יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הסיבות להתהוות הנתק האוטיסטי


אירי רושין מתוך הבלוג של אירי רושין



מאפייני הנתק האוטיסטי (עורך האתר)
   

הרבה זמן נמנעתי מלהביע את דעתי בעניין הסיבות לנתק האוטיסטי. הימנעותי נבעה מסיבות אחדות. סיבה ראשונה היא רגישותו של הנושא. מעבר לכל תסמונת אחרת, נדמה כי האוטיזם, והחיפוש אחר סיבותיו, מעורר אמוציות רבות. בעבר הייתה נטייתו של הממסד לראות באֶם את מי שיצרה את האוטיזם. אימהות, ממילא חשות אשמה, בכל מה שקשור באימהותן, ועל אחת כמה וכמה אימהות שמגדלות ילד, שמעמיד אותן במבחנים כה קשים. הטלת כובד האחריות על היווצרות האוטיזם על האם, נתקבלה כהאשמה קשה, שגרמה לתחושה נוראה של בדידות וחוסר אונים אצל האימהות - מצב שבוודאי אינו תורם לקידום הילד.

 

מאוחר יותר הוצגה תיאוריה, שגרמה להתלבטויות קשות ולחרדה אצל הורים לתינוקות, ולמאבק בין הורים לבין מי שאחראיים על הבריאות הציבורית. הורים לילדים אוטיסטים דרשו להפסיק את מתן החיסונים לתינוקות, בטענה שהם אלו שגרמו לאוטיזם. האחראים על המגפות עשו הכול כדי להזים את הטענה מתוך חששם, שמא הפסקת החיסונים נגד המחלות, שהיו בעבר איום אדיר על האוכלוסייה הצעירה, תגרום לפריצת מחודשת של מחלות קשות אלו. סביב נושא החיסונים נתגלע חוסר אמון עמוק שקיים אצל הורים לגבי הממסד בכללו, בקשר לשאלת גידול וחינוך הילד. 

 

הנאמנים לטבע הצביעו בהאשמה על המזונות, האוויר ואורחות החיים הקלוקלים של עולמנו המודרני. טיעון זה הכניס שוב אי שקט גדול, שהרי מעטים בלבד מסוגלים לעמוד בפרץ ולא להיסחף עם המודרניזציה שמתפרצת אל כל נים בחיינו. מול טענה זו קמו אלו האחראים להאצת הקדמה הטכנולוגית, למען רווחיהם הפרטיים, וידעו להגן על האינטרסים שלהם, להשיב תשובות שנונות ומושכלות, ולהוכיח בדרכים מחקריות שהקדמה רק מיטיבה עימנו.


 

עתה מחפשים חוקרים רבים בקדחתנות את הגנים האשמים בתסמונת – ומאחר ואלו, אין בכוחם לזעוק – "זה לא אנחנו" – הרי שאולי זו הפעם הראשונה שהגורם המואשם לא יוכל להלחם על צדקתו. אך האם שם תימצא התשובה? בזאת איני בטוחה, מאחר וכבר עתה ברור שאין גן אחד מסוים, שאפשר להגדירו כגורם לאוטיזם, בדומה לאפשרות להגדיר את הגן המסוים שיוצר תסמונת דאון, למשל.


 

סיבה נוספת בגללה לא הבעתי את דעתי בעניין, נובעת מכך שאיני נמנית על אותם אלו שבכוחם לעשות מחקרים מדעיים על פי כללי האקדמיה. בכוחי להביע את דעתי מתוך ניסיון, שייחשב על ידי המדע כלא מבוסס בעליל. אפשר להקביל את הניסיון, עליו אני מבססת את דעתי, לניסיון שממנו צמחו תורות כמו היוגה, או הרפואה הסינית, תורות שאיש אינו יכול לתת להן ביסוס מדעי, מכיוון שהן מבוססות מראש על תפישת עולם שלמדע אין כלים לבודקן. למרות זאת מיליארדי אנשים לאורך הדורות יעידו שתורות אלו נכונות, יעילות ומצילות חיים. 


 

למרות הסתייגויותיי מפרסום הבנותיי, המחשבה, שיתכן שישנה בידי תשובה לשאלה כה מטרידה, לא נותנת לי מנוח, ולכן החלטתי להעלות את התיאוריה שלי על הכתב. עלי לציין שתיאוריה זו אינה נשארת בגדר תיאוריה – אלא היא גם משליכה על דרך הטיפול.


 

המוח של הילד האוטיסט

 

האוטיזם, על פי תפישתי, הוא מצב בו שתי מחציות המוח – ההמיספרה הימנית וההמיספרה השמאלית - אינן מצליחות להיפרד זו מזו, ולהתמחות, כשתי יחידות בעלות ספציפיקציות תודעתיות שונות, וכתוצאה מכך לא נוצר "אני" עצמאי, המופרד היטב מן הסביבה.


 

לטענתי, בנייה של "אני", שמוגדר לעצמו כישות נפרדת מן הסביבה, שמתפקד כאדם עצמאי ושמתקשר היטב עם הסביבה, הינה תוצאה של גיבוש התמחות תודעתית שונה של כל מחצית מח, בניית קו אמצע ברור ביניהן, ותקשורת טובה בין השתיים.


 

בספרי "שמאל, ימין ומה שביניהם" עסקתי בנושא ההיפרדות שבין שתי ההמיספרות, כחלק הכרחי מהפנמת למידה והרגלים, ומהוצאה לפועל של יכולות פנימיות. בספרי תיארתי את תהליכי למידת ההרגלים של בן אנוש, המחייבים בסיום כל למידה, רגע של אובדן שליטה, שבו נפרדות שתי מחציות המוח זו מזו, יוצרות דפוס, שמודחק אל הלא מודע, ובונות נקודה על קו אמצע. נקודה שהיא חלקיק זעיר של "אני" מופרד.  


 

כאמור, תנאי הכרחי להטמעת התנהגות נלמדת, הדפסתו והדחקתו באזור הלא מודע, ובניית אני מופרד, הוא ההסכמה לאובדן שליטה. אובדן שליטה הוא מצב שמחייב אמון בסביבה. אדם המצוי בחרדה גבוהה, אינו מצליח להגיע לאובדן שליטה, ולא יכול להגיע לשלב ההטמעה של הלמידה.  


 

המצב האוטיסטי, אם כן, על פי תפישתי, הוא הפרעה בתהליך ההיפרדות של שתי מחציות המוח לשתי יחידות תפקוד נפרדות, שנובעת מחרדה גבוהה ופחד מאובדן שליטה.


 

פחד מוות

 

מה גורם לחרדה הגבוהה, אצל התינוקות האוטיסטים, שגורמת להם לשלוט ולא להרפות את עצמם לתהליך הלמידה? לפי הבנתי זהו צירוף של שני גורמים הכרוכים זה בזה. גורם מולד, וגורם נרכש.


 

גורם מולד – רגישות יתר

 

הילד האוטיסט נולד עם רגישות חושית ורגישות רגשית גבוהות הרבה יותר מילדים אחרים, הוא חווה כל מצב ביתר עוצמה מאדם בעל רגישות נורמאלית, ולכן הוא מגיב בעוצמה רבה יותר מאחרים, לכל מצב אותו הוא חווה. רגישויותיו הגבוהות של הילד האוטיסט הן חלק ממבנה הגנים שלו, והן תלווינה אותו כל חייו. רגישויות אלו הן מה שהופכות אותו ליצירתי וייחודי – אך הן כשלעצמן אינן גורמות להפרעה תפקודית, רגשית או מנטאלית.


 

גורם נרכש - טראומה

 

הילד בעל הרגישות הגבוהה מותקף ללא סוף על ידי המציאות הסובבת אותו. לפעמים התקפות אלו יוצאות מגדר יכולת ההכלה שלו, והופכות להיות עבורו לטראומה.


 

הטראומה יכולה להיווצר כתוצאה מאירוע חד פעמי או כתוצאה ממצב ממושך, בכל מקרה, היא נובעת מחוויה, שנתפשת על ידי הפעוט כסיכון חיים. לפעמים מדובר בסיכון חיים אמיתי, ולפעמים בסיכון חיים דמיוני.


 

טראומה כתוצאה מסיכון חיים אמיתי

 

התינוק הסופר-רגיש עלול לפתח טראומה ממצב בו הוא בסיכון חיים ממשי, כמו למשל כתוצאה מלידה קשה, ממחלה קשה, מחום גבוה, מתאונה וכו', בעת האירוע הוא חווה שהמוות "מרחף מעליו" וכתוצאה מכך הוא נכנס למצב חרדה קבוע. חרדתו של הילד האוטיסט היא מעבר לרמה של חרדה המוכרת לנו - זו בעצם אימה.


 

טראומה כתוצאה מסיכון חיים מדומה

 

התינוק הסופר-רגיש דורש מסביבתו התייחסות סופר-רגישה, שלא תמיד מתאפשרת בבית רגיל. לגביו פרידה מאחד ההורים, שנמשכת מעבר ליכולת הסבל שלו, או מריבות רמות של ההורים, כעסים שמופנים ישירות כלפיו, חרדת יתר של ההורים, ציפיית יתר של ההורים מן הילד, חוסר סיפוק עצמי של ההורים, גירושים, מוות במשפחה, מעבר דירה, ועוד, יכולים להתפרש אצל ילד סופר-רגיש כסיכון חיים.


 

המצבים המתוארים כאן אינם מצבים חריגים. כל משפחה נורמאלית עוברת מצבים קשים, ואף הורה אינו יכול לתת לילדו תנאי גידול אידיאלים. אלא שילד בעל רגישות נורמאלית מתמודד עם מצבים קשים, על ידי שהוא מדחיקם, ואילו הילד בעל רגישות היתר הופכם לטראומה שמייצרת חרדת מוות תמידית. 


 

הגורם הנרכש, הוא שמוציא את האוטיזם אל הפועל, וקובע את מידתו. הוא גם זה שבו יש לטפל במידת האפשר, כדי לשחרר את הילד מניתוקו הרגשי ומקשיי ההסתגלות והלמידה שלו.


 

שמירה עצמית מתמדת 

 

הילד האוטיסט מסיק, בעת חווית הטראומה, שמעתה עליו לשמור על עצמו מכל משמר, שמא ימות, ולכן אסור לו לאבד שליטה לרגע. מסקנה זו היא מסקנה בסיסית ראשונית אינסטינקטיבית, והיא טמונה בלא מודע, והופכת להיות מוטו בחייו של הילד - מוטו, שסוגר בפניו את האפשרות לפתח תהליכי למידה ומונעת היפרדות נכונה בין שתי מחציות המוח. כתוצאה מכך הוא אינו מפתח "אני" עצמאי ומופרד, והוא חווה את עצמו כחלק אחד עם הסובבים אותו. הוא אחד עם סביבה, שעל פי חווייתו, אינה מוגנת, ולכן הוא חווה את עצמו פרוץ.


 

תמונה דמיונית, שמדגימה את חווייתו הרגשית של הילד האוטיסט היא, שהוא חווה את עצמו כעובר, ששוהה ברחם מחורר שפתוח לעולם החיצוני. כתוצאה מחווייתו זו הוא נאלץ לבנות לעצמו רחם מגן – הבועה האוטיסטית.


 

הילד האוטיסט נחשב בספרות המקצועית לבעל רגישות חושית גבוהה, זה אכן נכון - אך הרבה יותר מרגישותו החושית, הוא בעל רגישות רגשית גבוהה. הילד האוטיסט נולד עם יכולת לחוות מערכות יחסים בדקויות-על – וזאת בניגוד לאמונה הרווחת, שהוא אינו מבין מחוות רגשיות. הילד האוטיסט מנתק עצמו מן העולם הרגשי, מתוך רצונו להגן על עצמו, מפני שהוא חווה אותו בעוצמות שאינן נסבלות עליו.


 

החיבור עם ההורים

 

בעקבות הטראומה, נעצרת יכולת ההפרדה בתוך מוחו של הפעוט, וכתוצאה מכך נעצרת ההתקדמות הטבעית של ההפרדה בינו לבין הסובב אותו, והאוטיזם מתחיל להתפתח. הילד הסופר-רגיש, שאינו מצליח להפריד בין הפנים לחוץ, אינו מצליח להפנים למידה, ואינו מצליח להדחיק דבר, מרגיש כל הזמן את כל המתרחש בבית בתוך גופו, ואת הדמויות שבבית כאילו הן חלקים שלו.


 

הילד האוטיסט אינו מופרד תודעתית מהוריו. הוא חי ללא חציצה בין תודעתו שלו, לבין זו של הוריו. לגביו הוא והוריו הם משולש, שמהווה יחידה אחת. הוא תופש את האני שלו כדבר שלא קיים בפני עצמו אלא הוא "שטח האמצע" שבין הוריו, וגם "שטח האמצע" שבין כל הורה לבין עצמו. מערכת היחסים הרגשית בבית נחוות אצלו כאני הפנימי שלו. במידה והוריו, כל אחד בנפרד, בתוך עצמו, או ביניהם כזוג, חיים במאבק בין ההיגיון לרגש, או בין ההיגיון למיניות, בין הרצוי למצוי, בין הפוטנציאל למימוש העצמי, וכיוצא באלו – התינוק הסופר-רגיש חווה את המאבקים הללו, גם אם אינם נאמרים במילים, בתוכו. הוא הופך להיות היכל המאבקים של הבית, ואין לו פתרון למצבו, אלא באמצעות הנתקים או ההתפרצויות הרגשיות, שמרוקנות ממנו מעט מן העודפים. מאחר ואין לו מנגנון הדחקה, הכול חי בתוכו בעוצמה ללא הרף.


 

הקשר חסר החציצות, שבינו לבין הוריו מקביל לקשרים שקיימים בתוך מוחו, בין שתי ההמיספרות שלו. אין לו הפרדה במוח, למחצית שמאלית, למחצית ימנית ולקו אמצע, הכול שם אחד, ולכן, הוא אינו מצליח להפריד את עצמו מן המציאות הסובבת אותו – מציאות פנימית או חיצונית. 


 

הטיפול באוטיזם הוא טיפול כוללני

 

כדי לעזור לילד לפתח אני נפרד ובטוח, יש לעשות שתי פעולות במקביל. פעולה ראשונה היא עבודה ישירה עם הילד על פירוק הטראומה. כלומר – יש לגרום לכך שמנגנון השמירה העצמית יחלש, והוא יסכים לאבד שליטה ולהפנים אל הלא מודע שלו מסרים שיבנו "אני" נפרד. עבודה זו היא עבודה שצריכה לעשות בגילאים צעירים על ידי מטפל מיומן, שמסוגל לעטוף את הילד בביטחון אבסולוטי, ולשנות את אמונתו שאין לסמוך על איש בעולם. מאחר ואמונה זו נשתלה באזור הלא מודע העמוק של האינסטינקטים החייתיים הראשוניים, קשה מאד לעקרה, ויש להקדיש לכך זמן רב, סבלנות, התמדה, ועקביות.     


 

במקביל יש לעשות עבודת עומק עם ההורים, כדי ליצור בתודעתם "קו אמצע" במקום "שטח אמצע".  ההבדל בין "שטח אמצע" ל"קו אמצע" הוא ש"שטח אמצע" הוא מקום בו חלקים פנימיים מנוגדים נאבקים בינם לבין עצמם, בעוד ש"קו אמצע" הוא גבול של שלום ושיתוף פעולה בין חלקים פנימיים מנוגדים.


 

ככל שעולמם הפנימי של ההורים יותר שליו וזורם רגשית, כך ירגיש הילד יותר בטחון בעקביות עולמו החיצוני/פנימי, ויאפשר לעצמו לוותר על הנתק שלו. רמת מתחיו תרד והוא לא יזדקק להתפרצויות זעם כדי לפרוק את עודפי הרגש שלו. 


 

את הרגישות הנפלאה של הילד האוטיסט, אי אפשר לקחת ממנו. לעולם הוא יהיה אדם מיוחד ומלא אהבה. ממה שאפשר לגאול אותו זה מהפחד האדיר שלו להשתייך לעולם החברתי. המטפל וההורים יחדיו יעזרו לילד הרגיש-יתר לפתח כלים חדשים להגן על עצמו, כתחליף לנתקים האוטיסטיים.


 


אירי ישראלי-רושין


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה