יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הבלוג של ברק



טיפול חדש בדיכאון קליני, באמצעות גרייה מוחית מגנטית, עשוי להפחית את הצורך בתרופות

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1222385.html


תגובות
אין תגובות לפוסט
מגיע לי שיטפלו בי כיאות. פוסט חזק (עורך האתר)

הפחד מהפחד מוכר לכם ?

הבושה והאשמה שמתלוות לדיכאון או צומחות ממנו ? ההסתרה, סיפורי הכיסוי... בעודה, ביחסים אישיים, בזוגיות ? 

ההרגשה הזו שאף אחד באמת לא יכול להבין אותי ? שאין טעם לחשוף... להתאמץ ולהכניס למילים רגשות כל כך קשים ופרטיים, להסתכן בדחייה, בביקורת, בחוסר הבנה, או ברחמים...

היאוש הזה שצובע הכל ומוציא את הצבע הטעם והתכלית מכל דבר... ממילא זה לא יעזור... אין טעם ל...

מדרון החלקלק שכמעט מבלי להרגיש באופן טבעי ומתך הרגל שהופך לדפוס המים זורמים באפיק שנחרץ ומעמיקים אותו שוב, וההרגלים הישנים וה"טובים" חוזרים על עצמם, ואנחנו שוב נופלים לבורות המוכרים... כועסים ומופתעים שזה שוב קורה ואיך לא ראינו ואיך לא נזהרנו ולמה אנחנו לא לומדים...

איך אדם שמאשים את עצמו, מתבייש במצבו, חלש פיזית ונפשית, לפעמים אפילו שונא את עצמו ואת כל הסובב אותו, יכול לדרוש לעצמו את זכויותיו ? להאמין שמגיע לו יחס וטיפול טוב יותר, לקוות שהשינוי אפשרי ?

ובכן חברים - יגעת - מצאת - תאמין !

אפשר, והאמת שאין ברירה אין דרך אחרת, אפשר לעשות לאט ובהדרגה את השינוי הפנימי הנדרש מעמדה של חולה, חולה נפש, פסימי, חרד, מבוייש, שמבקר את עצמו ואת סביבתו, רואה את חצי הכוס הריקה והרגשות השליליים האלה רק מקבלים "אחיזה במציאות" כי מי שהולך עם פטיש - שלא יתפלא שהוא רואה רק (או בעיקר) מסמרים !

לעמדה של צרכן של שרותי בריאות הנפש לאדם עם מגבלה, מגבלה קשה, מחלה איך שתרצו לקרוא לזה, אבל אדם ! אדם שמאמין שמגיע לו מענה לצרכיו ! שלא אשם במצבו, שיש לו ולו זיק של תקווה שאפשר להבין ללבו, וכן אפשר לעזור לו ; וזה לא אומר עליו שהוא חלש אלא להפך שהוא מתמודד ! לא רק עם מחלתו (מגבלתו) אלא גם עם המערכת שאמורה לתת לו שרות, לטפל בו בזכות ולא בחסד

אשמח לקבל את תגובותיכם.

ברק


 


תגובות
3.
בהצלחה ענקית :) (לת)
סיגל שרעבי   09.07.10 | 22:32
ברק שלום,
אתה מהווה בעיניי מודל להערצה, להרבה אנשים...
אני מאחלת לך הרבה הצלחה
ורק טוב !
סיגל
2.
אהבתי ! אני איתך ברק - בהצלחה ! (-: (לת)
עמותת לשמ"ה   05.07.10 | 12:52
1.
בהחלט (לת)
שירה אלפיה   04.07.10 | 11:50

בסיפור האישי שלי אני מרגיש שאני יכול לשים את האצבע על נקודת המעבר, לא כרונולוגית ולא רגשית, מחולה לצרכן. 

אני קיבלתי רישיון מהמדינה לעסוק בטיפול לפני 11 שנים בסיום תואר ראשון בעבודה סוציאלית בהצטיינות, בלי להיות צרכן, ובלי להיות נותן שירות. למעשה, נותן שירות התחלתי להיות בכיתה ב', בתור ילד עם קשיי למידה כמובן לא מאובחנים. המתנה הגדולה של הקשיים הייתה פיתוח רגישות. מתוך החוויה של הקושי שלך אתה נהיה רגיש לחברה. ככה, אצלי זה עובד, אולי אצל אחרים זה עובד אחרת. אימצתי עולה חדשה, ילדה מארצות הברית עם קשיי שפה.  תראפיית העוזר, שלימים כתבתי עליה באוניברסיטה, פעלה אז ב 1975-6, ואז לא הייתי לא חולה לא צרכן. זה עניין של טבע האדם.

עובד סוציאלי הייתי לאורך הנעורים והצבא, את האלמנטים של אמפטיה, קשר אנושי, הקשבה, סנגור, יעוץ,  תיווך וכולי לא התחלתי ללמוד בתואר. כן למדתי את זה, דרך ההתנסות שלי בקשים הרגשיים, שלימים הוכרו כמספיק חמורים כדי להיחשב מחלה. זו בערך הייתה הכרונולוגיה: ילד מגיע לעולם, חווה קשים עד בגרותו, סופג ומתעצב לנוכח אירועי חיים: גירושין כשהייתי רק בן 4 , קשיי למידה רצופים לאורך כל שנות בי הספר,לא מאובחנים ולא מטופלים, עיצוב זהות בגיל ההתבגרות ועוד גורמי סיכון כאלה ואחרים. בגיל 17 וחצי, אני מורד בכל השנים הקודמות, שנים של דיכאון באפיזודה היפומנית, שיצרה דאגה מספקת אצל הורי בכדי להביא אותי לרופא, דווקא ההיפומניה ולא הדיכאון. ההיפומאניה שלי באה לידי ביטוי ב 4 לילות ללא שינה בכלל, דיבור יתר מאסיבי, יוזמות ורעיונות, ובדיקת גבולות המסגרת. הרופא נתן אבחנה, החל טיפול תרופתי בליטיום, והתחילה למעשה קריירה של אדם חולה, שהיא בהחלט קריירה כמו כל קריירה אחרת. למרות שחשוב לציין שמשפחתי וחברי לא התייחסו אלי כחולה, ואני לא תפסתי את עצמי ככזה.

אני זוכר התלבטות כשעלתה השאלה בתחילת הלימודים בעבודה סוציאלית האם אני כאדם שסובל מתנודות די חריפות במצב הרוח יכול לעסוק במקצוע טיפולי? האם קיים דבר כזה אנשי מקצוע שהם חולים בעצמם? וזו הייתה שאלה שנאמרה בלחש בחדרי חדרים זה היה לפני 15 שנה ואמרו לי שכן, שהתופעה קיימת  אי שם במחתרת של העולם הטיפולי שיקומי.

ב 1999 סיימתי בהצטיינות BA בעו"ס. רק ב 2005 – עשיתי את קורס "מצרכנים לנותני שרות" אחרי שש שנים שבהם עבדתי כעובד סוציאלי וכמטפל בליקויי למידה. על הקורס שמעתי במקרה והצטרפתי ממניעים של מוטיבציה חברתית ורצון להשתייך, לא רצון לרכוש מקצוע. הקורס עסק בידע ובחוויה. כבר אז התגבשה אצלי שאלת זהותו של אדם, זהות שמורכבת מהתיוג העצמי שלו, התיוג החברתי שלו ומכל משתני ההערכה העצמית, הדימוי העצמי ומעל הכול מידת האהבה העצמית שהאדם מצליח לטפח כלפי עצמו!. למעשה גבשתי את זהותי שלי.  השאלה עולה בכל תפקיד שהוא עושה: חולה, צרכן,  צרכן נותן שירות, בן זוג , אבא  או כל תפקיד אחר. 

אנחנו מרחיבים את מושג הצרכן למושג המחלים, או האדם העושה את מסע ההחלמה. מסע זה לא נגמר לעולם. אנחנו טוענים שבסיס הכוח והלגיטימציה של צרכנים נותני שירות הוא חוויותיהם הסובייקטיביות והידע הנרכש בהתנסות. אני מאמין שהידע יכול להיות מאוד מגוון אבל הוא צריך להיות מתורגם לתפיסת עולם שיקומית, אופטימית, מאמינה בהחלמה. ועל כך בפעם הבאה...


תגובות
1.
איש יקר (לת)
שירה אלפיה   21.07.10 | 17:34
כמה שאתה צודק. וכמה קשה להסביר את ההשפעה ההרסנית של התיוג והסטיגמה העצמית על הדימוי העצמי וההערכה העצמית.

יישר כוח

למעלה