יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של שרית וודיסלבסקי



מדוע אחים ואחיות לנפגעי נפש בוחרים לעיתים לנתק מגע ?

 ביולי 2010 הוזמנתי לספר את סיפורי האישי (כאחות למתמודד ואשת מקצוע) בכנס ארצי של בני משפחה של נפגעי נפש.

סיפרתי על עצמי, על היחסים עם אחי ועל התהליך שהוביל אותי למציאות בה אני נמצאת כיום, שותפה להתמודדות המשפחתית .

 כשסיימנו, שותפיי המכובדים לפנל ואני את סיפורנו והעברנו את המסרים שחפצנו להעביר, ירדנו מהבמה.

 להפתעתי,  הורים רבים ניגשו אלי, הקיפו אותי ורצו תשובות. רצו לדעת מה הקסם?

 "איך גורמים לאחים להיות שותפים לנטל המשפחתי ושלא יברחו או ינתקו את הקשר"? "תגידי לנו את השורה התחתונה של התזה" ביקש אב ששמע על המחקר שערכתי בנושא ועל תזה שכתבתי.

 רק כעבור מס' שעות, החלה לחלחל בתוכי ההבנה לגבי גודל המעמד בו הייתי והמצוקה הגדולה של חלק מההורים. אותם הורים, שלפחות אחד מילדיהם, כלומר אחיו או אחותו של המתמודד ניתק קשר ומסרב להיות שותף בהתגייסות המשפחתית.

 השאלה שעליה בקשו ההורים תשובה היא שאלה מתבקשת לאור המצב העגום ויחד עם זאת מורכבת.

אנסה להתמודד איתה תוך כדי הוספת נקודות למחשבה.

 תחילה יוצגו הקשיים איתם מתמודדים האחים ובמקביל ו/או לאחר מכן, הקשר בין הקשיים להתנהגות אותה הם בוחרים.

 הקשיים איתם מתמודדים אחאים:

 רגשי אשמה – האחים חשים נוכח מוגבלותו של האח רגשות אשם על עצם היותם בריאים, בעוד שאחיהם חלו במחלה.

בושה- לעיתים מתביישים במראה החיצוני של האח או בהתנהגותו. לעיתים מתביישים לארח אנשים ואף חשים במתח ובושה במפגשים משפחתיים. לעיתים חשים האחים בושה ורגשות אשם על כך שהם חשים רגשות אלו ולכן הם מופיעים בתדירות גבוהה.

 כעס וקינאה – רגשות שעולים כשהאח הפגוע זוכה לתשומת לב רבה מצד ההורים בשל מחלתו. האחאים חשים כעס וקינאה שמלווים ברגשות אשם. כיצד הוא יכול לכעוס או לקנא כאשר האח כ"כ אומלל?

 בדידות וניתוק – תחושה שאיש בעולם לא יכול להבין אותי כי רק אני מתמודד עם מצב כזה. לעיתים, עקב מחשבות אלו ואחרות, לא תהיה יוזמה של אחאים לשוחח על המצוקות עם משהו קרוב, איש מקצוע או אפילו עם עצמם.

 מאמצים להגיע להישגים – חלק ניכר מהאחאים חשים כי עליהם לגלות אחריות ובגרות על מנת לפצות את ההורים על הסבל שנגרם להם. לעיתים ייקחו האחאים אחריות רבה מדי ויהפכו להיות ילדים הוריים.

 קונפליקטים רבים – האחאים(אחים ואחיות) חווים התנגשויות רבות בין הרצונות והצרכים ההתפתחותיים שלהם לבין המחויבות אותה דורשים ההורים. לעיתים יחשבו כי אם אין דרך לרצות את ההורים וכל דבר שהם יעשו לא יספק, עדיף לא לעשות כלל ולא להיות קשור לעניין.

 משאלות אומניפוטנטייות(אני כל יכול) להצלת החולה, לצד ניתוק וייאוש כשלא מצליחים. – רכבת הרים רגשית, אותה הם חווים. מצד אחד יתכן ויתגייסו למען הצלת האח ומצד שני אחים אחרים, הורים או החולה עצמו שלא משתפים פעולה או שחושבים אחרת. התנגשויות אלו גורמות לתחושה של אובדן שליטה במצב ואם אני לא יכול לעזור אז אני לפחות אציל את עצמי.

 אובדן האח – האח שהכירו בטרם פרוץ המחלה היה אחר מהאח שאותו הם חווים לאחר המחלה. הכאב הוא לעיתים חזק מנשוא ואחת הדרכים להתמודד, היא להתרחק.

 מסרים הוריים מבולבלים – מצד אחד ההורים פועלים כדי לגונן על בנם החולה ומצד שני מצפים לעזרה ומעורבות. לעיתים אכן יש רצון מהאח/ות לעזור אך הורים רוצים עזרה ספציפית, מסוג מסוים ולא תמיד מה שמתאים להורים מתאים גם לאח/ות.

 חלוקת תפקידים במערך המשפחתי –  במשפחות רבות ניתן למצוא את האח/ות שמגלה אחריות, דואג ועוזר ואת האח/ות שהמשפחה לא מצפה ממנו מכיוון שזה לא התפקיד שלו.

 ההורים עסוקים בבעיות קיומיות ולעיתים קרובות מתקשים לתת את הדעת לילדים שאינם חולים במשפחה.

 לעיתים, האחים/יות לא מביעים את רצונם ואת צרכיהם בקול עקב התחשבות בהורים, במצב, באח החולה. פעמים רבות יחשבו כי אין להם קשיים, הם בני מזל שלא הם החולים ולכן אין הם צריכים להתלונן כלל. פעמים רבות לא יקשרו בין קשיים שהם חווים בתחומים שונים לבין הקשר עם האח החולה, מפני שהתרגלו לא לחשוב על כך , לא לשוחח על כך ולא לתת את הדעת להשלכות של מחלת האח על חייהם.

 כל אלו ועוד הם רק חלק ממגוון אפשריות שיכולות להסביר את הבחירה של אחד האחים או יותר בניתוק קשר עם האח המתמודד ולעיתים גם עם ההורים.  

 הדינאמיקה המשפחתית בטרם פרוץ המחלה משמעותית מאוד וקובעת את הדינאמיקה שתיווצר לאחריה.

 ממצאים מראים, שאחים שחוו את התפרצות המחלה  בשנות ילדותם, התקשו להתמודד ביעילות וסיגלו לעצמם סגנון התמודדות שלילי(הדחקה של רגשות, שליטה עצמית נוקשה, בידוד שנוצר מניתוק קשרים ועוד) לעומת אחים שחוו את התפרצות המחלה בשנות ההתבגרות ואילך שסיגלו סגנון התמודדות חיובי (חיפוש תמיכה, הפרדת המחלה מהחולה, בקשת מידע, אמונה, ועוד).

 תמי קויפמן (2007) מדברת על התמודדות יעילה ונותנת חשיבות רבה לגישת ההורים בהתמודדות זו.

 גישת ההורים למחלה, לחולה, ולשאר האחים במשפחה , מידת הלגיטימציה הניתנת לנפרדות, תוך עידוד קרבה ומעורבות עם גבולות ברורים. דפוסי התארגנות משפחתיים, המאפשרים יחסי קירבה, דאגה הדדית ותקשורת פתוחה, כל אלו ועוד יכולים להגביר ולתרום להתמודדות יעילה של החברים במשפחה או להיפך.

 לסכום - נמנו סיבות רבות שיכולות לגרום לאח/ות לנתק את הקשר ולא להיות מעורבים בנטל המשפחתי. הדינאמיקה המשפחתית אותה מובילים ההורים משמעותית ביותר בהקשר זה. חשוב שהורים יהיו מודעים להשפעה שיש להם בעניין, יכבדו את המרחב האישי של ילדיהם וישקיעו מאמצים ביצירת דינאמיקה משפחתית תומכת, מאפשרת ומקבלת.

 

 מתוך תזה הנקראת:"לחיות עם אח נפגע נפש, בואו נדבר על זה" קשיים ודרכי התמודדות.

 ביבליוגרפיה :

 *בורג ,מ ,(2006) . התמודדות של אחים לילדים עם צרכים מיוחדים. הורד בתאריך 30.11.08

makom-m.cet.ac.il/pages/item.asp?s=8&id=-1&defid=-1&page=4&item=2984 –

*קויפמן, ת. (2007) כוחות מעכבי שינוי ומקדמי שינוי בהתמודדות משפחות ש נפגע נפש, הפרט המשפחה והמערכת שותפות והעצמה.(גרסה אלקטרונית) מתוך אתר פסיכולוגיה עברית.

 * וודיסלבסקי, ש, (2008) . "לחיות עם אח נפגע נפש- בואו נדבר על זה"  קשיים ודרכי התמודדות.

אוניברסיטת לסלי, בית הספר לתואר שני באמנויות ומדעי החברה.

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט
רשימה מצויינת המשתמש רקע לסדרה, התמודדות של בני משפחה (עורך האתר)

על פי ארגון הבריאות העולמי כ – 20% - 25% מאוכלוסיית העולם מתמודדים בזמן כלשהו בחייהם עם הפרעה נפשית כלשהי. כמעט כל משפחה תיאלץ להתמודד בשלב כלשהו עם הפרעה נפשית.

2.8% מההפרעות הן קשות וממושכות כמו סכיזופרניה, הפרעה דו קוטבית ודיכאון קליני. (מתוך עלון של עמותת שק"ל)

 התמודדות, בספרות המקצועית מוגדרת כמצב או סדרת פעולות שהפרט נוקט ויוזם לאחר שהעריך מצב מסוים כמצב לחץ.

 בהתמודדות, האדם נדרש לטפל בעת ובעונה אחת גם במצב הלחץ עצמו וגם ברגשות הקשים שנוצרו בעקבותיו. זהו תהליך ארוך ומתמשך, שכרוך בקבלת החלטות בתנאים קשים.

מחקרים רבים וניסיון חיים במצבי לחץ הוכיחו את חשיבותה של הפעולה, האקטיביות, היוצרת תחושה של אדם שאחראי לגורלו, ובכך מפחיתה את מידת האיום.

למרות חשיבותה של הפעולה ניתן לראות משפחות רבות שמגיבות למצב באופן פסיבי ולא נוקטות יוזמה אקטיבית.

זהו מצב משברי משתק. באופן טבעי, אנשים מתכנסים בתוך עצמם בשעת כאב. זמן ההתכנסות בהקשר זה ארוך.  יכולים לעבור שנים מבלי שבן המשפחה, ההורים, האחים, הילדים, בן הזוג,  דיברו על המצב, שיתפו בכאב או פנו לעזרה.

ההורים הם הקו הראשון שמתמודד ברוב המשפחות עם המצב, עם המחלה, ועם כל מה שכרוך בכך. בעשור האחרון ואולי קצת יותר, קמו קבוצות תמיכה להורים. הורים רבים למדו להיעזר ולקחת חלק במפגשים אלו. אין לתאר את חשיבות הקבוצה עבור ההורים. בקבוצה, הם לא לבד. הם חולקים כאב משותף, מקבלים אוזן קשבת, מספרים, פורקים מטען כבד וטעון , מקבלים מידע אחד מהשני, מייעצים, מתייעצים, חולקים הצלחות, כישלונות, כאבים ותומכים זה בזה.

 יחד עם זאת יש משפחות רבות בשלבים שונים של המחלה שלא יודעים על קיומם של הארגונים השונים שתפקידם לתמוך ולסייע בהתמודדות כמו: מיל"מ, אנוש,  ולא מקבלים את המידע .

 בשיחות  עם בני משפחה שהגיעו אלי לייעוץ בשלבים שונים של המחלה, התברר  שאיש מהם לא שמע על מסגרות התמיכה הקיימות בקהילה.

 זה יכול להיות אחרת

 ישנן דרכים רבות ומגוונות להתמודדות עם המצב :

 *פניה למקורות ייעוץ ותמיכה שקמו לשם כך: אנוש, מיל"מ (ייעוץ ותמיכה לבני משפחה). אתרים רבים באינטרנט שמרכזים מידע כולל ומקיף כמו אתר ממ"ן  Abiliko  ועוד.

* בניה של מערכת תמיכה אנושית-  קרובי משפחה, חברים או כל אדם משמעותי אחר איתו ניתן לדבר , לשתף ולהקל על העומס.

 * תקשורת פתוחה במשפחה- לדבר, לשתף, לחלוק, לבקש, להביע דעה. גורם זה בלבד יכול לגרום להבדל מאוד משמעותי בין משפחה מתמודדת למשפחה שורדת. הדיבור והפתיחות יוצרים שיתופי פעולה, מפחיתים התנגדויות ומקלים משמעותית את נטל הבדידות. יחד ניתן לחשוב על דרכי פעולה, פתרונות, והמשפחה הופכת ממקבץ של יחידים ליחידה מלוכדת.

*דאגה הדדית  ושותפות - חלוקת הנטל בין כל בני המשפחה, כל אחד לפי יכולתו ועל פי צרכיו. במקרה כזה בן המשפחה יכול להמשיך לנהל את חייו מבלי לשבש לעצמו את מהלך חייו התקין.

* ידע והבנה על המחלה.

*התעסקות בפעילות חיובית(חוגים, עבודה, התנדבות וכו') מחוץ למסגרת הביתית.

* העלאת המודעות העצמית ורכישת כלים להתמודדות מגורמים מקצועיים.

 המצב הרצוי אם כן, הוא שיתוף פעולה ופתיחות בין כל בני המשפחה. יחד עם זאת חשוב מאוד לדעת כי גם אם אין דרך לגשר על הפערים במשפחה ולהביא אותה למצב של שיתופי פעולה ותקשורת פתוחה, תמיד קיימת האפשרות של בן המשפחה הבודד לעזור לעצמו. זה לא מצב של כולם או אף אחד. כמו בכל משבר משפחתי,  אם בן משפחה אחר לא מוכן לשתף פעולה במציאת הפיתרון, עדיין ליחיד יש את האפשרות לבקש עזרה עבור עצמו. המטרה היא להבין ולבחור בדרך הנכונה והמתאימה עבורי  גם בתנאים שאין עליהם שליטה והמצב נתון.

 הכותבת היא מטפלת בהבעה ויצירה עם התמחות בפסיכודרמה M.A, ערכה מחקר וכתבה תזה בנושא של אחים של נפגעי נפש. יוזמת ומנחה קבוצות ייחודיות עבור בני משפחה( אחים, בני זוג, ילדים והורים) ואחות של מתמודד.

 

 

 


תגובות
3.
הקלות הבלתי נסבלת של התיוג (לת)
ABI   05.07.10 | 18:32
שרית תודה! מאששת את דברייך וברצוני ממקום זה להמשיך ולהוסיף פרטים על אחותי, שלקתה במחלת הסכיזופרניה בגיל 22, במהלך לימודים לתואר ראשון בקרמינולוגיה. זאת לאחר שהופיעו חריגויות בהתנהגותה, כגון הסתגרות, התבודדות וניכור כלפי עצמה ואחרים. לציין, שבאותו הזמן היתה חסרה לנו הדרכה ותמיכה בנושא. בהתחלה חשבנו שהתנהגותה היא זמנית ונובעת מתסכול, ספק מהלימודים, ספק ממשבר כלשהו. מה שאני כן זוכרת שהיה קשה לנו לתקשר עימה ולהבין ממה נובעים דפוסי ההתנהגות עד שהחריפו. לא ארך זמן רב, ואותם דפוסים הפכו חדים יותר וערערו את הביטחון שלנו כמשפחה, ומאידך חששנו שהיא עלולה להזיק לעצמה וגם לציבור. אולם רק לאחר שחשנו מצוקה במחיצתה החלטנו בהמלצת רופא המשפחה לפנות לפסיכיטאר המחוזי שהוציא צו אשפוז ראשון. לציין כי חובת אישפוז כפוי חלה רק אם האדם מסוכן לעצמו ולסביבתו. וכפי הנראה בקריטוריונים אלה היא עמדה. היום אני יודעת שסכיזופרניה היא אחת הנפוצות והקשות שבהפרעות מתחום הנפש. שכיחותה באוכלוסיה היא כ-1%. מהלכה של המחלה משתנה משמעותית מחולה לחולה. הסכיזופרניה מובחנת ע"י מכלול של סימפטומים הבאים לידי ביטוי בכלל המערכות התפקודיות. וחלה בהתפתחות הדרגתית, קודם של הסימפטומים החיוביים, הכוללים דיבור לא מאורגן, מחשבות שווא, הזיות והתנהגות לא מאורגנת. ומאוחר יותר מגיעים הסימפטומים השליליים, הכוללים היעדר של ביטויים רגשיים-אפקט, מוטיבציה ירודה ונסיגה חברתית. ומעבר לתחושות האישיות שלנו כבני משפחה, וכבני אדם, ועם כל הכאב שבהכרה והשלמה עם נסיבות כגון אלו, החולה סובל לא פחות. הואיל וחש מבוכה הולכת וגוברת של תחושת עצמי מבולבלת, מתנתק בהדרגה מהחיים החברתיים ומהמעורבות הרגשית עם דמויות בסביבתו הקרובה והרחוקה, ושוקע לתוך עולמו האישי. לנסיגה הזאת מתלווה תחושה חריפה של בדידות. יחד עם זאת, יש להבין כי המחלה כרונית ופוגעת בכל המישורים של התפקוד – בחשיבה, בעולם הרגשי, ברצייה ובהתנהגות, בקשרים החברתיים ובהשתלבות התעסוקתית. תסמיני המחלה גורמים למשבר זהות פנימי קשה, החולה הסובל במחלה מתעמת עם משמעות הקיום בינו לבין סביבתו ודילמות קיומיות בהן הוא מתנסה בינו לבין עצמו מגבירות את תחושת הזרות וחוסר הביטחון בעצמו וביכולותיו כמעט לכל אורך חייו. ואם לחזור לפרטי המקרה, לאחותי יש (היה) מבנה אישיותי חזק, באופייה היתה שאפתנית והישגית מעין כמוה, עמוקה מאוד בחשיבתה ומשכילה. לציין שעל אף המחלה היא המשיכה (איכשהו) במהלך השנים ללמוד תואר שני בקרימינולוגיה ואף סיימה אותו בהצטיינות יתרה! מעורר השראה ומלמד שמאחורי המחלה מסתתר אדם, ככול אדם אחר, שרוצה כמוני וכמוכם לחיות חיים נורמטיביים. אולם הסוף העצוב בכול זאת, חל באשפוז האחרון ממנו אחותי לא חזרה עוד לעצמה.
2.
הקלות הבלתי נסבלת של התיוג (לת)
שרית וודיסלבסקי   05.07.10 | 17:11
שלום לך , בפתח דברי ברצוני להודות לך על כי בחרת להגיב ולהביע את דעתך.כל דעה מתקבלת בברכה ומייצגת אנשים נוספים שלא משמיעים את קולם מסיבות שונות. את אחות וותיקה ובעלת נסיון ולדברייך בחרת להתמודד עם המחלה בפתיחות ובאחריות. כל הכבוד! זה לא מובן מאליו. כפי שכתבת אכן אנשים רבים ושונים מתמודדים בדרכים שונות. חלק גדול אינו פונה לעזרה, נשאר בבדידות וחווה סבל וכאב שלא תמיד מקושר על ידו למחלת בן המשפחה. נכון שלצערנו מחלה זו מלווה בסטגימה, בושה וסודיות אך הסטיגמה החמורה ביותר היא זאת שאנו, בני המשפחה מפגינים כלפי עצמנו. זאת אחת הדרכים להפחית את הסטיגמה ואת הבושה: לשוחח בינינו על העניין, להביע את הקשיים, לשאול, להגיב, לצאת מהבדידות, להשמיע ולהישמע. מקום טוב להתחיל לשוחח בו על העניין הוא עםעצמנו. כשאנו, בני המשפחה של המתמודדים, נוכל לדבר עם עצמנו על העניין, יהיה קל יותר להמשיך לשוחח על זה עם אחרים.
1.
הקלות הבלתי נסבלת של התיוג (לת)
ABI   04.07.10 | 21:05
בהמשך לקריאת הפוסט, ברצוני קודם לציין לטובה את הנתונים המוזכרים בו ולהעלות באותו הקשר – והפעם התמודדות מנקודת מבט של בני המשפחה, שלא תמיד פשוט וקל להתמודד עם נושא מחלות הנפש.
אני אחאית ותיקה לחולת סכיזופרניה, שלצערי כבר לא מתמודדת, לאור החמרה במצבה הנפשי. נושא זה מלווה אותי לכול הפחות מחצית מחיי (אני אחותה הצעירה שהיום כבר בת 40). ומנקודת התיחסותי האישית, לכול אורך הדרך הפגנתי פתיחות, חוסן נפשי, התמדה ואחריות. ובמקום שמצאתי שליחות אחרים בחרו אחרת. בעקבות התמודדותי אף פניתי ללימודי הפסיכולוגיה. מניסיוני ברצוני לומר שיש מגוון סוגים של אנשים, שלא בהכרח יכולים להתמודד עם נושא זה ולפעמים גם מחוסר יכולת. לצערי ראיתי גם כאלה שמפקירים את יקיריהם לחסדי בתי החולים הפסיכיאטריים. ובד"כ, הס מלהזכיר שיש להם אח/ות אימא או אבא הלוקים בהפרעה נפשית. התרבות מספקת מנגנונים של סטיגמה חברתית, דימויים וסטריאוטיפים מסורתיים שלרוב מסתיימים בסנקציה המצמידה לאדם ולמשפחתו תווית. לציין כי הצמדת תווית של מחלת נפש לאדם בראש ובראשונה גורמת לירידה במורל האישי ומזיקה לדימוי והערכה העצמית. ועל כך, גורמת לזולת לשיפוטו כמסוכן, לקטלוגו כאזרח מדרגה שנייה, להתרחקות ותיוג חברתי. בעתה משפיעה על אימוץ "אנטי-זהות" חברתית חדשה, מוסיפה לדחק הנפשי ופוגעת משמעותית באיכות ובשגרת החיים של האדם עקב דחייה חברתית. ועיניין חשוב לא פחות, הוא הקושי בהתמודדות עם מי שהמערכת קיטלגה ככרוני שאינו בר החלמה.


למעלה