האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

כיף שהצטרפת אלינו ונשמח ללמוד מניסיונך.
אתה מספר על עצמך שאתה עו"ס וצרכן נותן שירות ואני אשמח לשמוע על האינטגרציה בין השניים (במידה ויש כמובן). באיזה אופן זה בא לידי ביטוי בעבודתך?
כמו כן במידה ותרצה אשמח שתשתף בתהליך השינוי שעברת.

סוף שבוע נעים,
מרים

נעים מאוד, ואני מיתמודד עם שיתוק מוחין ואשמח להיעזר בשירותך עם תוכל לספר על עצמך כדי שאתן בך אמון

אז השינוי שמתחולל בי הוא מאד אינטנסיבי. אני חושב ששינוי משמעותי קרה כשהתחלתי (בטכניקות שונות של עזרה עצמית) להקשיב לצרכים הרגשיים שלי ולתת להם מענה בדרכים שונות משעשיתי זאת בעבר.

כך למשל בחנתי הרבה דפוסי התנהגות אצלי וגיליתי מהר מאד ש"העקבות" מוליכים (בוויריאציות שונות) לצורך בבטחון. השלב הבא היה למצוא מענים לצורך הרגשי הזה שהם שונים ממה שעשיתי עד כה.

עשיתי עבודה מאד אינטנסיבית גם בתחום של הערכה עצמית (מתוך אמונה שבלי זה יהיה לי קשה לבנות משהו, כמעט כל משהו).

יש מימדים אחרים של שינוי: בחודשים האחרונים הפסקתי כמעט לגמרי לדבר במונחים של "יכולת". אני מדבר פועל וחושב רק במונחים אופרטיביים של "אומר ועושה." ההבדל הוא כל כך גדול בהשוואה לעבר שזה קשה להאמין.

במה שקשור לעבודה כעו"ס שהוא גם צנ"ש: אני חושב שקודם כל הצטרפתי לתכנית הזו כדי לומר לעצמי ולסביבה: היי אני לא בדיוק עו"ס רגיל, אלא כזה שאולי צריך עזרה בתחומים מסוימים לפעמים, אבל גם יכול לתת המון (אם רק יתנו לי הזדמנות, ובינתיים שמעתי בראיונות עבודה המון הערכה אבל הזדמנות לא נתנו לי, אפילו לא קצה של הזדמנות) . אמנם שום מקום עבודה עדיין לא קיבל אותי אבל אני כן מאמין שזה יקרה, ואם זה לא יקרה פשוט אצור יש מאין. בדבר אחד אני בטוח: בחרתי במקצוע הנכון, ובתחום שנותן לי השראה ענקית כל יום.לא כל כך משנה לי אם אחווה אותו כמרצה שאולי אהיה פעם, כעו"ס או כפעיל חברתי או כולם ביחד. פשוט מרגיש בבית.

אני כל הזמן זוכר מאיפה באתי. כל הזמן חושב מה אני צריך עכשיו כדי לתת לאדם שמולי את הטוב ביותר..כעו"ס, הידע והערכים והיכולת הפרקטית נותנים לי אולי יתרון כמועמד למשרה בעת חיפוש עבודות הקשורות לשיקום פסיכיאטרי. אבל הן לא נותנות לי שום יתרון או "עליונות" בשום הקשר אחר, ודאי לא מול מטופלים. מהיכרות עם צנ"שים שפגשתי עד היום למדתי שחלקם מתקשים לאמץ גישה אמפתית ולא שיפוטית מול מטופלים.


הייתי מסכם ואומר שמבחינתי להיות עו"ס מתמודד בכלל (וצנ"ש בפרט)
זה להגיד בעצם שאני מקבל את החלק הפחות בריא שבי על הטוב והרע שבי. השילוב הזה הוא פשוט עוד דרך לחוות את עצמי כאדם שלם.

אני מאמין שלא, אני לא אמור "להחליף בין שני כובעים" כל הזמן. אני צריך להשתמש בשניהם (ויותר מזה: ללמוד להעזר בשניהם כדי להתחבר למטופלים).

נשמע שאתה משתמש בתבונה בחוויות האישיות שלך בחיים בתפקידך-מביא את הערך המוסף שלך כאדם שחווה את הדברים על עצמו וכן יודע מתי אתה צריך סיוע-שזה חשוב. יופי!

מכעיס לשמוע על היחס לו אתה זוכה בראיונות העבודה. קצת מזכיר את תופעת ה NIMBY. כולם מאוד בעד אבל לא אצלם במשרד.
האם אתה מחפש עבודה בתחום בריאות הנפש או דווקא חושב לעבוד בתחום אחר?
הזכרת את תוכנית הצרכנים נותני שירות. אשמח לשמוע באיזה אופן נעזרת בהם. למה אתה חושב שהיה קשה ל"צנ"שים" אחרים לגלות אמפתיה מול מטופלים? מעניין מה שאתה אומר. הייתי חושבת שההיפך יהיה הנכון.

אני מאוד מסכימה איתך שעל מנת להיות עו"ס קודם כל נדרש לקבל ולהיות מודעים לחלקים הפחות בריאים שלנו. חלקים שקיימים אצל כל אחד במידה כזו או אחרת. החלק היותר מורכב בעיני הוא לחבר בין כל החלקים.

מרים

..הרי הם לא מכירים אותי ולא מכירים לעומק לא את הצדדים הטובים ולא את 'החלושס' שיש.. הם סה"כ רואים את הצרכים שלהם מול כלל ההיצע שלי. ועדיין יש באמת תחושה של כעס, שראית ונגעת בה נכון.

לגבי צנ"שים והיכולת האמפתית שלהם. הייתי כבר בכמה פגישות (יש פגישות חודשיות בכל אזור ואזור. שלנו מתקיימות בחיפה בכל סוף חודש). בנוסף יש מפגשים של סדנאות והשתלמויות שונות בתל אביב שמגיעים אליהן מכל הארץ. ככה שיצא לי לפגוש כמה וכמה. לא הייתי מכליל באופן גורף כי יש גם טובים וטובות, אבל התחושה שלי ממה ששמעתי היא שחלק מהצנ"שים מאמינים שעצם השתייכותם לקבוצה הזו נותנת תוקף של "נכונות" לאסטרטגיית ההתמודדות שלהם. זה אתגר משמעותי שכל מי שמגיע לתחום צריך להיות מודע אליו. עובדים סוציאליים יותר מכווננים לחשיבה אמפתית ויותר יהיו מודעים לאתגר הזה לדעתי. למשל שמעתי במפגש האחרון בתל אביב בחור אחד שמתפקד כחונך שהחליט שהוא קובע את מטרות ההתערבות, כי המתמודד שהוא מטפל בו נמצא במצב שהוא לא יודע מה טוב בשבילו. היה לי קשה לשמוע את זה. (הוא אמר משהו כמו " אני יודע איך זה להיות במצב כזה..ואני יודע שאני במצבי לא יכולתי/רציתי לקבל החלטות בשביל עצמי")

האמת, אני חושב שגם אני כעו"ס אהיה חייב כל הזמן להזכיר לעצמי שהידע שלי על התמודדות הוא ידע יחידני וחלק גדול ממנו תקף רק לגבי.

אני חושב שכדי לדעת מה מן ה"אני כמתמודד" יכול לעזור לזולתי אני צריך פשוט לעבוד ולהתנסות. קשה ללמוד את זה בתיאוריה.

האמת כן אני מחפש עבודה בעיקר בתחום של שיקום פסיכיאטרי, כי אני מרגיש שיש לי הכי הרבה מה לתת במובן ההוליסטי (גם ערכים, גם ידע וגם פרקטיקה). בעוד שהחיבור לתחומים אחרים לא כזה עמוק.

אגב איך את מרגישה בחוג לבריאות הנפש קהילתית?
אני מתכנן להגיע לשם בשנה הבאה (לא הקרובה אלא תשע"ג).

קודם כל אני חושב שהדבר הכי גדול שהמלווה שלי עשתה ועושה הוא לדחוף אותי קדימה: לעזור לי להעז, לחצות את המחסומים שפעם חשבתי לבלתי עבירים: אני תושב אצבע הגליל וכיוון שאין כאן תעסוקה לאקדמאים כמעט בכלל (יש כמות קטנה מאד של משרות לעו"סים בכל האזור), החלטנו ללכת על כיוון של יזמות כלשהי, להתחיל בקטן, לראות איך זה, ואם זה יילך טוב לפתח את זה.

(מדובר בשירות של חונכות אקדמית למתמודדים וסטודנטים הנתקלים בקושי נפשי במהלך הלימודים במכללת תל חי. משהו דומה להשכלה נתמכת שיש בחיפה, אבל מאד בקטן, וללא המיטריה של עמותת רעות ומשרד הבריאות). היא "סופגת ממני לא מעט ביטויים של חוסר יכולת ועדיין נמצאת איתי, גם כשאני מיואש מאד. זה בדיוק מה שאני צריך, והיא מזהה את זה נפלא.

בנוסף יש בתכנית הזו כל מני אנשים. לחלקם די התחברתי, במידה כזו שאני מחכה לפגישה איתם. כך למשל התחברתי לפרויקט "דו-שיח" של אנוש (מכירה?).

לבסוף יש מדי פעם ימי עיון, כנסים והשתלמויות שגם בהן אני מכיר אנשים חדשים שחלקם מדהימים ממש. וכמובן לומדים דברים חדשים, שכמעט אין סיכוי שהייתי שומע עליהם בדרך אחרת. למשל לפני חודשיים בערך היתה לנו השתלמות של שלושה ימים על NECT (התערבות מכוונת החלמה להפחתת סטיגמה וסטיגמה עצמית). משהו מעורר השראה שהעבירה עו"סית בשם עמית ימין (הבנתי ממנה שהיא תרצה בשנה הבאה בחיפה בחוג לברה"ן קהילתי).

את מבינה, עצם היציאה מהבית, ממקום כל כך מבודד כמו המקום שאני גר בו, יוצרת שינוי, מכניסה אנרגיה זה שווה הכל.