האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אכן מבלבל. יש מישהו שיכול לעזור לך להכניס קצת סדר בדברים? גורם מטפל או בהדרכה בעבודה? אני חושבת שמאוד חשוב שיהיה לך אם מי לבחון את נכונות העבודה במקצוע טיפולי עבורך. כי כפי שאתה מציין בהודעתך, יש לכך הרבה מורכבויות ונשמע שאתה עדיין לא שלם אם כך שאתה במקצוע הנכון.
אמנם יכול להיות שהחלקים "החולים" כהגדרתך דווקא יכולים לתרום בעבודתך כמטפל אבל לא אם הם פוגעים בך וחוזרים אליך כבומרנג. יכול להיות שתהיה מטפל נפלא, אתה מספר על פידבק נהדר שקיבלת במהלך הלימודים, אך לא במידה שאתה נפגע מעבודתך בתחום כזה.
האם במהלך לימודיך ידעו על מצבך הנפשי?

מרים

גיל השאלות שאתה שואל, זה כאילו אני כתבתי. אני חושבת על הסבה מקצועית, לכיוון ההיי טק, עוד לא סיימתי את התיזה ואני עובדת, וחיה את הרגע, אבל לא יודעת מה אני רוצה לעשות בעתיד. לא יודעת מי אני, ולכן באופן מעגלי לא מוצאת את זהותי המקצועית, וכיוון שלא ברורה לי הזהות הזאת אני לא יודעת מי אני.... בכל פעם שיש התקדמות ותחושה שמצאתי את עצמי, אני מוצאת את עצמי שוב במשבר ושוב השאלות נשאלות . אני מתקדמת בצורה איטית ולא כמו כולם, ואפילו הולכת נגד הזרם. זה קשה להיות שונה כשלכולם סביבי נראה שברור כל כך המטרות והמסלול. .

תודה על הדברים. אני כרגע בהמתנה לטיפול פסיכולוגי בנוסף לתרופתי (לא שאני תולה באף אחד מהטיפולים תקוות לשינוי אמיתי בלי שיבוא משהו אחר טוב בחיים שלי) ולגבי ההדרכה בעבודה אז באמת החלטתי לאור הקשיים שלי שאשתף את המדריכה בבעיותיי הנפשיות כאשר היא תחזור מחופשה ונחדש את ההדרכות..
קראתי את ההודעה האחרונה שלך ואני מבין שאת עוברת תקופה קשה- מאחל לך שתמצאי את הנתיב הנכון גם עבורך,שיהיה המון בהצלחה.

אני שיתפתי את המדריכה שלי בעבודה בתהליך שאני עוברת. יותר מזה, שיתפתי בכך כבר בשלב הראיון לעבודה. היה לי ברור שבכדי שאוכל באמת לעבוד בצורה אמיתית ונכונה אהיה זקוקה להדרכה פתוחה וכנה- משני הצדדים. כמו כן ידעתי שאני לא רוצה לעבוד בעבודה שלא מקבלת אותי כמו שאני, עם כל החלקים שבי ולכן בחרתי לחשוף כבר בשלב זה. (למרות שבחלק מהראיונות זה חזר אלי בבומרנג).

העובדה שהמדריכה שלי יודעת על ההתמודדות שלי מאפשרת לי להביא להדרכה את כל המורכבויות והאתגרים הקיימים בין כה וכה בעבודה בתחום בריאות הנפש אך בהתייחסות גם להתמודדות שלי.

(חבל שאי אפשר לשרשר על התגובות עצמן בפורום...)
מה שמטריד אותי הוא איך משתפים בנושא כל כך אישי בהדרכות מבלי שיופר הגבול הדק שבין שימוש בהדרכות לצורך העבודה שלי עם המטופלים לבין שימוש בהדרכות כטיפול עבור עצמי? האם יש צורך ליצור הפרדה כזו? אני ממש לא יודע אם אני מתאים לעסוק בתחום, יש לי תחושות מאוד רעות עם עצמי במהלך העבודה כמו בחיים בכלל לגבי זה שאני מסתובב עם תחושה קיומית שאני לא יכול להפסיק אותה שאני יותר סובל מכל אדם אחר שאני פוגש וזה מוביל אותי להיות אדיש לסבל של אנשים ואין לי ספק שזה פוגע בתפקוד שלי כעובד סוציאלי. אני לא יודע עד כמה זה פוגע בי כי עובדה שקיבלתי פידבקים חיוביים בלימודים אבל בטוח זה פוגע, אני חש רע כתוצאה מכך- חוסר מיצוי עצמי, רגשות אשמה ואני לא רוצה לעבוד במשהו שגם אם אקבל בו פידבק חיובי אני מבצע בו עבודה באיכות בינונית. במה המדריכה שלי תוכל לעזור לי? לאן אני צריך לכוון את ההדרכות אחרי שאשתף אותה בכך?

גיל שלום. אני מבין מדבריך שאתה מתמודד עם דילמה לא פשוטה על רקע משבר קשה. אני מקווה ראשית לכל שתרגיש במהרה טוב יותר.

לשאלתך: אני חוויתי בחודשים האחרונים של לימודיי ה BA מצב של דיכאון כפול (מצב בו מתמודד עם דיסתימיה מפתח אפיזודה של דיכאון מז'ורי). זה הביא אותי למחשבות אובדניות אינטנסיביות. שיתפתי את המדריכה שלי מתוך אמונה שאם אמנע מכך תיפקודי כאיש מקצוע עלול להפגע ואולי גם אני אפגע. זוכר את הסעיף בתקנות האתיקה של העו"ס שמדבר על כך שעל העו"ס להיות ער למצבים בהם השפעות ולחצים עלולים לפגוע בשיקול הדעת המקצועי הדרוש לו לביצוע תפקידו? (סעיף ב, סעיף קטן 3)? על מצבים כאלה בין היתר מדובר.
בשלב מסוים התייעצתי עם רכזת לימודי שדה, ובעצה אחת איתה החלטנו להמשיך בהכשרה המעשית (זה קרה לקראת סוף השנה, קצת לפני תהליך הפרידה).בדיעבד זה היה נכון. עם זאת חשוב להדגיש, הנסיון שלי הוא שלי יחודי לי. אני משער שהחוויה שלך את המשבר שונה משלי ויחודית בזכות עצמה. (אינני מסכים שהיא יותר או פחות קשה. היא פשוט שונה).

מקווה שעזרתי.

יש לי תחושת בטן שאני, בניגוד אליך, לא מוצא את החיבור לעצמי בעבודה כעו"ס שאני כל כך מחפש. כתבת בהודעה שלך שלא צריך לנוע בין שני הכובעים אלא להביא את שניהם ובכך להיות אדם שלם- אני לצערי מרגיש שאני נע בין שני הכובעים. בבית אני מתמרמר על מצבי וחש פסימיות לשינוי בחיי יחד עם מחשבות אובדניות שתמיד ברקע ואילו בעבודה מאמץ גישה שהמטופלים סובלים מדברים אחרים שיותר ברי שינוי ממני ושכרוכים בפחות ייסורים ולכן עבורם יש מקום להיות אופטימי. בין אם זה נכון ובין אם לא,חשוב לי להסביר שזו הגישה היחידה שאני מצליח לגבש לגבי חיי, אם יש גישה אחרת להסתכל על הייסורים שלי-אני לא מצליח,לפחות כרגע,לראותה. אני מתנצל מאוד בפניכם אם הגישה הזאת שגויה. מצד אחד בלימודים ובעבודתי עד היום קיבלתי פידבקים חיוביים בסך הכל ומצד שני אני מרגיש תמיד בתוכי בעיה במשמעות של מה שאני עושה כי אני חושב שאולי כל הבעיות של האנשים שלהם אני עוזר הן ברמת ייסורים נמוכה יותר ממני. זו הגישה שהמח שלי מייצר כל הזמן לגבי חיי ואני שוב מתנצל אם זה לא נכון. למעשה בטוח זה לא נכון שאני הכי מתייסר מכולם אבל לא ברור לי כמה אנשים בעולם מתייסרים כמוני או יותר וכל בן אדם שאני פוגש בעבודה ובכלל עולה לי המחשבה שאולי אני מתייסר יותר ממנו. כך שאני רחוק מלקבל השראה מספקת מעבודתי כעו"ס ומרגיש שאני ממשיך לעבוד בתפקיד רק בגלל שאם לא אעבוד בו לא אעשה כלום.
הנקודה החיובית היא שהשבוע סיפרתי לראשונה למדריכה שלי בעבודה על כך שאני סובל מבעיות נפשיות, שזה משהו שלא שיתפתי בו עד היום בלימודים ובעבודה ואולי בעקבות זה אקבל תובנות חדשות בעבודתי ובחיי בכלל.

הי גיל, ראשית יישר כח על ההחלטה לספר למדריכה. אני מקווה שבקרוב תיווכח שזה היה צעד משתלם בסופו של דבר.

דיברת על גישה שעוזרת לך כרגע. זה משמח ומעודד שיש לך גישה כזו, עם זאת אני מבין מהסבטקסט של דבריך שאתה מחפש נוסחה כלשהי שתיתן לך את החיבור. (או אולי אתה מחפש תחושת ביטחון?)

אישית אינני מכיר 'סט' כזה של הוראות כיצד למצוא את החיבור האישי למקצוע. אני נוטה להאמין שהדרך שאנחנו עושים, והחוויות שאנחנו צוברים בדרך הזו (הטובות והפחות טובות) הכל יחד יוצר את החיבור היחודי לכל אדם אל המקצוע (כשלם שהוא יותר מסך חלקיו).

מה שטוב בעבודה סוציאלית הוא שאנחנו יכולים לעבוד עם מגוון רחב של מגזרי אוכלוסיה, (למעשה מילדות ועד זקנה) במגוון רחב מאד של הקשרים (תקון, שיקום בבריאות הנפש, משפחה, ילד ונוער ועוד)
ובמגוון רחב של סביבות (מעון פוסט אישפוזי לנוער, הוסטל למבוגרים, מרכז יום לקשיש ועוד). גם מגוון התפקידים גדול מאד:החל מעו"ס כוללני בלשכה, דרך מתאם טיפול בלשכת בריאות מחוזית, מלווה השכלה, מלווה תעסוקתי, ועד אפילו תפקידי ניהול בעמותות שונות.
את כל הדברים האלה יכול לעשות עובד סוציאלי במסגרת תפקידו.
נדמה לי שיש מעט מקצועות שבהם יש שונות כזו בתוך המקצוע.

מה שכן, התמודדות עם דיכאון יכולה להיות מלווה לעיתים בתחושת תפלות וחוסר טעם ותחושה שאני לא מתחבר, לא שייך. ייתכן שהתחושה שלך שייכת לשם?