אתר הקהילות והמומחים
המקיף בישראל בתחום המוגבלויות
הרשם
מעוניין להפנות שאלה לקהילה?
חפש
חפש הכל    חפש אנשים    חפש בשאלות ותשובות

חובות וזכויות האפוטרופוס

הסכמה מדעת לטיפול פסיכולוגי לקטין לחסוי או לפסול דין

בדף זה מסוכם מידי חשוב המתבסס על סעיף 13 לחוק זכויות החולה ובו קבלת הסכמה מדעת, הפרת חובת גילוי ופגיעה באוטונומיה של מטופל

13/07/11
אריה סעדה
תחום העיסוק שלי הוא עבודה סוציאלית. אני עובד סוציאלי, ופקיד סעד לחוק הסעד (טיפול במפגרים) כ-27 שנים, במחלקה לשירותים חברתיים....

הסכמה מדעת לטיפול פסיכולוגי לקטין לחסוי או לפסול דין

מאת אריה סעדה עדכון: 13/07/2011

 

מאמר זה דן בחלקו הראשון בנושא הסכמה מדעת לטיפול פסיכולוגי, הניתן לקטין או לחסוי או לפסול דין, אשר כל אחד מהם מעצם מצבו אינו יכול לתת הסכמה מדעת אלא אפוטרופוסו או נציגו. בחלקו השני, המאמר  דן בקבלת הסכמה מהורה שאינו משמורן. בחלקו השלישי, המאמר דן בתנאים להוצאת צו למתן טיפול פסיכולוגי על ידי שופט ובהסכמתו מדעת לטיפול פסיכולוגי לקטין לפי חוק זכויות החולה. ברצוני לציין שבכל מקום במאמר שכתוב קטין, ניתן לייחס זאת גם לחסוי או לפסול דין והכל לפי העניין. וכל האמור לגבי פסיכולוג נכון גם לגבי מרפא בעיסוק, פיזיותרפיסט, קלינאי תקשורת, תזונאי-דיאטן וקרימינולוג קליני.

קבלת הסכמה מדעת לפי חוק זכויות החולה

נושא קבלת ההסכמה מדעת לטיפול רפואי ידוע לכולם בעקבות בקשותיהם של רופאים לחתום על טופס הסכמה לניתוח או טיפול פולשני. אבל לא כל אחד יודע שפסיכולוג או פסיכיאטר אינם יכולים להעניק טיפול נפשי עם או בלי טיפול תרופתי לפני קבלה של הסכמה מדעת ממטופל או מהוריו במקרה שמדובר בחסוי או בקטין שלא מלאו לו 18 שנים. יתר-על-כן, מטפל (רופא, פסיכולוג וכדומה) אינו יכל להמשיך ולטפל במגוון מקרים שבהם, מסיבות שונות, מוטל ספק כלשהו ביכולתו של המטופל להבין את מלוא ההשלכות של הטיפול ולהביע את עמדתו באופן תבוני ועצמאי. רק במקרים קיצוניים ולאחר בדיקה מקצועית, כאשר מתברר שאדם איננו כשיר לתת הסכמה, מספר חוקים מאפשרים לאפוטרופוס, לפקיד סעד, לפסיכיאטר מחוזי, לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית או לשופט לקבל החלטות במקום האדם הזקוק לטיפול נפשי.

 

נושא קבלת ההסכמה מדעת לטיפול רפואי (כולל טיפול פסיכולוגי) קיבל הדגשה רבה בחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996, ופרק שלם הוקדש בו לנושא (פרק ד'). וכך קובע סעיף 13 לחוק זכויות החולה:

 

13. הסכמה מדעת לטיפול רפואי

(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל כל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. לעניין זה "מידע רפואי" לרבות -

        1. האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל.

        2. תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע.

        3. הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.

        4. סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי.

        5. עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר ובאופן שיאפשר למטופל מידה מירבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

(ד)  על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל.

 

 

בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון (בע"א 7905/02 וגם עע"ם 6219/03), אשר קבע שחוק כללי ומאוחר (חוק זכויות החולה) גובר על חוק מוקדם יותר (חוק טיפול בחולי הנפש) למרות היותו ספציפי יותר, מטפלים בתחום הפסיכיאטרי נדרשים לעמוד בהנחיות של חוק זכויות החולה, כמו כל המטפלים הנפשיים האחרים.

 

כאשר לא נמסר למטופל המידע הדרוש טרם בצוע הטיפול הפסיכולגי או הרפואי, יכול מחדל זה כשלעצמו להוות עילה להכרה באב נזק של פגיעה באוטונומיה, זאת ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי-קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם או טיפול בנפשו, שלא בהסכמתו המודעת, ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה (ראו ע"א 2342/09).

 

המידע שיש למסור למטופל

סעיף 13(ב) לחוק זכויות החולה מחייב פסיכיאטר או פסיכולוג למסור למטופל מידע "הדרוש לו", דהיינו, מידע הדרוש למטופל הסביר, כדי שהוא יקבל את החלטתו תוך גמירות דעת, בדרך של בחירה מרצון וחוסר תלות, כולל מידע שהמטפל חושב, כי הוא איננו חשוב או איננו רלבנטי בעת מתן הסברים. בין הדרישות למתן מידע במסגרת קבלת ההסכמה מדעת לטיפול פסיכולוגי, קובע החוק שיש למסור למטופל את המידע הבא (ההסברים הם פרשנות לחוק):

  1. האבחנה הפסיכיאטרית או הפסיכולוגית: מצד אחד האבחנה יכולה להינתן לפי הגישה הטיפולית והאבחנתית של המטפל, אבל עליה לתחשב וביֶדע של המטופל ורמת ההבנה שלו. ולכן, גם אמירות כמו "יש לך בעיה של ביטחון עצמי" או "יש בעיה זוגית", יכולות להיחשב כמסירת אבחנה.
  2. הערכה של הפרוגנוזה: מהו הסיכוי להחלים או להגיע למצב סביר, עם הטיפול או בלעדיו?
  3. אורך הטיפול הנחוץ או המומלץ ע"י המטפל: יש לזכור שהפרוגנוזה (ההחלמה ואורך הטיפול) תלויה במידה רבה על-פי הנתונים של המטופל והכוחות שלו, המוטיבציה, היכולת להתמיד, היכולת להיכנס לתהליך טיפולי משמעותי וקיומה של מערכת תמיכה.  כאמור, משתנים אישיותיים ומשתני מערכת התמיכה משנים מאוד את הפרוגנוזה. ובכל זאת ראוי להסביר למטופל את אורך הטיפול המוצע. לדוגמא מטופל עלול לקבל החלטה שונה אם הטיפול ימשך שלושה חודשים או שנה.
  4. תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע: המטפל צריך למסור למטופל מהו הטיפול המוצע, מהי הגישה התיאורטית שלו, ומדוע הוא חושב שסוג כזה של טיפול מתאים לבעיה המוצגת ע"י הפונה. הוא אמור למסור למטופל מה הם גבולות הסודיות, ולהבהיר שישנם מצבים ונסיבות שבהם איש המקצוע חייב לפעול בניגוד לחובת הסודיות ולמסור מידע גם ללא הסכמת המטופל (לעיתים ביוזמת המטפל בשל חובת דיווח, ולעיתים בתגובה לפנייה אליו). למטופל יש זכות לקבל מידע על המטפל, האם הוא מתמחה או מומחה, ומהי מידת ניסיונו בסוג הטיפול המוצע.
  5. הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע: כמו כל טיפול יעיל אחר, הפסיכותרפיה מביאה למרפא אך היא יכולה במקרים מסוימים להביא גם לתוצאות שליליות - במטופל או בסובבים אותו. אך טבעי הוא שהמטפלים מאמינים בפסיכותרפיה, אך עליהם להכיר את המצבים ואת האבחנות שלגביהם הוגדרו קונטרה-אינדיקאציות לפסיכותרפיה, ועליהם להימנע ממטפלים שלגביהם הוגדרה קונטרה-אינדיקאציה לפסיכותרפיה מהסוג שהם מציעים. כמו כן, בפסיכותרפיה ישנם סיכונים כמו הופעת סימפטומים חדשים, מתח, כאב נפשי, אי- נוחות, הופעת רגרסיה תפקודית, תלות במטפל או התמכרות לטיפול, כמו כן, השפעת טיפול אינדיבידואלי על היחסים הזוגיים או יחסים הורה ילד.
  6. סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של היעדר טיפול פסיכולוגי (נחיצות): חלק מן המידע האמור להינתן לפונה לטיפול הוא מידע על טיפולים חלופיים. למשל, מטפלים אשר מציעים פסיכותרפיה פרטנית אמור להעלות אפשרות של טיפול זוגי, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (במקרים של הפרעות חרדה) וטיפול תרופתי וכדומה. בפסק דין ע"א 2342/09 קבעו שופטי בית המשפט העליון כי יש חובה ליידע את החולה בחלופות הטיפוליים גם במקום שיש הסכמה בקרב הקהילה הרפואית (או הפסיכולגית) בדבר "הטיפול המועדף".

 

הפרת חובת הגילוי (אי-מסירת מידע) מהווה התרשלות ועלולה להסתיים בתביעת ניזיקין. אם כי, עדיין יש צורך להוכיח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לנזק שנוצר. רכיב ההתרשלות אינו מקים חבות נזיקית – בהיעדר קשר סיבתי בינו לבין הנזק. כך בהתרשלות המוצאת ביטויה בהתרשלות בדמות הפרת חובת הגילוי כלפי המטופל, הקשר הסיבתי נבדק באמצעות השאלה: לו היה המטופל מקבל לידיו את מלוא המידע הדרוש לו – א. כיצד היה בוחר? ב. ומה הייתה נפקות  הבחירה (החשיבות, הרלוונטיות או התוצאה של הבחירה) ה"מיודעת והמודעת" ביחס לנזק שנגרם לו? נטל ההוכחה בכגון דא מוטל על שכמו של התובע, דהיינו העל התובע להוכיח את טענותיהם בראיות ובחוות דעת שמוגשים מטעמם. כל עוד לא הועבר נטל השכנוע המוטל על התובע אל כתפי הנתבע, והלה לא עמד בנטל זה – יפסוק בית המשפט לטובת הנתבע.

אופן קבלת ההסכמה מדעת

סעיף 14(א) לחוק זכויות החולה קובע ש"הסכמה מדעת יכול שתהיה בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות". טיפול פסיכולוגי ופסיכותרפיה אינם כלולים ברשימה של טיפולים שלגביהם יש דרישה למתן ההסכמה בכתב. אבל כיום, כל הגורמים העוסקים במתן טיפול פסיכולגי נוהגים להחתים את ההורים במיוחד אם הם גרושים או פרודים. יתר-על-כן, קיימת חובה להחתים את ההורה השני, שאינו משמורן, ולא להסתפק באישור טלפוני.

 

יש לציין גם שהחתימה על טופס איננה פוטרת את המטפל, במיוחד אם הפסיכולוג לא מסר למטופל ובמקרה של קטין גם להוריו הסבר בצורה ברורה ומותאמת לרמת הבנתם של ההורים. כאמור, חובתו של הגורם הרפואי לקבל "הסכמה מדעת" ולא רק "הסכמה מרצון" לפני מתן טיפול. משמעות הדבר היא כי עליו לוודא שהמטופל קיבל והבין את מלוא המידע וההסברים אודות ההליך הפסיכולוגי המוצע לו, תוך פרק זמן סביר, מוקדם ככל האפשר, המאפשר לו לשקול את הנושא, לשאול שאלות ולפנות לקבלת חוות דעת נוספת. המידע בעל פה או בכתב צריך להינתן בשלב מוקדם ככל האפשר, אחרי שלב של האינטייק והערכה, ולפני תחילת הטיפול. הצורך להגדיר אבחנה ולמסור אותה למטופל כחלק מתהליך ההסכמה מדעת מביא לצורך להקצות זמן לאינטייק, שבמסגרתו המטפל אוסף מידע ומגיע להערכה אבחנתית על-פי גישתו המקצועית. לעתים המטפל יכל לקבוע אבחנה וודאית כאשר הדרישות המופיעות בהנחיות לאבחנה התמלאו בבירור. עם זאת, לעתים,  בשל המורכבות של תהליך הטיפול הפסיכולוגי, חלק מן הנושאים אינם ניתנים לסקירה ממצה בתחילת הטיפול ויש קושי בקביעת אבחנה וודאית, אלא רק אבחנה זמנית (ארעית), כאשר הדרישות התמלאו רק בחלקן ועדיין יש צורך באיסוף מידע נוסף או אבחנה אפשרית, כאשר אין סבירות שיושג מידע נוסף. בכל אופן, המטפל חייב למסור את אבחנתו בין אם היא וודאית, ארעית, או אפשרית. אפשר לראות את תהליך ההסכמה מדעת לטיפול פסיכולוגי כתהליך מתמשך, שבו בשלב הראשון יש יצירת קשר, בניית אמון, הכלה והקשבה, ובהמשך נמסרים הפירוט של הכללים ושל החוזה הטיפולי. ולכן, בכל שלב, יש לבקש הסכמה מדעת, במיוחד מהורה שמבטא התנגדות מסויימת. כשם שדרושה הסכמה מדעת לפני מתן טיפול פסיכולוגי, ואין לתת אותו בניגוד לרצון המטופל, כך גם אסור לכפות אותם להמשיך לקבל טיפול אם ברור שהם אינם רוצים בכך.

 

לענייננו, אין להסתפק בהגדרתו החוקית של הליך הסכמה מדעת כל עוד הלכה למעשה הסכמה זו איננה מושגת מכוח רצונו החופשי של המטופל או האפוטרופוס שלו. במה הדברים אמורים? חלק מן האנשים מצויים במסגרות חסות, למשל אנשים עם פיגור שכלי במעונות פנימייה, נפגעי נפש במוסדות אישפוז פסיכיארטרי  זקנים בבתי אבות. במסודות חסות. למסגרות אלה ישנם מאפיינים בעלי השפעה מכרעת על היכולת של הפרט ומשפחתו לבטא את הסכמתם מדעת באופן חופשי ועצמאי. הימצאותם במסגרות חסות מגבילה את יכולתם או את שיקול דעתם באופן שהם אינם יכולים להחליט החלטה המגלמת את רצונם החופשי. ועל כן, על המטפל להודיע למטופל או לאפוטרופוס עליו כי הוא בן-חורין להימנע מקבלת טיפול וכי הוא חופשי להסתלק בכל עת מהסכמתו להשתתף בו.
בעת קבלת ההסכמה המודעת על המטפל להיות זהיר במיוחד אם המטופל או האפוטרופוס מצוי ביחסי תלות עמו או עשוי להסכים מתוך כפייה. למשל הורה המפחד שבנו לא יישאר במעון הפנימייה, אם הוא לא יסיכים לטיפול בתרופות פסיכיאטריות. רצוי עם כך, שבמקרה זה ישיג ויקבל את ההרשאה רופא שאינו מועסק בטיפול ושהוא בלתי תלוי לחלוטין במערכת יחסים רשמית זו. במעונות פנימייה לאנשים עם פיגור שכלי, המשפחה יכולה להתייעץ עם הפסיכיאטר של משרד הרווחה שמשמש מעין בורר ופוסק בעת מחלוקת בין המשפחות לבין הצוות המטפל במוסד.

אופן קבלת ההסכמה מדעת לטפול פסיכולוגי דחוף ושאינו דחוף

במצב של הורים החיים בנפרד, הורה אחד מקבל על עצמו את מירב הטיפול והאחריות, ואילו הורה שני חלקו הישיר בטיפול פחות. בדרך כלל אם ההסכמה בין ההורים לחלוקת האחריות מקבלת תוקף משפטי הרי ההורה האחד יקרא "הורה משמורן", והשני יקרא ההורה השני.

הסיכוי לאי-הסכמה בין הורים החחים יחד לגבי טיפול לא סטנדרטי לילד הוא גבוה והוא עוד יותר גבוה בין הורים שחיים בנפרד. הסיכוי להתנגדות למתן טיפול נפשי לילד גבוה עוד יותר. הפנית ילד לטיפול נפשי במהלך תהליך הגירושין ולאחריו מקבלת משמעות אחרת אצל כל אחד מההורים, הורה שאיננו שותף לטיפול יכול לחשוש שמא הטיפול יביא לשינויים באיזון המשפחתי, ששיפור ביחסים שבין הקטין לבין ההורה השני יביא להתרחקות של הקטין ממנו. הפניה קטין לטיפול נפשי יכולה להוות סיבה נוספת לסכסוך בין ההורים. עצם הפניה לטיפול ללא ידיעת ההורה השני וללא בקשת הסכמתו תגרום להתנגדות. ייתכן גם שיתנגד כיוון שיידרש לשלם עבור הטיפול (בהסכמי גירושין רבים יש סעיף של חלוקה שווה בשווה של הוצאות מיוחדות, וטיפול נפשי ניכנס תחת סעיף זה). במצב כזה כל איש מקצוע צריך להניח שתהיה התנגדות, וזו היתממות להניח שלא תהיה, ולכן עליו לקבל הסכמה מדעת מההורה השני.

 

טיפול פסיכולוגי  או טיפול משפחתי מתמשך (להבדיל מהתערבות במשבר) הוא טיפול שאינו דחוף. במילים אחרות אין הבדל לנושא זה בין הפניית הקטין לטיפול נפשי אינדיבידואלי לבין שיחות משותפות אצל מטפל של ההורה והקטין. ולכן, גם בטיפול משפחתי שהקטין משתתף בו יש לקבל את הסכמת ההורה השני.

גם בדיקה פסיכודיאגנוסטית היא פעולה לא סטנדרטית שאינה דחופה, ולכן מן הראוי לעדכן את ההורה השני, אך אין צורך בהסכמתו. במערכת החינוך, לדוגמא, כאשר צוות בית הספר רוצה לערוך לתלמיד בדיקה  פסיכולוגית, מנהל בית הספר חייב להודיע על כך להורים, ולברר אם הם מסכימים לכך. במידה והם אינם מסכימים, יש צורך בהוראה בכתב של מנהל המחלקה לחינוך, וגם על הוראה זו יש זכות להורים לערער בפני ועדת עררים מיוחדת.

 

במקרים שיש הורה שני שאינו משמורן יש לפעול לפי ההמלצות הבאות:

  1. טיפול דחוף - בתחום הנפשי מצב דחוף (שאינו סובל דיחוי) הוא מצב של משבר נפשי, סכנת התאבדות, אירוע טראומטי, התעללות (מינית או אחרת). במקרה כזה המטפל הנפשי יכול להיפגש, לבצע הערכה של המצב ואם אכן הוא יתרשם שהמצב הוא דחוף, יתערב ללא קבלת הסכמת ההורה השני. אם המטפל יתרשם שהמצב שהוצג בפניו כדחוף איננו כזה, או כאשר המצב יירגע, ושוב לא יהיה דחוף, המטפל יפעל על-פי הכללים של טיפול נפשי לא דחוף. יש לציין שגם במצב הדחוף, במקביל להתערבות של המטפל, עליו לעדכן גם את ההורה השני. במלים אחרות, מותר למטפל להתערב ללא קבלת רשות מן ההורה השני (בשל הדחיפות), אך אין בכך כדי לגרוע מזכותו של ההורה השני לקבל דיווח על המצב ועל ההתערבות שנעשתה. האחריות ליידוע  ההורה השני מוטל על ההורה האחראי. אם נעשתה התערבות (בשל מצב שאינו סובל דיחוי) וההורה שהביא את הקטין איננו מיידע את ההורה השני, על המטפל לעשות זאת. זכותו של ההורה השני להיות מיודע לגבי טיפולים שנעשו לקטין. אין חובה כזו על המטפל אם נערכה פגישת הערכה בלבד.
  2. טיפול לא דחוף - חייבים לקבל את הסכמתו של ההורה השני לטיפול לא דחוף. ההורה שהביא את הילד לטיפול ידאג להשיג את הסכמתו של ההורה השני לטיפול. כאמור אין די בקבלת הסכמה, על הפסיכולוג לפעול ולמסור מידע כאמור בסעיף הקודם. לעתים יוסכם שהמטפל יפנה להורה השני כדי להסביר לו את מטרות הטיפול המוצע, ואפילו יזמין אותו לפגישה לשם כך. כאשר ההורה השני מביע את התנגדותו לטיפול לא דחוף לאחר שנערכה פגישת הערכה בלבד, המטפל לא ימשיך בטיפול. המטפל יכול להציע להורה שהביא את הקטין לטיפול שיפנה לבית המשפט כדי שבית המשפט יפסוק לגבי המשך הטיפול.
  3. כשם שדרושה הסכמה מדעת של ההורים לפני מתן טיפול פסיכולוגי, ואין לתת אותו בניגוד לרצונם, כך גם אסור לכפות אותם להמשיך לקבל טיפול אם ברור שהם אינם רוצים בכך.

מתן צו בית משפט לטפול פסיכולוגי

ההסכמה לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי מהווה פעולה משפטית, ולכן היא טעונה אישור נציגו של הקטין. עם זאת, לגבי קטינים מעל גיל 15, טיפול רפואי נפשי לרבות אשפוז, יכול שינתן באישור בית המשפט ללא הסכמת הנציג – כאמור בסעיף 3ז לחוק הנוער (טיפול והשגחה) וסעיף 4ב לחוק טיפול בחולי נפש. הסדר זה נכון גם לגביי קטינים מתחת לגיל 15, המוגדרים כ"קטין נזקק" כמשמעותו בסעיפים 2 ו-3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה). קטינים אלה אשר הוריהם אינם דואגים כהלכה לשלומם, נעזרים בפקידי הסעד לחוק הנוער. כמו כן, במקרה בו נדרשת התערבות המדינה לצורך מתן טיפול פסיכולוגי לקטין, בית המשפט מוסמך להורות על מתן טיפול שכזה אף בניגוד לרצון ההורים או אחד מהם מתוקף חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סעיף 68) בגלל מחלוקת בין ההורים או פנייה של פקיד סעד לסדרי דין. יצוין כי, לפי סעיף 19 לחוק הכשרות, רק כשההורים נפרדו, הם רשאים לפנות בנפרד להכרעת בית המשפט בעניין הנוגע למתן טיפול פסיכולוגי לילדיהם, אחרת, עליהם לפנות יחד.

 

לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אין מגבלה כלשהי ביחס לאופן בו יופעל שיקול דעתו של בית המשפט, וכאשר ההורים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש לשלוח את ילדם לטיפול פסיכולוגי, בית המשפט מכריע על פי שקול דעתו ולפי עקרון טובת הקטין. לפי חוק הנוער ישנם תנאים מסוימים שעליהם להתקיים טרם ייתן השופט את הצו ויכפה טיפול פסיכולוגי לילד לטובת הילד ובניגוד לדעת אחד ההורים או שניהם. בבג"ץ  בפסק דין של בע"מ 5710/10 השופטת עדנה ארבל קובעת את המתווה למתן צו לטיפול פסיכולוגי (לא פסיכיאטרי) לפי חוק הנוער בזאת הלשון:

 

"תכלית ההסדר שבחוק הנוער

 

21.      כאמור, ההנחה הבסיסית שביסוד ההסדרים בחוק הנוער היא כי מדובר בקטין נזקק. אלו מקרים בהם, למשל, האחראי על הקטין מזניח את הטיפול או ההשגחה עליו (סעיף 2(2) לחוק הנוער) או מקרים בהם שלומו הגופני או הנפשי של הקטין נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה (סעיף 2(6) לחוק הנוער). כן נדרש, שהאחראי על הקטין או הקטין אינם מסכימים לטיפול (סעיף 3 לחוק הנוער). במקרים אלו מוצדקת התערבות המדינה לטובת הקטין ולהגנה על זכויותיו. הפגיעה באוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם כפופה, כאמור, לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו; על כן, כשההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו כלפי ילדו, תתערב המדינה ותגן על הקטין (דנ"א 6041/02 הנ"ל, בעמ' 257). עם זאת, מרגע שנסתרת ההנחה כי ההורים פועלים לטובת ילדם, ומוטל על גורם חיצוני ליחידה המשפחתית, הוא בית המשפט, לקבל את ההחלטות הגורליות בחיי הילד – ובענייננו, שליחתו לטיפול פסיכולוגי – אך מובן הדבר שנדרשת זהירות רבה בקבלת ההחלטה. אכן, טיפול פסיכולוגי בימינו אינו נתפס כפסול וכנושא סטיגמה כמו שהיה בעבר. עם זאת, אין ספק כי מדובר בהחלטה משמעותית אשר השפעתה על חיי הילד עשויה להיות נכבדת. כמו כן, אין לשלול עקרונית כבלתי לגיטימית גישה הורית התומכת בהשארת הטיפול הפסיכולוגי למקרים חריגים. 

 

22.      בית המשפט "ניזון" מן המידע המובא בפניו. אין הוא בקיא בהוויתו של הקטין כהוריו, ואין הוא לוקח חלק בחייו. משכך, קובע חוק הנוער את הצורך בתשתית עובדתית רחבה ובחוות דעת מקצועיות, אשר תוצגנה בפני בית המשפט בטרם יקבל החלטה בעניין: החל בתסקיר שהכין פקיד הסעד, דרך שמיעת הקטין, האחראי עליו ופקיד הסעד, וכלה בחוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין. מסיבה דומה הוגבל הצו האמור לשלושה חודשים עם אפשרות הארכה לשלושה חודשים נוספים בכל פעם. אכן, כל החלטות בית המשפט לנוער לפי חוק הנוער קצובות בזמן. הדבר נובע מהצורך להגן על הקטין ולבחון מחדש את ההחלטות שנתקבלו בעניינו, הן לאור חשיבות התאמת הטיפול למצבו המשתנה של הקטין עם חלוף הזמן, הן בשל הצורך בבחינה האם חל שינוי בתפקוד ההורי המאפשר החזרת קבלת ההחלטות לידי האחראים על הקטין (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 1239/03 פלונית נ' פקידת הסעד, תק-מח 2003(2) 7611, 7618 (2003))."

 

השופטת מסכמת בפיסקה 30:

ראינו כי התנאים המפורטים למתן טיפול פסיכולוגי בחוק הנוער (מלבד פנייה של פקיד סעד וקביעה כי הקטין נזקק) כוללים את שמיעת הקטין, האחראי עליו ופקיד הסעד, הכנת תסקיר על-ידי פקיד הסעד, וחוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין. כן קבועה מגבלת זמן באשר לצו כאמור. בין אם ההורים חיים יחדיו ובין אם לאו, בין אם הקטין נזקק ובין אם לאו, שני ההסדרים הסטטוטוריים מעבירים את ההכרעה בשאלת מתן הטיפול הפסיכולוגי לקטין, על כל פרטיו ותנאיו, לידי בית המשפט, שהינו גוף זר וחיצוני לתא המשפחתי. בין אם הפנייה לבית המשפט נעשית על-ידי פקיד הסעד, ובין אם על-ידי אחד ההורים, ההחלטה תתקבל על-ידי גוף שאינו מכיר את הקטין, אינו מגדלו, מלבישו ומאכילו; גורם זר, שלא ליווה את הקטין מעת שנולד. בשני המקרים שומה על בית המשפט לקבל החלטה שהיא לטובת הקטין. בשני המקרים על בית המשפט לשמוע את הצדדים המעורבים, וליתן משקל ראוי, בנסיבות העניין, לרצונו והשקפתו של כל אחד מהם. בענין זה אעיר, כי שמיעתו של הקטין, כפי שציינתי, כפופה לכך שהבאתו אינה מסכנת את שלומו, למידת הבנתו, כמו גם לגילו ולכשריו המתפתחים (לעניין שמיעתו של קטין בהליכים הנוגעים לעניינו ראו: בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 1.5.06)). בשני המקרים על בית המשפט להסתמך על תשתית עובדתית ומקצועית ראויה.

 

לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בשונה מחוק הנוער (טיפול והשגחה) אין מגבלה כלשהי ביחס לאופן בו יופעל שיקול דעתו של בית המשפט, וכאשר ההורים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש לשלוח את ילדם לטיפול פסיכולוגי, בית המשפט מכריע על פי שקול דעתו ולפי עקרון טובת הקטין. ולכן קבעה שופטת בית המשפט העליון, עגנה ארבל, מתווה בה יילך שופט בית המשפט לפי חוק הכשרות המשפטית בין אם הוא יושב כבית משפט לנוער או כבית משפט לענייני משפחה ואלו דבריה בפסקה 45.

"אסכם את המתווה בו, לטעמי, על בית המשפט ללכת לפני שיורה על מתן טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות:

 

א.      בבקשה למתן טיפול נפשי-פסיכולוגי לקטין לפי סעיפים 25 או 68 לחוק הכשרות, שניהם יחד או כל אחד לחוד, על בית המשפט להכריע לאחר ששמע את טענותיהם והצעותיהם של הקטין והאחראים עליו וכן את פקיד הסעד, מקום בו ישנה או נדרשת מעורבות של גורמי הסעד בהליך. חריג לשמיעת הקטין יהיה מקום בו בית המשפט סבור כי הקטין אינו מסוגל להבין את העניין או שהבאתו עלולה לסכן את שלומו (כהוראת סעיפים 8 ו-9 לחוק הנוער).

 

ב.      החלטתו של בית המשפט צריכה להתבסס גם על חוות דעת של פסיכולוג מומחה כהגדרתו בחוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977, אשר בדק את הקטין. בית המשפט רשאי להורות על התיצבות הקטין לצורך אבחון בפני פסיכולוג מומחה כאמור (כהוראת סעיפים 3ב ו-3ד(א)(2) לחוק הנוער). בית המשפט יורה על בדיקה כאמור, אם השתכנע, על סמך ראיות שהובאו בפניו, כי קיימת אפשרות כי הקטין זקוק לטיפול נפשי; אחרת, יכול בית המשפט לדחות את הבקשה ללא צורך בחוות דעת כזאת. במידה והפסיכולוג המומחה ימליץ על טיפול פסיכולוגי לקטין וההמלצה תתקבל, רצוי כי הפסיכולוג המטפל יהיה פסיכולוג אחר מזה שהמליץ על הטיפול.

 

ג.      בית המשפט יקבע בכל מקרה ומקרה האם נדרש, בנוסף, לחוות דעתו של פסיכולוג מומחה, גם תסקיר של פקיד סעד.

 

ד.      בהחלטתו צריך שבית המשפט יציין במפורש כי הצו מתייחס לטיפול פסיכולוגי (להבדיל מטיפול פסיכיאטרי).

 

ה.      צו למתן טיפול פסיכולוגי יהיה לזמן סביר, בשים לב לגילו של הילד, עמדותיהם של האחראים עליו וחוות דעת הפסיכולוג המומחה אשר בדק את הקטין, וכן עמדת פקיד הסעד מקום בו ישנה או נדרשת מעורבות של גורמי הסעד בהליך.

 

ו.      במקרה בו מתבקש סעד זמני של מתן טיפול פסיכולוגי לקטין, בשל צורך דחוף, על בית המשפט לבחון את הבקשה לפי סעיף 12 לחוק הנוער, ולאשרה רק אם קיים צורך מיידי במתן הטיפול לשם הגנה על שלום הקטין. צו זמני זה יהא כפוף למגבלת הזמן הקבועה בסעיפים 12 ו-14 לחוק הנוער.

 

 

לעינינו ברצוני להוסיף ששופט בית המשפט בבואו לכפות טיפול פסיכולוגי ואפילו פסיכיאטרי באמצעות צו לפי אחד החוקים. לא רק שעליו להשתדל לפעול לפי המודל המומלץ על ידי חוק הנוער (טיפול ושגחה) כפי שהמליצה השופטת עדנה ארבל, אלא עליו לפעול כ"אביהם של הקטינים" ולתת הסכמה מדעת לטיפול כפי שנסלל בחוק זכויות החולה. על השופט לבקש מהפסיכולוג המומחה שממליץ על הטיפול הפסיכולוגי לציין את האבחנה, הפרוגנוזה, משך הטיפול, הסיכונים, הנחיצות ועוד. כמו כן, עליו לוודא שפקיד הסעד התייחס בתסקיר לאותם נקודות חשובות, במיוחד עם הילד מקבל מעמד של ילד נזקק לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה).

 

חשוב לציין ששתי השופטות האחרות א' חיות והשופטת מ' נאור בפסק הדין מסכימות כי ניתן להיעזר בהסדר הפרטני הקבוע בחוק הנוער (טיפול והשגחה), ולשאוב ממנו פתרונות וכלי עזר להכרעה הנדרשת, ככל שאלה חסרים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות עצמו. יחד עם זאת, הן סבורות כי מן הראוי להותיר לבית המשפט הדן בעניין שיקול דעת רחב בשאלה האם ועד כמה יש לשאוב פתרונות כאלה מן ההסדר הסטאטוטורי שבחוק הנוער, תוך בחינת כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. אם כך, שתי השופטות רואות במודל של השופטת עדנה ארבל מודל מומלץ בלבד, אך לא מוסכם ומוחלט. אך לכלי עלמא המודל של חוק הנוער הוא ברור יותר ומוחלט.

 

דרכי פעולה מומלצות להורה השני

ראשית, אם הומלץ על ידי ההורה המשמורן לשלוח את ילדך לפסיכולוג -

  1. הקשב ברצינות, ואל תפסול על הסף במיוחד אם אנשי מקצוע נוספים מצטרפים להמלצה.
  2. בקש את ההערכה של המטפל ופעל לקבל הסברים כאמור בחוק זכויות החולה כדי לתת הסכמה מדעת.
  3. בשלב הראשון אל תדקדק יותר מדי ואל תנסה לעמוד על קוצו של יוד.
  4. לאחר מספר מפגשים של המטפל הנפשי עם הילד בקש מידע מקיף יותר על ההתערבות ומטרותיה.
  5. לעולם אל תבקש לדעת אלו סודות חושף הילד - שמור על פרטיותו.
  6. לכאורה לפי, סעיף 18(א) מאפשר להורה לקבל מידע מהפסיכולוג אודות הטיפול בילדו. אבל הפסיכולוג רשאי להחליט שלא למסור למטופל מידע מלא או חלקי המתייחס אל הילד, אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של הילד או לסכן את חייו; אם החליט המטפל הנפשי כי אין למסור למטופל מידע, יודיע מיד על החלטתו לועדת האתיקה ויצרף את המידע שלא נמסר למטופל ואת נימוקיו לאי מסירתו.

תיקון (הוספת סעיף קטן (ב)) בסעיף 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות מאפשר להורים לקטינים שחיים בנפרד לקבל עותק מהמידע על הקטין שגופים ציבוריים מסוימים, המנויים בהמשך, מחויבים למסור להורה לפי דין. זאת, משום שבדרך כלל מידע הנוגע לקטין נשלח אל כתובתו של ההורה שהקטין מתגורר עמו, ובנוסף המוסדות אינם מעונינים להתעמת עם ההורה המשמורן (ההורה שקבל אישור בית דין או בית משפט להחזיק בילד ולדאוג לכל מחסורו).
המחוקקים מקווים שהתיקון יסייע להורים שילדיהם הקטינים אינם מתגוררים עמם לקבל מידע על ילדיהם, ואולי להפיג מתחים בין הורי ילדים קטינים החיים בנפרד ולתרום לרווחתם של קטינים אלו.
לפי התיקון לחוק, הורה המעוניין לקבל מידע על ילדו, כאמור למעלה, יפנה בכתב אל הגוף הציבורי בבקשה לקבל עותק מהמידע, והגוף הציבורי ימסור את המידע גם להורה זה.

במקרים שבהם האפוטרופסות של אחד ההורים נשללה או הוגבלה בהחלטת בית משפט, לא יימסר מידע כאמור לאותו הורה בעניינים שלגביהם נשללה או הוגבלה אפוטרופסותו. חובת מסירת המידע תחול רק לגבי העניינים שנותרו נתונים לאפוטרופסותו של אותו הורה, כפי שיחליט בית המשפט.

הגופים שעליהם חלה חובת מסירת המידע הם בנקים, המוסד לביטוח לאומי, מוסדות חינוך, רשויות מקומיות, לרבות מועצות אזוריות, ומוסדות רפואיים. שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, מוסמך לשנות את רשימת הגופים הציבוריים.

הסעיף בחוק לאחר השינוי

18.   שיתוף בין ההורים (תיקון: תש"ע)
א. בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה; הסכמתו של אחד מהם לפעולתו של רעהו יכולה להינתן מראש או למפרע, בפירוש או מכללא, לעניין מסוים או באופן כללי; וחזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בעניין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו.
ב. גוף המנוי בתוספת ומחויב על פי הוראות כל דין למסור מידע בכתב להורה בעניין ילדו הקטין, וקיבל מהורהו של הקטין הודעה בכתב על רצונו לקבל עותק מהמידע בנפרד מהמידע שנמסר להורהו האחר של הקטין, ימסור את המידע גם לאותו הורה; ואולם נודע לגוף המנוי בתוספת, כי נשללה או הוגבלה האפוטרופסות של אחד ההורים בהחלטת בית משפט, לא יחול האמור בסעיף קטן זה אלא לגבי עניינים אשר נותרו נתונים לאפוטרופסותו של אותו הורה, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת; השר, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת.

הדפסה
הוספת תגובה
תגובות
סגור הכל | פתח הכל
אין תגובות לכתבה

המומחים והארגונים הנבחרים

תורמי התוכן הגדולים

ד"ר ירדן לוינסקי
רופא מומחה בפסיכיאטריה. משמש כרופא בכיר בחטיבה הפסיכיאטרית בבי"ח שיבא, במרפאת המבוגרים. בין השאר עובד במרפאה המתמחה בטיפול...
ריטה כהן-וולף
פסיכולוגית חינוכית מומחית, המתמחה בהתפתחות הילד, אמא לארבעה ילדים יוצרת ו"עולה ותיקה" מברזיל. במהלך השנים, במסגרת עבודתי, ...

כלים ומידע נוסף

מילון מונחים

לא פעיל זמנית. מצאת ביטוי שאינך מבין עד הסוף? לרשותך באתר מילון מונחים מפורט.

אינדקס

מאגר המומחים ובעלי המקצוע המלא ביותר במקום אחד.

עצות שימושיות

אתה לא הראשון - קבל עצה מבעל ניסיון!

יומן אירועים

היה הראשון להתעדכן על אירועים קרובים.

פרסם אצלנו

קהל יעד מפולח ועוד יתרונות בלעדיים. טלפן עכשיו!

הצטרפו למועדון לקוחות

זה חינם! לחץ כאן והירשם למועדון לקבלת הטבות.

גלרייה

תמונות מפעילות הגופים השונים

קניות

צא למסע קניות בלי לעזוב את המחשב...

שותפים לדרך

קרא עוד על השותפים לחזון שלנו

קהילות
תחומי עניין נבחרים
חיפושים
פופולריים
פורומים
ארגונים ומומחים
בלוגים נבחרים
ארגונים חברתיים
נותני חסות ושותפים
סגור חלון
שלח הודעה
סגור חלון
סגור חלון
כניסה לאתר

לכניסה לאתר יש להזין כתובת מייל וסיסמא:

זכור אותי
התחבר
סגור חלון
תזכורת
משתמש רשום
תזכורת
סגור חלון
דווח על תוכן פוגעני
סגור חלון