יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של אירי רושין



מאפייני הנתק האוטיסטי (עורך האתר)
   

הרבה זמן נמנעתי מלהביע את דעתי בעניין הסיבות לנתק האוטיסטי. הימנעותי נבעה מסיבות אחדות. סיבה ראשונה היא רגישותו של הנושא. מעבר לכל תסמונת אחרת, נדמה כי האוטיזם, והחיפוש אחר סיבותיו, מעורר אמוציות רבות. בעבר הייתה נטייתו של הממסד לראות באֶם את מי שיצרה את האוטיזם. אימהות, ממילא חשות אשמה, בכל מה שקשור באימהותן, ועל אחת כמה וכמה אימהות שמגדלות ילד, שמעמיד אותן במבחנים כה קשים. הטלת כובד האחריות על היווצרות האוטיזם על האם, נתקבלה כהאשמה קשה, שגרמה לתחושה נוראה של בדידות וחוסר אונים אצל האימהות - מצב שבוודאי אינו תורם לקידום הילד.

 

מאוחר יותר הוצגה תיאוריה, שגרמה להתלבטויות קשות ולחרדה אצל הורים לתינוקות, ולמאבק בין הורים לבין מי שאחראיים על הבריאות הציבורית. הורים לילדים אוטיסטים דרשו להפסיק את מתן החיסונים לתינוקות, בטענה שהם אלו שגרמו לאוטיזם. האחראים על המגפות עשו הכול כדי להזים את הטענה מתוך חששם, שמא הפסקת החיסונים נגד המחלות, שהיו בעבר איום אדיר על האוכלוסייה הצעירה, תגרום לפריצת מחודשת של מחלות קשות אלו. סביב נושא החיסונים נתגלע חוסר אמון עמוק שקיים אצל הורים לגבי הממסד בכללו, בקשר לשאלת גידול וחינוך הילד. 

 

הנאמנים לטבע הצביעו בהאשמה על המזונות, האוויר ואורחות החיים הקלוקלים של עולמנו המודרני. טיעון זה הכניס שוב אי שקט גדול, שהרי מעטים בלבד מסוגלים לעמוד בפרץ ולא להיסחף עם המודרניזציה שמתפרצת אל כל נים בחיינו. מול טענה זו קמו אלו האחראים להאצת הקדמה הטכנולוגית, למען רווחיהם הפרטיים, וידעו להגן על האינטרסים שלהם, להשיב תשובות שנונות ומושכלות, ולהוכיח בדרכים מחקריות שהקדמה רק מיטיבה עימנו.


 

עתה מחפשים חוקרים רבים בקדחתנות את הגנים האשמים בתסמונת – ומאחר ואלו, אין בכוחם לזעוק – "זה לא אנחנו" – הרי שאולי זו הפעם הראשונה שהגורם המואשם לא יוכל להלחם על צדקתו. אך האם שם תימצא התשובה? בזאת איני בטוחה, מאחר וכבר עתה ברור שאין גן אחד מסוים, שאפשר להגדירו כגורם לאוטיזם, בדומה לאפשרות להגדיר את הגן המסוים שיוצר תסמונת דאון, למשל.


 

סיבה נוספת בגללה לא הבעתי את דעתי בעניין, נובעת מכך שאיני נמנית על אותם אלו שבכוחם לעשות מחקרים מדעיים על פי כללי האקדמיה. בכוחי להביע את דעתי מתוך ניסיון, שייחשב על ידי המדע כלא מבוסס בעליל. אפשר להקביל את הניסיון, עליו אני מבססת את דעתי, לניסיון שממנו צמחו תורות כמו היוגה, או הרפואה הסינית, תורות שאיש אינו יכול לתת להן ביסוס מדעי, מכיוון שהן מבוססות מראש על תפישת עולם שלמדע אין כלים לבודקן. למרות זאת מיליארדי אנשים לאורך הדורות יעידו שתורות אלו נכונות, יעילות ומצילות חיים. 


 

למרות הסתייגויותיי מפרסום הבנותיי, המחשבה, שיתכן שישנה בידי תשובה לשאלה כה מטרידה, לא נותנת לי מנוח, ולכן החלטתי להעלות את התיאוריה שלי על הכתב. עלי לציין שתיאוריה זו אינה נשארת בגדר תיאוריה – אלא היא גם משליכה על דרך הטיפול.


 

המוח של הילד האוטיסט

 

האוטיזם, על פי תפישתי, הוא מצב בו שתי מחציות המוח – ההמיספרה הימנית וההמיספרה השמאלית - אינן מצליחות להיפרד זו מזו, ולהתמחות, כשתי יחידות בעלות ספציפיקציות תודעתיות שונות, וכתוצאה מכך לא נוצר "אני" עצמאי, המופרד היטב מן הסביבה.


 

לטענתי, בנייה של "אני", שמוגדר לעצמו כישות נפרדת מן הסביבה, שמתפקד כאדם עצמאי ושמתקשר היטב עם הסביבה, הינה תוצאה של גיבוש התמחות תודעתית שונה של כל מחצית מח, בניית קו אמצע ברור ביניהן, ותקשורת טובה בין השתיים.


 

בספרי "שמאל, ימין ומה שביניהם" עסקתי בנושא ההיפרדות שבין שתי ההמיספרות, כחלק הכרחי מהפנמת למידה והרגלים, ומהוצאה לפועל של יכולות פנימיות. בספרי תיארתי את תהליכי למידת ההרגלים של בן אנוש, המחייבים בסיום כל למידה, רגע של אובדן שליטה, שבו נפרדות שתי מחציות המוח זו מזו, יוצרות דפוס, שמודחק אל הלא מודע, ובונות נקודה על קו אמצע. נקודה שהיא חלקיק זעיר של "אני" מופרד.  


 

כאמור, תנאי הכרחי להטמעת התנהגות נלמדת, הדפסתו והדחקתו באזור הלא מודע, ובניית אני מופרד, הוא ההסכמה לאובדן שליטה. אובדן שליטה הוא מצב שמחייב אמון בסביבה. אדם המצוי בחרדה גבוהה, אינו מצליח להגיע לאובדן שליטה, ולא יכול להגיע לשלב ההטמעה של הלמידה.  


 

המצב האוטיסטי, אם כן, על פי תפישתי, הוא הפרעה בתהליך ההיפרדות של שתי מחציות המוח לשתי יחידות תפקוד נפרדות, שנובעת מחרדה גבוהה ופחד מאובדן שליטה.


 

פחד מוות

 

מה גורם לחרדה הגבוהה, אצל התינוקות האוטיסטים, שגורמת להם לשלוט ולא להרפות את עצמם לתהליך הלמידה? לפי הבנתי זהו צירוף של שני גורמים הכרוכים זה בזה. גורם מולד, וגורם נרכש.


 

גורם מולד – רגישות יתר

 

הילד האוטיסט נולד עם רגישות חושית ורגישות רגשית גבוהות הרבה יותר מילדים אחרים, הוא חווה כל מצב ביתר עוצמה מאדם בעל רגישות נורמאלית, ולכן הוא מגיב בעוצמה רבה יותר מאחרים, לכל מצב אותו הוא חווה. רגישויותיו הגבוהות של הילד האוטיסט הן חלק ממבנה הגנים שלו, והן תלווינה אותו כל חייו. רגישויות אלו הן מה שהופכות אותו ליצירתי וייחודי – אך הן כשלעצמן אינן גורמות להפרעה תפקודית, רגשית או מנטאלית.


 

גורם נרכש - טראומה

 

הילד בעל הרגישות הגבוהה מותקף ללא סוף על ידי המציאות הסובבת אותו. לפעמים התקפות אלו יוצאות מגדר יכולת ההכלה שלו, והופכות להיות עבורו לטראומה.


 

הטראומה יכולה להיווצר כתוצאה מאירוע חד פעמי או כתוצאה ממצב ממושך, בכל מקרה, היא נובעת מחוויה, שנתפשת על ידי הפעוט כסיכון חיים. לפעמים מדובר בסיכון חיים אמיתי, ולפעמים בסיכון חיים דמיוני.


 

טראומה כתוצאה מסיכון חיים אמיתי

 

התינוק הסופר-רגיש עלול לפתח טראומה ממצב בו הוא בסיכון חיים ממשי, כמו למשל כתוצאה מלידה קשה, ממחלה קשה, מחום גבוה, מתאונה וכו', בעת האירוע הוא חווה שהמוות "מרחף מעליו" וכתוצאה מכך הוא נכנס למצב חרדה קבוע. חרדתו של הילד האוטיסט היא מעבר לרמה של חרדה המוכרת לנו - זו בעצם אימה.


 

טראומה כתוצאה מסיכון חיים מדומה

 

התינוק הסופר-רגיש דורש מסביבתו התייחסות סופר-רגישה, שלא תמיד מתאפשרת בבית רגיל. לגביו פרידה מאחד ההורים, שנמשכת מעבר ליכולת הסבל שלו, או מריבות רמות של ההורים, כעסים שמופנים ישירות כלפיו, חרדת יתר של ההורים, ציפיית יתר של ההורים מן הילד, חוסר סיפוק עצמי של ההורים, גירושים, מוות במשפחה, מעבר דירה, ועוד, יכולים להתפרש אצל ילד סופר-רגיש כסיכון חיים.


 

המצבים המתוארים כאן אינם מצבים חריגים. כל משפחה נורמאלית עוברת מצבים קשים, ואף הורה אינו יכול לתת לילדו תנאי גידול אידיאלים. אלא שילד בעל רגישות נורמאלית מתמודד עם מצבים קשים, על ידי שהוא מדחיקם, ואילו הילד בעל רגישות היתר הופכם לטראומה שמייצרת חרדת מוות תמידית. 


 

הגורם הנרכש, הוא שמוציא את האוטיזם אל הפועל, וקובע את מידתו. הוא גם זה שבו יש לטפל במידת האפשר, כדי לשחרר את הילד מניתוקו הרגשי ומקשיי ההסתגלות והלמידה שלו.


 

שמירה עצמית מתמדת 

 

הילד האוטיסט מסיק, בעת חווית הטראומה, שמעתה עליו לשמור על עצמו מכל משמר, שמא ימות, ולכן אסור לו לאבד שליטה לרגע. מסקנה זו היא מסקנה בסיסית ראשונית אינסטינקטיבית, והיא טמונה בלא מודע, והופכת להיות מוטו בחייו של הילד - מוטו, שסוגר בפניו את האפשרות לפתח תהליכי למידה ומונעת היפרדות נכונה בין שתי מחציות המוח. כתוצאה מכך הוא אינו מפתח "אני" עצמאי ומופרד, והוא חווה את עצמו כחלק אחד עם הסובבים אותו. הוא אחד עם סביבה, שעל פי חווייתו, אינה מוגנת, ולכן הוא חווה את עצמו פרוץ.


 

תמונה דמיונית, שמדגימה את חווייתו הרגשית של הילד האוטיסט היא, שהוא חווה את עצמו כעובר, ששוהה ברחם מחורר שפתוח לעולם החיצוני. כתוצאה מחווייתו זו הוא נאלץ לבנות לעצמו רחם מגן – הבועה האוטיסטית.


 

הילד האוטיסט נחשב בספרות המקצועית לבעל רגישות חושית גבוהה, זה אכן נכון - אך הרבה יותר מרגישותו החושית, הוא בעל רגישות רגשית גבוהה. הילד האוטיסט נולד עם יכולת לחוות מערכות יחסים בדקויות-על – וזאת בניגוד לאמונה הרווחת, שהוא אינו מבין מחוות רגשיות. הילד האוטיסט מנתק עצמו מן העולם הרגשי, מתוך רצונו להגן על עצמו, מפני שהוא חווה אותו בעוצמות שאינן נסבלות עליו.


 

החיבור עם ההורים

 

בעקבות הטראומה, נעצרת יכולת ההפרדה בתוך מוחו של הפעוט, וכתוצאה מכך נעצרת ההתקדמות הטבעית של ההפרדה בינו לבין הסובב אותו, והאוטיזם מתחיל להתפתח. הילד הסופר-רגיש, שאינו מצליח להפריד בין הפנים לחוץ, אינו מצליח להפנים למידה, ואינו מצליח להדחיק דבר, מרגיש כל הזמן את כל המתרחש בבית בתוך גופו, ואת הדמויות שבבית כאילו הן חלקים שלו.


 

הילד האוטיסט אינו מופרד תודעתית מהוריו. הוא חי ללא חציצה בין תודעתו שלו, לבין זו של הוריו. לגביו הוא והוריו הם משולש, שמהווה יחידה אחת. הוא תופש את האני שלו כדבר שלא קיים בפני עצמו אלא הוא "שטח האמצע" שבין הוריו, וגם "שטח האמצע" שבין כל הורה לבין עצמו. מערכת היחסים הרגשית בבית נחוות אצלו כאני הפנימי שלו. במידה והוריו, כל אחד בנפרד, בתוך עצמו, או ביניהם כזוג, חיים במאבק בין ההיגיון לרגש, או בין ההיגיון למיניות, בין הרצוי למצוי, בין הפוטנציאל למימוש העצמי, וכיוצא באלו – התינוק הסופר-רגיש חווה את המאבקים הללו, גם אם אינם נאמרים במילים, בתוכו. הוא הופך להיות היכל המאבקים של הבית, ואין לו פתרון למצבו, אלא באמצעות הנתקים או ההתפרצויות הרגשיות, שמרוקנות ממנו מעט מן העודפים. מאחר ואין לו מנגנון הדחקה, הכול חי בתוכו בעוצמה ללא הרף.


 

הקשר חסר החציצות, שבינו לבין הוריו מקביל לקשרים שקיימים בתוך מוחו, בין שתי ההמיספרות שלו. אין לו הפרדה במוח, למחצית שמאלית, למחצית ימנית ולקו אמצע, הכול שם אחד, ולכן, הוא אינו מצליח להפריד את עצמו מן המציאות הסובבת אותו – מציאות פנימית או חיצונית. 


 

הטיפול באוטיזם הוא טיפול כוללני

 

כדי לעזור לילד לפתח אני נפרד ובטוח, יש לעשות שתי פעולות במקביל. פעולה ראשונה היא עבודה ישירה עם הילד על פירוק הטראומה. כלומר – יש לגרום לכך שמנגנון השמירה העצמית יחלש, והוא יסכים לאבד שליטה ולהפנים אל הלא מודע שלו מסרים שיבנו "אני" נפרד. עבודה זו היא עבודה שצריכה לעשות בגילאים צעירים על ידי מטפל מיומן, שמסוגל לעטוף את הילד בביטחון אבסולוטי, ולשנות את אמונתו שאין לסמוך על איש בעולם. מאחר ואמונה זו נשתלה באזור הלא מודע העמוק של האינסטינקטים החייתיים הראשוניים, קשה מאד לעקרה, ויש להקדיש לכך זמן רב, סבלנות, התמדה, ועקביות.     


 

במקביל יש לעשות עבודת עומק עם ההורים, כדי ליצור בתודעתם "קו אמצע" במקום "שטח אמצע".  ההבדל בין "שטח אמצע" ל"קו אמצע" הוא ש"שטח אמצע" הוא מקום בו חלקים פנימיים מנוגדים נאבקים בינם לבין עצמם, בעוד ש"קו אמצע" הוא גבול של שלום ושיתוף פעולה בין חלקים פנימיים מנוגדים.


 

ככל שעולמם הפנימי של ההורים יותר שליו וזורם רגשית, כך ירגיש הילד יותר בטחון בעקביות עולמו החיצוני/פנימי, ויאפשר לעצמו לוותר על הנתק שלו. רמת מתחיו תרד והוא לא יזדקק להתפרצויות זעם כדי לפרוק את עודפי הרגש שלו. 


 

את הרגישות הנפלאה של הילד האוטיסט, אי אפשר לקחת ממנו. לעולם הוא יהיה אדם מיוחד ומלא אהבה. ממה שאפשר לגאול אותו זה מהפחד האדיר שלו להשתייך לעולם החברתי. המטפל וההורים יחדיו יעזרו לילד הרגיש-יתר לפתח כלים חדשים להגן על עצמו, כתחליף לנתקים האוטיסטיים.


 


אירי ישראלי-רושין


תגובות
אין תגובות לפוסט

 

המטפלים באוטיסטים מגלים שבעולם האוטיזם אין סכמות. כל מטופל שונה בתכלית השינוי. המטפל מבין שעליו ללמוד כל אחד ממטופליו, כעולם שנברא בצורה מיוחדת, בשונה לגמרי מעולמות אחרים. עליו ללמוד את שפתו האישית המיוחדת של ה"נער", את הניואנסים הקלים של הבעות פניו, את תנועותיו, את הרגישויות שלו, את חרדותיו, את הדרך בה הוא מגיב במצבים כאלו או אחרים, את המצבים בהם הוא נסגר, את המחזוריות של התופעות הפוקדות אותו, את הדרך המיוחדת כיצד לפתוח את ליבו וכיצד להזמין אותו ללמוד דברים חדשים. כי האוטיסט דורש מאיתנו, יותר מכל דרישה אחרת שלו, לכבד את הכלל – "חנוך לנער על פי דרכו".  

 

הדבר שמאחד את האוטיסטים הוא נאמנותם הטוטאלית לחוק הטבע שאומר – כל אדם הוא ישות חד פעמית. האוטיסט לא מוכן לקבל בשום אופן התייחסות שאינה אינדיבידואלית. הוא לא יכול לסבול כל תופעה של התעלמות מקיומו כאינדיבידואל, חד פעמי וייחודי. מתוך כך, סמכות שמכתיבה, מכוח סמכותה, חוקים כללים, שאינם לוקחים בחשבון את העובדה שהוא ישות ייחודית, נמחקת עבורו כלא קיימת. בגלל היותה, על פי תפישתו, סמכות שרירותית חסרת הגיון ורגישות, ששוללת את עצם קיומו, הוא לא מפנים אל תוכו את חוקיה. הוא רואה בהפגנת סמכות "הצגה" חיצונית ריקה מתוכן ומסיבה של דמות אימתנית. ישות גחמתית, לא צפויה, מגלומנית ומסוכנת, ששוברת את חוקי הזרימה הנכונים, כדי לשלוט.


 

סמכות, ששוללת את הייחודיות, נחשבת בעיני האוטיסט ככובש אכזר, שעלול לחדור אל תוכו כאנס, לזהמו מבפנים ולזרוע בו את זרעיו, או לקחת שלל חלקים מעולמו הפנימי. הוא בוחר להישמר מפניו, לא להיחשף בפניו, ולא להראות לו את עולמו הפנימי – ולכן לא להביט בעיניו. בגלל פחדו מסמכויות שכאלו, האוטיסט נזהר שלא להירדם, והוא שומר על עצמו גם בשעות הלילה.


 

האוטיסט קשור בעבותות אהבה להוריו, כי לגביו אהבה היא תנאי קיומי ראשוני, אך ברגע שהם הופכים להיות סמכותיים, הם לובשים בעיני רוחו דמות זרה, מרוחקת, שרירותית, קרה ומסוכנת שאינה רואה אותו ואינה מכירה אותו. המעבר, בו נוצר ההיפוך, כשההורה מחליף דמויות בפתאומיות וללא כל התרעה, מן הדמות האוהבת, לדמות הסמכותית, אינו מובן לאוטיסט. מתוך הזרימה הפנימית האחדותית שלו, הוא רואה את המצבים המשתנים של ההורה, כחוסר רצף קיומי - מהורה קיים, אוהב ואהוב, ל"אין הורה" - תופעה שמפילה אותו לתהומות שאין בם אחיזה. תהומות תודעתיים, בהם עצמיותו נעלמת.


 

האוטיסט קולט את המציאות כלא רציפה, וכנטולת חוקיות הגיונית ברורה, ומתוך כך הוא מאבד את אמונו בעולם. עולם המציאות לגביו, הוא קו מקווקו, ריצפה לא רציפה, אדמה זרועה חורים שחורים, שאין להניח עליה את כף הרגל בבטחה. מכיוון שהוא עצמו, מאוחד עם אותו עולם לא רציף, הוא עצמו מורגש לעצמו כלא רציף. חוסר הרציפות העצמית גורם לחרדה, לנואשות ולאגרסיה. כתשובה לכך, הוא מנסה בכל כוחו למצוא באמצעות גופו קיום רציף, מעגלי, שאפשר לסמוך עליו. הוא משחק בגלגלים ונכנס למצבים חזרתיים כדי לייצר לעצמו רצף.


 

מצב נוסף, שאינו מובן לאוטיסט הוא התעלמות מנוכחותו. כשאוטיסט חווה שהסובבים מתייחסים אליו בחיבה, ורגע לאחר מכן, מתייחסים אליו כאל "רהיט" סתמי, שנמצא בחדר, הוא הופך באותו רגע להיות "רהיט" – גופו נמצא בחדר, אך נשמתו פורחת לה למקומות אחרים. כאשר מבוגרים מדברים "שיחה של מבוגרים", בנוכחות הילד האוטיסט, הוא נסגר ונעלם. הוא לא מסוגל להתמודד עם העובדה שמישהו בחדר מתייחס אליו כאילו אינו קיים, מכיוון שבאותו רגע הוא הופך להיות לא קיים בעיני עצמו. כאשר מבוגרים מדברים על האוטיסט עצמו, בנוכחותו, מתוך עליונות והנחה שהוא לא מבין, הוא כעוס ביותר, כי עליונות אינה מתקבלת אצלו, הוא מאמין בשוויוניות בלבד. כאשר הוא חלק מקבוצה, ופונים אליו כאל פרט קבוצתי, ולא כאדם ייחודי, הוא מתנתק. כאשר פונים אליו ישירות אך מתייחסים אליו שלא כמי שהוא, אלא כאל סכימה – תלמיד, ילד, הבן של השכנה, מטופל, הוא ישים את עצמו כלא שומע – כי האוטיסט מבקש מסביבתו שתראה אותו כישות ייחודית תמיד.


 

האוטיסט לא יכול לקבל את הסביבה המכלילה, העיוורת לאינדיבידואליות, המחברתת כל. זו שיוצרת כביכול קרבה, אך בעצם רק מלהגת מילות חיבה ונימוס נטולות כוונה. הוא רואה בה חברה שלא מודעת לחשדנותה, ורק עוקפת את פחדיה מן הזר. שלובשת ארשת פנים נינוחה ואמפטית, כשמאחוריה מתרחשים מאבקים, חוסר בטחון, תשוקות כיבוש, רצון לשליטה ואינוס. הוא אומר – תתקרב אלי באופן הנכון, בקצב הנכון, בגובה עיניים, ורק כאשר שנינו נרגיש שהגיעה השעה לכך, נפתח זה אל זה. 


 

כל אדם נולד כעולם יחיד ומיוחד, שאין שני לו, אך החברתיים שבינינו, בניגוד לאוטיסטים, מוכנים לקנות את מעמדם החברתי, ולשלם בהדחקת הייחודיות. החברתי יעדיף להיות הילד הטוב של הוריו, התלמיד הטוב של המורה, החייל המצטיין של המפקד, הסטודנט המצטיין של הפרופסור, העובד המצטיין במשרד... ולהפוך לנאמן הסמכות, על חשבון נאמנותו לעצמו. החברתי מפנים חוקיות, ואילו האוטיסט דבק בחוקיות הפנימית שלו.


 

אצל האוטיסט ניכרת מחזוריות התנהגותית, שמושפעת בחוזקה על ידי חוקי הטבע. הפנימיות שלו היא חלק מהטבע הכולל, ולא חלק מן החברה. גם האדם החברתי מושפע על ידי המחזוריות הטבעית – אך אנו למדנו להתעלם ממנה. אנו איננו אותו אדם בחורף ובקיץ, ביום ובלילה, בבית ובחוץ, בעיר ובכפר, אך אנו תופשים את עצמנו כאותו אדם. הורגלנו, על ידי החברה, לתפוש את עצמנו כפרט חברתי, ולא כאדם החי בגופו הטבעי. אנו מסגלים את עצמנו לתפקידים מקובעים שדורשים מאיתנו את אותן תכונות בכל מצב – אם קר או חם, אם חושך או אור, אנו מספקים את אותה "סחורה", ואם גופנו אינו מסוגל לכך, אנו אונסים אותו לייצרה, ופוגעים בו עד שהוא מתמרד בחולי.


 

האוטיסט מזמין אותנו, לשאול את עצמנו שאלות מתריסות ומכאיבות. איך הפכנו להיות עם עבדים? מה יגרום לנו להשתנות ולהעדיף את האמת שלנו על פני מעמדנו החברתי? איך זה שאנו ממשיכים להעביר מדור לדור, בכל בית, חוקיות שמכחידה את טבענו? מתי תפקחנה עינינו? מדוע איננו מקבלים את חוק הטבע הראשון שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו ושונה מחברו תכלית שינוי? 


 

אירי ישראלי-רושין


תגובות
אין תגובות לפוסט
   

*
בקרוב יפתח הקורס השלישי

*
לאמנים בנשמתם
לאנשים רגישים במיוחד
לבוגרים עם אוטיזם 
להורים לילדים עם אוטיזם 
למטפלים


*
לכם האנשים היצירתיים, הרגישים והרגשיים -
בואו להאמין ולהכיר בעצמכם כאמנים מעבירי מסר בעל משמעות רבה לחברה. בואו לגלות את השפה האישית-ייחודית שלכם, להתגבר על חששות וביקורת עצמית, לקבל גירוי ומשובים בונים, להכיר חברים יוצרים.

*

הצטרפו לעשייה מהנה ומשחררת שתתרום ל-
חיזוק הביטחון העצמי
העמקת האמון ביכולות
שחרור הדמיון
תקשורת טובה יותר - עם עצמכם, בן/ת זוגכם, הוריכם, ילדיכם
גילוי קשר עמוק עם הגוף
פיתוח היכולת לביטוי הרגש בחופשיות
פיתוח היכולת לקרבה בינאישית
ריפוי עצמי
 
*
העבודה כוללת:
תנועה חופשית יצירתית, דמיון מודרך, ביטוי קולי אוטנטי, ציור, עבודה בחומרים, כתיבה, שימוש יצירתי במילה, נגינה, שיחות מרתקות, כייף ואינטימיות
*
כל תחום אמנותי שהקבוצה תחתור אליו יקבל מקום וייחקר
*
גישה אישית
*
ימי ב' בבוקר, בכפר סבא
4 שיעורי ניסיון - 360 ₪

ניתן להצטרף לקבוצות הקיימות
יום ד' ערב
יום ו' בוקר
להיכרות עם הדרך נא לקרא חומר באתר

WWW.ADAMSHALEM.COM


לקביעת ראיון אישי נא להתקשר לאירי ישראלי-רושין  

09-7674298


תגובות
אין תגובות לפוסט
   

פירושו של הביטוי הציורי - שם את נפשו בכפו - הוא הסתכן. אך את מקורו של ביטוי זה ניתן להבין רק אם אנו יורדים למעמקי הלא מודע הגופני ובודקים שמה.

כשהייתי ילדה בבית הספר, ונאמר לנו לתת ידיים במעגל, הייתי אומללה. לא יכולתי לתת יד. כף ידו של האחר, שנגעה בי, כמו צרבה משהו בי, וזעזעה את כולי. כשהמורה היה מפנה את מבטו, הייתי במהירות מרפה מן האחיזה. שוב ושוב גערו בי על ששברתי את המעגל. ברגע שניתנה הוראה לקום מן הכסאות "הבטוחים", הייתי מתפללת שלא תתקיים פעילות שבה אצטרך לתת יד. מנקודת מבטי, נראה היה לי, שאיש לא חווה כל בעיה במגע ידיים - עבורי זה היה טראומטי. לקח לי כחמישים שנה לזהות את הבעיה ולהשתחרר ממנה. 

כף היד - כללי

כאשר אנו נותנים מעצמנו, אנו פותחים את כף ידינו. הנתינה זורמת מכף יד פתוחה. כף יד קמוצה אינה מאפשרת קבלה או נתינה. כף יד קמוצה סוגרת את הלב - אין יוצא ואין בא. כולנו סוגרים את כפות ידינו, במידה זו או אחרת, כתוצאה מן הידיעה הלא מודעת, שנפשנו נתונה בכפותינו, כלומר – שהלב שלנו מגיע עד קצות כפות הידיים. באופן לא מודע אנו מכירים בכך שכאשר אנו פותחים את כף ידנו, לנתינה ולקבלה, אנו מסכנים את עולמנו הפנימי. אנו חווים, בלא מודע, כי דרך כף היד הפתוחה ניתן לחדור אל "גן ליבנו" ולאכול מפירותיו האלוהיים, לכן אנו דואגים שכף ידנו תהייה קמוצה תמיד - כל אחד במידה שהוא בחר, בלא מודע שלו.

דרכי הכניסה אל "גן הלב"

אם לא ייחסם, החוץ יכול לחדור דרך העין או דרך כף היד ישירות אל הלב. גם חדירה מינית מאפשרת לחדור אל הלב, אם בוחרים לפתוח את המעברים שבין האגן ללב. כך גם בעת השמעת קול. קול טבעי, ראשוני, הוא קולו של הלב. קול מיומן הוא כולו הסתרות. אדם "נורמאלי" בוחר בלא מודע שלו, לשמור על סגור ליבו, ומפתח טכניקות דיבור, שעוקפות את הלב. אנו מדברים מן השכל מבחינת התכנים, וקולנו הוא קול נשלט ומרוסן, שאינו חושף את הלב. גם השירה המקובלת, שנחשבת על ידי האוזן לשירה יפה, או "נכונה", היא שירה טכנית, ואינה באה מלב פתוח, אלא מהבעות רגשיות "מוסכמות".


בלא מודע שלנו, אנו מתייחסים אל הלב כאל גן עדן מקודש. כניסה של החוץ פנימה אל "גן הלב" מאיימת עלינו. כאשר אנו מאפשרים חדירה אל ליבנו, אנו מאבדים איזו "פרטיות", לכאורה, או, בדידות אומללה - אם נסכים לקרא לתינוק בשמו. לנו, בני האנוש, "טוב" לחוות את עצמנו נפרדים מכל, ואומללים, כי כך אנו מוגדרים לעצמנו יצורים עצמאיים ולא תלויים. בתודעתנו, הנפרדות מציינת את האדם החי עלי אדמות. הוא נולד לבדו ומת לבדו, וחי כל חייו בתחושת נפרדות.


פתיחת כף היד כולה, או פתיחת מבט העין, או הגרון, לנתינה אמיתית חשופה – נתינת הלב – פירושה חשיפתו של הדבר האמיתי – האני האלוהי הנצחי שלנו, ואין דבר שמפחיד אותנו בחיינו יותר מנתינה שכזו. זו נתינה רכה, רבת עוצמה, שאין מאחוריה כל חישוב, או העמדת פנים. רק אהבת אמת טהורה ומודעות אבסולוטית. אנחנו לא מסוגלים לנתינה שכזו. הפחד שולט בנו תמיד, ומכתיב את מינוני ואיכויות הנתינה שלנו במדויק. במרווח שבין הנתינה המלאה, לבין זו שאנו נותנים בפועל, מונח כל סבלנו.


האוטיזם - קושי לייצר חסימה בכניסות 


האוטיסט, אינו מצליח לקמץ את ידיו אנגטית, או לצעף את עיניו. ליבו מגיע עד קצותיו, ללא כל הסתרה, ולכן הוא מעדיף להיזהר ממבט עין, ממגע, מחיבוק ומדיבור מתנגן רגשית. הוא נאלץ ליצור לעצמו הגנות מלאכותיות, של נתק תקשורתי כי אינו מצליח להשתמש בהגנות, שחוסמות את הכניסות, שכולנו אימצנו לנו מבלי דעת.


האוטיסט, שמודע לכך שנפשו מונחת בכפות ידיו, חי בנתק מן הסביבה, כי היא אינה בטוחה מספיק עבורו. הוא מאמין שאם לא ינתק את עצמו, פרי גנו ייאכל ללא שליטה, ובני אדם יגנבו את עצמיותו מתוך עצמו. זוהי חרדתו הגדולה ביותר – שרצון של אדם אחר, או רצונה של רוח רפאים, ישתלטו עליו ויכנסו לגופו הפרוץ, חסר ההגנות. 


האוטיסט חווה את "פירות לבבו" כייחודיים ורבי ערך כל כך, שהוא אינו מסוגל להפקירם לעולם שוקק החיים וחסר הרגישות. הוא ממנה את עצמו כשומר על אוצרות לבבו. הוא מפחד להירדם, שמא בלילה בעת שהוא ישן, תופקר משמרתו, וגופו ייפרץ ויישדד. הוא מרגיש שיש לו הרבה מה לתת לעולם אבל אינו חווה את העולם כראוי למתנותיו, או, כמי שמסוגל להתייחס אליהן נכון, ולהשתמש בהן כיאות. כישרונותיו פעמים רבות פורצים ממנו, אך הוא אינו נותן לעצמו לחוות את הרגש המתלווה לנתינה שלו. הוא נותן מבלי להרגיש. התודעה שלו מסרבת להרגיש שיש לו אינטראקציה של תן וקח עם העולם.


המתנות שהאוטיסט מביא עימו לעולם הן אכן ייחודיות. מעבר לכישרונותיו יש לו שליחות רגשית חשובה. קרבתו הגדולה לגן העדן שבלבבו, יכולה להעניק לסובבים אותו תקשורת עם גן העדן שבלבבם שלהם. הוא לוחם בחירוף נפש על הגשמת שליחות זו בתנאים לא תנאים - ויחד עם זאת, הוא אינו מזהה שהוא מגשים את ייעודו - כי הוא מתעלם מפרות נתינתו, ורואה את עצמו, מנקודת מבטו, כמי שלוקח ולא כמי שנותן.


אירי ישראלי-רושין



תגובות
אין תגובות לפוסט

אחד המאפיינים של האוטיזם הוא בעייתיות סביב האכילה והעיכול. אם זו בעיה של אכילה סלקטיבית, העדפת טעמים ומרקמים מסוימים, אלרגיות למזונות שונים, רגישויות, עיכול לא סדיר, גזים, קיבה עצבנית, עצירות ועוד. האכילה כשלעצמה הופכת לנושא בעייתי, סביבו מתגלעות מלחמות רבות. פעמים רבות, הילד האוטיסט, נאטם ונכנס למצב של נתק, בשעה שהוא עוסק באכילה, והוא גם בורח אל האכילה, ברגעי משבר, כדי להיעזר בה, כאמצעי להתנתקות מן הקושי שפוקד אותו במציאות.

 

מהו סוד הקשר בין הבעייתיות סביב האכילה והעיכול, לבין האוטיזם?

 

ד"ר מיכאל גרשון, העומד בראש המכון לחקר עצבי מערכת העיכול בארה"ב, טוען בספרו "המוח השני", שבגופנו פועלים זה לצד זה שני מוחות – זה המוכר לכולנו, השוכן בראש, וחברו הפחות מוכר לנו, שמצוי לאורך מערכת העיכול. שני המוחות מתקשרים ביניהם תמידית, אך בניגוד לתפישתנו, המדמה שכול גופנו נשלט מלמעלה, הרי שמסתבר, שהמוח, השוכן בראש, אינו שולט על המוח של המעיים. לאחרון יש אוטונומיה על תפקודים מסוימים, ועל רגשות מסוימים - ובעיות רבות בחיינו מתעוררות כאשר יש "חוסר הסכמה" בין שני המוחות לגבי מי ישלוט במצב נתון.

 

כוחו של המוח, המצוי במעיינו, מספיק גדול בכדי למנוע מאיתנו חשיבה סבירה, בשעה שהוא חסר מנוחה. כולנו מכירים את התנהגות הבטן שלנו כאשר אנו עומדים בפני מצב שמאיים עלינו רגשית. אנו רצים לשירותים, מרגישים בחילה והזעות. אנו מאבדים את יכולת הריכוז, לפעמים טועים בכיוונים, ולא מוצאים את ידינו ורגלינו. למרות שאנו מבינים, שאין עניין של חיים ומוות במצב בו נתקלנו, ואין לנו סיבה אמיתית לפחד כל-כך, בכל זאת איננו מצליחים להרגיע את הפחדים באמצעות המחשבה. למרות שברור לנו שכדי להצליח במבחן עלינו להיות רגועים, והמתח אינו תורם לנו, אלא להיפך, הוא רק מקלקל, איננו מצליחים להשליט רגיעה במערכת, כי בשעה שמערכת העיכול שלנו נכנסת למהלך של סטרס היא זו שלוקחת פיקוד ושולטת בגופנו, ברגשותינו ובמחשבותינו.

 

התקשורת שבין שני המוחות, זה שבראש וזה שבמערכת העיכול, נעשית באמצעות עצב, המכונה "העצב התועה" (ה- Vagus nerve). עצב זה מעצבב גם את אזור הלב והגרון, ושם מורגשת עיקר המלחמה שבין שני המוחות. כשאנו מתרגשים וחרדים, העצב התועה משדר מן המעיים בכיוון מעלה, אל המוח שבראש, שדרים של מצוקה. אנו מתחילים לגמגם, לא מוצאים את המילים הנכונות והלב שלנו נרעש. כשאירוע מסוים מעורר בנו עצב, הדמעות מאיימות לפרוץ - ואם אנו מסרבים לתת להם להיראות, מצטבר אצלנו "גוש" בגרון, אנו משפילים את מבטנו, אך הסנטר מתחיל לרעוד... באמצעות חשיבתנו אנו מנסים להחביא את רגשותינו, ולשלוט בהתרגשותנו, אבל מתחת למסכה הקפואה גופנו סוער. החוויות הללו, שפוקדות אותנו, האנשים "הרגילים", בשעה שאנו מדמים שאנו עומדים להיכחד חברתית, השתלטו על חייו של האוטיסט והן מהוות את התחושה הקבועה שלו. הוא מנסה להציל את עצמו ממפגשים רגשיים עם החוץ כדי להפחית את הלחץ במערכת, לכן הוא מסיט את עיניו מעיני האחרים, משים עצמו כלא שומע, ובונה מערך הגנתי מפני העולם הסובב אותו.

 

המוח של מערכת העיכול מתחיל בשפתיים ומסתיים בפי הטבעת, והוא כולל את העיניים והנחיריים, ולכן, תפקודים שמחייבים שימוש באחד מן האברים, השייכים לשרשרת האברים הנ"ל, נמצאים אצל האוטיסט תחת סטרס תמידי. הרגישות הגבוהה יוצרת סטרס והסטרס יצר רגישות גבוהה, מעגל אין סופי שיוצר מערבולת ממנה אין מוצא.

 

האכילה

 

פעולת האכילה מחייבת מגע עם חומריות - עם חום, קור, לחות, יובש, קשיות, רכות. מפגש עם טעמים וריחות שונים ומשונים, שמורגשים בעוצמה רבתי אצל הילד האוטיסט, הרגיש תחושתית והחרד-כל. יתרה מכך - האכילה הינה האקט הבסיסי ביותר שמשייך אותנו לגוף, לחומר ולחיים על כדור הארץ. מעצם היותנו בעלי גוף חומרי, אנו מחויבים להכניס אל גופנו חומרים זרים. אפשר לומר כי האכילה הינה פעולה שיוצרת אצלנו תודעה ראשונית של חיבור בין נשמתנו לאדמה. לעומת הנשימה, שהיא פעולה פסיבית, שאין לנו שליטה עליה, והיא מחדירה לגוף חומר אוורירי ובלתי נראה לעין, הרי שהאכילה מחייבת פעילות אקטיבית של הכנסה לפה, לעיסה ובליעה של חומר שניתן לחוש אותו ולראותו, ולכן היא דורשת את הסכמתו של האוכל, לקבל את החומר הנמצא על צלחתו, להכניסו אל תוך גופו, ולעכלו. האכילה הינה אקט אקטיבי שמצהיר – אני מסכים להכיר בכך שאני חי בגוף, וכמי שחי בגוף עלי להכניס אל תוכי חומרים, ולעכלם אל תוכי.

 

החומר, שמונח על הצלחת, או שקודם לכן הוגש בבקבוק, ובתחילה ישירות מהשד, יוצר גם חיבור חברתי. כי החומר המזין, אינו בא ישירות מן האדמה, אלא הוא מוגש לתינוק באמצעות מתווך - אימו, או נציג אחר של החברה, ולכן, האכילה הינה הצהרה שפירושה: אני שייך לעולם, וכדי לשרוד בו אני מסכים לתפקד במציאות החומרית והחברתית, כבן למשפחת האדם החי על האדמה.

 

כדי להצטרף ברצון שלם לחיים החומריים/חברתיים שעולמנו דורש, יש להתגבר על טראומת הלידה ולוותר רגשית על הרחם, שהיה קודם לכן המזין הטוטאלי. הלידה שלנו היא אירוע טראומטי של מעבר חד ממצב רחמי סגור ומעניק כל, למצב פתוח, לא מוגן, שדורש צריכה אקטיבית. טראומה זו מודחקת, כזיכרון לא מודע, הממוקם בעצבי מוח הבטן. רובנו מתגברים על טראומת הלידה ברמה זו או אחרת, באופן אוטומטי, באמצעות מנגנוני הנפש הבסיסיים שלנו, שנועדו להדחיק טראומות. כחלק ממנגנון ההדחקה אנו בונים "אני" שלא זוכר את טראומת הלידה, וממוקם במוח שבראש, הרחק מן המעיים. לו היינו צריכים להתגבר באופן מודע על טראומת הלידה היינו נאלצים להתגבר על כאב רגשי, אכזבה ועלבון עצומים, שדחיית הרחם ייצרה. היינו מרגישים את הגעגוע אל הרחם וצריכים להלחם בגעגוע שיפסיק להטרידנו. היינו צריכים לוותר על הכעס על בוגדנותו של הרחם. לקבל את עצם ההיוולדות לעולם זר ומפחיד, ו"לסלוח לאלוהים" על כול העוולות הללו. אך אנו איננו עושים זאת, לפחות לא בשנות ילדותנו, כשאנו עסוקים בבניה האני העצמי והחברתי שלנו. ההדחקה נעשית באופן טבעי, בצורה יעילה פחות או יותר, כבר מהימים הראשונים של חיינו ועד גיל שלוש. בגיל זה אנו מסוגלים להתנסח ולתקשר מילולית ברמה בסיסית. אנו מודעים ברמה ראשונית לקיומנו העצמי והחברתי, כי באופן תודעתי עברנו לחיות במוח שבראש, וכל המידע שהוטמן במוח הבטן סגור בפנינו כמעט לחלוטין.

 

בניגוד לאדם רגיל, האוטיסט אינו מצליח להדחיק באופן יעיל בתודעתו את טראומת הלידה, ואינו מצליח לבנות לו "אני חברתי מתקשר" במוח הראש. הוא נשאר לכוד במעיו. טראומת הלידה צובעת ומכתיבה את חייו, ואינה מאפשרת לו להצטרף לחברה האנושית כ"חבר רגיל", ששכח את המקום ממנו בא, והדחיק לחלוטין את זוועת ההזרקות. בשלב מסוים, בתהליך בניית האני שלו מוח המעיים שלו עוצר אותו.
 
 

העיכול

 

פעילות הקיבה ומיציה, תנועת האוכל במורד הגוף, הזרמת חומרי העיכול, הריק והמלאות, הרעב והשובע, הפריסטלטיקה של המעי, פליטת הקקי, כולם מפעילים את מוח המעיים. מוח המעיים במהותו הוא מוח הישרדותי ראשוני, והוא מכיל אינפורמציה קיומית בסיסית. כיוון שכך, הוא צובר זיכרונות שקשורים עם הקיום וההישרדות מרגע הלידה. העלבון הקשה והאכזבה, שמרגיש התינוק, בעת ההידחות על ידי הרחם, הבגידה הלא צפויה, הפחד לחיות מחוץ לרחם העוטף והמזין, הגלות הפתאומית שנגזרה, הלבד המפחיד, התלות בזולת ועוד, נרשמים כולם במוח הבטן, ולכן הרעב, העיכול והשובע נוגעים כל אחד בדרכו בחרדה הקיומית שלנו. לילד האוטיסט, יותר מלבני אדם אחרים, אין מנגנון הדחקה יעיל ולכן עיכול המזון מציף אצלו רגשות בלתי נסבלים, מדיר שינה מעיניו ומכריח אותו לשמור על עצמו מלסמוך על העולם. בחוויה שלו, אם הרחם היציב, הטוב והמיטיב בגד בו, הרי שאין לסמוך על שום דבר לעולם, ועל אחת כמה וכמה על בני אנוש. כל אחד בתורו בטוח שיאכזב, יבגוד, ידחה, יעניש, ינטוש... ולכן, האוטיסט בשלב מסוים של חייו בוחר שלא ליצור קשר עם איש, אלא אם כן הוא עבר אינסוף מבחני אמון. הילד האוטיסט בוחן את סביבתו באמצעות מוח הבטן שלו, ובאינטואיציה החזקה של בטנו הוא חש למה ולמי הוא ייתן לחדור אליו ולהשפיע עליו. לכן גופו דוחה מזונות רבים, ורוחו דוחה את מרבית בני האדם.  

 

הדיבור

 

יותר מכל תפקוד אחר, הדיבור של האוטיסט משלם את התשלום הגבוה ביותר כתוצאה מן הקומוניקציה הלקויה שבין שני המוחות. המילה המדוברת מקורה במוח החושב שבראש, אבל הכלי שאמור לבטא את המילים, הפה, נשלט פיזית על ידי המוח של מערכת העיכול. ולכן, האוטיסט השבוי בידי חרדות מערכת העיכול שלו, חסום מתקשורת מילולית פשוטה.  

 

הילד האוטיסט, אינו לוקה במוחו החושב, אלא שמוח הראש שלו נחסם מלהיבנות היטב על ידי מערכת עיכול מוכת חרדות, שאינה מאפשרת לו להלך בביטחון על פני שלבי ההתפתחות התקינים. מערכת העיכול של הילד האוטיסט משרדת לו סכנה מכל מצב חברתי כמעט, והוא עסוק בלהגן על עצמו ממוראות החיים המאיימים.

הילד האוטיסט נולד עם רגישות יתר במוח המעיים שלו, ובעקבות כך, הלידה, והארוחה הראשונה שאכל, רשומים אצלו במעיים כטראומה קיומית בלתי נסלחת. הוא חווה כאירוע בלתי נסבל הן את הבגידה של הרחם, שסיפק לו כל, והן את ההכרח לאכול, לעכל ואחר כך לפלוט את צואתו באופן אקטיבי, שהלידה כפתה עליו. הוא חי במוח הבטן שלו, נלכד בו, והופכו למרכז האני שלו, לעומת אדם רגיל שמעביר את מרכז האני שלו עם התפתחותו, למוח הראש. האוטיסט שבוי בתחושות וברגשות רבי העוצמה העולים ממעיו. הוא מתקשה לעכל את טראומת הלידה, והיא מנהלת את כל תפישת חייו. פרשנותו לגבי מצבים יומיומיים תהא שונה מזו של בני אדם שאינם אוטיסטים. הוא אינו "בעל סליחה", ואין לו יכולת להתגבר על טראומות נוספות שנשתלו במוח הבטן שלו, גם אם היו מינוריות, כי הן כולן רק מחזקות את חווית בגידתו של הרחם. כל מצב בו הוא ציפה לדבר אחד, וקבל דבר אחר, מחזק את תחושת הנבגדות שלו. מספיק שהקרובים לו ביותר יטעו במעט, בכדי שמערכת העיכול שלו תסווג אותם כאויבים, שיש להימנע מלהאמין למילות האהבה שלהם. יהיו ההורים טובים ככל שיהיו, אם לא דייקו במתן תשומת הלב הנכונה, אם לא האכילוהו בשעה שהרעב הציק לו, אם לא הגנו עליו מפני מחלה, מפני חום גבוה, מפני זריקה מכאיבה, מפני רעש, מפני נטישה, מפני העולם המסוכן, אם לא הבינו את צרכיו העדינים, הם יהיו מסווגים על ידי מערכת העיכול שלו, כמי שמאיימים על קיומו, כאילו היו אדם זר. גם אם הוא אוהב אותם, מערכת העיכול שלו אינה סומכת עליהם, והוא מגיב כלפיהם כמי שעלולים להזיק לו, אם יפתח את ליבו ויאמין לדבריהם. אם גופו קבל מבחוץ חומר שאינו נכון לו, או יחס שאינו נכון לו, אין לו יכולת לשכוח את האירוע, אלא רק לראותו כעוד בגידה. כל צעד חדש במציאות נבדק אצלו דרך מוח הבטן מתוך השאלה הראשונית – האם אני מסכים ולשתף פעולה עם העולם אליו גורשתי מן הרחם? האם אסמוך עליו ואשתייך אליו כחבר מן המניין? האם אסכים ללמוד את חוקיו? לדבר את שפתו?

 

עולם המציאות נחווה אצל הילד האוטיסט, השבוי במעיו, כמקום גלות, אליו נפלט ללא כל הגנה, וללא יכולת לחזור הביתה. הוא חווה עצמו כאדם ללא בית, והוא משתמש באוטיזם כדי לבנות לו בית קבע, רחם אנרגטי בטוח ויציב המגן עליו מן העולם הפרוץ.

 

חיים בגלות

הילד האוטיסט נולד עם רגישות יתר במוח המעיים שלו, ובעקבות כך, הלידה, והארוחה הראשונה שאכל, רשומים אצלו במעיים כטראומה קיומית בלתי נסלחת. הוא חווה כאירוע בלתי נסבל הן את הבגידה של הרחם, שסיפק לו כל, והן את ההכרח לאכול, לעכל ואחר כך לפלוט את צואתו באופן אקטיבי, שהלידה כפתה עליו. הוא חי במוח הבטן שלו, נלכד בו, והופכו למרכז האני שלו, לעומת אדם רגיל שמעביר את מרכז האני שלו עם התפתחותו, למוח הראש. האוטיסט שבוי בתחושות וברגשות רבי העוצמה העולים ממעיו. הוא מתקשה לעכל את טראומת הלידה, והיא מנהלת את כל תפישת חייו. פרשנותו לגבי מצבים יומיומיים תהא שונה מזו של בני אדם שאינם אוטיסטים. הוא אינו "בעל סליחה", ואין לו יכולת להתגבר על טראומות נוספות שנשתלו במוח הבטן שלו, גם אם היו מינוריות, כי הן כולן רק מחזקות את חווית בגידתו של הרחם. כל מצב בו הוא ציפה לדבר אחד, וקבל דבר אחר, מחזק את תחושת הנבגדות שלו. מספיק שהקרובים לו ביותר יטעו במעט, בכדי שמערכת העיכול שלו תסווג אותם כאויבים, שיש להימנע מלהאמין למילות האהבה שלהם. יהיו ההורים טובים ככל שיהיו, אם לא דייקו במתן תשומת הלב הנכונה, אם לא האכילוהו בשעה שהרעב הציק לו, אם לא הגנו עליו מפני מחלה, מפני חום גבוה, מפני זריקה מכאיבה, מפני רעש, מפני נטישה, מפני העולם המסוכן, אם לא הבינו את צרכיו העדינים, הם יהיו מסווגים על ידי מערכת העיכול שלו, כמי שמאיימים על קיומו, כאילו היו אדם זר. גם אם הוא אוהב אותם, מערכת העיכול שלו אינה סומכת עליהם, והוא מגיב כלפיהם כמי שעלולים להזיק לו, אם יפתח את ליבו ויאמין לדבריהם. אם גופו קבל מבחוץ חומר שאינו נכון לו, או יחס שאינו נכון לו, אין לו יכולת לשכוח את האירוע, אלא רק לראותו כעוד בגידה. כל צעד חדש במציאות נבדק אצלו דרך מוח הבטן מתוך השאלה הראשונית – האם אני מסכים ולשתף פעולה עם העולם אליו גורשתי מן הרחם? האם אסמוך עליו ואשתייך אליו כחבר מן המניין? האם אסכים ללמוד את חוקיו? לדבר את שפתו?

עולם המציאות נחווה אצל הילד האוטיסט, השבוי במעיו, כמקום גלות, אליו נפלט ללא כל הגנה, וללא יכולת לחזור הביתה. הוא חווה עצמו כאדם ללא בית, והוא משתמש באוטיזם כדי לבנות לו בית קבע, רחם אנרגטי בטוח ויציב המגן עליו מן העולם הפרוץ.

 

הטיפול הרגשי בילד האוטיסט

 

הדרך לשחרר את האוטיסט מחרדותיו מחייבת הרגעה של מעיו על מנת שאלו יאפשרו לו לבנות את מוח הראש שלו ללא הפרעה. לאכילה של מזונות המותאמים אישית לילד יש חשיבות רבה מאד בהרגעת המעיים, אך זוהי רק פעולה ראשונית. את עיקר המאמץ יש להשקיע בטיפול בחרדה הקיומית עצמה.

 

העולם האנושי המדבר, שמתנהל מן המוח שבראש, נחווה על ידי האוטיסט כעולם ששולל את עצם קיומו הייחודי. לאוטיסט קל להתחבר לבעלי חיים, שאינם חצויים בין מילה לרגש או מילה למעשה, ומשום כך, אמינותם גבוהה בעיניו והם צפויים וברורים לו. בני האדם נחשבים על ידי האוטיסט כיצורים מסוכנים מפני שרגשותיהם מודחקים ומוכחשים רוב הזמן, ולכן הם עלולים להתהפך בשנייה, להפוך מאוהב לאויב, ולהרע לו.

 

האוטיסט מחפש בן ברית. בן בריתו של האוטיסט הוא אדם שלמד ליצור בין שני המוחות שלו עצמו שלום, וכך הוא יכול להעביר את הילד האוטיסט תהליך של גישור בין המוחות שלו. מטפל או הורה שפונה אל הילד האוטיסט ממוח הראש שלו, שמתעלם מקיומו של מוח הבטן ומדכאו, אינו יכול לשחרר את האוטיסט מכלא המעיים שלו.

 

הילד האוטיסט מרגיש שעומד לפניו בן ברית אם הוא חווה שהאדם שמולו מבין אותו לעומק ומדבר איתו בגובה עיניים ולא מעליו. על המטפל לתקשר רגשית באמצעות ביטנו שלו עם בטנו של הילד האוטיסט, להקשיב לו משם ולהגיב לו משם, ולהשתמש במילים רק ככלי שמתרגם את החוויה ולא זה שיוצר ומנהל אותה. ברגע בו המילה של המטפל אינה באה מעמדה של עליונות הראש, אלא היא עדה לחוויות הבטן שמתרחשת בחדר הטיפולים, ומתארת אותן, מוח הבטן של הילד נרגע, מקבל רשות קיומית ומאפשר בניה טובה של מוח ראש.

 

רק מטפל שמסוגל להלך חופשי בין שני מוחותיו שלו, בזרימה רגשית אוטנטית וטבעית, ללא העמדת פנים, כילד, יכול לבנות אצל האוטיסט חיבור, במקום מלחמת עולם פנימית.

 

אירי ישראלי-רושין

 

www.adamshalem.com

 

 

 

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למרות שלאדם מבחוץ, נראה כאילו האוטיסט סובל מאטימות רגשית, הרי שהאמת הפוכה. האוטיסט הוא אדם בעל רגישות-על, ובעל יכולת רגשית גבוהה ביותר, שבחר בשלב מסוים של חייו, שלא להצטרף לחברה האנושית, וזאת משום שהיא אינה מציעה לו שיח על בסיס של כבוד עמוק לרגש. הוא מעדיף לשמור לעצמו את יכולותיו הרגשיות הגבוהות, ולא לחושפם להמתה רוחנית. זו הסיבה שהוא מנתק את עצמו, באיזור הלא-מודע, מיכולת הלמידה והקשר.

 

עדינות הרגש, שילד אוטיסט מצוי בה היא עצומה. הוא חי על דקויות. הוא חווה דקויות בכול דבר. הוא קורא את העולם על נימי נימיו, והוא מבקש מאיתנו לכבד את הנשגבות הזו. ואולי, לא רק לכבדה אלא לקדשה, כפי שהוא מאמין שיש לפעול כלפיה. הילד האוטיסט הוא אמן הרגש. בשבילו עולם הרגש הוא עולם הבנוי מצלילים רבים מספור. עבורו החיים, כפי שהוא מאמין בם, הם מנגינה ענוגה ועשירה מעין כמותה, רבת עוצמה ושופעת גוונים רוחניים. האהבה - הקשר שבין אדם לאדם, עבור ילד אוטיסט, היא הדבר הכי נשגב שקיים עלי אדמות. הוא זקוק לה בכל נימי נפשו, ואינו מוותר עליה אפילו לרגע אחד מחייו, אך הוא שומר עליה כעל בבת עינו – כאוצר-על, שאין להפקירו. האוטיסט חווה ששאר בני האדם אינם ברי יכולת לגעת באהבה, כפי שיש לגעת בה. מפני שהם אינם מבינים שהינה כלי של קודש.

 

האוטיסט אינו יוצר קשר – אם זה קשר עין, או קשר של דיבור חופשי ומלא חיים, מפני שהוא חושש שכך, האחרים יגלו את הדרך אל קודש הקודשים שלו, וינהגו בו כמי שבא לזהם ולבזוז מקדש. הוא עושה הכול כדי שאיש לא ידע, שמוחבא בו ארון קודש ובתוכו מקופלת אהבה אדירה.

 

הילד האוטיסט מאמין כי גסות ושבלוניות רגשית תחסלנה את מהותו. לגביו, ויתור על אוצרו הרגשי, נתפש כמסוכן יותר ממוות פיזי, והוא בוחר, עמוק בתוכו, שלא לוותר על עולמו הרגשי-רוחני, ועל אמונתו בקדושת עולם זה - גם אם זה עולה לו במקומו החברתי, וגם אם זה עולה לו בכך, שהוא עצמו לא יגע בו. הוא טומן את ארון הקודש הרגשי שלו במקום כה מוגן, עד שגם לו עצמו כמעט ואין נגישות אליו. כך הוא יודע שקדושת האהבה מובטחת ולא תטמא לעולם.        

 

בני אדם רגילים, כתינוקות, מפחדים מפני המוות הפיזי, יותר מאשר מן המוות הרוחני. הם מצטרפים לחברה, שמבטיחה להם הגנה מפני הרעב והקור, ומשלמים תמורת הגנה זו, בעולמם הפנימי. לעומתם, הילד האוטיסט, לא מוכן להיכנע לעסקה זו. הוא יעדיף להישאר מחוץ לחברה, גם אם פירוש הדבר מוות ברעב ובקור. הילד האוטיסט בשום אופן לא יוותר על עולמו הפנימי-רוחני, כי בעיניו הוא יקר הרבה יותר מגופו הפיזי. יתרה מכך – במקרים קיצוניים, הוא בכלל אינו מודה בקיומו של הגוף, הוא חי מחוץ לו, ומפקירו לחלוטין. הילד האוטיסט מחרף את נפשו על מזבח נאמנותו לנשמתו. הוא נאמן לחלק בתוכו, שאנו כולנו מכרנו, בעד נזיד עדשים. זה שאנו בוגדים בו, השכם והערב, בלא להניד עפעף.

 

על בסיס ניגוד תפישות עקרוני זה ניתק הקשר שבין האוטיסט לבין שאר בני האדם, וזה המקום ממנו אני, כמטפלת, חותרת לתקשורת איתו. אני מבקשת להעביר לו מסר, שגם עבורי, עולם פנימי ענוג ועשיר הוא יקר יותר מכל דבר אחר עלי אדמות. שגם אני לא מוותרת על דקות הרגש בחיי. שגם אני לא מוכנה לחיות כמתה, בשיממונו של העולם החיצוני, שמנותק רגשית-תודעתית מן החיבור לנשמה. ויותר מכך – אני מעבירה לילדים האמיצים הללו, "לוחמי האהבה" הקטנטנים, מסר רב משמעות – אתם לא לבד. אני דומה לכם מאד, אך אני מצאתי את הגשר. אם תראו לי את יופייכם האמיתי – אני מבטיחה שלא אחמוס את אוצרכם היקר, ולא אבגוד בו. אני אקבלו באהבה ואחבקו בשתי ידיים עדינות, ואעזור לכם להביאו בשלמותו לעולם. אני אלמד אתכם להגן על עצמכם מפני חמסנותה של החברה, וכך, לא תצטרכו להרוס את הגשרים שמחברים בין עולמכם הפנימי המקודש, לבין העולם החברתי.

 

אירי ישראלי-רושין

www.adamshalem.com

 


תגובות
4.
אירי אהובה שלנו (לת)
נטלי פוקס   12.08.10 | 17:20
כל כך מרגש וכל כך נכון התיאור שלך ומבטך לתוך הנשמה של הילד הלוקה באוטיזם, ובזכות הרגישות שלך נגעת באוריאל שלי במקומות שלא העיז לחשוף בפני אף אחד אחר כולל אותי! היית נושא שיחה שלנו השנה ודרכך הבנו מה הוא מרגיש.... תכלילי אותי במעריציך ואמשיך לקרוא את הבלוג שלך, בהצלחה בכל מה שתבחרי, אני שמחה שזכינו לבלות איתך שנה כה חשובה בהתפתחותו , אין מספיק מילים להודות לך , וזה מוערך ולא מובן מעליו ! באהבה רבה ובתודה ענקית... שלך נטלי ואוריאל
3.
אקה (לת)
אקה ינאי   01.07.10 | 16:43
ראיה רבת משמעות!! וכל כך נכון....
2.
אקה (לת)
אקה ינאי   01.07.10 | 16:43
ראיה רבת משמעות!! וכל כך נכון....
1.
המבט שלך על האוטיזם (לת)
תלתלית   27.06.10 | 07:53
כל כך מדויק ונכון קראתי ודמעתי.
ישר כח

למעלה