יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של שירה אלפיה



אני מצרפת קישור להרצאה של אילאיל צין שהיא חברה יקרה שלי שעושה חייל היום כמנהלת התחום החברתי בעמותת אנוש וגם נמצאת לקראת סיום תואר שני בעבודה סוציאלית. היא מספרת את סיפורה האישי והתמודדותה עם הסטיגמה שלאחר תיוג פסיכיאטרי. מומלץ בחום לכל מי שעדיין לא ראה.

http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=1321

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

הרצאה מאלפת באתר ted שמזכירה לכולנו שהעולם שלנו זקוק לכל הסוגים של האנשים, ושלאנשים עם "מוגבלויות" שונות כמו אוטיזם, הפרעות קשב ועוד, יש מקום ותרומה ייחודית משלהם בעולם הזה. 

 

http://www.ted.com/talks/temple_grandin_the_world_needs_all_kinds_of_minds.html

 

מה אתם אומרים?


תגובות
1.
אהבתי תודה ! (לת)
עמותת לשמ"ה   20.07.10 | 14:37

כאני משתפת אתכם בתרגיל ברפלקציה שכתבתי לפני כתיבת התזה שלי בחוג לבריאות נפש קהילתית, ז"ל, שבימים אלו, לצערי, הולכת לזבל. אבל אני חושבת שיש לו יותר ערך מהפונקציה המקורית שלו.

 

העמדה שלי לגבי תהליך המשא ומתן שמתרחש לאחר התרחשותו של תיוג פסיכיאטרי אינה שונה בכלל מכל מה שנכתב עליו בספרות מתוך דיווחי מתמודדים.

 

בהצעת התזה שלי כתבתי כך:

 

"כשאדם עובר משברים נפשיים מתערערת תשתית זהותו. השינוי עשוי להיות כרוך במעבר מתחושת עצמי של אדם מוערך, קומפוטנטי ובעל יכולות לאדם החווה התעלמות, חוסר-קומפוטנטיות, ואף חוסר אונים (רועה ואח', 2005). החוויה הפסיכוטית לדוגמא, כרוכה בהזיות, תחושת בלבול, מבוכה, ובדידות עצומה מלווה אף בתחושת דחייה שתוצאותיה עלולות להוביל לשוליות חברתית (Estroff et al., 1991)".

 

מה זה אומר בשבילי בעצם? קשה לי מאוד להסביר כמה היה לי חשוב ללמוד ולקרוא על הנושאים האלו, כדי לעשות סדר בראש שלי. במשך שנים, קראתי ולמדתי בעצמי, כל מה שיכולתי ללמוד על המחלה, על חווית העצמי, סיפורים אישיים, ובשלב מאוחר יותר על החלמה.

 

קשה לי מאוד להסביר את התהליכים שעברתי בתהליך עיצוב הזהות שלי, אבל אני אנסה.

 

הזיות – מחשבות פרנואידיות ותיאוריות קונספירציה  וערעור היכולת לסמוך על עצמי

ראשית כל, בתקופה שהייתי במאניה, היו לי מחשבות פראנואידיות עם סיפורי מסגרת או תיאוריות קונספירציה, ששונו השכם וערוב, בכדי להתאים את עצמם למציאות המשתנה.

 

בשלב מאוחר יותר, אחרי כמה חודשים כאלו, הסבירו לי הפסיכולוגים כי בשל חוסר המיקוד שנגרם בשל המאניה, היו חסרים לי פרטים מהמתרחש במציאות ולכן ניסיתי להסביר אותם באמצעות תיאוריות שונות ומשונות שהמצאתי לעצמי.

 

בכל זאת, מהפרספקטיבה שלי, עברתי חוויות שאני לא יודעת להסביר את כולן עד היום, התקופה הייתה גדושה מאוד בהתרחשויות ועד היום אני לא יודעת איזה חלק מהן התרחש באמת, ואיזה חלק מהן התרחש בדימיון שלי. מה שאני כן יודעת להגיד, זה שזכור לי בבירור רגע אחד של תובנה, שבו קלטתי, שאני הזיתי שקבוצה מסויימת של אנשים עקבו אחריי. הרגע הזה, שבו קלטתי פתאום, שמה שחשבתי שהוא אמיתי, התרחש רק בראש שלי, היה ממש, ממש מפחיד.

אני חושבת, שהחוויה הזו ערערה לי מאוד את היכולת לסמוך על התפיסה שלי, על החושים שלי, על המחשבה שלי ועל עצמי. קשה לתאר בלי להיכנס לפרטים, אבל, בדיעבד, חוויות אלו ערערו לי את הביטחון העצמי שלי לחלוטין למשך שנים רבות מאוד. לקח לי הרבה מאוד זמן, להתחיל לסמוך על עצמי, אחרי האכזבה הקשה שלי מעצמי ומכך שהמחשבה והחושים שלי, הטעו אותי.

 

כל זה בכלל בלי להיכנס לנזקים אובייקטיבים לחיים שלי כמו שנתיים שבהן הלימודים שלי לא התקדמו, חובות שנכנסתי אליהם, שנה שלמה של דיכאון קשה מאוד, ניתוק טוטאלי של קשרים חברתיים למשך שנה, שדרש שיקום מחדש של האמונה שלי ביכולת ליצור קשרים כאלו.

 

בנוסף לכך, עצם לקיחת התרופות הפסיכיאטריות גרמה לי למשבר זהות לא קטן:

 

מבחינה שכלית - הרגשתי שהן "הרימו הנד-ברקס" על השכל שלי. הרגשתי שאני כמעט יכולה לשמוע את גלגלי השכל שלי חורקים ושיש לי ענן כבד וסמיך שצף לי במוח במקום זרימה של מחשבות.

מבן אדם שתפס את עצמו כבעל יכולות שכליות וורבאליות לא רעות בכלל, עברתי לתחושה של בן אדם שמתקשה לחשוב ולהתרכז.

 

הלימודים שלי היו אחד הדברים החשובים לי ביותר בחיים והיוו משאב חשוב לכינון הזהות שלי. העובדה שחשתי שנאלצתי לעזוב את הלימודים בשל התרופות, שברה לי את הלב, וגרמה לי לאובדן נרקיסטי קשה.

 

הסיבה לעזיבת הלימודים הייתה כישלון של הניסיון שלי להציל שנת לימודים מלרדת לטימיון.

 

ראשית כל, באותה שנה נרשמתי ל-22 קורסים שבהם נכחתי במשך כל שנת הלימודים. כל המבחנים התקיימו בסוף שנת הלימודים. בשל המשבר, הפסדתי את מועדי א' ו- ב'. לדאבוני, בזמנו לא הייתה תוכנית לימודים נתמכת ואף לא היה כל גורם שיכל לסייע לי בהתמודדות עם הממסד האקדמי. אני נאלצתי לברר בעצמי למי לפנות ולכתוב בכדי להשיג מועדי ג'. לא היה לי קל לעמוד מול מזכירה אחר מזכירה ולהציג מכתב מפסיכיאטר בכדי לברר כיצד עליי להתמודד עם הבירוקרטיה הזו. עד היום זכורים לי מבטיי האימה שהשתקפו מעיניהן כשהצגתי מכתב זה. ההרגשה שלי הייתה כאילו סיפרתי להן זה עתה שאני רוצחת סדרתית שהשתחררה מהכלא. בסופו של דבר, האוניברסיטה נתנה לי שבועיים להיבחן בכל ה- 22 קורסים אליהם הייתי רשומה ובהם הייתי נוכחת במשך כל שנת הלימודים. מתוך כל הקורסים הללו, הצלחתי להציל רק 2 בהם המרצים הסכימו שאכתוב עבודה במקום מבחן.

 

גיליתי שכשאני לוקחת תרופות, למידה למבחן הינה משימה בלתי אפשרית בשבילי. עובדה זו התבהרה לי כאשר למדתי למבחן 10 ימים מבוקר עד ערב ולא הצלחתי לזכור שום דבר מכל מה שטרחתי ללמוד. כל זאת בניגוד חריף להיכרות הקודמת שלי עם עצמי ולפיה לא נדרשו לי יותר מיומיים ללמוד למבחן בכדי להצליח בו. הגעתי למבחן, הסתכלתי על השאלות ופרצתי בבכי, כי השמות בדף היו נראים לי מוכרים, אבל התיאוריות המורכבות שלמדתי נמחקו כאילו לא עברו  בראשי מעולם.

 

מבחינה אמוציונלית – אם לפני לקיחת התרופות תפסתי את עצמי כבן אדם אמוציונלי, והכרתי את עצמי ככזו, חשתי, שלאחר לקיחת התרופות הפכתי ל"זומבי", אפאתי, חסר רגשות.

 

כשהפסיכולוגים אמרו לי שמצבי משתפר, שאני יציבה יותר ושאני נראית הרבה יותר טוב, אני הרגשתי זוועה. הרגשתי שאני לא מכירה את עצמי, שאני לא יודעת מי זאת הבחורה הזאת שמאכלסת את הנשמה שלי, הרגשתי שהתרופות שדדו לי את הזהות שלי, לקחו את השירה שאני מכירה, והחליפו אותה ביצור חסר הרגשות הזה. הרגשתי שלא משנה איזה אסון היה רוקם עור וגידים מול עיניי, שום דבר לא יכול לרגש אותי.

 

מייד לאחר שהסכמתי לקחת תרופות, חזרתי לבית הוריי למשך כשנה וכמה חודשים.

 

אובדן העצמאות –  מאז ומעולם העצמאות שלי הייתה עבורי ערך עליון. לא רציתי להיות תלויה באף אחד, או להיות חייבת דין וחשבון לאף אחד. מגיל 12 עשיתי "בייבי-סיטר" לילדי השכנים, כדי לא להיות תלויה בהוריי כלכלית, עד כמה שרק יכולתי. אני יצאתי מבית הוריי בגיל 19, וכשנאלצתי לחזור לבית הוריי לאחר התקופה של המאניה, הייתה זו מכה קשה וכואבת מאוד לאגו שלי וגם לזהות שלי כבן אדם קומפוטנטי, בלתי תלוי ועצמאי.

 

אבל על אובדן העצמי הקודם ובושה עצומה - כבר בשלב זה, גיבשתי לעצמי תוכנית פעולה. אני אנטוש את הלימודים לשנה. אתן לעצמי שנה, "להתאפס", "לחזור לעצמי" ולהחזיר חובות רבים שצברתי ואז אחזור לעצמאות וללימודים. לאחר כחודשיים מצאתי עבודה אצל עו"ד ואימצתי אסטרטגיה של "עבודה-בית" תוך ניתוק טוטאלי של כל הקשרים החברתיים שלי. הייתי חוזרת היישר מהעבודה לבית ומסתגרת בחדרי. לא הייתי זזה ממסלול זה ימינה או שמאלה, כל יום, אותו המסלול. התביישתי מאוד במצב אליו הגעתי. חשתי כישלון טוטאלי והאשמתי את עצמי במצב אליו הגעתי. הרגשתי שאני לא רוצה לראות אף אחד, מכיוון שהרגשתי נטל מספיק כבד על עצמי שלא רציתי להכביד על אף אחד אחר, כל זאת מלבד הבושה שחשתי על המצב אליו הגעתי.

 

בסופו של דבר, לאחר כשלושה חודשים של נטילת התרופות, החלטתי במודע, שאני לא מוכנה להמשיך לקחת אותן. בשלב זה כבר קראתי מספיק על השימוש בתרופות שלקחתי וידעתי שאם אפסיק אותן ללא פיקוח רפואי ובבת אחת, המחיר יהיה חמור, קרי: מאניה או דיכאון. על אף שידעתי זאת, הפסקתי את לקיחתן בבת אחת וכעבור כמה שבועות שקעתי בדיכאון החמור ביותר שחוויתי מעודי. הדיכאון ריצה את המהלך הטבעי שלו וחלף לו לאחר כשמונה חודשים.

 

דיכאון וקשיים חמורים בכינון קשרים חברתיים ותחושת ערך עצמי - על אף שידעתי לאיזה בור אני נכנסת מלכתחילה, במהלך הדיכאון הקשה הזה, לא עניין אותי דבר מלבד המחשבה, "איך אני יוצאת מהחיים האלה". למזלי הרב, לא הצלחתי. בתקופה זו, נכנסתי למעין, בור שחור, שהרגשתי שאין דרך לצאת ממנו, הכל היה נראה עגום, חסר טעם, חסר תקווה ותקנה. הרגשתי, חסרת ערך, מבויישת, מושפלת, עצובה ומיואשת לחלוטין. אני זוכרת שהעבודה אצל עוה"ד לא דרשה תקשורת וורבאלית רבה, ובמשך היום-יום, כמעט ולא פציתי פי, מלבד לדברים הכרחיים. כשהתחלתי לצאת מהדיכאון, אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלי לאחר חודשים רבים של התבודדות, חברה אחת שבחרתי לחדש איתה את הקשר. הדבר שהפליא אותי יותר מכל, הייתה העובדה, ששכחתי איך הקול שלי נשמע. החוויה של ניהול שיחה אמיתית עם עוד בן אדם, נראתה לי פתאום מוזרה וחדשה. חששות רבים עלו בי, שבעקבות השגרה המונוטונית של חיי, לא יהיה לי שום דבר מעניין לספר לה. חששתי שאני אשעמם אותה למוות. חששתי "להפיל עליה" את מלוא משאית הזבל המבאישה שחשתי שתססה לה בנשמתי. אני יודעת שזה אולי נשמע מלודראמטי, אבל באותה תקופה קשה, הכל הרגיש מלודראמטי לחלוטין.   

 

כשהדיכאון ריצה את מהלכו, התחלתי להרגיש יותר טוב, חידשתי את הקשרים החברתיים שלי, לאט, לאט ובזהירות. נרשמתי לשנת הלימודים הבאה. הצלחתי כבר להחזיר את כל החובות אליהם נכנסתי במאניה ואפילו לחסוך 20 אלף ש"ח.

 

אני זוכרת שבשלב זה ביקשתי מחברה לכתוב עבורה עבודה אקדמית, רק כדי לבדוק אם "המוח שלי לא החליד" בתקופה הארוכה שלא למדתי. כך עשיתי, וכשהיא קיבלה ציון גבוה על העבודה שכתבתי, חזר אלי הביטחון ביכולותיי האקדמיות והקוגניטיביות במידה מסויימת.

 

בשלב זה יצאתי שוב מבית הוריי לגור עם שותפים וחזרתי ללימודים.

 

בתחילת תקופה זו היו לי חששות שהלחץ של הלימודים יוביל למשבר נוסף. היו לי חששות לגבי הסיכוי להשתלב חברתית באוניברסיטה. למרבה המזל חששות אלו התבדו. אך עדיין חשתי בתחושה ש"נשארתי מאחור" כשכל חבריי לספסל הלימודים המשיכו הלאה וחלקם אפילו הפכו למתרגלים בקורסים שנאלצתי לקחת שוב.

 

מהלכים שעשיתי בשלבים מאוחרים יותר היו ללמוד כמה שרק הצלחתי מהאינטרנט על הפרעה דו-קוטבית ועל חוויות של אנשים אחרים שהתמודדו עימה. בשנה האחרונה ללימודים כתבתי סמינר אקדמית בקורס אנתרופולוגיה של שינויי זהות על תהליך שינוי הזהות שמתרחש בעקבות תיוג פסיכיאטרי. כמובן שחלק מהמוטיבציה לכתיבת עבודה זו הייתה העובדה שאני עברתי תהליך דומה. במהלך כתיבת עבודה זו הכרתי וראיינתי את אמיר טל שהינו דוקטורנט של החוג כיום ומנהל את עמותת "בחברה טובה רואים מעבר". ממנו שמעתי על הלימודים בחוג והגעתי ללימודים בו. בנוסף לכך, הכרתי מתמודדת שרצתה לפתוח קבוצת תמיכה למתמודדים וביקשה את עזרתי. במשך שנה וחצי ניהלנו יחד קבוצה לעזרה עצמית לאנשים שמתמודדים עם בעיות/הפרעות נפשיות. קצרה היריעה להכיל כמה מרגשת הייתה תקופה זו. אך בתמצית הקיצור, אני חושבת שהעובדה שלמדתי ולימדתי על תפיסת ההחלמה חיזקה והעצימה אותי מאוד. קשה להסביר עד כמה מרגש היה לספר למתמודדים אחרים על תפיסה אופטימית ומלאת תקווה זו. לקבוצה הגיעו אנשים רבים שבמשך שנים רבות אימצו תפיסה פסימית ביותר לגבי סיכוייהם לחזור לחיים נורמטיבים במידה כזו או אחרת. כחלקם אף חששו להביע את מורת רוחם או את דעתם בפני הגורמים הטיפוליים והשיקומים. היה מרגש מאוד לראות כיצד הם מתמלאים תקווה רבה יותר לגבי עתידם, מפתחים ביטחון עצמי רב יותר ואף מרהיבים עוז לגשת לנותני השירותים שלהם על מנת לקבל את מבוקשם ללא כל חשש. האפשרות לחלוק את תפיסת ההחלמה עם מתמודדים אחרים ולחלוק חוויות שרק הם מסוגלים להבין חיזקה אותי מאוד והתמיכה שהם העניקו לי בתמורה הייתה אדירה. אני חושבת שהעבודה עם הקבוצה בנתה מחדש חלק בלתי מבוטל מהביטחון העצמי הירוד שהיה לי והעניקה לי אפשרות לחוות את עצמי ממקום מעניק, חזק ואהוב.

 

בנוסף לכך, במהלך השנים לקחתי חלק בפעילות של ארגוני המתמודדים "לשמ"ה" (עמותה לשילוב מתמודדים והעצמה בבריאות הנפש) ו"מל"מ" (מתמודדים למען מתמודדים) וכן בפעילות של עמותת "בחברה טובה רואים מעבר" ואף ייצגתי אותם מספר פעמים בפגישות מול משרד הבריאות. הכרתי אישית אנשים מארגון "בנפשנו" ונהניתי לשמוע על פעילותם. ביחד עם חברה בארגון "בנפשנו" לקחתי חלק בארגון קבוצת תמיכה למשפחות מתמודדים והשתתפתי בה (בשל התמודדות שלי עם חברה קרובה שניסתה להתאבד תקופה ארוכה). ההשתתפות בפעילות זו נבעה מצורfך עמוק שלי לראות שלמתמודדים יש אפשרות לקחת חלק פעיל בתהליך קבלת ההחלטות הפוליטי בקשר למצבם.

 

באופן כללי, אני גדלתי בבית שבו אימי הייתה פעילה ציבורית במשך שנים רבות בתחום החינוך. ראיתי כיצד היא מצליחה להביא לשינויים מרשימים (שינוי נתיב קו אוטובוס; מניעת הקמת מזבלה בשכונה; הקמה עמותה משלה ועוד) ברמת המדיניות בתחומים החשובים לה. לכן, נראה לי שזו הסיבה העיקרית להתפתחות צורך ממשי בהשתתפות בפעילות פוליטית לקידום מעמדם של המתמודדים בארץ. כלומר, אני מאמינה שיש אפשרות להביא לשינוי ולהתפתחות של המערכת השיקומית, באפיק זה.  

 

בנוסף לכך, לקחתי חלק בהקמת מועדון חם למתמודדים ביחד עם גב' שמעדיפה להישאר בעילום שם – מתוך אמונה שקידום תחום תמיכת העמיתים הינו אחד האפיקים החשובים ביותר לקידום החלמה. כיום אני מנחה קבוצה לקריאת טקסטים במועדון ואף מעבירה הרצאות לקהל המתמודדים מידי פעם (בהתנדבות).

 

באופן כללי נראה לי שהעמדה שלי הייתה לוחמנית למדיי, הרגשתי שנאבקתי להחזיר לעצמי את החיים שלי עד כמה שרק יכולתי. התמודדתי עם שאלת החשיפה פעמים רבות, נכוותי פעמים לא מועטות מסטיגמה כשהעזתי לחשוף את הנושא ובפעמים אחרות, נתקלתי בתגובות אוהדות ותומכות.

קשה לי מאוד לסכם את העמדות שלי בנושא, אבל, כפי שציינתי קודם, הרצון שלי להצליח בלימודים היה ועדיין הינו חלק חשוב מאוד במשאביי הנרקיסטים, ולכן למרות שכיום אני מרגישה הרבה יותר חזקה ומאמינה ביכולותיי, לאחר שקצרתי הצלחות בלתי מבוטלות, לפעמים מצליח הפחד ממשבר או מכישלון נוסף לפרוץ את מעטפת הביטחון שהצלחתי לבנות.

 

בכל זאת, אני חושבת שבמהלך השנים הצלחתי לשקם את הביטחון העצמי שלי, את האמונה שלי ביכולות שלי ובכישוריי החברתיים. היום יש לי חברים רבים, אוהבים ותומכים (חלקם מתמודדים וחלקם לא), שיש לי הזכות להכירם, לתמוך ולהיתמך בהם. הם מהווים חלק חשוב במערכת התמיכה שלי ואני שמחה שהם חלק בחיי. בנוסף לכך, למדתי כיצד לשמור על עצמי במידת האפשר, לדאוג לשעות שינה מספיקות, לדאוג לתזונה טובה ולאמץ פעילויות מפיגות מתחים.

 

היום, לאחר כל הפעילות שלקחתי בה חלק עם עמיתיי המתמודדים, אני מרגישה שהצורך לשנות ולשפר את מערכת השיקום עדיין מפמפם וחי בתוכי. אני רוצה לתרום את החלק הקטן שלי להביא את מערכת השיקום למקום טוב יותר. אני מקווה שאוכל למצות את המיומנויות החדשות שלמדתי בחוג ואני מאוד שמחה על החלטתי להפוך לאשת מקצוע בתחום ומלאה בהתרגשות לקראת מימושו של חלום זה. 


תגובות
5.
תודה לכולם על התמיכה (לת)
שירה אלפיה   10.07.10 | 20:02
חשוב לי לשמוע :-)

שיהיה שבוע טוב לכולם

שירה
4.
יישר כוח שירה (לת)
תודה על הכנות, הדיוק והתיאור.
למדתי והחכמתי.
בהצלחה רבה בדרכך!
מיכל
3.
מוכר ולא חביב (לת)
צביאל רופא   08.07.10 | 08:23

אך מעז יצא מתוק.

כל הכבוד!!!


2.
חיבוק ממש גדול ... (לת)
לימור רייז   07.07.10 | 21:53
מלימור
1.
שירה לדעתי את צריכה לעשות ד"ר.. אהבתי מאד !!! (-: (לת)
עמותת לשמ"ה   07.07.10 | 17:23

למעלה