יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

התמודדות עם מחלת נפש – והפעם מנקודת מבט של בני המשפחה - מאמר מס' 1


שרית  וודיסלבסקי מתוך הבלוג של שרית וודיסלבסקי



רשימה מצויינת המשתמש רקע לסדרה, התמודדות של בני משפחה (עורך האתר)

על פי ארגון הבריאות העולמי כ – 20% - 25% מאוכלוסיית העולם מתמודדים בזמן כלשהו בחייהם עם הפרעה נפשית כלשהי. כמעט כל משפחה תיאלץ להתמודד בשלב כלשהו עם הפרעה נפשית.

2.8% מההפרעות הן קשות וממושכות כמו סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית ודיכאון קליני. (מתוך עלון של עמותת שק"ל)

 התמודדות, בספרות המקצועית מוגדרת כמצב או סדרת פעולות שהפרט נוקט ויוזם לאחר שהעריך מצב מסוים כמצב לחץ.

 בהתמודדות, האדם נדרש לטפל בעת ובעונה אחת גם במצב הלחץ עצמו וגם ברגשות הקשים שנוצרו בעקבותיו. זהו תהליך ארוך ומתמשך, שכרוך בקבלת החלטות בתנאים קשים.

מחקרים רבים וניסיון חיים במצבי לחץ הוכיחו את חשיבותה של הפעולה, האקטיביות, היוצרת תחושה של אדם שאחראי לגורלו, ובכך מפחיתה את מידת האיום.

למרות חשיבותה של הפעולה ניתן לראות משפחות רבות שמגיבות למצב באופן פסיבי ולא נוקטות יוזמה אקטיבית.

זהו מצב משברי משתק. באופן טבעי, אנשים מתכנסים בתוך עצמם בשעת כאב. זמן ההתכנסות בהקשר זה ארוך.  יכולים לעבור שנים מבלי שבן המשפחה, ההורים, האחים, הילדים, בן הזוג,  דיברו על המצב, שיתפו בכאב או פנו לעזרה.

ההורים הם הקו הראשון שמתמודד ברוב המשפחות עם המצב, עם המחלה, ועם כל מה שכרוך בכך. בעשור האחרון ואולי קצת יותר, קמו קבוצות תמיכה להורים. הורים רבים למדו להיעזר ולקחת חלק במפגשים אלו. אין לתאר את חשיבות הקבוצה עבור ההורים. בקבוצה, הם לא לבד. הם חולקים כאב משותף, מקבלים אוזן קשבת, מספרים, פורקים מטען כבד וטעון , מקבלים מידע אחד מהשני, מייעצים, מתייעצים, חולקים הצלחות, כישלונות, כאבים ותומכים זה בזה.

 יחד עם זאת יש משפחות רבות בשלבים שונים של המחלה שלא יודעים על קיומם של הארגונים השונים שתפקידם לתמוך ולסייע בהתמודדות כמו: מיל"מ, אנוש,  ולא מקבלים את המידע .

 בשיחות  עם בני משפחה שהגיעו אלי לייעוץ בשלבים שונים של המחלה, התברר  שאיש מהם לא שמע על מסגרות התמיכה הקיימות בקהילה.

 זה יכול להיות אחרת

 ישנן דרכים רבות ומגוונות להתמודדות עם המצב :

 *פניה למקורות ייעוץ ותמיכה שקמו לשם כך: אנוש, מיל"מ (ייעוץ ותמיכה לבני משפחה). אתרים רבים באינטרנט שמרכזים מידע כולל ומקיף כמו אתר ממ"ן  Abiliko  ועוד.

* בניה של מערכת תמיכה אנושית-  קרובי משפחה, חברים או כל אדם משמעותי אחר איתו ניתן לדבר , לשתף ולהקל על העומס.

 * תקשורת פתוחה במשפחה- לדבר, לשתף, לחלוק, לבקש, להביע דעה. גורם זה בלבד יכול לגרום להבדל מאוד משמעותי בין משפחה מתמודדת למשפחה שורדת. הדיבור והפתיחות יוצרים שיתופי פעולה, מפחיתים התנגדויות ומקלים משמעותית את נטל הבדידות. יחד ניתן לחשוב על דרכי פעולה, פתרונות, והמשפחה הופכת ממקבץ של יחידים ליחידה מלוכדת.

*דאגה הדדית  ושותפות - חלוקת הנטל בין כל בני המשפחה, כל אחד לפי יכולתו ועל פי צרכיו. במקרה כזה בן המשפחה יכול להמשיך לנהל את חייו מבלי לשבש לעצמו את מהלך חייו התקין.

* ידע והבנה על המחלה.

*התעסקות בפעילות חיובית(חוגים, עבודה, התנדבות וכו') מחוץ למסגרת הביתית.

* העלאת המודעות העצמית ורכישת כלים להתמודדות מגורמים מקצועיים.

 המצב הרצוי אם כן, הוא שיתוף פעולה ופתיחות בין כל בני המשפחה. יחד עם זאת חשוב מאוד לדעת כי גם אם אין דרך לגשר על הפערים במשפחה ולהביא אותה למצב של שיתופי פעולה ותקשורת פתוחה, תמיד קיימת האפשרות של בן המשפחה הבודד לעזור לעצמו. זה לא מצב של כולם או אף אחד. כמו בכל משבר משפחתי,  אם בן משפחה אחר לא מוכן לשתף פעולה במציאת הפיתרון, עדיין ליחיד יש את האפשרות לבקש עזרה עבור עצמו. המטרה היא להבין ולבחור בדרך הנכונה והמתאימה עבורי  גם בתנאים שאין עליהם שליטה והמצב נתון.

 הכותבת היא מטפלת בהבעה ויצירה עם התמחות בפסיכודרמה M.A, ערכה מחקר וכתבה תזה בנושא של אחים של נפגעי נפש. יוזמת ומנחה קבוצות ייחודיות עבור בני משפחה( אחים, בני זוג, ילדים והורים) ואחות של מתמודד.

 

 

 


תגובות
3.
הקלות הבלתי נסבלת של התיוג (לת)
ABI   05.07.10 | 18:32
שרית תודה! מאששת את דברייך וברצוני ממקום זה להמשיך ולהוסיף פרטים על אחותי, שלקתה במחלת הסכיזופרניה בגיל 22, במהלך לימודים לתואר ראשון בקרמינולוגיה. זאת לאחר שהופיעו חריגויות בהתנהגותה, כגון הסתגרות, התבודדות וניכור כלפי עצמה ואחרים. לציין, שבאותו הזמן היתה חסרה לנו הדרכה ותמיכה בנושא. בהתחלה חשבנו שהתנהגותה היא זמנית ונובעת מתסכול, ספק מהלימודים, ספק ממשבר כלשהו. מה שאני כן זוכרת שהיה קשה לנו לתקשר עימה ולהבין ממה נובעים דפוסי ההתנהגות עד שהחריפו. לא ארך זמן רב, ואותם דפוסים הפכו חדים יותר וערערו את הביטחון שלנו כמשפחה, ומאידך חששנו שהיא עלולה להזיק לעצמה וגם לציבור. אולם רק לאחר שחשנו מצוקה במחיצתה החלטנו בהמלצת רופא המשפחה לפנות לפסיכיטאר המחוזי שהוציא צו אשפוז ראשון. לציין כי חובת אישפוז כפוי חלה רק אם האדם מסוכן לעצמו ולסביבתו. וכפי הנראה בקריטוריונים אלה היא עמדה. היום אני יודעת שסכיזופרניה היא אחת הנפוצות והקשות שבהפרעות מתחום הנפש. שכיחותה באוכלוסיה היא כ-1%. מהלכה של המחלה משתנה משמעותית מחולה לחולה. הסכיזופרניה מובחנת ע"י מכלול של סימפטומים הבאים לידי ביטוי בכלל המערכות התפקודיות. וחלה בהתפתחות הדרגתית, קודם של הסימפטומים החיוביים, הכוללים דיבור לא מאורגן, מחשבות שווא, הזיות והתנהגות לא מאורגנת. ומאוחר יותר מגיעים הסימפטומים השליליים, הכוללים היעדר של ביטויים רגשיים-אפקט, מוטיבציה ירודה ונסיגה חברתית. ומעבר לתחושות האישיות שלנו כבני משפחה, וכבני אדם, ועם כל הכאב שבהכרה והשלמה עם נסיבות כגון אלו, החולה סובל לא פחות. הואיל וחש מבוכה הולכת וגוברת של תחושת עצמי מבולבלת, מתנתק בהדרגה מהחיים החברתיים ומהמעורבות הרגשית עם דמויות בסביבתו הקרובה והרחוקה, ושוקע לתוך עולמו האישי. לנסיגה הזאת מתלווה תחושה חריפה של בדידות. יחד עם זאת, יש להבין כי המחלה כרונית ופוגעת בכל המישורים של התפקוד – בחשיבה, בעולם הרגשי, ברצייה ובהתנהגות, בקשרים החברתיים ובהשתלבות התעסוקתית. תסמיני המחלה גורמים למשבר זהות פנימי קשה, החולה הסובל במחלה מתעמת עם משמעות הקיום בינו לבין סביבתו ודילמות קיומיות בהן הוא מתנסה בינו לבין עצמו מגבירות את תחושת הזרות וחוסר הביטחון בעצמו וביכולותיו כמעט לכל אורך חייו. ואם לחזור לפרטי המקרה, לאחותי יש (היה) מבנה אישיותי חזק, באופייה היתה שאפתנית והישגית מעין כמוה, עמוקה מאוד בחשיבתה ומשכילה. לציין שעל אף המחלה היא המשיכה (איכשהו) במהלך השנים ללמוד תואר שני בקרימינולוגיה ואף סיימה אותו בהצטיינות יתרה! מעורר השראה ומלמד שמאחורי המחלה מסתתר אדם, ככול אדם אחר, שרוצה כמוני וכמוכם לחיות חיים נורמטיביים. אולם הסוף העצוב בכול זאת, חל באשפוז האחרון ממנו אחותי לא חזרה עוד לעצמה.
2.
הקלות הבלתי נסבלת של התיוג (לת)
שרית וודיסלבסקי   05.07.10 | 17:11
שלום לך , בפתח דברי ברצוני להודות לך על כי בחרת להגיב ולהביע את דעתך.כל דעה מתקבלת בברכה ומייצגת אנשים נוספים שלא משמיעים את קולם מסיבות שונות. את אחות וותיקה ובעלת נסיון ולדברייך בחרת להתמודד עם המחלה בפתיחות ובאחריות. כל הכבוד! זה לא מובן מאליו. כפי שכתבת אכן אנשים רבים ושונים מתמודדים בדרכים שונות. חלק גדול אינו פונה לעזרה, נשאר בבדידות וחווה סבל וכאב שלא תמיד מקושר על ידו למחלת בן המשפחה. נכון שלצערנו מחלה זו מלווה בסטגימה, בושה וסודיות אך הסטיגמה החמורה ביותר היא זאת שאנו, בני המשפחה מפגינים כלפי עצמנו. זאת אחת הדרכים להפחית את הסטיגמה ואת הבושה: לשוחח בינינו על העניין, להביע את הקשיים, לשאול, להגיב, לצאת מהבדידות, להשמיע ולהישמע. מקום טוב להתחיל לשוחח בו על העניין הוא עםעצמנו. כשאנו, בני המשפחה של המתמודדים, נוכל לדבר עם עצמנו על העניין, יהיה קל יותר להמשיך לשוחח על זה עם אחרים.
1.
הקלות הבלתי נסבלת של התיוג (לת)
ABI   04.07.10 | 21:05
בהמשך לקריאת הפוסט, ברצוני קודם לציין לטובה את הנתונים המוזכרים בו ולהעלות באותו הקשר – והפעם התמודדות מנקודת מבט של בני המשפחה, שלא תמיד פשוט וקל להתמודד עם נושא מחלות הנפש.
אני אחאית ותיקה לחולת סכיזופרניה, שלצערי כבר לא מתמודדת, לאור החמרה במצבה הנפשי. נושא זה מלווה אותי לכול הפחות מחצית מחיי (אני אחותה הצעירה שהיום כבר בת 40). ומנקודת התיחסותי האישית, לכול אורך הדרך הפגנתי פתיחות, חוסן נפשי, התמדה ואחריות. ובמקום שמצאתי שליחות אחרים בחרו אחרת. בעקבות התמודדותי אף פניתי ללימודי הפסיכולוגיה. מניסיוני ברצוני לומר שיש מגוון סוגים של אנשים, שלא בהכרח יכולים להתמודד עם נושא זה ולפעמים גם מחוסר יכולת. לצערי ראיתי גם כאלה שמפקירים את יקיריהם לחסדי בתי החולים הפסיכיאטריים. ובד"כ, הס מלהזכיר שיש להם אח/ות אימא או אבא הלוקים בהפרעה נפשית. התרבות מספקת מנגנונים של סטיגמה חברתית, דימויים וסטריאוטיפים מסורתיים שלרוב מסתיימים בסנקציה המצמידה לאדם ולמשפחתו תווית. לציין כי הצמדת תווית של מחלת נפש לאדם בראש ובראשונה גורמת לירידה במורל האישי ומזיקה לדימוי והערכה העצמית. ועל כך, גורמת לזולת לשיפוטו כמסוכן, לקטלוגו כאזרח מדרגה שנייה, להתרחקות ותיוג חברתי. בעתה משפיעה על אימוץ "אנטי-זהות" חברתית חדשה, מוסיפה לדחק הנפשי ופוגעת משמעותית באיכות ובשגרת החיים של האדם עקב דחייה חברתית. ועיניין חשוב לא פחות, הוא הקושי בהתמודדות עם מי שהמערכת קיטלגה ככרוני שאינו בר החלמה.


למעלה