| ישנם סביבנו לא מעט אנשים החיים לצד החיים מסיבות מגוונות ושונות.
גם אני חייתי שנים לצד החיים. אירגנתי לי מסגרת בטוחה שאיפשרה לי להתקיים בבטחון יחסי, אך עם מעט מאד שינוי בחיי. לאנשים שונים
הדרך הזו עוזרת ומועילה מאד לפחות בשלב מסוים של החיים.
אני בחרתי דרך אחרת. מחיים בתוך מסגרת שכזו אני מבצע מהלך של פריצה החוצה אל העולם הפעיל, המעורב, האסרטיבי, הנוקט עמדה ולוקח אחריות לחיים שלי כפי שאני רוצה לעצב אותם. הצלחת המסע
האישי שלי אינה תלויה בי בלבד.
היא תלויה גם בנכונותם של גורמים שונים בקהילה, מעסיקים, אנשי אקדמיה
בעלי תפקידים שונים ועוד, לתת הזדמנות הוגנת למתמודדים כפי שהיו
נותנים לאדם שאינו מתמודד, כפי שהיו הם מצפים לקבל.
אומר זאת באופן הנחרץ ביותר האפשרי:
ללא הזדמנות שווה - אין שיקום פסיכיאטרי! ללא מתן הזדמנויות
למתמודדים להשתלב כל המושג הזה וכל הערכים שפטרישיה דיגן,
מייקל קורגאן מייק סלייד ורבים אחרים מדברים
עליהם הופך מפרקטיקה ללא יותר מאשר אוסף של תאוריות ופרדיגמות
מעוררות השראה.
לא רק הזדמנות דרושה כאן, אלא גם סבלנות. לעיתים משתקמים
זקוקים לזמן ולעיתים לתהליך מאד אינטנסיבי של התאמות אישיות כדי שיצא מהם הטוב ביותר. דרושה אוזן קשבת, דרושים חיזוקים
דרושה ההרגשה למשתקם שהוא אינו לבד בהתמודדות הזו. לעיתים דרושה סביבה יותר תומכת ולעיתים פחות. כך או אחרת - המשותף להתאמות האלו היא לתת למשתקם תחושה שהוא אינו לבד.
היגדים מרעילים
כמתמודד נתקלתי לאורך השנים בתגובות שונות למאמצים שלי. חלקן מרעילות ממש ("אתה באמת חושב שאיש עם דיסתימיה יכול להיות עובד סוציאלי?" ,משפט שנאמר לי על ידי פסיכולוגית תעסוקתית)
חלקן הגדול טובות ומעריכות.
ועוד דבר: אל תחסכו ממתמודדים את הזכות לנסות ולהכשל,ככל שהדבר אפשרי. כבר אמרתי כאן שהטעויות שלנו יכולות להיות מרחב ההתפתחות האישית שלנו, והסברתי למה.
איש אחד, המתפקד כצרכן נותן שירות אי שם באזור הצפון סיפר לי לא מזמן
על שיחה שהיתה לו לאחרונה עם המעבידה שלו, בעקבות תלונה של אחד המשתקמים עמם הוא עבד.
במהלך השיחה התייחסה המעבידה לביטויי חרדה וחוסר בטחון אותו עובד, שבאו לידי ביטוי בעבודתו באופן שגרם לכך שעבודתו נעשתה
בצורה לא טובה.
בשלב מסוים אמרה המעבידה (להזכירכם עובדת סוציאלית
המנהלת שירות של שיקום פסיכיאטרי המוכר על ידי משרד הבריאות!!) את המשפט הבא: "אני חושבת שאתה בכלל לא מתאים לתחום
השיקום הפסיכיאטרי". משמעות המשפט הזה בעיני (אמר לי אותו צנ"ש) היא 'תפסיק לנסות'.
"אילו אילו היא היתה רוצה לשמוע עוד מישהו פרט לעצמה
(המשיך וסיפר לי אותו צנ"ש) היתי מספר לה
שאני עובד עם מתמודדים בצורות שונות כבר כמעט עשור.
לכן אפשר לומר בוודאות מוחלטת: א. זה לא מה
שמעורר בי חרדה. ב. אילו המפגש עם מתמודדים היה מעורר בי
תחושות קשות כל כך הייתי מתמיד בכך כמעט עשור??"
ג. עולם התוכן הזה הזה והאנשים שאני מוצא בו הוא הבית שלי.
הוא המקום הראשון בחייי שבו הרגשתי באמת שאני נמצא בבית"!
" נכון (המשיך אותו צנ"ש וסיפר) היו תקופות בהן יכולתי לתת ירדה מאד.
נכון גם שזהו מצב שאין לקבל אותו ויש לפעול להפסקתו המיידית מיד כשמאתרים אות, כי אין להשלים עם מצב בו מגבלה שלי פוגעת באיכות
השירות שמקבלים המטופלים שלי. אבל לומר שאני לא מתאים לתחום, זה פשוט לשפוך את התינוק עם המים ועוד לדרוך עליו אחר כך כדי לוודא
שהוא מת. זה הכי אנטי שיקום שיכול להיות."
רבותי
בבקשה היזהרו ממשפטים כאלה!! הם מרעילים והרסניים
ועלולים להרוס במחי יד הישגים של שנים.
הם בעצם אומרים למשתקם - 'אל תנסה כי בכל מקום
שתנסה תיכשל.' הם מונעים תהליך בריא של בירור עצמי
של לקיחת אחריות על רגשות מחשבות ומעשים והכי חשוב - הם מונעים מהמשתקם לפתח כלים מתאימים שיאפשרו לו להשתלב בתחום
שהוא זיהה ככזה שממלא אותו בכוחות. הם מונעים בדיקה של מה
לא עבד ומשאירים את המשתקם עם חוויה של כישלון ולא של נסיון
וההבדל בין השניים הוא לא פחות מתהומי.
לי באופן אישי יש כבר מסננת רגשיות במידה כזו שהיגד כזה או אחר
לא יפיל אותי. לא לכולם יש הגנות. ולעיתים הרעל הזה ששמע אותו צנ"ש
יכול להיות בדיוק מה שיגרום לו להפסיק לנסות.
משפטים כאלה בנסיבות כאלה, מתייחסים לחסרונות, לחולשות
ולמגבלות של האדם לא כאתגר, אלא כאל מגבלה המבדילה אותו
מסביבתו והופכת אותו לִפְחוּת יכולת ביחס לקבוצת השווים שלו (עמיתיו לעבודה).לעניות דעתי עלולים משפטים כאלה לקחת מהמשתקם את אחד הדברים הכי חשובים שיש לכל אדם באשר הוא : התקווה.
אני לא מתיימר לדעת הרבה מאד על שיקום פסיכיאטרי. בדבר אחד אני בטוח בהסתמך על נסיון חיי: בלי תקווה אין שיקום. אינני מכיר אדם שיקום ויסכן את העולם היציב והבטוח שבו הוא חי ללא תקווה. לא הכרתי ב 44
שנות חיי אפילו אדם אחד כזה.
בגלל התקווה אני כאן.
בגלל התקווה בחרתי לחיות ולהתמודד ובגללה בחרתי
פעמיים בחיים ולא במוות.
|