יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

על אוטיזם, אינדיבידואליזם וחיברות


אירי רושין מתוך הבלוג של אירי רושין



 

המטפלים באוטיסטים מגלים שבעולם האוטיזם אין סכמות. כל מטופל שונה בתכלית השינוי. המטפל מבין שעליו ללמוד כל אחד ממטופליו, כעולם שנברא בצורה מיוחדת, בשונה לגמרי מעולמות אחרים. עליו ללמוד את שפתו האישית המיוחדת של ה"נער", את הניואנסים הקלים של הבעות פניו, את תנועותיו, את הרגישויות שלו, את חרדותיו, את הדרך בה הוא מגיב במצבים כאלו או אחרים, את המצבים בהם הוא נסגר, את המחזוריות של התופעות הפוקדות אותו, את הדרך המיוחדת כיצד לפתוח את ליבו וכיצד להזמין אותו ללמוד דברים חדשים. כי האוטיסט דורש מאיתנו, יותר מכל דרישה אחרת שלו, לכבד את הכלל – "חנוך לנער על פי דרכו".  

 

הדבר שמאחד את האוטיסטים הוא נאמנותם הטוטאלית לחוק הטבע שאומר – כל אדם הוא ישות חד פעמית. האוטיסט לא מוכן לקבל בשום אופן התייחסות שאינה אינדיבידואלית. הוא לא יכול לסבול כל תופעה של התעלמות מקיומו כאינדיבידואל, חד פעמי וייחודי. מתוך כך, סמכות שמכתיבה, מכוח סמכותה, חוקים כללים, שאינם לוקחים בחשבון את העובדה שהוא ישות ייחודית, נמחקת עבורו כלא קיימת. בגלל היותה, על פי תפישתו, סמכות שרירותית חסרת הגיון ורגישות, ששוללת את עצם קיומו, הוא לא מפנים אל תוכו את חוקיה. הוא רואה בהפגנת סמכות "הצגה" חיצונית ריקה מתוכן ומסיבה של דמות אימתנית. ישות גחמתית, לא צפויה, מגלומנית ומסוכנת, ששוברת את חוקי הזרימה הנכונים, כדי לשלוט.


 

סמכות, ששוללת את הייחודיות, נחשבת בעיני האוטיסט ככובש אכזר, שעלול לחדור אל תוכו כאנס, לזהמו מבפנים ולזרוע בו את זרעיו, או לקחת שלל חלקים מעולמו הפנימי. הוא בוחר להישמר מפניו, לא להיחשף בפניו, ולא להראות לו את עולמו הפנימי – ולכן לא להביט בעיניו. בגלל פחדו מסמכויות שכאלו, האוטיסט נזהר שלא להירדם, והוא שומר על עצמו גם בשעות הלילה.


 

האוטיסט קשור בעבותות אהבה להוריו, כי לגביו אהבה היא תנאי קיומי ראשוני, אך ברגע שהם הופכים להיות סמכותיים, הם לובשים בעיני רוחו דמות זרה, מרוחקת, שרירותית, קרה ומסוכנת שאינה רואה אותו ואינה מכירה אותו. המעבר, בו נוצר ההיפוך, כשההורה מחליף דמויות בפתאומיות וללא כל התרעה, מן הדמות האוהבת, לדמות הסמכותית, אינו מובן לאוטיסט. מתוך הזרימה הפנימית האחדותית שלו, הוא רואה את המצבים המשתנים של ההורה, כחוסר רצף קיומי - מהורה קיים, אוהב ואהוב, ל"אין הורה" - תופעה שמפילה אותו לתהומות שאין בם אחיזה. תהומות תודעתיים, בהם עצמיותו נעלמת.


 

האוטיסט קולט את המציאות כלא רציפה, וכנטולת חוקיות הגיונית ברורה, ומתוך כך הוא מאבד את אמונו בעולם. עולם המציאות לגביו, הוא קו מקווקו, ריצפה לא רציפה, אדמה זרועה חורים שחורים, שאין להניח עליה את כף הרגל בבטחה. מכיוון שהוא עצמו, מאוחד עם אותו עולם לא רציף, הוא עצמו מורגש לעצמו כלא רציף. חוסר הרציפות העצמית גורם לחרדה, לנואשות ולאגרסיה. כתשובה לכך, הוא מנסה בכל כוחו למצוא באמצעות גופו קיום רציף, מעגלי, שאפשר לסמוך עליו. הוא משחק בגלגלים ונכנס למצבים חזרתיים כדי לייצר לעצמו רצף.


 

מצב נוסף, שאינו מובן לאוטיסט הוא התעלמות מנוכחותו. כשאוטיסט חווה שהסובבים מתייחסים אליו בחיבה, ורגע לאחר מכן, מתייחסים אליו כאל "רהיט" סתמי, שנמצא בחדר, הוא הופך באותו רגע להיות "רהיט" – גופו נמצא בחדר, אך נשמתו פורחת לה למקומות אחרים. כאשר מבוגרים מדברים "שיחה של מבוגרים", בנוכחות הילד האוטיסט, הוא נסגר ונעלם. הוא לא מסוגל להתמודד עם העובדה שמישהו בחדר מתייחס אליו כאילו אינו קיים, מכיוון שבאותו רגע הוא הופך להיות לא קיים בעיני עצמו. כאשר מבוגרים מדברים על האוטיסט עצמו, בנוכחותו, מתוך עליונות והנחה שהוא לא מבין, הוא כעוס ביותר, כי עליונות אינה מתקבלת אצלו, הוא מאמין בשוויוניות בלבד. כאשר הוא חלק מקבוצה, ופונים אליו כאל פרט קבוצתי, ולא כאדם ייחודי, הוא מתנתק. כאשר פונים אליו ישירות אך מתייחסים אליו שלא כמי שהוא, אלא כאל סכימה – תלמיד, ילד, הבן של השכנה, מטופל, הוא ישים את עצמו כלא שומע – כי האוטיסט מבקש מסביבתו שתראה אותו כישות ייחודית תמיד.


 

האוטיסט לא יכול לקבל את הסביבה המכלילה, העיוורת לאינדיבידואליות, המחברתת כל. זו שיוצרת כביכול קרבה, אך בעצם רק מלהגת מילות חיבה ונימוס נטולות כוונה. הוא רואה בה חברה שלא מודעת לחשדנותה, ורק עוקפת את פחדיה מן הזר. שלובשת ארשת פנים נינוחה ואמפטית, כשמאחוריה מתרחשים מאבקים, חוסר בטחון, תשוקות כיבוש, רצון לשליטה ואינוס. הוא אומר – תתקרב אלי באופן הנכון, בקצב הנכון, בגובה עיניים, ורק כאשר שנינו נרגיש שהגיעה השעה לכך, נפתח זה אל זה. 


 

כל אדם נולד כעולם יחיד ומיוחד, שאין שני לו, אך החברתיים שבינינו, בניגוד לאוטיסטים, מוכנים לקנות את מעמדם החברתי, ולשלם בהדחקת הייחודיות. החברתי יעדיף להיות הילד הטוב של הוריו, התלמיד הטוב של המורה, החייל המצטיין של המפקד, הסטודנט המצטיין של הפרופסור, העובד המצטיין במשרד... ולהפוך לנאמן הסמכות, על חשבון נאמנותו לעצמו. החברתי מפנים חוקיות, ואילו האוטיסט דבק בחוקיות הפנימית שלו.


 

אצל האוטיסט ניכרת מחזוריות התנהגותית, שמושפעת בחוזקה על ידי חוקי הטבע. הפנימיות שלו היא חלק מהטבע הכולל, ולא חלק מן החברה. גם האדם החברתי מושפע על ידי המחזוריות הטבעית – אך אנו למדנו להתעלם ממנה. אנו איננו אותו אדם בחורף ובקיץ, ביום ובלילה, בבית ובחוץ, בעיר ובכפר, אך אנו תופשים את עצמנו כאותו אדם. הורגלנו, על ידי החברה, לתפוש את עצמנו כפרט חברתי, ולא כאדם החי בגופו הטבעי. אנו מסגלים את עצמנו לתפקידים מקובעים שדורשים מאיתנו את אותן תכונות בכל מצב – אם קר או חם, אם חושך או אור, אנו מספקים את אותה "סחורה", ואם גופנו אינו מסוגל לכך, אנו אונסים אותו לייצרה, ופוגעים בו עד שהוא מתמרד בחולי.


 

האוטיסט מזמין אותנו, לשאול את עצמנו שאלות מתריסות ומכאיבות. איך הפכנו להיות עם עבדים? מה יגרום לנו להשתנות ולהעדיף את האמת שלנו על פני מעמדנו החברתי? איך זה שאנו ממשיכים להעביר מדור לדור, בכל בית, חוקיות שמכחידה את טבענו? מתי תפקחנה עינינו? מדוע איננו מקבלים את חוק הטבע הראשון שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו ושונה מחברו תכלית שינוי? 


 

אירי ישראלי-רושין


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה