יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של מיקי (מאיר)



רשימה שיוצאת נגד המתת עוברים בשל מום (עורך האתר)

 

 

 

כן, הבנתי מהר מאד שאינני שווה ולו כקליפת השום בשוק הפנויים פנויות. אני יודע שהפתיחה הזאת, לכאורה, איננה קשורה לכותרת, מיד בהמשך, יוברר הקשר.

 

שיחת טלפון מייצגת "שלום שמי מיקי אני בן 38, גר בחיפה  186 ס"מ,גרוש +2 . לפני מספר חודשים עברתי תאונה קשה, היום אני נ...נכה... אבל... מצבי הולך ומשתפר... יהיה בסדר... הלו... הלו..." ניתוק!

 

למה היא ניתקה? אולי בגלל שאני מחיפה? אולי הגובה? אבל מעולם לא היתה שום בעיה, לא, לא יכול להיות, האם הן מנתקות בגלל מצבי הבריאותי האם המלה "נכה" היא הגורם?

 

לפני 11 שנים בקירוב, אקס אישתי עברה טיפולי פוריות, בסוף תהליך הטיפול הקשה והמייגע ניקלטו 3 עוברים ברחמה. עברנו את כל הבדיקות הרפואיות, הכל תקין. ואז הגיע הרופא עם הצעה מזעזעת "יש לכם שלושה עוברים תקינים ברחם האם הייתם רוצים לדלל אחד או שניים? אל תזדעזעו, אנחנו בפתחה של המאה ה-21, היום לא נהוג ללדת שלישיות , בגיל חודשיים העובר איננו יישות עדיין, מהבחינה הסוציואקונומית זה לא נוח, זה עלול לפגוע ברמת החיים שלכם ושל כל אחד מהילדים, מתי מתאים לכם תור לדילול?"

 

דילול?! תהיתי. מה הוא בא לי עכשיו עם ההצעה הזאת?"כן אני רוצה לקבוע תור לדלדול... סליחה דילול" ענתה אקס אישתי ,עוד לפני שהספקתי לקלוט את המשמעות.

 

יום הדילול הגיע, המחט עם הרעל שאמור לשתק את פעולת הלב ובכך להרוג את העובר הגיע. הג'ל של האולטרה סאונד נמרח בנדיבות, המחט הוחדרה לחלל הרחם "טוב אדון מיקי..." נשמע קולו העמוק של הרופא המדלל "אתה רוצה אולי לבחור, או שאתה נותן לי את הכבוד?" "לבחור?" עניתי בשאלה חרישית, חשתי את הרצפה זעה לי מתחת לרגליי "אה...אה... לא... איך?... לבחור?..."

 

סיפוריו של אבי ז"ל, על חיסול כל משפחתו בתקופת מלחמת העולם השניה, חלפו לי בראש באותם שברירי שניות.

 

"אני רוצה שתזכור" כך אבי ז"ל אמר כשנה לפני שנפטר בפתאומיות "הגרמנים יימח שמם, רצו לחסל אותי, אבל אני נקמתי בהם והבאתי אותך לעולם, אתה חיב להמשיך את דרכי, זאת המשימה שלך!!"

 

לא עמדתי בכך יצאתי מהחדר "אינני מסוגל לבחור" העובר הומת. וכעבור כשבעה חודשים נולדו לנו בן ובת מקסימים. מאז חלפו כעשר וחצי שנים, הספקתי גם להתגרש.

 

לפני כחצי שנה, הכרתי בחורה בשם שושי, בחורה שנונה, אינטליגנטית ויפה. קבענו להפגש בתחנת הרכבת "השלום" בת"א, באמצע הדרך, שכן אני גר בחיפה והיא בירושלים.

 

"שושי תראי אני חייב לומר לך את האמת... אני קצת... אה... נכה, אבל ממש לא נורא ואני גם הולך ומשתפר, נכון שזה לא יפריע לך?"

 

תשובתה של שושי היממה אותי והציבה מראה HD   ישר לפנים "מיקי, שמע גם אני נכה... אני נכה מלידה ואני על כסא גלגלים ממונע. נכון שזה לא יפריע לך?"

 

"אה.. ל... לא, מה פתאום נפגש למה לא יאללה נפגש" וויי לאיזו מלכודת הכנסתי את עצמי, מה עשיתי? טוב אני תמיד יכול להגיד שזה לא היא אלא אני ולנפנף אותה מחיי כפי שעשיתי עשרות פעמים קודם לכן. אלוהים, כסא גלגלים ממונע, מה זה לעזאזל?

 

נפגשנו, היה לי כל כך טוב להביט בעיניים הכי יפות בעולם, הכי חכמות והכי טובות. לפתע פשוט לא ראיתי את הכסא והוא נעלם לחלוטין. רק שושי ואני היינו שם אני עם נשמתי ושושי עם נשמתה היפה.

 

"מיקי, רציתי לספר לך משהו" פנתה אליי שושי , כעבור כחודשיים של היכרות ושיחות עומק "אתה יודע, היה לי ממש מזל, שאמא שלי לא הלכה לעשות בדיקות בהריון שלה... כי אם היא היתה מבצעת את הבדיקות, לא היינו עכשיו ביחד"

 

צמרמורת עברה לי לאורך עמוד השדרה .העובר שלי, זה ההוא מלפני 11 שנים, זה שלא נלחמתי על חייו, וברחתי מלהצילו ,כמו שפן , זה הוא שעלה לי לנגד עיניי, ושושי מחזיקה אותו על ברכיה בעיניים דומעות מרחמים.

 

אני הרגתי ילדה כמו שושי, שושי לא הומתה בזכות אדישותה של אימה. אילולי האדישות, לא הייתי זוכה לחבק את הנשמה המקסימה והיפה הזו.  עד כאן הסיפור האישי שלי.

 

החברה המזעזעת שלנו נותנת לגיטימציה לרצח עוברים חפים מפשע בגלל סיבות סוציואקונומיות וחברתיות מגזריות. ברחבי העולם ישנם מקומות שרוצחים תינוקות רק משום שמינם אינו מתאים להורים. והמזעזע ביותר כשהמדובר בעובר בעל מום פיזי הרצח הופך להכרח. האימהות הדתיות המתנגדות לרצח מסוג זה, נתפסות כלא אחראיות, נתפסות כחסרות אחריות חברתית.

 

אני אומר לכם ידידיי, המתת עוברים מסיבה של מום פיזי, היא רצח, אני רואה את כל ידידיי בעלי המומים מלידה, ולבי זועק ובוכה כמה נשמות מדהימות נרצחו בידי ההכרח שחברתינו יצרה בנוגע להמתת עוברים בעלי מום. ועתה נחבר את דעתי עם סיפורי אבי ז"ל ,על המשטר הנאצי ששלט בגרמניה בשנות השלושים והארבעים במאה הקודמת. המשטר הנאצי יצר אפס סובלנות כלפי נכים, מפגרים, הומואים, צוענים ויהודים. האנשים מהקבוצות הנ"ל נטבחו, הומתו,נחנקו ונשרפו, קהילות שלימות שמסרו נפשם.

 

רבותיי, אנא מכם, אני עומד על ברכיי בידיים שלובות, הניחו לנשמות הללו לבוא לעולם, התמודדו עם הגורל, בעלי המוגבלות מלידה, רובם ככולם הם ה"שושי" מהחיים הפרטיים שלי ואינני מדמיין את חיי בלעדיה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


תגובות
3.
זכות ,חובה ובאחריות מי להחליט על לקיחת חיים (לת)
לוחם הצדק   31.07.10 | 11:44
מיקי,
אין ספק שאתה "סובל" מעודף מוסריות ורגישות שכנראה היו בתוכך אך התפרצו לאחר ובעקבות שינוי מצבך הפיזי ואים ספק שהנשמה עברה גם טלטלות כבדות בדרך.
לי אישית יש יותר שאלות מתשובות וזאת לאחר 8 ש' בתחום של הנכות הקשה באמצעות בני בן ה-16.4ש' שנתן לי דרך פגיעתו הקשה(משותק ומונשם ועוד...)להבין כי למרות הקשיים והרצון להפרד מהחיים יש יצר טבוע באדם והוא לחיות ומי אנחנו שנבין או נחליט עבור אחרים שבעצם לא יצאו לאוויר העולם אך אם היו יוצאים ברור לי שהיו נלחמים על כל טיפת אוויר לנשימה.
שווה להם ?שווה להורים? שווה לחברה? שאלות לא פתורות אצלי ואולי באמת אין אנו יכולים להשיב אלא כשמגיע הרגע לא לנטוש אלא לתת הכל לחיים והאובדנים שלנו יעשו אותנו יותר רגישים אך עדיין ללא תשובות...
2.
לא לגמרי מסכימה (לת)
נורית פלג וולברג   28.07.10 | 14:48
גם אני במצבה של שושי. בעבר עוד לא יכלו לאבחן את המחלה שלי אבל עכשיו אפשרי לגמרי
אמנם גם בי עוברת המחשבה שלו הורי ידעו לא הייתי קיימת, אבל מאידך אני רואה משפחות דתיות עם הרבה ילדים עם דסאוטונומיה משפחתית ולאף אחד זה לא קל. ש גם כאלו שמצבם קשה מאוד ולא יודעת...
בכל מקרה דילמה
1.
נקודת התיחסות נוספת - לגדל ילד נכה זה מאוד קשה (לת)
צלף   28.07.10 | 08:38
צריך להשקיע מאמץ באבזרי עזר ובזמן שלך ובטיפולים - אז לא כול הורה מסוגל לזה, גם ככה ישנם הורים שלא מתאימים אפילו לגדל ילדים רגילים כלל.

זה פגם של החברה - שאינה מקבלת את בעלי מוגבלויות כשוים בין שוים, ומשאירה את ההורים במאמץ סיזיפי של להתאמץ ולהפוך את הילד שלהם שיוכל להיות שווה לכאלו שאין להם מוגבלויות, אז אם משהו היה שואל אותי אישית - הייתי צריך לקחת את הכושר שלו להיות הורה בחשבון השיקולים...
26.07.2010 | 14:30
עדות אישית (עורך האתר)

תאונה... אני מתעורר לאט לאט שומע את ציפצופי המוניטור מרגיש את מכונת ההנשמה תקועה לי בפה. החזה עולה ויורד, הצפצופים מתחילים להרגיז... "מאיר תתעורר... תתעורר...תתעורר" עיניי משוטטות על פני החדר לימיני ולשמאלי מיטות ריקות "טיפול נמרץ" קשה לנשום... לפתע שוב אותו קול " תשמע אהה.... אתה משותק... אז אני מכניס לך קטטר..." קשה לנשום, אני משותק הוא אמר? נדמה לי ששמעתי שאני משותק, אופס אני לא מרגיש את יד שמאל והרגליים... מה יהיה עכשיו... אכלתי אותה בגדול! טראומה!!!

עברו מאז שנה וחודשיים ושבוע וחצי שעה.ההתעוררות שלי בטיפול הנמרץ והטראומה הנפשית שחוויתי עת הודע לי "אתה משותק אז נכניס לך קטטר", מתגמדת, באמת, כנגד ספקטרום החוויות שחויתי מאז אותו רגע מכונן בחיי, ובמיוחד אל מול חוויית הגילוי לפיה בראש הנכים עומדים כ-830 אירגונים, כל אירגון מנכס לעצמו לפחות את ייצור לוחות הברית, אשר ירדו עם משה מהר סיני.

מאחר ואני אדם ישיר , אומר לך קורא יקר, את האמת המרה והקשה שהתגלתה לי כשנכנסתי למחלקת השיקום. האמת היא שהבנתי שלאנשים בעלי מוגבלות אין סיכוי, פשוט אין סיכוי. לא, אני לא מיואש מהחיים, שלא תבין לא נכון. אין לבעלי המוגבלות סיכוי כקבוצה, אין להם סיכוי כמיעוט חלש. לא, לא בגלל החברה, לא בגלל התקציבים ולא בגלל מדיניות הממשלה. אין לנו סיכוי בגלל אלה שמינו את עצמם לייצג אותנו, בגלל אלה שהחליטו שהם ראשי הנכים. בגלל "מנהיגי" הציבור שלנו. קבוצה של אנשים אגואיסטים, מגלומנים ויחד עם כל זה פחדנים. משענת הקנה הרצוץ.

"מנהיגנו" שלחו את "המתאבדים השיעים" אל הקרב, בכבישי קריית הממשלה בירושלים. ולאחר מכן נכנסו מלאי חשיבות עצמית לפגישה עם נציגי האוצר והממשלה. נו ו... מה יצא מזה. אומר לך מה יצא מזה:

202,000 נכי 100% -75% המקבלים קצבת נכות בסיסית של כ2,100 ש"ח, קצבת לעג, קצבה שלא ניתן לחיות ממנה בכבוד.

אוי לנו, על כך שאלה מנהיגינו, שמעולם לא נבחרו לייצג אותנו, שלא מסוגלים להתאחד, שלא מסוגלים להוריד את האף, שלא לוקחים כדורים נגד מגלומניה. שרבים על הנושא "מי יהיה חבר במשלחת לפגישה עם שר הרווחה".

אז אנא ממך, קורא שלי אמור נא לי מדוע ולמה, אנו ממשיכים לתת יד לאירגוני סרק שכל בר בי רב הקים לעצמו .

פוסט טראומה.


תגובות
1.
מדוע ולמה אנו ממשיכים אנו ממשיכיםלתת יד לאירגוני סרק שכל בר בי.............. (לת)
yossi   27.07.10 | 22:30
"נגי שופס""
להנגיש את חמי געש
בינינו בעלי מוגבלויות
עידוד חברתי ברייל הכתב של המדינה

חבל שלא התארגנו לתביעה ציבורית של מיליונים:

מתוך אתר ynet :

נהגי מטרודן סירבו מספר פעמים להעלות נכה המרותקת לכסא גלגלים לאוטובוס, וכעת היא תובעת מהחברה 150 אלף שקל - "זה מעליב ומשפיל. בכל פעם שאני רוצה לעלות לאוטובוס, זו מלחמה" - תחבורה ציבורית, רכב ynet

תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה