יעוץ פסיכולוגי בצ
המומחים של אביליקו
עבודה נגישה
אהבה בלי מגבלות
המדריך לחופשה נגישה

הרהורים כמטפל


ניגם חפר מתוך הבלוג של ניגם חפר



31.07.2012 | 22:11

במשך השנים כמטפל אני מהרהר בכל מיני סוגיות טיפוליות שאינם בהכרח קשורות במטופל מסוים אלא בהרהורים כללים על מהות הטיפול, הצורך בטיפול ולאן מכוון טיפול.


בשנים האחרונות אני מטפל בלא מעט אנשים אשר נמצאים על הספקטרום האוטיסטי חלקם מופנים על ידי הוריםשלהם, חלקם באים על דעת עצמם, חלקם אובחנו בגיל מאד צעיר וחלק אובחנו רק בגיל מבוגר מאד (על שאלת גיל האבחון כבר דנתי באתר שלי) .

השאלה שמטרידה אותי שוב ושוב (ואשמח לשמוע את דעתכם בנושא) היא חשיבות הטיפול או נחיצות הטיפול בבידוד חברתי, האם נער אשר מאובחן כpdd nos  ואשר אין לו חברים באמת צריך עזרה כדי שיהיו לו חברים? האם לא עדיף ללוות אותו בתהליך שלו להתמודד עם הלבד?

 הרי כל התמודדות עם הסביבה החיצונית כל כך קשה לו והוא עושה הכל כדי לא להיות בחברת אחרים.

דיאלוג טיפוסי:

אני: אתה רוצה
חברים ?

הוא:  כן

בשביל מה?

 כדי לשחק

במה ?

לא יודע

אז מה צריך לעשות
כדי שתיפגשו?

לא יודע

תטלפן עליו?

כאן יכול להיות
סידרת תשובות שונות ומשונות שהשורה התחתונה בהם היא-

 לא.

זאת אומרת הוא אולי
אומר שהוא רוצה אבל לא מוכן לקחת את הסיכון כדי לעשות את זה.

אז בטח אתם שואלים
אם ככה, זה לא שהוא לא רוצה הנה הוא רוצה אבל הוא לא יודע איך.

כך גם אני חושב לא
פעם. אבל כאשר אני שומע את הדברים שוב ושוב ואת האמרות "צריך חברים"
"לכולם יש חברים" שנשמעות כל כך ריקות ממשמעות. כשאני רואה שאין שום
מוטיבציה או שום עשייה בנושא החברתי אני חושב גם מחשבות אחרות.

האם כולם צריכים
שיהיו להם חברים? האם זה צורך של ההורה שלא מסוגל לשאת את החוויה שלו שהילד בודד?
האם הבדידות היא מעשה מזיק שעלי למנוע או שאולי זו כפיה של הדרך שבא אני או ההורה
רואים את העולם.....

במשך שבועות דחפתי נער
שאני עובד איתו לטלפן לנער אחר ולקבוע איתו. לאחר שבועות של סימולאציות, חיזוקים
וחזרה אינסופית הפגישה התקיימה. היה להם נחמד והם היו הרבה זמן ביחד.

הרגשתי תחושת הישג
גדול עד שבמפגש הבא התברר שהוא אינו מוכן ללכת שוב פעם כי...כי לא נוח לו. כי
האינטראקציה הזו כל כך מעייפת עבורו. כי הוא לא חש קריאה פנימית אמיתית להתחבר.כי.......

שאני רואה את החוסר
נוחות שלו שאני מעלה את הנושא החברתי, שאני רואה ומרגיש את הלחץ שלו כאשר אני מציע
משהוא חברתי אני מאד אמביוולנטי.

למה אני צריך כל כך להתעקש על זה?  למה לדחוף למה שהוא לא חייב
בעצם לעשות.

מי יודע איפה נגמרים הרבדים השונים של ההתגוננות , האם כולם יכולים או אמורים להיות יצורים חברתיים?

כנראה שלא מדוברבתשובה אלא בחשיבות של לאפשר לשאלה להתקיים.


תגובות
אין תגובות לפוסט

למעלה