יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

"אבא לאן הולכים"-המלצה על ספר


טלי  מאיר מתוך הבלוג של טלי מאיר



על ספר יוצא דופן (עורך האתר)

ז'אן לואי פורנייה הוא סופר ובמאי תוכניות תעודה צרפתי ואב לשלושה ילדים, שניים מהם עם מוגבלות שכלית וגופנית. בתוך שנתיים זאן לואי ואשתו הפכו הורים לשני ילדים עם פיגור שכלי. הספר "אבא לאן הולכים" בנוי מפרגמנטים קצרים המתארים אנקטודות ואפיזודות מחיי היומיום וכתוב בשנינות ובהומור שחור ולעיתים קשה לעיכול. נראה כי ההומור השחור שימש לזאן לואי דרך התמודדות עם הכאב והקושי שבגידול שני בנים עם מוגבלות כל כך קשה ועם האובדן של אחד מהם שנפטר ממחלה. הוא עושה זאת דרך דיבור ישיר וחשיפה רגשית לא מתיפייפת על האובדנים שחווה כהורה.

 

הספר מוקדש לשני בניו, וכמו שזאן לואי פורנייה עצמו ניסח זאת:

"עד היום מעולם לא סיפרתי על שני הבנים שלי. מדוע? האם התביישתי?האם פחדתי שירחמו עלי? קצת מהכל. אני חושב שזה היה בעיקר כדי להמנע מהשאלה האיומה: 'מה הם עושים?' היום, כשהזמן דוחק, כשסוף העולם מתקרב ומיום ליום אני מתכלה עוד ועוד, החלטתי לכתוב להם ספר. כדי שלא ישכחו אותם, כדי שלא ישאר מהם רק תצלום על תעודת נכה. אולי כדי להביע את התנצלותי. לא היתי אב טוב במיוחד. לעיתים קרובות לא סבלתי אותם. כדי להיות איתם נדרשה סבלנות של מלאך, ואני איני מלאך."

 

קטע נוסף מהספר:

"הורה לילד מוגבל חייב להסתובב בפנים קודרות. עליו לשאת את הצלב שלו ולחבוש מסכת יגון. בשום אופן אסור להדביק לו אף אדום כדי להצחיק. כבר אין לו זכות לצחוק, יהיה בכך טעם לפגם. כשיש להורה שני ילדים מוגבלים, הכל כפול, והוא צריך להראות אומלל פי שניים. כאשר המזל לא מאיר לנו פנים, עלינו לנהוג בהתאם, להראות אומללים. זה עניין של נימוסים והליכות.

לא תמיד ידעתי לנהוג על פיהם. אני נזכר שיום אחד קבעתי פגישה עם הרופא הראשי של המוסד הפדגגוי רפואי שבו שהו מתייא ותומא. שיתפתי אותו בדאגותיי: לעיתים אני תוהה אם תומא ומתייה הם בעצם נורמלים לגמרי...

זה לא הצחיק אותו.

הוא צדק. זה לא היה מצחיק. הוא לא הבין שרק כך יכולתי להחזיק את הראש מעל המים.

כמו סירנו דה ברזראק שבחר ללעוג לאפו, כך אני בוחר ללעוג לילדי. זו זכותי כאב.(עמ' 38)".

 

 


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה