידי האוטיסט כיצורים מסוכנים מפני שרגשותיהם מודחקים ומוכחשים רוב הזמן, ולכן הם עלולים להתהפך בשנייה, להפוך מאוהב לאויב, ולהרע לו.

האוטיסט מחפש בן ברית. בן בריתו של האוטיסט הוא אדם שלמד ליצור בין שני המוחות שלו עצמו שלום, וכך הוא יכול להעביר את הילד האוטיסט תהליך של גישור בין המוחות שלו. מטפל או הורה שפונה אל הילד האוטיסט ממוח הראש שלו, שמתעלם מקיומו של מוח הבטן ומדכאו, אינו יכול לשחרר את האוטיסט מכלא המעיים שלו.

הילד האוטיסט מרגיש שעומד לפניו בן ברית אם הוא חווה שהאדם שמולו מבין אותו לעומק ומדבר איתו בגובה עיניים ולא מעליו. על המטפל לתקשר רגשית באמצעות ביטנו שלו עם בטנו של הילד האוטיסט, להקשיב לו משם ולהגיב לו משם, ולהשתמש במילים רק ככלי שמתרגם את החוויה ולא זה שיוצר ומנהל אותה. ברגע בו המילה של המטפל אינה באה מעמדה של עליונות הראש, אלא היא עדה לחוויות הבטן שמתרחשת בחדר הטיפולים, ומתארת אותן, מוח הבטן של הילד נרגע, מקבל רשות קיומית ומאפשר בניה טובה של מוח ראש.

רק מטפל שמסוגל להלך חופשי בין שני מוחותיו שלו, בזרימה רגשית אוטנטית וטבעית, ללא העמדת פנים, כילד, יכול לבנות אצל האוטיסט חיבור, במקום מלחמת עולם פנימית.

אירי ישראלי-רושין

www.adamshalem.com

מיכאל

מיכאל רנסקי, 24.08.10 18:19

מעיים ואוטיזם.

אמנם לאוטיסטים רבים יש הפרעות מעיים ואכילה, אבל המאמר שלך הוא כולו הכללות והשערות פסיכולוגיסטיות חסרות כל ביסוס או הגיון מדעי. אלה אופייניות לפליפ פלף שנאלצים לעשות סביב הנושא כאשר תפיסת היסוד היא פסיכולוגיסטית-רגשית. שום דבר מההמלצות הטיפוליות שם אינו מבוסס. אבל וודאי שחשוב מאד להסדיר את מערכת העיכול והצרות הכרוכות בה אצל כל הילדים, ולכך יש להדרש לטיפול בריאותי והתנהגותי מורכב.

מיכאל בן צבי, 23.08.10 11:29

אוטיזם ועיכול

שלום
מציעה לך לדבר עם תלמה קינן פינץ שהיא מומחית בנושא. את יכולה למצוא אותה בפורום בתפוז.

ד\"ר שרון אילון, 23.08.10 11:26
<a href="index2.php?id=2032&lang=HEB">ד\"ר שרון  אילון</a>

למעלה