תפ 6741/10 אי שפיות הדעת - לא, העדר שליטה - כן


בית המשפט קבע כי לנאשם לא עומדת הגנת אי שפיות הדעת. עם זאת, בית המשפט קבע אלא עומד סייג אחר לאחריותו הפלילית, שהינו סייג העדר השליטה, מכוון שהנאשם לא היה מודע למעשיו ולא שלט בהם, בשעה שהיה נתון למצב פסיכוטי שנגרם בשל הדליריום טרמנס (גמילה מאלכוהול) בו לקה, אף אם לזמן קצוב ולא קבוע.

אריה סעדה 13.08.10

בית משפט השלום בחיפה

ת"פ 10-03-6741

ת"פ 10-03-6726

 

בפני: כב' השופט יחיאל ליפשיץ
תאריך: 29/07/2010
המאשימה: מדינת ישראל
 
נ ג ד
הנאשם אנטולי צבישב (עציר)
נוכחים: ב"כ המאשימה - עו"ד אתי כרייף
ב"כ הנאשם - עו"ד פרחובניק (ס.ציבורית) וכן אשת הנאשם
הנאשם - באמצעות הליווי

הכרעת דין

מבוא

1.       כנגד הנאשם הוגש, בתאריך 4/3/10, כתב אישום המייחס לו שתי עבירות: היזק לרכוש במזיד - עבירה לפי ס' 452 לחוק העונשין, תשל"ז -1977 (להלן - החוק); והחזקת סכין למטרה לא כשרה - עבירה לפי ס' 186 (א) לחוק.

 

2.       על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 1/3/10, בסביבות השעה 09:00, קפץ הנאשם מהקומה הראשונה בביתו שברח' חיים 11 בחיפה, על רכב מסוג מסוג פולקסוואגן פאסאט שחנה מתחת לביתו, חתך יריעת בד שהיתה פרושה מעל הרכב וכן גרם לשריטה בתא המטען של הרכב. בהמשך, ירד הנאשם מהרכב ונעמד באמצע הכביש כשהוא אוחז בידו שני סכינים שלא למטרה כשרה.

גדר המחלוקת

3.       בין הצדדים לא היתה מחלוקת בנוגע לעצם ביצוע המעשים על ידי הנאשם; לא היתה מחלוקת אמיתית לגבי מצבו הרפואי - נפשי של הנאשם בזמן ביצוע העבירה, היינו כי היה במצב של Delirium Tremens (להלן - דליריום טרמנס) שנבע כתוצאה מהפסקת שתיית אלכוהול; ואף לא היתה מחלוקת כי בזמן ביצוע המעשים היה הנאשם מצוי במצב פסיכוטי.

 

4.       הוכח, כי הנאשם לא היה חולה עד לאירוע במחלת נפש. לגבי השאלה באם דליריום טרמנס הינו מצב של מחלת נפש, הרי שהצדדים חלוקים, ועל כך בהמשך.

 

5.       מצב הדליריום טרמנס בו היה נתון נאשם, נבע מהפסקת שתיית אלכוהול. כתוצאה מאותו מצב רפואי, היה הנאשם במצב פסיכוטי בזמן ביצוע המעשים אותם עשה.

 

6.       לשיטת המאשימה, בקצרה, המצב הנפשי בו היה שרוי הנאשם בעת ביצוע המעשים אותם ביצע, נגרם כתוצאה משתיית אלכוהול והפסקת שתייתו, ולא כתוצאה ממחלקת נפש ממנה סבל קודם לכן. מצב הדליריום טרמנס, אינו מהווה לשיטת המאשימה מחלת נפש, ולא נבע ממחלת נפש שכן הנאשם מעולם לא לקה במחלת נפש כלשהי. אשר על כן, הוא צריך להיות אחראי מבחינה משפטית - פלילית למעשיו ואינו זכאי לכל סייג מאחריות פלילית.

 

7.       מנגד, לשיטת ב"כ הנאשם, בקצרה, אין כל בסיס להטלת אחריות פלילית על הנאשם שביצע את מעשיו תחת מציאות מדומה ומעוותת. ב"כ הנאשם הציע מספר דרכים חילופיות להגעה לתוצאה זו: אם על בסיס הסייג של אי שפיות הדעת (ס' 34 ח' לחוק); אם על בסיס הסייג של העדר שליטה (ס' 34 ז'); ואם על בסיס הסייגים של הגנה עצמית מדומה (ס' 34 י' וס' 34 י1 + ס' 34 יח') או של צורך מדומה (ס' 34 יא' + ס' 34 יח').

מהו דליריום טרמנס

8.       מכיוון שהנאשם סבל בזמן ביצוע המעשים אותם ביצע ממצב רפואי בשם דליריום טרמנס, נפנה להגדרת מצב זה.

 

על פי ה ICD-10 (הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי של ארגון הבריאות העולמי, עמ' 90-91) דליריום טרמנס הינו:

"מצב טוקסי בלבולי שמשכו קצר אך תכופות הוא מסכן את החיים, ונלוות לו הפרעות גופניות. בדרך כלל הוא תוצאה של גמילה מוחלטת או חלקית מאלכוהול, אצל מכורים בעלי עבר ארוך של תלות בו. הוא מתחיל, על פי רוב, אחרי הפסקת השתייה. . . . סימפטומים מקדימים של דליריום טרמנס כוללים חוסר שינה, רעד ופחד. ייתכן שפרכוסי גמילה יקדמו להופעת סימפטומים אלה. המשולש הקלאסי של סימפטומים כולל: ערפול הכרה ובלבול, הזיות ואשליות מלאות חיים המתבטאות בכל אחד מהחושים, ורעד בולט. בדרך כלל מופיעים גם מחשבות שווא, אי שקט, חוסר שינה או היפוך של מחזור השינה ופעילות יתר אוטונומית".

 

כמו כן ר' בנדון פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, בעריכת חנן מוניץ, מהדורה חמישית, עמ' 148-149.

 

9.       בעדותה, הוסיפה ד"ר טל, מהמרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, אשר נתנה את חוות הדעת בתיק, כי בעת ביצוע המעשים היה הנאשם במצב פסיכוטי (עמ' 14, שורה 3); ובהתייחס לנאשם הספציפי ולאירוע הספציפי - הנאשם סבל מהזיות ראייה, סבר שהוא נמצא בסכנה משום האנשים, שעל פי הזיותיו היו בביתו, ולכן ניסה להימלט מביתו על ידי כך שקפץ מהחלון (ר' לדוגמה עמ' 16, ש' 4-9). למעשה, אף צד לא חלק על חוות דעתה של ד"ר טל.

 

מדו"ח הטיפול הפסיכיאטרי של בית החולים רמב"ם מיום האירוע (נ/6) עולה כי הנאשם היה בסכנת חיים עקב מצבו הרפואי. בעדותה של ד"ר טל, היא הוסיפה (עמ' 15) כי הנאשם סבל מבעיות שונות במערכות הפנימיות, בעיות בויסות טמפרטורה ובעיה כלייתית, וזאת מעבר לבעיות הנפשיות של הזיות, חוסר השיפוט וכו'.

הנאשם, והנסיבות שקדמו האירוע

10.       למרות שעיקר המחלוקת בתיק היא משפטית, נסקור את עיקר הראיות, שיהיו לעזר בהמשך הדרך, לצורך הניתוח המשפטי.

 

11.       הנאשם הינו יליד 1946, אשר עלה בשנת 2000 ארצה. הנאשם מתגורר עם גרושתו ברח' חיים בחיפה. השניים נישאו זה לזו בשנת 1970, ויש להם שני ילדים בוגרים אשר אינם מתגוררים עמם. השניים התגרשו לפני כ 5 שנים אך המשיכו להתגורר יחדיו.

 

12.       מהראיות עולה, כי הנאשם הינו מהנדס בהשכלתו ומאז עלייתו ארצה לא עבד במקצועו אלא בעבודות מזדמנות. כשנה וחצי לערך לפני האירוע המתואר בכתב האישום פוטר מעבודתו ומאז חלה נסיגה בתפקודו. הוא חדל מלגלות עניין בתחביבים שונים כגון שחמט, ספורט, וכד', וכן נקלע למצבי דיכאון.

 

בנוסף, הוכח כי לאחר פיטוריו החל הנאשם לשתות אלכוהול בצורה מאסיבית. עוד לפני פיטוריו נהג הנאשם לשתות אלכוהול, אולם זאת בעיקר באירועים ולא כדרך שגרה. לאחר פיטוריו, החל הנאשם לשתות אלכוהול, בעיקר עם מכריו בגן בנימין בשכונת הדר, הסמוך לביתו.

 

הנאשם נהג לדבריו לשתות כ 200-300 גרם אלכוהול ליום (ר' עדותו הנאשם עמ' 28, ש' 7-8). היו תקופות בהן נהג לשתות כל יום, ותקופות בהן נהג לשתות לסירוגין - יום כן ויום לא, או יום כן ויומיים לא. לדבריו, הוא היה משתכר, חוזר לביתו ברגל והולך לישון. עוד ציין, כי לא סבל מעולם מבעיות בריאותיות על רקע התמכרותו לאלכוהול, שלה כלל לא היה מודע, ולכן גם לא פנה לקבלת טיפול.

 

13.       אציין, כי עדותו של הנאשם וגרושתו היו מהימנות ולא נתגלו בהן סתירות מהותיות. כפי שאציין להלן, בגרסאות השונות שמסרו היה שוני מסוים במועד המדויק, טרם האירוע, בו הפסיק הנאשם לשתות אלכוהול, אולם אין מדובר, לשיטתי, בהבדלים שניתן להסיק מהם מסקנות כלשהן.

 

מדובר בפרט (מועד הפסקת שתית האלכוהול) שהנאשם וגרושתו לא היו מודעים לחשיבותו בזמן אמת, ולכן לא היו מודעים לכך כי בעתיד לבא, תהיה להפסקה זו חשיבות מיוחדת. השניים סברו, כי מדובר בהפסקה מקרית, אקראית, שמן הסתם - כפי שהיה גם בעבר - תפסק חיש מהר והנאשם יחזור להרגליו. אשר על כן, גם אין מדובר - מנקודת מבטם - ב"גמילה" מאלכוהול, אלא בהפסקת שתייה, ותו לא.

 

ברור, כי יש להבדיל, כאשר דנים במונח "גמילה" בין המשמעות הרפואית, לבין המשמעות היומיומית. מבחינה רפואית, גופו של הנאשם היה בגמילה ונכנס למצב של דליריום טרמנס. מבחינת הנאשם, הוא כלל לא החליט להיגמל, שכן כלל לא היה מודע להיותו אלכוהוליסט.

 

14.       גרושת הנאשם ציינה, כי הנאשם לא הכיר בכך שהוא אלכוהוליסט וזקוק לטיפול, וכן ציינה כי גם כשהשתכר הרי שלא הפריע לסביבתו, אלא פשוט היה חוזר לביתם והולך לישון.

 

15.       כפי שצויין לעיל, עובר לאירוע הפסיק הנאשם לשתות.

 

עוד צוין, והדבר מגובה בראיות, כי לא מדובר היה בהחלטה מצדו של הנאשם בדבר הפסקת שתיית אלכוהול, ולו מהסיבה שהנאשם לא תפס את עצמו כאלכוהוליסט. מדובר היה בתוצאה של צירוף נסיבות אקראי למדי.

 

כאשר נשאל הנאשם מדוע הפסיק לשתות השיב: "כי כבר לא היתה לי אפשרות. אני בד"כ לא שותה לבד, אני שתיתי עם חברים" (עמ' 27, ש' 18), וכן: "שאלה: למה הפסקת לשתות? תשובה: לא היתה סיבה לשתות ולא נפגשתי עם אף אחד" (עמ' 32, ש' 18).

 

16.       מהראיות שהוגשו עולה, כי הנאשם וגרושתו מסרו מספר גרסאות למשך התקופה שקדמה לאירוע, בה לא שתה הנאשם אלכוהול: החל משלושה ימים (ר' נ/5 - הודעת גרושת הנאשם; וכן פרטים שמסרה לרופא בבית החולים רמב"ם - ר' נ/5); דרך שבוע (ר' עדות גרושת הנאשם עמ' 37, ש' 31); ועד שבועיים שלושה (ר' עדות גרושת הנאשם עמ' 37, ש' 27; וכן ר' הודעות הנאשם ת/1 ש' 31 וכן עדותו). בחוות הדעת הרפואית (נ/1) צוין כי הנאשם הפסיק לשתות: "כשבוע או עשרה ימים טרם מעצרו". התייחסתי לעיל להבדלים אלה.

 

17.       עוד עולה מהראיות (ר' עדות גרושת הנאשם עמ' 38,ש' 9; וכן חוות הדעת הרפואית נ/1) כי במהלך חודש 10/2009, כ 4-5 חודשים לפני המעשים אותם עשה, נקלע הנאשם למצב של דליריום טרמנס, נפרד וקודם לזה המתואר בכתב האישום, ובעוצמה נמוכה יחסית.

 

הנאשם סבר (באותו אירוע קודם) כי מישהו מטפס למרפסת השכן, ובעקבות כך הזמין משטרה. משנחקר אודות אירוע זה במהלך עדותו בבית המשפט, הוא מסר כי אין מדובר באירוע אותו הזה אלא אירוע שהתרחש במציאות.

 

בחוות הדעת הרפואית (נ/1) צוין, כי אירוע זה, מחודש 10/09 הינו: "כנראה דליריום טרמנס" (עמ' 3 לחוות הדעת).

 

אקדים ואציין, כי גם לגבי האירוע נשוא כתב האישום, מחודש 3/2010, סבור הנאשם, עד עצם היום הזה, כי 3 זרים אכן פרצו לביתו ושקלו לחטוף את גרושתו, ועל כך בהמשך.

האירוע המתואר בכתב האישום

18.       גרושתו של הנאשם תיארה כי כבר בלילה שקדם לאירוע, החלו להופיע אצל הנאשם סימנים מוקדמים להזיות ולמצב הרפואי אליו נכנס.

 

גרושת הנאשם תיארה (ר' עמ' 35 ואילך) כי בתאריך 28/2/2010 בשעות הצהריים הנאשם לא חש בטוב. הוא סבר שקירות הבית רטובים וכי ישנם סדקים בקירות.

 

בשעות הערב מצבו החמיר והוא סבר שאנשים נכנסו לתוך הדירה, חום גופו עלה, גופו רעד, הוא לא היה מסוגל להחזיק כפית בידו, היה לחוץ נפשית, והתקרב לחלון כי נראה היה לו שמישהו עומד לפרוץ לבית. הנאשם אף החזיק בידו גרזן (עמ' 40, ש' 28-29). בנוסף, בלילה הופיעו אצל הנאשם הזיות קוליות, וויזואליות ותחושתיות וחש חרקים על גופו.

 

גרושת הנאשם ציינה, כי לא חששה לעצמה, הנאשם לא איים עליה, אולם היא חששה לבריאותו ולחייו וציינה שהבינה כי מדובר בתסמונת גמילה מאלכוהול, שכן: "ברוסיה זה מוכר, אבל זה אף פעם לא היה במשפחה שלנו" (עמ' 38, ש' 21). על רקע זה, היא חיפשה באינטרנט מידע אודות תסמונת זו וקראה שחייבים לתת לאדם במצבו של הנאשם קצת אלכוהול ולכן נתנה לו 40 גרם וודקה, וכן שלחה אותו להתקלח ולאכול, בתקווה שמצבו יתייצב.

 

19.       למחרת בבוקר, גרושת הנאשם יצאה בבוקר את הדירה לבדיקה רפואית וציינה כי היה בכוונתה לקחת אצל רופאת המשפחה שלה טופס הפניה לבית חולים עבור הנאשם, אולם בדרך לביתה התקשרו אליה והודיעו לה שהנאשם נעצר וביקשו ממנה להגיע בדחיפות לביתה.

 

20.       לגבי האירוע המצוין בכתב האישום, מסר הנאשם את עיקר הגרסה הבאה (ר' עדותו עמ' 24 ואילך, וכן ר' הודעותיו ת/2, ת/3). אציין, כי קיימים הבדלים קלים בין גרסאותיו אולם הם אינם משמעותיים, מה גם שאין מחלוקת, כי הנאשם היה במצב פסיכוטי באותם רגעים:

 

הנאשם לא מסר כל פרט אודות אירוע היום הקודם עליו מסרה גרושתו. הנאשם מסר כי בבוקר יום האירוע הוא התעורר. הוא ידע שגרושתו יצאה מהבית, ואז הבחין בשני אנשים שנכנסו לביתו ובהמשך נכנס אדם שלישי. הנאשם היה, על פי תיאורו, במטבח הבית, ואותם אנשים היו באחד מחדרי הבית.

 

הנאשם מסר, כי ניסה להתקשר לגרושתו מהטלפון הקווי ומהטלפון הסלולארי אולם הקווים התנתקו והוא הבין שאותם אנשים חסמו את קווי הטלפון.

 

בהמשך, מסר הנאשם, שהבחין כי ברשות אותם אנשים נמצא "איזשהו מכשיר עם להב מסתובב" ולכן הוא היה בלחץ נפשי, רעד, לקח שני סכיני מטבח להגנה עצמית, ומשהבין כעבור כשעתיים (משעה 08:00 ועד השעה 10:00 לערך) שלא יוכל להתגבר על השלושה, קפץ מעבר לחלון המטבח (דירתו מצויה בקומה הראשונה) על יריעת הבד שהיתה פרושה מעל רכב שחנה מתחת לחלון המטבח. לאחר מכן, הוא ניגש לחנות סמוכה ופנה למוכר שבחנות, אותו הכיר, וביקש ממנו להזמין משטרה. בהמשך, חיכה ששוטרים יגיעו ועם הגעתם הוא מסר לרשותם את הסכינים.

 

כמו כן, הנאשם מסר שסבר כי האנשים אשר נמצאים בביתו, חטפו את אשתו (גרושתו) ולקחו אותה כבת ערובה, ולכן ביקש מהשוטרים שיפרצו לבית. לדבריו (ר' ת/2, ש' 29) אשתו בדיוק חזרה הביתה עובר לחטיפתה.

 

21.       עיון בראיות התיק, שהוגשו בהסכמה, מעלה כי המתלונן בתיק, עו"ד שמואל אלקון, שעל רכבו "נחת" הנאשם, מסר שהבחין בנאשם מחזיק שני סכינים בידו וצועק: "בנדיטי, בנדיטי" (ת/1).

 

לשוטרים, שהגיעו למקום ועצרו את הנאשם, מסר האחרון כי גנבים נכנסו לביתו וחטפו את אשתו (ת/6). משום החשש לחיי האחרונה, ניסו השוטרים לפרוץ לדירה ומשלא הצליחו הוזמנו צוותי כיבוי אש ומד"א. בהמשך התקשרו השוטרים לגרושת הנאשם, משזו הגיעה נוכחו השוטרים לדעת כי אין ממש בדברי הנאשם.

 

עם מעצרו, מסר הנאשם (ר' ת/7 - דו"ח המעצר) כי: "אתם צריכים לעצור את הגנבים לא אותי".

מודעותו של הנאשם, לאחר האירוע, למצבו

22.       כפי שצויין לעיל, הנאשם סבר בזמן האירוע כי 3 זרים פרצו לביתו וחטפו את גרושתו.

 

בזמן האירוע, היה הנאשם - ועל כך אין מחלוקת - במצב פסיכוטי והיה תחת השפעת הזיות ראיה ושמיעה.

 

לא זו אף זו, גם לאחר האירוע, לאחר אשפוזו ולאחר שיצא מהמצב הפסיכוטי לעיל, עדיין סבור הנאשם כי האירועים אותם חווה, אכן התרחשו במציאות. מחוות הדעת נ/1 עולה כי מדובר ב"שכנוע פסיכוטי שהדברים אכן התרחשו" (עמ' 2 לחוות הדעת)

 

23.       בעת עדותו בבית המשפט, נשאל הנאשם בנדון וציין: "אני חושב שאני ראיתי את זה במציאות, ראיתי את זה בפועל. בבית חולים טירת הכרמל הרופאה אמרה לי שיכול להיות שזה הזיות לאחר גמילה" (עמ' 26, ש' 9-10).

 

24.       בעדותה, ציינה ד"ר טל כי כלפי חוץ הנאשם אמביוולנטי ביחס לשאלה האם היו הדברים מעולם, אם לאו, אולם כלפי פנים הוא עדיין חסר תובנה לכך שמדובר בהזיות (עמ' 16, ש' 21-22). עוד ציינה ד"ר טל, כי הנאשם מתכחש לעובדת היותו אלכוהוליסט.

 

25.       מעדותה של הד"ר טל ניתן היה ללמוד כי הנאשם לא היה יכול ללמוד דבר מהאירוע הראשון, מחודש 10/2009, ולהסיק ממנו מסקנות, שהרי בזמן "אמת" הוא כלל לא היה מודע למצבו וכי רק כיום עובר הנאשם הליך טיפולי שיאפשר לו להבין את מצבו ולהימנע ממנו בעתיד (ר', בין היתר, עדותה בעמ' 17). במועד ניהול התיק עדיין היה הנאשם מאושפז במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל.

האם הנאשם נושא באחריות פלילית

26.       אקדים ואציין, כי לעניות דעתי, הנאשם שבפנינו אינו בר עונשין.

 

27.       סעיף 34 ה' לחוק (נטל ההוכחה) קובע כי:

מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית.

 

סעיף 34 כב' לחוק (נפקותו של ספק) משלים את הסעיף לעיל וקובע כי:

(א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.
(ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".

 

משמע, החוק קבע חזקה של אחריות פלילית, אולם חזקה זו ניתנת לסתירה ועל הנאשם לסתור את החזקה. די לו לנאשם  לעורר ספק סביר שמא התקיים בו הסייג, וזאת באם העלה הנאשם טענה בנדון ועורר את הסוגיה (ור' להרחבה בנדון את ע"פ 4675/97, רוזוב נ' מ"י, פ"ד נג(4) 337).

 

28.       הסייגים המרכזיים שיש לבחון בענייננו הינם אי שפיות הדעת (ס' 34 ח' לחוק); והעדר שליטה (ס' 34 ז' לחוק).

 

שני הסייגים לעיל, הינם תנאים מקדמיים - מוקדמים, כל אחד בנפרד, לנשיאה באחריות פלילית [ור' בנדון ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, תשמ"ד-1984 (להלן - פלר), עמ' 363 ואילך]. רק עם קיומם, יש להמשיך ולבחון באם המעשה שנעשה מהווה עבירה [וכן ר' בנדון, יורם רבין, יניב ואקי, דיני עונשין, הוצאה לאור של לשכת עוה"ד, 2008; (להלן - רבין וואקי), עמ' 541-545].

 

הרציונאל לכך, צויין בת"פ (מחוזי חיפה) 126/03, מ"י נ' סקורצ'רו, ניתן בתאריך 21/3/2004, והדברים שצוינו לעניין הגנת אי השפיות, יפים גם לעניין הגנת היעדר השליטה:

". . נזכור כי הגנת אי השפיות אינה בבחינת חסד שעושה המשפט כלפי הנאשם, אלא הכרה של המשפט כי בשל היעדר יכולת הבנה או יכולת בחירה, הנאשם חסר את היסוד הנפשי הנדרש להתגבשות העבירה. אין להעניש אדם שהתנהג כפי שהתנהג כי אינו מסוגל להתנהג אחרת או כי תפיסת המציאות שלו משובשת באופן חמור, מבלי שהוא עצמו מודע לכך. אין זה צודק להטיל עונש על מי שלא התכוון ולא רצה בתוצאה. אין טעם להעניש נאשם כזה, הואיל והעונש אין בכוחו ללמד אותו לקח ומשום כך אין בידו לשמש לקח לאחרים - י. בזק "האחריות הפלילית של הלקוי בנפשו" (מהד.2) עמ' 11. הרשעה וענישה של נאשם כזה, כמוה כהענשתו על מחלתו, והרשעה מעין זו, מחטיאה את מטרות החוק הפלילי, אין בה טעם שבהגיון ולא הצדקה שבמוסר."

 

האם יש להחיל בענייננו את התנאי המקדמי של אי שפיות

29.       איני סבור כי במקרה דנן יש להחיל את התנאי המקדמי הקבוע בס' 34 ח' (אי שפיות הדעת) וזאת מהטעמים שיובאו להלן.

 

30.       סעיף 34 ח' לחוק, אשר כותרתו היא "אי שפיות הדעת" קובע כי:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה".

 

31.       התנאי המקדמי של אי שפיות הדעת חל איפוא, כשמתקיימים שלושה תנאים מצטברים:

 

התנאי הראשון הוא כי על הנאשם להיות חולה במחלה שפגעה ברוחו; בהמשך, אתייחס לתנאי זה.

 

התנאי השני הוא כי על הנאשם להיות, מחמת מחלת הנפש, "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או את הפסול שבהם, או להימנע מעשייתם. תנאי זה כולל בחובו שתי חלופות נפרדות - החלופה הראשונה ("להבין . . ") דנה בשלילת כושר ההבנה של הנאשם - מדובר במבחן קוגנטיבי, על פיו נדרשת בחינת יכולתו של החולה להבין את טיב מעשיו או את הפסול שבהם. החלופה השניה ("להימנע . .") דנה בשלילת רצונו החופשי - מדובר במבחן רצוני. בעבר הוכר מבחן זה כ"דחף לאו בר כיבוש", או כפי שקבע אותו השופט אגרנט בפס"ד מנדלברוט: "תהליך שבו מקיים אדם 'בחירה' בין מטרות חילופיות ולכן גם 'בחירה' בין קווי התנהגות חלופיים".ההנחה העומדת בבסיס מבחן זה הינה כי יש חולי נפש שעשו מעשים לא חוקיים, שיעמדו במבחנים הקוגנטיביים (קרי, יבינו את אשר הם עושים ואת הפסול בכך), אך לא יעמדו במבחן הרצוני, קרי, לא יהיה בכוחם להימנע מעשיית המעשה הפלילי. למרות ששני המבחנים דלעיל (המבחן הקוגנטיבי והמבחן הרצוני) הינם שני מבחנים חילופיים, הרי שיש הקושרים ביניהם - ור' בנדון, לדוגמה, את פס"ד סקורצ'רו לעיל, שם צוין כי:". . למרות שמדובר בשתי חלופות שאינן מצטברות, יכולה האחת להשפיע על השנייה, באשר אי תפיסת המציאות, משפיעה גם על היכולת להתמודד עם הדחף".

 

התנאי השלישי הוא כי קיים קשר סיבתי בין התנאי הראשון לתנאי השני (ור' בנדון ע"פ 5266/05, זלנצקי נ' מ"י, ניתן בתאריך 22/2/2007).

 

32.       בענייננו, התקיים לכאורה התנאי השני. הנאשם היה נתון במצב פסיכוטי, וסבר - מנקודת מבטו - כי אכן 3 זרים פרצו לביתו עם כלי משחית ובכוונתם לחטוף את בת זוגו. לנוכח מצב זה, מעשיו (נטילת שני סכינים וקפיצה מחלון ביתו) היו סבירים (ור' לעניין "סבירות" פעולות הנאשם, מנקודת ראות מחשבות השווא שלו, את ת.פ. (מחוזי חיפה) 281/01, מ"י נ' ז'ילין, ניתן בתאריך 28/7/2008 , עמ' 42-44). זאת ועוד, טענת הנאשם כי לאחר שירד לרחוב הוא דאג להזמנת משטרה לא נסתרה, ואף יש לה אינדיקציות בראיות שהוגשו.
דא עקא, שתנאי זה רלוונטי רק בהתקיים התנאי הראשון, בו אדון להלן.

 

33.       כעת, אתייחס לתנאי הראשון, הקבוע בס' 34 ח' לחוק, והוא כי רק נאשם אשר חולה במחלה שפגעה ברוחו (חולה במחלת נפש), יכול להיכנס לגדרי הסעיף.

 

בעבר, נהגו לקבוע כי רק ליקויים הבאים בגדר פסיכוזה יכולים להוות "מחלת נפש" שתשמש בסיס להגנת אי השפיות (ור' בנדון הסקירה המובאת בספרם של רבין וואקי, עמ' 580-587). קבוצת המחלות הפסיכוטיות שהוגדרו על ידי בתי המשפט כוללת את הסכיזופרניה, הפרנויה, המחלה הסכיזו-אפקטיבית, רמה חמורה של המניה - דפרסיה והפרעות אפקטיביות המגיעות לדרגת חומרה פסיכוטית כגון דיכאון מאג'ורי, מאניה דיפרסיה, ומצבים מאניים (שם, עמ' 582; וכן ר' מאמרו של אסף טויב, ענישה מופחתת ברצח, הפרקליט מח', 214, 227).

 

בפסיקה בשנים האחרונות, מושם הדגש על התסמינים מהם סבל הנאשם בזמן האירוע המיוחס לו, ופחות על הגדרת הליקוי ממנו הוא סובל. במצבים בהם מוכח כי הנאשם היה במצב פסיכוטי, אזי עצם הסיווג של המחלה ממנה סבל מאבד מחשיבותו, ומה שחשוב הוא מצבו הרפואי - נפשי של הנאשם, והעמידה, או אי העמידה, בתנאי ס' 34 ח' לעיל.

 

וכך צוין בנדון בפס"ד זלנצקי לעיל:

"32.       השאלה המרכזית שיש לבחון היא אם-כן, עד כמה שללו
תסמיני הליקוי הנפשי שממנו סובל הנאשם את יכולתו לגבש מחשבה פלילית, עד כמה נושא הליקוי אופי פסיכוטי, וזאת תחת בחינת סיווגו של ליקוי במגדירים פסיכיאטריים כמחלת נפש. אם יוכח שהליקוי מתאפיין בהפרעות נפשיות חמורות המלוות במחשבות שווא ובבלבול נפשי בדרגת חומרה גבוהה, משמע כי מדובר בליקוי בעל אופי פסיכוטי (ראו: פרקים נבחרים בפסיכיאטריה), ואם יוכח כי בשל ליקוי זה נשללו בעת המעשה יכולותיו הקוגניטיביות או יכולות הרצייה של הנאשם, כנדרש בסעיף, יהיה מקום לפטור אותו מאחריות פלילית למעשיו עקב אי שפיות הדעת. בחינה מעין זו, שכאמור הולכת בדרך שבה צועדת הפסיקה בשנים האחרונות, מגשימה לטעמי את תכלית המשפט הפלילי ואת עיקרון האשם בכלל, ואת תכליתו של הסייג בדבר אי שפיות הדעת בפרט, באי הטלת אחריות על מי שנעדר "אוטונומיה מוסרית, יכולת בסיסית להבין את המציאות ולהבחין בין טוב לרע" . . .

. . .

33.       ועם זאת יודגש: אין בדברים כדי לוותר על הדרישה לקיומה של מחלת נפש כתנאי מוקדם לכניסתו של אדם לגדר הסייג בסעיף 34ח ואף אין בה כדי להקל מעוצמת הדרישה. כל שיש בדברים הוא לכלול בגדר המונח גם ליקויים אשר באופן מסורתי לא סווגו כמחלות נפש מסיבות שונות, אך אופי תסמיניהם ועוצמתם מעידים על היותם פסיכוטיים, ומכאן שלאור תכלית הסייג, אין להרשיע את הסובלים מהם בעבירות שביצעו, אם היה בליקויים אלה כדי לאיין את מחשבתם הפלילית באופן שהם לא היו מודעים למהות מעשיהם או לפסול שבהם, או שלא היו יכולים להימנע מהם."

 

34.       לאור האמור לעיל, באם יוגדר מצב הדליריום טרמנס כ"מחלה שפגעה ברוחו", אזי יהיה ניתן לכאורה לקבוע, כי הסייג של ס' 34 ח' מתקיים בענייננו, ואזי הנאשם אינו בר עונשין.

 

35.       איני סבור כי יש לעשות כן, וזאת משני טעמים מצטברים:

 

35.1.       ראשית, למרות הרחבת הפרשנות שניתנה בשנים האחרונות להגדרת מחלת הנפש, החוסה תחת כנפי ס' 34 ח', סבורני כי לא יהיה זה נכון להכליל "דליריום טרמנס" במסגרת זו.

 

בניגוד למרבית המצבים שנכללו במסגרת ס' 34 ח', אשר כוללים מחלות והפרעות נפש, במובנן ה"קלאסי", הרי הן אינן כוללות, מבחינת סיווגן ואופיין את המצב הרפואי של דלריום טרמנס.

 

דליריום טרמנס הינו מצב נקודתי, חולף, אשר שונה ממרבית המצבים שהוזכרו לעיל. באותם מצבים ומחלות אנשים הלוקים בהם חולים למשך תקופה ארוכה, לא פעם למשך כל ימי חייהם.

 

לא רק משך קיום התסמינים משנה לענייננו, אלא גם הטריגר שהביא אותם. בחלק ניכר מאותם מצבים (הסכיזופרניה, הפרנויה, וכו'), אין לאנשים החולים בהם שליטה על התפרצות המחלה ועל היקפה ועוצמתה. מדובר במחלה אשר אנשים לקו בה, כמחלות אחרות, והיא מבחינתם "מצב נתון". לא כך הוא הדליריום טרמנס - שפורץ משום מעשה או מחדל (הפסקת שתייה) של מי שלוקה בו. למי שלוקה בדליריום טרמנס יש את השליטה עליו (גם אם לא תמיד במודע) הן על עצם קיומו, הן על עוצמתו והן על תזמונו.

 

במלים אחרות, ונעמוד על כך בהמשך, כאשר דנים במצב של דליריום טרמנס, יש לבחון, בין היתר, את הסיבות שהביאו להתפרצות תסמיניו, וכן ויש לבחון האם נכון וראוי כי אדם, שעשה מעשה בהיותו נתון בדליריום טרמנס, ייקבע כלא אחראי למעשיו.

 

35.2.       שנית, ובהמשך לנימוק הקודם - כאשר בוחנים באם יש להרחיב את התנאי המקדמי של אי שפיות הדעת, הרי שיש לבחון האם יהיה זה נכון לפרוס את תחום הגנה זה גם למצבים בהם לא תהיה לבית המשפט כל יכולת לבחון את הרקע לכניסתו של האדם המצוי לדליריום טרמנס, למצב זה.

 

במה דברים אמורים?

 

עיון בס' 34 יד' (כניסה למצב בהתנהגות פסולה) מעלה כי הסייג של אי שפיות הדעת (ס' 34 ח') אינו נכלל ברשימת הסייגים וההגנות שבסעיף זה.

 

ס' 34 יד' (כניסה למצב בהתנהגות פסולה), קובע:

"((א) הוראות סעיפים 34ז, 34יא ו-34יב לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב; . . . ."
(ב) . . "

 

ס' 34 יד', כאמור לעיל, אינו מחיל את עצמו על אי שפיות הדעת.

 

נשאלת השאלה, מדוע הוחל ס' 34 ד' על התנאי המקדמי של העדר שליטה, שיידון להלן, ולא הוחל על התנאי המקדמי של אי שפיות הדעת.

 

רבין וואקי משיבים לכך (עמ' 550) ומציינים כי:

"מעניין לציין, כי הדוקטרינה של כניסה למצב בהתנהגות פסולה אינה קיימת בקשר לסייג של אי שפיות הדעת (סעיף 34 ח). הטעם בדבר הוא, קיומה של הנחה הגיונית שבמדע הרפואה, שלפיה אי שפיות הנובעת ממחלת נפש או ליקוי בכושר השכלי הם מצבים מתמידים ומתמשכים, ואין לצפות מאדם שמחלת נפש פגעה ברוחו או שהוא בעל ליקוי בכושרו השכלי, שיהיה מודע לפני היווצרות המצב כי הוא עלול לבצע את העבירה לאחר הכניסה למצב המסוכן"

 

36.       למעשה, רבין וואקי נותנים את התשובה, בפסקה לעיל, לשאלה באם יהיה זה נכון וראוי להגדיר את הדליריום טרמנס כ"מחלה שפגעה ברוחו" במשמעות ס' 34 ח'.

 

התשובה, כפי שציינתי כבר לעיל, הינה שלילית.

 

דליריום טרמנס, אינו מצב מתמיד ומתמשך.

 

דליריום טרמנס, עשוי להיות - בניגוד למרבית המחלות ה"קלאסיות", קל וחומר החמורות שבהן - ניתן לצפיה מראש.

 

על הנקודה האחרונה עמדה גרושתו של הנאשם אשר ציינה, ודבריה הובאו לעיל, כי תסמונת הגמילה מאלכוהול היתה מוכרת לה באופן כללי. יתרה מכך, מהראיות שהובאו עולה כי למעשה, הכניסה למצב של דליריום טרמנס נמצא, למעשה, בשליטתו, של מי שנכנס למצב זה.

 

שאלה נפרדת וחשובה לא פחות היא האם לאדם הספיציפי שנכנס למצב זה, יש את היכולת לצפות את כניסתו למצב זה. בנדון, נותן ס' 34 יד' (כניסה למצב) את המבחנים הראויים לשאלה זו.

 

37.       סיכום ביניים, אני קובע כי בעניינו של הנאשם לא מתקיימים התנאים הקבועים בס' 34 ח', שכן דליריום טרמנס אינו מהווה "מחלה שפגעה ברוחו" של הנאשם.

 

38.       לאחר שקבענו כי לא מתקיימים בעניינו של הנאשם התנאים הקבועים בס' 34 ח', יש לשיטתי לבחון את התקיימותם של התנאים הקבועים בס' 34 ז' לחוק (העדר שליטה).

 

ס' 34 ז' (העדר שליטה) קובע כי:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה."

 

דרישת השליטה, מיישמת את העיקרון כי תנאי מוקדם להטלת אחריות פלילית הינה יכולת הבחירה הפיסית בין קווי התנהגות שונים.

 

ס' 34 יז' נותן מספר דוגמאות ("כמו") אך אינו ממצה את קשת המצבים האפשריים של המצבים נעדרי השליטה. מה שחשוב הוא כי העושה יהיה נעדר שליטה על תנועותיו - בין אם מדובר על מעשה רפלקטורי, עווית, מעשה של אוטומטיזם, וכו'.

 

בין קשת המצבים, ניתן לכלול גם הפרעות נפשיות חמורות שאינן עולות כדי מחלת נפש (ר' רבין וואקי, עמ' 577). רבין וואקי מציינים כי במקור, לא יועד ס' 34 ז' להפרעות נפשיות, אולם לשון הסעיף אינה שוללת מצבים מעין אלה, ואין זה משנה אם העדר השליטה נבע מבעיה פיזית, או מבעיה נפשית, שאינה עולה כדי מחלת נפש. מה שחשוב הוא כי מי שעשה מעשה בהיעדר שליטה - לא יהיה בר עונשין.

 

גם גבריאל הלוי, מציין כי הגורם הגופני לאי השליטה אינו משנה, ומה שחשוב הוא בחינת היותו של האדם מסוגל לשלוט בהתנהגותו, בהתייחס לכל מקרה ומקרה באופן ספציפי (גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין, הוצאת הקריה האקדמית אונו, חלק ג', עמ' 116-117).

 

הלוי מוסיף, והדבר מתקשר לדברי לעיל לעניין ס' 34 יד' (כניסה למצב בהתנהגות פסולה), כי מעבר להיעדר השליטה במובנו הצר (אי מסוגלות לשלוט בהתנהגות), יש לבחון תנאי מצטבר נוסף, והוא המסוגלות, או אי המסוגלות, לשלוט בהיווצרות התנאים להתרחשותה של אותה התנהגות (שם, עמ' 118-130). כך, למשל, נבחן את מצבו של חולה סוכרת. כאשר רמת הסוכר בדמו של האחרון יורדת, הוא עשוי להיקלע למצב של אוטומטיזם ולפגוע באחרים. יש לאבחן בין מקרה אחד, בו אותו חולה אינו מודע למחלתו ונקלע למצב שכזה בפעם הראשונה; מצב אחר, הוא מצבו של חולה אשר מודע למצב שכזה; מצב שלישי, הוא מצבו של מי שמודע למצבו ואינו מזריק אינסולין מתוך כוונה כדי להיכנס למצב שכזה. הלוי מציין חמישה מצבים הנוגעים להתנהגות החופשית במקור, החל מאי מסוגלות לשלוט; שליטה של אחריות קפידה; שליטה רשלנית; שליטה פזיזה; ושליטה מכוונת (שם, עמ' 120).

 

39.       יוצא, כי תנאי מקדמי זה, של העדר שליטה, מציב מבחנים נכונים וראויים למקרה בו אדם עושה מעשה במצב של דליריום טרמנס.

 

מחד, הוא אינו קובע כי דליריום טרמנס מהווה מחלת הנפש ("מחלה שפגעה ברוחו"), הקבוע בס' 34 ח' (אי שפיות הדעת); אך מנגד, הוא מביא לידי ביטוי את העיקרון הבסיסי כי אדם שפעל בדרך פעולה שלא היתה לו שליטה אמיתית לגביה, לא ישא (בהכרח) באחריות פלילית.

 

בנוסף, תנאי מקדמי זה מאפשר הפעלת מבחנים נוספים, הקבועים בס' 34 יד' (כניסה למצב), התואמים את המדיניות המשפטית הראויה בעת שבוחנים את מצבו המשפטי של מי שלקה בדליריום טרמנס.

 

כך למשל, שונה מצבו של מי שנמצא במצב של דליריום טרמנס, והוכח שלא ידע שגופו נמצא במצב של גמילה; ממצבו של מי שהחליט, במודע, "להיגמל" עצמאית, למרות שידע או היה צריך להיות מודע לסיכונים שבתהליך זה. בנוסף, על פי הוראות ס' 34 יד', יש לבחון, מעבר למבחן הסובייקטיבי, גם מבחן אובייקטיבי. ס' 34 יד' מחייב את בחינת המצב גם במשקפי אדם מן היישוב.

 

זאת ועוד, שונה יהיה מצבו של מי שנקלע, מבחינה גופנית, למצב של גמילה מאלכוהול, מאשר מצבו של מי שגופו נמצא במצב של גמילה מסמים מסוכנים שלמותר לציין אינם חוקיים. שונה יהיה מצבו של מי שצורך סמים (ולכן הכניס עצמו למצב בהתנהגות פסולה ובלתי חוקית) ממי שאינו צורך סמים מסוכנים, ונקלע - על כורחו - למצב פסיכוטי.

 

יוצא, כי עצם הימצאותו של אדם במצב שלך דליריום טרמנס, אינה מוליכה בהכרח למסקנה כי יחול בעניינו הסייג של העדר שליטה, אלא יש להעמיק ולבחון את הסוגיות שנדונו לעיל.

 

40.       במסגרת סיכומיה, הסתמכה המאשימה רבות וחזרה והפנתה לפסק הדין בעניינו של קאדריה [ע"פ (חיפה) 09-07-6235, מ"י נ' קאדריה, ניתן בתאריך 14/3/2010]. באותו עניין, שטרם הסתיים שכן הוא הוחזר לערכאה הדיונית, נקבע כי מצבו הפסיכוטי של הנאשם נבע מהשפעת סמים שנטל (ר' לדוגמה ס' 6 ב' לפסק הדין בערעור) הגם שניסה להיגמל באופן עצמאי. במלים אחרות, מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי גם בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, היה נתון הנאשם להשפעת סם מסוכן. בעניינו של הנאשם צבישב, בגופו כלל לא היה אלכוהול (ולא סמים) בזמן ביצוע המעשים אותם עשה (בכפוף להערתי להלן לעניין ה 40 גרם הוודקה). משכך, על פני הדברים ומבלי להיכנס לעובי הקורה, המחלוקות המשפטיות-עובדתיות בעניינו של קאדריה צריכות לידון במסגרת הגנת השכרות, בשונה מענייננו. אדגיש, כי אין בדברי אלה כדי להביע את עמדתי לגבי התוצאה באותו מקרה, שטרם הסתיים ולא נדון בפני.

 

41.       בהקשר להגנת השכרות, הרי שאני מסכים עם טענת ב"כ הנאשם (ס' 34 לסיכומיו) כי לא ניתן להחיל את הגנת השכרות בענייננו, ולו מהסיבה ש"מצב של שכרות" מוגדר כ:"מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן וכו' . . " (ס' 34 ט' לחוק).

 

בענייננו, הנאשם אינו נמצא "בהשפעת חומר אלכוהולי" אלא דווקא שלא בהשפעת חומר אלכוהולי. גופו של הנאשם הגיב למחסור באלכוהול.

 

לא נעלמה מעיני העובדה כי בערב האירוע קיבל הנאשם מגרושתו כ-40 גרם וודקה, אולם בהיותו מצב זה היה כבר הנאשם במצב פסיכוטי, כעולה מהראיות, ולכן נתון זה אינו מעלה ואינו מוריד לענייננו.

 

להשלמת התמונה, אציין כי יש הסוברים (ר' הלוי, עמ' 207-210) כי גם במצבים כגון זה הניצב בפנינו, ניתן להחיל את סייג השכרות (ולמעשה, להרחיב את האחריות הפלילית) וזאת על בסיס העיקרון של ההתנהגות החופשית במקור.

 

על בסיס הדוקטרינה של התנהגות חופשית במקור, מייחסים, ככלל, את היסוד הנפשי שהיה לנאשם בעת שהשתכר לעת ביצוע המעשה (ור' בנדון, את ע"פ 6679/04, סטקלר נ' מ"י, 11/5/06).

 

איני סבור כי יהיה זה נכון לבצע מהלך שכזה במקרה דנן, ולו בשל טווחי הזמן השונים בתכלית, הנדרשים לשם ייחוס (שעתוק) זה של היסוד הנפשי במקרה דנן, בשונה מהמקרה הרגיל. בנוסף, אני סבור כי קיימת בעיה פרשנית בנדון, אולם איני סבור שיש להכנס לעובי הקורה בנדון.

 

42.       בעניינו של הנאשם שבפנינו, מדובר בנאשם, שמהראיות שהובאו בפני הוכח כי לא היה מודע לכך כי גופו נמצא בתהליך גמילה מאלכוהול. הוכח כי הפסקת שתיית האלכוהול היתה מקרית ובלתי מתוכננת.

 

כתוצאה מסיטואציה אקראית זו, גופו נכנס למצב של גמילה, ובהמשך נכנס למצב פסיכוטי במהלכו סבר ששלושה זרים פרצו לביתו עם נשק קר, ובכוונתם להרע לו ולחטוף את גרושתו.

 

לא הוכח כי הנאשם ידע, או היה צריך להיות מודע לקיומו של מצב רפואי של דליריום טרמנס.

 

לא נעלם מעיני המצב בו היה הנאשם בחודש 10/2009. למרות אירוע זה, הוכח כי הנאשם כלל לא היה מודע למצבו זה, אם בזמן אמת, ואם לאחר שהסתיים. אשר על כן, לא ניתן להסיק מסקנות כלשהן לחובת הנאשם מאותו אירוע.

 

עוד אציין את אמירת גרושתו כי ידעה אודות מצב אפשרי זה, אך אין די באמירה כללית כי:"ברוסיה זה מוכר" כדי להשליך על ידיעתו של הנאשם שבפנינו, או על ידיעתו של "אדם מן היישוב".

 

43.       סוף דבר, אני קובע כי הנאשם אינו בר עונשין.

 

ניתן והודע היום י"ח אב תש"ע, 29/07/2010 במעמד הנוכחים.

 

יחיאל ליפשיץ, שופט

 

החלטה

  1. כמובהר בהכרעת דיני הנאשם אינו בר עונשין ולכן ההליכים בתיק זה הסתיימו.
  2. למרות האמור לעיל, ועל בסיס הסכמת ב"כ הנאשם אני מורה ליחידת הליווי להחזיר את הנאשם ישירות למרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל.
  3. אני מורה לפסיכיאטר המחוזי, או מי מטעמו לשקול, את המשך הטיפול בנאשם במסלול האזרחי.
  4. מזכירות בית המשפט תפקסס עותק מהחלטה זו ללשכת הפסיכיאטר המחוזי לאלתר.
    בנוסף, אבקש את ב"כ הנאשם ליצור קשר עם ד"ר טל וליידע אותה אודות תוכן הכרעת הדין ותוכן החלטה זו.

ניתנה והודעה היום י"ח אב תש"ע, 29/07/2010 במעמד הנוכחים.

 

יחיאל ליפשיץ, שופט





תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

אין תגובות לכתבה
למעלה