האתר המקיף לחיים עם מוגבלות

אולי בכדי לענות על השאלה הייתי משנה את הביטוי "מטפל פצוע" למטפל שחווה התמודדות אמיתית באיזשהו תחום בחייו. או שאולי זה לא עם מה התמודד אלא איך התמודד. כי כל אדם מתמודד עם דברים במהלך חייו, והשאלה היא איך מתמודד איתם. אני חושבת שזה גם מה שישפיע על המטפל שיהיה.
באופן אישי גם למדתי להבין שיש הבדל בין הזדהות לאמפטיה ובטיפול גיליתי את הערך דווקא לאחרון מבין השניים.

רק משיקולים תועלתיים ופחות רגשיים.
אני מאמין שמטפל פצוע מסוים מסוגל לטפל טוב יותר מאשר אם לא היה שכזה.

אני מסכים מאוד עם מרים וענת, מה שחשוב הוא לא הפציעה, אלא ההחלמה, הדרך שעשה האדם כדי לצמוח ולהתפתח למרות אתגרי חייו, ואולי גם בעקבותיהם. יש המון אנשים פגועים שלא עושים את הדרך הזאת, וכתוצאה מכך מעבירים את הפגיעה הלאה לילדיהם, לכפופיהם ולמטופליהם.  

"מטפל" - אדם שהתמודד והגיע לכך למרות שהיה - "פצוע"

אני הייתי שמחה ללכת לפסיכולוג או איש שיקום שהתמודד עם משברים נפשיים. זה בגלל שאני יודעת שלניסיון שיש למתמודדים יש ערך אמיתי והאופן שבו מתמודד מבין מתמודד הוא הרבה יותר עמוק מהאופן שבו מבין אותו בן אדם שלא עבר משברים נפשיים קשים. יש ערך לאנשים שעברו תהליך החלמה והגיעו למקום טוב יותר בחייהם ובמיוחד למעטים שמחליטים להישאר ב"ביצה" ולעזור לאחרים בתהליך השיקום שלהם. מגיע להם קרדיט על הניסיון חיים הזה, בחו"ל מתייחסים אליהם כמומחים לתמיכת עמיתים, ויש תקנים כאלו למומחים לתמיכת עמיתים בכל מיני תוכניות שיקום. אני מקווה שמתישהו בארץ יבינו את הערך של צרכנים נותני שירות, וידאגו שיהיה להם מקום משוריין בכל מסגרות השיקום כולל במסגרות האשפוז. אני מאמינה שאם בן אדם שעובר אשפוז ראשון יקבל תמיכה מבן אדם שהיה במצב הזה והתקדם בחיים, יכול מאוד להרגיע ולעודד אנשים שמתמודדים עם האשפוז הפסיכיאטרי הראשון בחייהם, שיכול להיות מאוד טראומטי עבורם. אם לא אחלום לא אגשים, וזה החלום שלי.

אני הייתי שמחה ללכת לפסיכולוג או איש שיקום שהתמודד עם משברים נפשיים. זה בגלל שאני יודעת שלניסיון שיש למתמודדים יש ערך אמיתי והאופן שבו מתמודד מבין מתמודד הוא הרבה יותר עמוק מהאופן שבו מבין אותו בן אדם שלא עבר משברים נפשיים קשים. יש ערך לאנשים שעברו תהליך החלמה והגיעו למקום טוב יותר בחייהם ובמיוחד למעטים שמחליטים להישאר ב"ביצה" ולעזור לאחרים בתהליך השיקום שלהם. מגיע להם קרדיט על הניסיון חיים הזה, בחו"ל מתייחסים אליהם כמומחים לתמיכת עמיתים, ויש תקנים כאלו למומחים לתמיכת עמיתים בכל מיני תוכניות שיקום. אני מקווה שמתישהו בארץ יבינו את הערך של צרכנים נותני שירות, וידאגו שיהיה להם מקום משוריין בכל מסגרות השיקום כולל במסגרות האשפוז. אני מאמינה שאם בן אדם שעובר אשפוז ראשון יקבל תמיכה מבן אדם שהיה במצב הזה והתקדם בחיים, יכול מאוד להרגיע ולעודד אנשים שמתמודדים עם האשפוז הפסיכיאטרי הראשון בחייהם, שיכול להיות מאוד טראומטי עבורם. אם לא אחלום לא אגשים, וזה החלום שלי.

1. האם היינו נעזרים ב"מטפל פצוע"?
2. האם "מטפל פצוע" הוא השם הנכון?

בקשר לשם אני לא סגור על שום דבר ושמח לשמוע הצעות כמו "מטפל שהחלים". אשר לטיפול כבר הבעתי את דעתי בהודעת הפתיחה.

ראו את מצב המתמודדים בארץ, אף אחד לא הבריא.
ומי יכול להתווכח עם העובדות האלה, מי?!
ומה שנשאר זה הקביעה החד משמעית שהם קבעו (וכלל לא מנסיון, אלא הכל מלימוד תיאורטי בלבד, הם לא עברו את זה, לכן הם לא יודעים על מה הם מדברים) שהמחלה היא "לצמיתות".
לכן רפואה יכולה לבוא רק ממי שעבר את זה, פתר את הבעיות, והבריא.
רק אדם כזה יכול להיות מרפא ולא אחר.
עולם המתמודדים לגווניו לקח כיום את האחראיות על עצמו, וכבר התחיל תהליך של שינויי מהותי של המסת הסטיגמה בין בריאים לחולים, וראייתם כסוג א ולא כסוג ב.
כאן יש התחלה של תקווה אמיתית שבסופה תבוא גם תבוא הבראה, לאחר השלב השני של המסת העובדה המוטעית של "לצמיתות".
הדרך עוד ארוכה, כי המדובר פה הוא בשינויי עולמי בתפיסות המקובלות כיום והמושרשות בעניין "מדעי בריאות הנפש", ובדעותיהם של מי שמקובלים כיום כברי סמכא בעניין.
כדבר ריאלי ניתן לציין "דרך" של תמיכה באנשים מתמודדים מצידינו, שיילכו ללמוד את מדעי הנפש: פסיכולוגיה סוציולוגיה ופסיכיאטריה וכו', ויראו לכולם איך וכיצד עושים דברים, ללא זאת תמיד תישאר היוזמה בידי אנשי המקצוע הבריאים, שאת דעתם בעניין אנו כבר מכירים.
השאלה העיקרית שעלינו לדון בה היא "פיתוח היכולת של מתמודדים" ללמוד באוניברסיטאות ולסיים כדוקטורים ופרופסורים למדעי הנפש והרוח.
רק מישם יכול לבוא פתרון אמיתי, ולא זולת.
להמיס את הסטיגמה זו התחלה אבל בהחלט לא ניתן להסתפק בזה.