ע"פ 7924/07 - דחיית ערעור כי הפיגור השכלי שבו לוקה המערער פוטר אותו מאחריות למעשיו


בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבמסגרתו הורשע המערער בעבירה של מעשה מגונה. הערעור מכוון כנגד קביעת בית המשפט המחוזי כי הפיגור השכלי שבו לוקה המערער אינו פוטר אותו מאחריות למעשיו עפ"י סעיף 34ח לחוק העונשין וכנגד קביעתו כי המערער כשיר לעמוד לדין עפ"י סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים).

אריה סעדה 30.08.11

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 7924/07

 

בפני:
  1. כבוד השופטת מ' נאור
  2. כבוד השופט א' רובינשטיין
  3. כבוד השופט י' דנציגר
המערער:
  1. פלוני
  נ ג ד

המשיבה:
  1. מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום 5.8.07 בת.פ.ח. 1065/04 שניתנה על ידי
כבוד השופטים ש' שטמר, כ' סעב וי' אלרון
תאריך הישיבה:
  1. כ"ז בשבט התשס"ח (03.02.08)
בשם המערער:
  1. עו"ד שרון רינגר
בשם המשיבה:
  1. עו"ד עמית אופק
בשם שרות מבחן למבוגרים:
  1. גב' ברכה וייס

פסק דין

השופט י' דנציגר:

1.     בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.2.07 (הרכב כבוד השופטים ש' שטמר אב"ד, י' אלרון וכ' סעב) בתפ"ח 1065/04, במסגרתו הורשע המערער בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן – חוק העונשין), בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-345(ב)(5) לחוק העונשין וזוכה מעבירות של ניסיון לאינוס, לפי סעיפים 345(ב)(1) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין ומעבירה של ניסיון למעשה סדום, לפי סעיפים 345(ב)(1) ו-345(ב)(5) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

2.     הערעור מכוון כנגד קביעתו של בית המשפט קמא לפיה הפיגור השכלי בו לוקה המערער אינו פוטר אותו מאחריות למעשיו על פי סעיף 34ח לחוק העונשין וכנגד קביעתו לפיה המערער הינו כשיר לעמוד לדין על פי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (להלן – חוק הסעד).

העובדות

3.     המערער הואשם כי יחד עם שני נאשמים נוספים, נהג לתקוף את המתלוננת, קטינה ילידת שנת 1992, אשר במועד הרלוונטי לאישום הייתה בת 10, סמוך לבית סבתה בעכו, במהלך החודשים מאי-יוני 2002, ולבצע בה מעשים מגונים, ניסיון לאינוס וניסיון לבצע מעשה סדום.

4.     המערער הואשם כי באחת הפעמים המתין למתלוננת, יחד עם הנאשמים האחרים, מחוץ לבית סבתה וכשהגיעה למקום לקחו אותה בכוח לחורשה סמוכה. שם, הפשיטו אותה מבגדיה והשכיבו אותה על הגב ולאחר שהתפשטו גם הם, נשכבו עליה כל אחד בתורו וניסו להחדיר את איבר מינם לאיבר מינה. לאחר מכן, סובבו אותה על ביטנה וניסו להחדיר את איבר מינם לפי הטבעת שלה. לאחר שניסיונותיהם לא צלחו, שפשף כל אחד מהם את איבר מינו בין רגליה עד שהגיע לסיפוק מיני.

עוד הואשם המערער בכך שבמהלך התקופה האמורה נהג לפגוש את המתלוננת, יחד עם הנאשמים האחרים, סמוך לבית סבתה במועדים שונים, להביאה לחורשה הנ"ל ולחדר מדרגות סמוך ולגעת בכל גופה בניגוד לרצונה ולמרות ניסיונותיה להתחמק ממגע עימם, וזאת לשם גירוי, סיפוק וביזוי מיני.

חקירת האירועים

5.     המתלוננת מסרה את הודעתה הראשונה במשטרה לחוקרת ילדים, הגב' דורית שחר, ביום 7.7.02, כחודש לאחר האירועים המתוארים לעיל. במסגרת הודעתה סיפרה המתלוננת על שני מקרי אונס שאירעו לה, כאשר לטענתה המקרה הראשון בוצע על ידי המערער ונאשם נוסף ואילו המקרה השני בוצע על ידי המערער בלבד.

        ניסיון לחקור שתי חברות של המתלוננת - אשר אחת מהן הייתה עדת ראיה לאירוע והאחרת עדת שמיעה, אשר שמעה מהמתלוננת את פרטיו - נכשל, הואיל ואמה של החברה עדת הראיה התנגדה לחקירה ואילו ביחס לעדת השמיעה, קבעה חוקרת הילדים כי היא מתקשה לקבוע מהימנות עקב המלל הדל שמסרה.

6.     לבסוף, ביום 24.11.02 המליצה פקידת הסעד, גב' איילה חביב, לסגור את תיק החקירה כנגד הנאשמים, הואיל ועל פי התרשמותה בדתה המתלוננת את הדברים מליבה.

7.     ביום 14.5.03 התחדשה החקירה המשטרתית, עם חקירתו של המערער. במסגרת חקירתו הודה המערער כי נגע במתלוננת, למרות שלא רצה בכך, כיון שהיא "נדבקה אליו" ורצתה בכך.

8.     בעקבות חקירת הנאשמים, נחקרה המתלוננת בשנית. במסגרת חקירתה חזרה המתלוננת על עיקרי העובדות שסיפקה בחקירתה הראשונה. המתלוננת סיפרה כי במקרה הראשון, שאירע לעיני חברתה שנכחה במקום, הובילו אותה המערער יחד עם נאשם נוסף לפרדס תוך שימוש בכוח, שם הפשיטו אותה והמערער ביצע בה מעשים מגונים בעוד שהנאשם הנוסף עזב את המקום ולאחר מכן חזר ונגע בגופה. ביחס למקרה השני, סיפרה המתלוננת כי הסתובבה עם חברתה ואז הגיע המערער, רדף אחריה, לקח אותה לפרדס ונגע בגופה. לטענתה, חברתה ברחה מהמקום להזעיק עזרה.

        בהמשך החקירה, הוסיפה המתלוננת וסיפרה כי באחד המקרים החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה. לטענתה, היא נמנעה מלציין עניין זה במסגרת חקירתה הראשונה, כיון שהתביישה. יצויין כי בעקבות החקירה האמורה, רשמה חוקרת הילדים דוח, במסגרתו סיכמה את העובדות והתרשמותה מהמתלוננת ומהימנותה, וכן אסרה על העדתה של המתלוננת בבית המשפט.

9.     לאור האמור לעיל, הוגש כנגד הנאשמים כתב אישום בגין ניסיון לאינוס, ניסיון למעשה סדום וביצוע מעשה מגונה, עבירות על סעיפי חוק העונשין המפורטים לעיל. לאחר הגשתו של כתב האישום, הופרד עניינם של שני הנאשמים הנוספים מעניינו של המערער, הוגש כנגדם כתב אישום מתוקן, הם הודו בעובדות המתוארות בו ודינם נגזר.

        לעומתם, כפר המערער בעובדות כתב האישום. באת כוחו של המערער טענה בפני בית המשפט קמא כי הואיל והמערער לוקה בשכלו, לא ניתן להבהיר לו את כתב האישום, הוא אינו זוכר את עובדות המקרה ואינו עונה עניינית לשאלות המופנות אליו. לפיכך, ביקשה באת כוחו של המערער בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 8.11.04 "להפסיק את ההליכים נגדו בטענה כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין".

חוות הדעת שהוגשו בעניינו של המערער

10.     בפני בית המשפט קמא הוצגו ארבע חוות דעת שנערכו על ידי וועדות אבחון בהתאם לחוק הסעד וכן חוות דעת נוספת של פרופ' משה זכי, אשר הוגשה מטעם המערער. להלן תתואר תמציתן של חמש חוות הדעת האמורות.

11.     חוות הדעת מיום 17.7.03 (להלן - חוות הדעת הראשונה). חוות הדעת הראשונה הוכנה על ידי וועדת אבחון שמונתה מכוח חוק הסעד טרם ההליך בבית המשפט קמא וללא קשר לאירועים נשוא כתב האישום (להלן – וועדת האבחון). לפי מסקנותיה של וועדת האבחון בחוות דעת זו, בתחום האינטלקטואלי המערער הינו בעל ריכוז וקשב סבירים עם יכולת למידה ספונטאנית וכללית והוא מבין ומסוגל למלא אחר הוראות מורכבות. בתחום הרגשי, קבעה וועדת האבחון כי המערער הינו בעל תהליכי ביקורת ושיפוט לקויים, הבנה חברתית והפנמת נורמות חברתיות נמוכה, יכולת תבונה לקויה, תלות וצורך בהכוונה מתמדת. בנוסף, נקבע כי המערער ער לגירויים מיניים אולם מתקשה לעבדם וכי הוא בעל התנהגות אימפולסיבית במצבי לחץ, כאשר במצבים כאלו הינו סובל מחוסר שליטה על תגובות ויכולת השיפוט שלו מתערערת.

12.     חוות הדעת מיום 4.11.04 (להלן - חוות הדעת השניה). חוות הדעת השניה הוכנה לאחר שהוגש כתב האישום כנגד המערער, לבקשת של שני הצדדים. במסגרת חוות דעת זו, בחנה וועדת האבחון את יכולתו של הנאשם להבין את מהות ההליך המשפטי והדמויות הנוטלות בו חלק ואת מסוגלותו לקבל אחריות למעשים המיוחסים לו. וועדת האבחון הגיע לכלל מסקנה, כי המערער יודע להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור באופן בסיסי, אולם מתקשה להבין את המשמעות המלאה של ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו ואת תפקידם של עורך דין, שופט ותובע. כן נקבע כי הבנתו של המערער את העונש היא פורמאלית, שטחית ומוגבלת.

13.     חוות הדעת מיום 15.2.05 (להלן - חוות הדעת השלישית). חוות הדעת השלישית הוכנה לבקשת המאשימה, למרות התנגדותה של באת כוח המערער, מן הטעם שאף נציג מטעמה של המאשימה לא זומן לדיון של וועדת האבחון טרם הכנתה של חוות הדעת השניה והמאשימה טענה כי לא ניתנה לה ההזדמנות להשמיע את טענותיה ולהציג ראיות בעניינו של המערער בפני וועדת האבחון.

        וועדת האבחון שמעה את הצדדים, אשר הציגו בפניה את טענותיהם וראיותיהם ולאחר מכן הגיעה לכלל מסקנה כי המערער כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו. לפי מסקנותיה של וועדת האבחון בחוות הדעת השלישית, המערער מפנים גבולות אך אינו פועל על פיהם, מבין את האישומים נגדו, יודע שאסור לו "לגעת בילדה", מבין את תפקיד המשטרה, בית המשפט, שופט ועורך דין, מבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור ומתחרט על מעשיו. בנוסף, קבעה וועדת האבחון כי סביר להניח שבעת ביצוע המעשה, היה המערער אחראי למעשיו.

14.     חוות דעתו של פרופ' משה זכי מיום 21.3.05 (להלן – חוות הדעת מטעם המערער). לאחר שערך למערער מבחנים ועיין במסמכים בעניינו של המערער, לרבות חוות הדעת השונות של וועדת האבחון, הגיע פרופ' זכי, פסיכולוג קליני, לכלל מסקנה כי קיים פער משמעותי בין גילו הכרונולוגי של המערער (עשרים ושתיים שנים) לבין גילו השכלי - מנטאלי (הזהה לזה של ילד בן כתשע שנים), לבין רמת ההבנה שלו (המקבילה לזו של ילד בן כעשר שנים וחצי) והמערך הרגשי שלו (המקביל לזה של ילד בן כשבע שנים).

        לפיכך, הגיע פרופ' זכי לכלל מסקנה כי קיים חוסר איזון בין כוחות ה"אני" החלשים של המערער לבין עוצמת היצרים והדחפים שלו, שהיא גבוהה יותר. על פי חוות הדעת מטעם המערער, יכולת ההבנה של המערער את מעשיו ואת ההליך המשפטי זהה לזו של ילד בן תשע שנים, מה שמחייב את המסקנה כי על אף גילו הכרונולוגי, גילו השכלי והרגשי של המערער הוא כשל ילד שאינו בר עונשין.

15.     חוות הדעת מיום 29.5.05 (להלן - חוות הדעת המשלימה). חוות הדעת המשלימה ניתנה כהשלמה לחוות הדעת השלישית, ולאחר שוועדת האבחון עיינה בחוות הדעת מטעם המערער. במסגרת חוות הדעת המשלימה, לא מצאה וועדת האבחון מקום לשנות את המסקנות המפורטות בחוות הדעת השלישית, תוך שהיא מציינת כי מן הראוי היה שפרופ' זכי יבחן את המערער באופן אינטגרטיבי ולא על פי חלוקה לרמות, כפי שנעשה בפועל.

טענות הצדדים בבית המשפט קמא

16.     במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, טענה המשיבה (המאשימה) כי המערער כשיר לעמוד לדין, למרות הפיגור בו הוא לוקה. המשיבה טענה, בהתבסס על התנהגותו ודבריו של המערער במסגרת ישיבתה של וועדת האבחון טרם הכנתה של חוות הדעת השלישית ובמסגרת חקירתו במשטרה, כי הוא מסוגל לתקשר עם סביבתו, לבטא את עצמו ולהבין את הנאמר לו, הגם שבאופן מוגבל. כן נטען כי כושר השיפוט ותפיסת המציאות של המערער אינם פגומים.

17.     לשיטתה של המשיבה, התנהגותו של המערער, שבתחילה הכחיש את מעורבותו בפרשה ומאוחר יותר הודה במיוחס לו וטען כי המתלוננת היא שרצתה בו ואף ניסה "להרחיק" את הנאשמים האחרים מהפרשה, מאופיינת במניפולציה ומעידה על יכולתו להבין את מצבו. בנוסף, טענה המשיבה, כי התבטאותו של המערער לפיה "היה לו בעבר משפט בגין מעשה קודם של נגיעה בבנות ומאז לא חזר על התנהגות זו" מעידה על מודעותו לאירועים בגינם הואשם והבנתו את ההליך המשפטי.

18.     מנגד, טענה באת כוח המערער כי בהתבסס על מסקנותיהן של וועדת האבחון ועל חוות הדעת מטעם המערער, המערער אינו מסוגל לעמוד לדין. לטענתה, במסגרת חוות הדעת השניה והשלישית אף נקבע כי יש למנות למערער אפוטרופוס, מבלי לשמוע את עמדתו בעניין וקביעה זו, כמו גם מסקנתו של פרופ' זכי לפי גילו המנטאלי של המערער הינו תשע שנים בלבד, מעידות על כך שהמערער אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולפיכך אינו מסוגל לעמוד לדין.

פסק הדין של בית המשפט קמא

19.     בית המשפט קמא בחן את הליקוי השכלי ממנו סובל המערער בשני מישורים: מישור הכשירות הדיונית, קרי - כשירותו של המערער לעמוד לדין, ומישור האחריות הפלילית, קרי - מצבו הנפשי של המערער בזמן ביצוע העבירה ואחריותו למעשיו אז.

20.     מישור הכשירות הדיונית. במישור זה, ציין בית המשפט קמא כי המבחנים לצורך קביעת הכשירות הדיונית של המערער הינם אותם המבחנים בהם נעשה שימוש לצורך קביעת הכשירות הדיונית של מי שלוקה בנפשו, כדלקמן: המסוגלות להבין את ההליך המשפטי ולעקוב אחריו באופן מושכל; המסוגלות להבין את העדויות ולדעת האם הן בעדו או נגדו והמסוגלות לתקשר עם עורכי הדין, לשתף עימם פעולה ולמסור להם פרטים החשובים להגנתו של הנאשם.

21.     לאחר שיישם מבחנים אלו על המקרה נשוא ערעור זה, קבע בית המשפט קמא כי המערער הינו בעל כשירות דיונית. קביעה זו נסמכה על חקירתו הנגדית של פרופ' זכי, במסגרתה ציין כי יש למערער הבנה אלמנטארית של ההליך המשפטי; על התנהגותו של המערער במהלך חקירתו במשטרה ובמהלך ישיבתה של וועדת האבחון שקדמה לחוות הדעת השלישית, במסגרתה ביקש כי העובדת הסוציאלית ועורכת דינו בלבד יישארו עימו בחדר. בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי לא הוצגו ראיות כלשהן המעידות על קיומן של "בעיות בתקשורת" בין המערער לבין באת כוחו וכי העובדה כי המערער שמר על כללי התנהגות נאותים באולם בית המשפט מעידה אף היא על הבנתו את ההליך המשפטי והאופן בו יש להתנהג במהלכו.

22.     נוסף על האמור לעיל, דחה בית המשפט קמא את טענותיה של באת כוח המערער, לפיהן מסקנותיה של וועדת האבחון בחוות הדעת השניה בדבר הצורך למנות למערער אפוטרופוס, אף מבלי לשמוע את עמדתו בעניין, מעידה על העדר כשירות של המערער לעמוד לדין. כן דחה בית המשפט קמא את הטענה לפיה לאור גילו המנטאלי של המערער הוא מצוי מתחת לגיל האחריות הפלילית ולפיכך הוא אינו בר עונשין.

23.     מישור האחריות פלילית. במישור זה, בחן בית המשפט קמא האם עומדת למערער הגנת אי השפיות הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין (להלן – הגנת אי השפיות) ובכלל זה האם השפיע הליקוי השכלי ממנו סובל המערער על מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה באופן המקיים את אחת מחלופותיו של סעיף 34ח הנ"ל, כלומר - האם המערער היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם; האם היה חסר יכולת של ממש להימנע מביצוע המעשה והאם קיים קשר סיבתי בין הליקוי השכלי ממנו הוא סובל לבין התנהגותו האמורה.

24.     בית המשפט קמא בחן את רמת ההבנה של המערער בעת ביצוע העבירה, בהסתמך על ארבע חוות הדעת של ועדת האבחון, חוות הדעת מטעם המערער והודעותיו של המערער והתנהגותו במסגרת חקירותיו במשטרה. נקבע, כי חוות הדעת השלישית של וועדת האבחון, לפיה המערער היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה, עדיפה על חוות הדעת מטעם המערער, אשר קבעה כי המערער לא היה אחראי למעשיו. בנוסף, נקבע כי אין מקום לבחון את גילו המנטאלי של כל נאשם ונאשם בעת ביצוע העבירה. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי לא התקיימה החלופה הראשונה של הגנת אי השפיות, הואיל והמערער לא היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול בהם במועד ביצועם.

25.     בנוסף, בחן בית המשפט קמא את יכולתו של המערער להימנע מן המעשה, בהסתמך על הנתונים והראיות המפורטים לעיל. בית המשפט קמא ציין כי מחוות הדעת השונות של וועדת האבחון ומחוות הדעת מטעם המערער עולה כי המערער מתקשה לשלוט בדחפיו המיניים, אולם קושי זה אינו ממלא אחר התנאי של חוסר יכולת של ממש, הואיל ולא נקבע בחוות הדעת כי המערער הוא חסר שליטה לחלוטין אלא כי רמת השליטה שלו נפגעה. לפיכך, קבע בית המשפט קמא קבע כי לא התקיימה גם החלופה השנייה של הגנת אי השפיות, הואיל והמערער לא היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשים המיוחסים לו.

26.     לאור העובדה שלא התקיימה אף אחת מחלופותיו של סעיף 34ח לחוק העונשין, קבע בית המשפט קמא כי לא עומדת למערער הגנת אי השפיות ומתייתר הדיון בשאלת הקשר הסיבתי שבין אחת החלופות לבין ביצוע המעשים בפועל.

27.     ביחס לטענות אותן העלתה באת כוח המערער בדבר סתירות בין חוות הדעת השונות של וועדת האבחון אשר על סמך ממצאים דומים הגיעו לכלל מסקנות שונות, קבע בית המשפט קמא כי שיקול דעתה של וועדת האבחון אינו מוגבל לממצאים שנקבעו בחוות דעת קודמת ובכל פעם רשאית היא לבחון מחדש את מצבו של נאשם, לקבוע ממצאים ולהגיע למסקנות אחרות. לפיכך, טענה זו נדחתה ונקבע כי הסתירות בין חוות הדעת לבדן אינן מקימות ספק סביר המקים את הגנת אי השפיות.

28.     לאור כל האמור לעיל קבע בית המשפט קמא כי המערער הינו בעל כשירות לעמוד לדין וכי הוא בעל אחריות פלילית למעשיו.

29.     אופי המעשים המיניים. הואיל והערעור אינו מופנה כנגד ממצאיו של בית המשפט קמא בדבר המעשים המיניים, אביא ממצאים אלו בתמצית בלבד. בית המשפט קמא התרשם כי המתלוננת, אשר בהמלצת חוקרת הילדים לא העידה בפניו, אינה יודעת בדיוק מהו אונס וכי תיאוריה במסגרת החקירה מקימים יסודות של עבירת מעשה מגונה אך לא של עבירת אינוס או מעשה סדום.
        אשר על כן, קבע בית המשפט קמא כי יש להרשיע את המערער בביצוע מעשים מגונים בשני מקרים ולזכות אותו מביצוע העבירות של ניסיון למעשה סדום וניסיון לביצוע אינוס. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את עתירתה של המשיבה להרשיע את המערער בעבירות השלמות של אונס ומעשי סדום, למרות שהואשם בניסיון לבצע עבירות אלה בלבד.

30.     את החלטתו לזכות את המערער מהעבירות של ניסיון למעשי סדום וניסיון לביצוע אונס, נימק בית המשפט קמא בסתירות שהתגלו בעדותה של המתלוננת אשר השליכו על מהימנותה; במחדלים בחקירתו של המערער (לרבות היותה של החקירה שטחית ובלתי ממצה, מבלי שנחקרה מהות המעשים ותוך שהמשטרה מסתפקת בהודיה קצרה וחלקית של המערער, הימנעות מלחקור את אחותה של המערערת וחברתה שהייתה עדה למעשים); ולבסוף, חשש כי בשנתיים שחלפו בין שתי החקירות צפתה המתלוננת בסרטים פורנוגראפיים ושוחחה על האירועים עם חברותיה, באופן שמעלה חשש לזיהום העדות.

31.     לאור ההרשעה בביצוע מעשים מגונים, נגזרו על המערער (בדעת רוב של כבוד השופטים אלרון וסעב וכנגד דעתה החולקת של כבוד השופטת שטמר) מאסר על תנאי של שנים-עשר חודשים והמשך שהייה במעון "אשכר", בו שהה המערער עובר להרשעתו, למשך שנה אחת בתנאים מגבילים, תוך המשך קבלת טיפול פסיכולוגי מטעם מכון "רם". בנוסף, תכיפות ביקוריו של המערער בבית אביו הוגבלה והותנתה בחתימתו של אביו על התחייבות כספית לכך שילווה את המערער בעת ביקוריו בביתו.

טענות באת כוח המערער

32.     כאמור, הערעור מופנה אך ורק כנגד קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין כשירותו של המערער לעמוד לדין ואחריותו הפלילית למעשים שבוצעו, עקב הפיגור השכלי ממנו הוא סובל. לטענת באת כוחו של המערער, בית משפט זה טרם הכריע בשאלת אחריותם הפלילית וכשירותם לעמוד לדין של הלוקים בשכלם.

33.     לטענתה של באת כוח המערער, חוות הדעת הראשונה שניתנה טרם הגשת כתב האישום, מגלה כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין ואינו אחראי למעשיו. לטענתה, חוות הדעת הראשונה, יחד עם חוות הדעת מטעם המערער, מעוררות ספק סביר בשאלת אחריותו הפלילית של המערער ושגה בית המשפט קמא כשקבע כי היה על המערער להראות פגמים בהכנתה של חוות הדעת השלישית, אשר קבעה כי המערער כשיר לעמוד לדין, כאשר המערער כלל לא טען כי נפלו פגמים בעבודתן של וועדות האבחון.

34.     במישור הכשירות הדיונית, מעלה באת כוחו של המערער טענות כדלקמן:

  • (א)  אי-הבנת המערער את ההליכים נגדו: לטענתה, בית המשפט קמא לא נימק מדוע הוא מעדיף את חוות הדעת השלישית על פני חוות הדעת השנייה, שנערכה אף היא לאחר הגשת כתב האישום. בנוסף, שגה בית המשפט קמא כשהעניק משקל יתר לבקשתו של המערער כי באת כוחו והעובדת הסוציאלית תשארנה עימו בחדר במהלך האבחון אותו ערכה הוועדה וכשהסיק מכך כי המערער מבין את תפקידן, בשעה שהמערער ראה בהן, לכל היותר, דמויות הבאות לעזרתו. לבסוף, טוענת באת כוח המערער, בהקשר זה, כי שגה בית המשפט קמא כשהסתמך על חוות הדעת השלישית לפיה המערער מבין את תפקידם של המשטרה, בית המשפט, שופט ועורך דין ברמה בסיסית, כקביעה המבססת את הבנתו של המערער את ההליכים נגדו.
  • (ב)  בעיות בתקשורת בין המערער לבין באת כוחו: עוד טוענת באת כוח המערער כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי לא הוצגה ראיה המעידה על קיומן של בעיות בתקשורת בין המערער לבין באת כוחו, בשעה שבחוות הדעת השונות היו די ראיות בעניין ובאת כוחו של המערער עצמה אף טענה בפני וועדת האבחון שהכינה את חוות הדעת השלישית כי אינה מצליחה לתקשר עימו.
  • (ג)   שמירת המערער על כללי התנהגות באולם בית המשפט: לטענתה, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי העובדה כי המערער שמר על כללי התנהגות נאותים באולם בית המשפט מלמדת כי המערער מבין היכן הוא נמצא וכיצד עליו להתנהג, הואיל ולטענתה לא כל נאשם אשר אינו כשיר לעמוד לדין בהכרח מתנהג שלא כיאות באולם בית המשפט.
  • (ד)  הזדקקותו של המערער לאפוטרופוס מלמדת על אי-כשירותו: לטענת באת כוח המערער, כל האבחונים שנערכו למערער קבעו כי הוא זקוק לאפוטרופוס לשם ניהול ענייניו ואף כי אין הוא יכול להביע את עמדתו בעניין המינוי ושגה בית המשפט קמא כשהתייחס לנתון זה במנותק מיתר הממצאים בעניינו של המערער. בנוסף, טוענת היא כי המערער, שכלל אינו יכול לנהל את ענייניו ואף להביע עמדה לעניין מינוי האפוטרופוס עבורו, ממילא אינו יכול לסייע לבאת כוחו בניהול המשפט.
  • (ה)  התעלמות מהטענה בדבר גילו המנטאלי של המערער: מוסיפה וטוענת באת כוח המערער, כי היה מקום ליתן משקל למסקנותיה של חוות הדעת מטעם המערער בדבר רמת הבנתו השטחית והילדותית של המערער את ההליכים המשפטיים ודמויות המפתח בהם. לטענתה, משעמדו בפני בית המשפט קמא מסקנות סותרות של שני גופים מקצועיים, שמהימנותו ומקצועיותו של כל אחד מהם לא עורערו, היה עליו לדרוש מהתביעה את הסרתו של הספק שהתעורר כתוצאה מהסתירה או לקבוע כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין, מחמת הספק.

35.     במישור האחריות הפלילית, טוענת באת כוח המערער כדלקמן:

  • (א)  חוסר יכולת של ממש להבין את מעשיו של המערער או את הפסול שבהם: לטענתה, בכל האבחונים שנערכו למערער, הן על ידי וועדות האבחון השונות והן על ידי פרופ' זכי, נקבע כי רמת ההבנה שלו את מעשיו היא שטחית ובסיסית בלבד. לטענתה, ההבחנה בין חוות הדעת השנייה לבין חוות הדעת השלישית הינה אך ורק לעניין המשמעות המשפטית של קביעה זו בדבר הבנתו השטחית של המערער והבנה זו אינה יכולה לגבש מחשבה פלילית. לשיטתה, המערער לא הבין את הסיטואציה בה הוא נמצא ואת המעשים האסורים שעשה וממילא לא היה עליו להוכיח שלילה מוחלטת של היכולת להבחין בין מותר ואסור, אלא פגיעה מהותית ביכולת זו בלבד.

    בנוסף, טוענת באת כוח המערער בהקשר זה, כי היה על בית המשפט קמא לבחון את מידת הבנתו של המערער את מעשיו במועד ביצועם, ולא בחלוף שנתיים לאחר ביצוע העבירה, לאחר שהמערער נקלט במעון מתאים לצרכיו, מטופל על ידי פסיכולוג והחל להבין את הפסול במעשיו.
  • (ב)  חוסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה: עוד טוענת באת כוח המערער כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי יש צורך בשלילה מוחלטת של יכולת השליטה, בשעה שדי בפגיעה מהותית ביכולת זו. לטענתה, בכל האבחונים שנערכו בעניינו של המערער התברר כי קיימים אצלו דחפים מיניים התואמים את גילו הכרונולוגי אך הוא נעדר תובנות המתאימות לגילו המנטאלי, החיוניות כדי לרסן דחפים אלו. לפיכך, דחפים אלו, בהעדר יכולת לרסן אותם, מנעו ממנו את השליטה במעשיו.
  • (ג)  הקשר הסיבתי: מאחר שלטענת באת כוח המערער עלה ספק בנוגע ליכולתו של המערער להבין את המעשים נשוא כתב האישום ו/או להימנע מעשייתם של מעשים אלו, לשיטתה הגורם למעשים אלו הוא הליקוי השכלי ויש לפטור את המערער מאחריות פלילית.

36.     לאור כל האמור לעיל, טוענת באת כוח המערער כי המערער לא היה כשיר לעמוד לדין בגין מעשיו ואין הוא אחראי למעשיו, הואיל ועקב הליקוי השכלי ממנו הוא סובל, הוא היה חסר יכולת של ממש להבין אותם ולהימנע מהם. יצויין כי באת כוח המערער הדגישה במסגרת הדיון בערעור כי אינה מערערת על העונש שנגזר על המערער בבית המשפט קמא וכי מבחינתה אין מניעה כי המערער ימשיך לשהות במעון.

תגובת המשיבה

37.     לטענת המשיבה, חוות הדעת השלישית ניתנה מאחר שהמשיבה לא זומנה להופיע בפני ועדת האבחון טרם הכנתה של חוות הדעת השנייה ומאחר שוועדת האבחון לא דנה בשאלת אחריותו של המערער לביצוע המעשים. לטענתה, בסופו של יום, לאחר שהוצגו בפניה כל הטענות והראיות הרלוונטיות, קבעה וועדת האבחון במסגרת חוות הדעת השלישית כי המערער כשיר לעמוד לדין וכי הוא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירות. לבסוף, טוענת המשיבה בהקשר זה, כי אין קושי בהעדפתה של חוות דעת אחת על פני אחרת וכי עצם קיומן של חוות דעת סותרות אינו מקים ספק סביר לטובת המערער.

38.     מוסיפה המשיבה וטוענת, כי אנשים הלוקים בשכלם הינם חלק אינטגראלי של החברה, ולפיכך יש לבחון את כשירותם לעמוד לדין בהתאם לכלים המשפטיים המופעלים בכל מקרה אחר בו נבדקת הכשירות לעמוד לדין. לדידה, עצם היותו של המערער לוקה בשכלו אינה שוללת ממנו את הכשירות לעמוד לדין ויש לבחון האם הפיגור השכלי ממנו הוא סובל מנע ממנו את היכולת להבין את פשר ההליכים נגדו.

        טוענת המשיבה כי הואיל והמערער לא העיד במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, ניתן ללמוד על שאלת כשירותו לעמוד לדין מחוות הדעת שהוגשו בעניינו ומהתנהגותו במסגרת ישיבתה של וועדת האבחון שקדמה להכנת חוות הדעת השלישית ובמסגרת חקירתו במשטרה בלבד.

        לטענתה, במסגרת החקירה הראשונה הכחיש המערער לחלוטין את המיוחס לו וטען כי אינו כלל מכיר את המתלוננת ואילו בחקירה השניה הודה כי נגע במתלוננת אך טען היא רצתה זאת ו"נדבקה" אליו והתנהגות זו, נוסף על טענתו לפיה "לא נגע בבחורה מאז משפטו הקודם", מלמדות על הבנתו כי ההליך המשפטי הוא תוצאה של אירוע מיני. בנוסף, טוענת המשיבה כי המערער הבין שההליך נגדו מתנהל עקב מעשיו המיניים, הבין במה הוא נאשם, הבין באופן מוגבל מיהם בעלי התפקידים במשפט והינו בעל יכולת לתקשר עם באת כוחו. לבסוף, מציינת המשיבה כי גם אם הבנתו של המערער את ההליך אינה מושלמת, הדבר אינו שולל את כשירותו הדיונית.

39.     באשר לחוות הדעת מטעם המערער, טוענת המשיבה כי לא ניתן לעשות השוואה בין יכולותיו של המערער במספר רמות, כפי שעשה פרופ' זכי. לטענתה, סיווגו של אדם כלוקה בפיגור שכלי מבוסס על בחינת תפקודו כמכלול ולא כאוסף של נתונים ביחס לחלקים שונים באישיותו. לפיכך, בחינת הכשרות לעמוד לדין של מי שעבר את גיל האחריות הפלילית, צריכה להיות מהותית ולא טכנית בהתאם למבחנים פסיכולוגיים, כפי שנעשה, לטענתה, בחוות הדעת מטעם המערער.

40.     עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט קמא כשקבע כי הצורך במינוי אפוטרופוס אינו מוכיח את אי-כשירותו של המערער לעמוד לדין, הואיל וקיימות תכליות רבות למינוי אפוטרופוס לאדם, אשר אינן נוגעות בהכרח לשאלת הכשרות לעמוד לדין, כגון דאגה לצרכיו של החסוי, לחינוכו וכדומה.

41.     באשר לאחריותו הפלילית של המערער, טוענת המשיבה כי על בסיס החומר שהיה בפני בית המשפט קמא ניתן היה לקבוע, מעל לכל ספק סביר, כי מודעותו של המערער לא נפגעה באופן מהותי וכי הייתה לו יכולת להבין את מעשיו או את הפסול שבהם והוא יכול היה להימנע מעשייתם. בנוסף, טוענת המשיבה כי בהודאותיו במשטרה ובהתבטאויותיו בפני וועדות האבחון הראה המערער כי הוא מבין את מעשיו ומבין כי הם היו פסולים, גם אם הבנה זו אינה עמוקה, ופרופ' זכי עצמו העיד במסגרת החקירה הנגדית כי המערער יודע להבחין, הגם שבאופן בסיסי, בין מותר ואסור.

42.     לבסוף, טוענת המשיבה כי המערער עצמו הבטיח במסגרת חקירתו השניה במשטרה כי לא יחזור על מעשיו, דבר המעיד על הבנתו כי עליו לרסן את עצמו ולא לחזור ולבצע את המעשים. יכולתו של המערער להימנע מביצוע המעשים לא נפגעה באופן מהותי המצדיק את הסרת האחריות הפלילית ממעשיו וקושי בשליטה בדחפים מיניים אינו מקים לו את הגנת אי השפיות.

43.     לאור כל האמור לעיל, טוענת המשיבה כי המערער עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה כתנאי הסף לכשירות הדיונית וכי הוא הבין את מעשיו ואת הפסול שבהם ויכול היה להימנע מביצועם ולפיכך לא עומדת לו הגנת אי השפיות. אשר על כן, סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בהכרעת הדין.

תסקיר מבחן משלים

44.     בתסקיר המבחן המשלים שהוגש במסגרת הערעור, ציין שירות המבחן כי המערער שוהה במעון במשך כארבע שנים. מכוח התנאים המגבילים שנקבעו בגזר הדין של בית המשפט קמא, שוהה המערער באגף לגברים בלבד, כאשר ניידותו במעון ומחוצה לו מותנית בליווי צמוד של איש צוות ותדירות ביקוריו בבית מוגבלת ומותנית בפיקוח צמוד של אביו.

45.     עוד צויין בתסקיר המשלים כי העובדת הסוציאלית מטעם המעון עדכנה כי המערער נשמע לחוקים ולהגבלות שהוטלו עליו, עובד מחוץ למעון ועומד בדרישות מעסיקיו. כן צויין כי המערער מקבל את ההגבלות והתנאים שהוטלו עליו למרות שהביע אי נוחות בגין מגבלות אלה.

46.     בנוסף, מחוות דעת של הפסיכולוגית המטפלת במערער במסגרת שהותו במעון, אשר ממצאיה תוארו בתסקיר המשלים, עולה כי עם קבלת גזר הדין "התחבר המערער ברמה ראשונית לבעייתיות שבהתנהגותו עקב ההגבלות שהוטלו עליו". עוד ציינה הפסיכולוגית כי "עם חלוף הזמן ניתן היה לעבד עמו את הבעייתיות בסוג הקשרים הזוגיים והחברתיים שיוצר", אולם נדרשים מאמצים רבים לשם כך.

דיון

מישור הכשירות הדיונית

(א) העיגון הנורמטיבי

47.     פיגור שכלי הינו מצב אנושי מורכב, המתאר נכות התפתחותית מסוימת ואשר עלול להיגרם כתוצאה מגורמים שונים כגון גורמים גנטיים, גורמים חינוכיים, גורמים חברתיים ועוד. המפגר הינו אדם בעל כושר אינטלקטואלי נמוך במידה ניכרת לעומת הממוצע המקובל, ובעל יכולת נמוכה להתנהגות מסתגלת, כאשר כושר אינטלקטואלי זה נמדד לפי מבחנים הקובעים את מנת המשכל (I.Q.). בעוד שמנת משכל של 100 מייצגת את הממוצע, מנת משכל של 70 ומטה מעידה על פיגור שכלי [יעקב בזק משפט ופסיכיאטריה – אחריותו המשפטית של הלקוי בנפשו 191 (2006) (להלן – בזק)].

48.     ההתייחסות העיקרית דהיום לטיפול המשפטי במצב מיוחד זה של פיגור שכלי הינה במסגרת חוק הסעד. עד לכניסתו לתוקף של חוק הסעד, חלו על מפגרים הוראותיו הכלליות של חוקי שירותי הסעד, תשי"ח-1958 (להלן – חוק שירותי הסעד) אשר נגעו לכלל קבוצות האוכלוסייה הנזקקות, מחמת מצבן הגופני, הנפשי או השכלי, לסיוען של רשויות הרווחה [דן שניט "זכויות המפגרים בישראל" עיוני משפט יב 305, 306 (1987) (להלן - שניט)].

        יצויין כי חוק שירותי הסעד עודנו חל על הסובלים מפיגור שכלי אולם חוק הסעד מכיל הסדרים קונקרטיים למצבים משפטיים שונים הנוגעים לאוכלוסייה זו, וככזה הוא משתלב בהסדרים הכללים הקבועים בחוק שירותי הסעד. מכל מקום, הסמכות הבלעדית לאבחון מפגרים מסורה לוועדות האבחון המוקמות מכוח סעיף 5 לחוק הסעד. כן יצויין, כי הגם שחוק הסעד כולל הוראות והסדרים הנוגעים לזכויותיהם ולחובותיהם של מפגרים בעניינים שונים, אין זה המקום לבחון הסדרים אלו במלואם ויש לבחון את אותן הוראות אשר עשויות להשליך על כשירותם הדיונית של נאשמים הסובלים מפיגור שכלי [ראו גם בזק, עמ' 201-198].

49.     סעיף 1 לחוק הסעד מגדיר "מפגר" כ"אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כושרו השכלי מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול". מוסיף סעיף 1 לחוק הסעד ומבהיר, כי חולה נפש אינו מפגר לצורך הוראותיו, בקובעו כי "חולה נפש – כמשמעותו בחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו–1955, אינו בבחינת מפגר לענין חוק זה". הגדרה הינה רחבה וכוללנית, ומחילה למעשה מבחן אובייקטיבי ומשותף לכל הלוקים בשכלם, בהתעלם מהגורמים השונים לליקוי השכלי וההבדלים בתפקוד בין אנשים המשתייכים לאוכלוסייה זו [ראו שניט, עמ' 308].

50.     מקריאתו של חוק הסעד כמכלול עולה, כי לקביעה כי אדם הינו מפגר לפי ההגדרה האמורה עשויה להיות השלכה בארבעה מישורים שונים: הזכות לקבל סיוע ושירותים טיפוליים, הסמכות לכפות דרכי טיפול, אחריות פלילית (הנחלקת לאחריות פלילית במועד ביצוע העבירה וכשירות לעמוד לדין) וכושרו המשפטי לבצע פעולות משפטיות שונות, כגון נישואין, גירושין ועריכת עסקאות. להלן נבחן את הוראותיו של חוק הסעד ביחס למישור הכשירות הדיונית.

51.     סעיפים 19ב ו-19ה לחוק הסעד מסדירים את סמכותם של בתי המשפט לקבוע את כשירותו הדיונית של נאשם הסובל מפיגור שכלי ולהפנות את אותו הנאשם לוועדת אבחון, המוקמת מכוח סעיף 5 לחוק הסעד, בקובעם:

  • "19ב.  טיפול בנאשם לוקה בשכלו או שאינו בר עונשין
    הועמד אדם לדין פלילי ובית המשפט מצא, עם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, אחת מאלה:
    • (1) שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת ליקוי בכושרו השכלי;
    • (2) שהנאשם עשה את מעשה העבירה שהואשם בו, אך מחמת ליקוי בכשרו השכלי בשעת מעשה אין הוא בר עונשין,

    יצווה בית המשפט שהנאשם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו, ויחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים."
  • "19ה.  הוראות בדיקה
    כדי לאפשר לבית המשפט להכריע אם יש מקום ליתן צו לפי סעיפים 19א עד 19ד, רשאי הוא להורות, לפי בקשת בעל דין או מיזמתו שלו, שהאדם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתתן חוות דעתה על מצבו."

52.     לבסוף, סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 (להלן – חסד"פ) עוסק בתוצאות ההכרזה על נאשם הסובל מפיגור שכלי (או לוקה בנפשו) כבלתי כשיר לעמוד לדין, בקובעו:

  • "(א)   קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.
  • (ב)    מצא בית המשפט בתום בירור האשמה כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם – שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין – יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.
  • (ג)    החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור."

53.     הנה כי כן, על פי הוראותיהם של חוק הסעד ושל החסד"פ, טרם פתיחת ההליך הפלילי בעניינו של נאשם הסובל מפיגור שכלי, על בית המשפט לבחון האם אותו נאשם הינו בעל כשירות לעמוד לדין אם לאו [ראו גם משה שלגי וצבי כהן סדר הדין הפלילי 216-217 (מהדורה שניה, 2000)]. ההיגיון בבחינת כשירותו הדיונית של נאשם כזה נובע מחוסר הצדק ואף חוסר התועלת שבניהול הליכים פליליים כנגד מי שאינו מסוגל להבינם, אף ברמה הבסיסית ביותר [ראו רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 133 (להלן – עניין אבנרי)].

54.     מן הראוי לציין כי חוות הדעת של ועדת האבחון בעניין זה היא בבחינת המלצה שבית המשפט אינו חייב לאמצה, והוא רשאי להסתמך בהחלטתו גם על חוות דעת המוגשת מטעם ההגנה או על ראיות אחרות שהובאו לפניו. עצם האפשרות לפנות לוועדת האבחון על מנת שתיתן את חוות דעתה תלויה בשיקול דעתו של בית המשפט, אשר רשאי להתייחס אליה כמו אל כל ראיה אחרת. יפים לעניין זה דבריו של בית משפט זה בעניין אבנרי:

"יתכן בהחלט מצב בו נאשם יוגדר כחולה נפש ולמרות זאת ייקבע כי הוא מסוגל לעמוד לדין, כשם שיתכן מצב בו נאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אולם מצבו הנפשי לא יגיע לכלל מחלת נפש... המסקנה בדבר התקיימותו של כל אחד מן התנאים הללו הינה מסקנה משפטית, אשר בית המשפט מגיע אליה לאחר בדיקת מכלול הראיות שבפניו והתשתית העובדתית המתגבשת על פיהן [ההדגשה שלי – י.ד.]. לצורך כך מסתמך בית המשפט גם, ובעיקר, על חוות פסיכיאטרית אשר מוגשת על ידי פסיכיאטר שבדק את הנאשם לצורך הענין, שגם בה רואים חלק מהמכלול."

        דברים אלו, שנאמרו ביחס לכשירותם הדיונית של חולי נפש, יפים גם לעניינינו. יחד עם זאת, לאור הרכבה המיוחד של וועדת האבחון, המורכבת מצוות רב תחומי של מומחים, ואי תלותה, מן הראוי להעניק לחוות הדעת של וועדת האבחון בעניין זה משקל רב, בפרט בהשוואה לחוות דעתם של מומחים מטעם בעלי הדין [ראו שניט, עמ' 313].

(ב) המבחנים בעניינם של לוקים בנפשם

55.     כאמור, מפגר אינו בהכרח לוקה בנפשו ולוקה בנפשו אינו בהכרח מפגר, אם כי יתכנו מצבים בהם אותו האדם יענה על שתי ההגדרות הקבועות בשני דברי חקיקה שונים. בשעה שבית משפט זה ובתי המשפט בערכאות הדיוניות נדרשו לא אחת לשאלת כשירותם הדיונית של חולי נפש ובפרט לעניין המבחנים לקביעת כשירות כזו, שאלת כשירותם הדיונית של הלוקים בשכלם טרם נדונה. על מנת להשיב על שאלה זו, שומה עלינו לבחון תחילה את המבחנים ביחס לכשירותם הדיונית של חולי נפש.

56.     ההלכה בדבר מבחני הכשירות הדיונית של חולי נפש נקבעה לראשונה בע"פ 237/67 כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 423, שם נקבע:

"בכל מקרה השאלות הן עובדתיות: האם יוכל הנאשם להבין את מהות הליכי המשפט? האם יוכל לייפות כוחו של עורך-דין אשר יפעל בשמו? והאם יוכל להבין מהן העדויות נגדו? אין לצפות משום אדם שאינו משפטן שיוכל בעצמו לנהל משפט ויתמצא בנבכי הפרוצידורה ובדרך חקירת העדים; לשם כך יוכל להיעזר בעורך דין ולסמוך עליו."

        מבחנים אלו, ביחס לנאשמים הלוקים בנפשם, יושמו בפסקי דין נוספים, אשר סוכמו בפסק הדין שניתן לאחרונה על ידי כבוד השופט א' לוי בע"פ 3230/05 ליסן גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.1.07) (להלן – עניין ליסן גולה) כדלקמן:

"במסגרת בחינת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, בודק בית-המשפט אם הוא מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן נגד האשמה ולקחת חלק פעיל בהליך המשפטי - אם ירצה בכך, עניין המחייב להבין את פשרם של ההליכים המתנהלים נגדו, ולהיות מסוגל לייפות את כוחו של עורך-דין שיפעל בשמו ולתקשר עמו (ראו ע"פ 237/67 כחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כב(1) 182; ע"פ 392/67 אבו צעלוק נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כב(1) 423, 427; ע"פ 506/76 מדינת ישראל נ' אלקנוביץ פ"ד לא(1) 748, 751).

יחד עם זאת, יש להדגיש, מסוגלותו של הנאשם להתמצא בהליך המשפטי אינה כוללת דרישה להיותו בעל רמת אינטליגנציה כזו שתאפשר לנהל את הגנתו באופן עצמאי או להבין את פרטי פרטיו של ההליך. גם אדם בריא, שאינו משפטן, עלול להתקשות להבין את ההליך על בוריו, ויאלץ להיעזר בשירותיו של סנגור. "יתכנו בהחלט מקרים של נאשמים שמנת המשכל שלהם איננה גבוהה במיוחד והם יתקשו להבין את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. אין זו סיבה לפטור אותם מעצם קיום ההליכים נגדם. תוצאה כזו אינה משרתת מטרה ראויה והיא תפגע גם באמון הציבור במערכת המשפטית, אם עבריינים יישלחו לחופשי רק משום שתבונתם מוגבלת והם מתקשים ואולי אפילו אינם מסוגלים להבין את ההליכים נגדם" (פרשת אבנרי, 144). יתרה מכך, רמת אינטליגנציה נמוכה לא בהכרח מאיינת את יכולתו של הנאשם להבין את ההליך המשפטי ולתקשר עם סנגורו (ראו מ' אלמגור, "הגנת אי שפיות: תפקידו של הפסיכולוג הקליני במשפט הפלילי" משפט ורפואה 27 (2002) 171)."

57.     הנה כי כן, ניתן לסכם ולומר כי המבחנים לבחינת כשירותם הדיונית של נאשמים הלוקים בנפשם הינם מסוגלות הנאשם לתקשר עם עורך דינו ולייפות את כוחו לפעול בשמו והבנתו של הנאשם את ההליך המשפטי כנגדו באופן בסיסי.

(ג) האם יש מקום ליישם את המבחנים לעניין כשירותם הדיונית של הלוקים בנפשם על הלוקים בשכלם?

58.     כאמור, בית המשפט קמא מצא לנכון ליישם את המבחנים המפורטים לעיל ביחס לנאשם הסובל מפיגור שכלי ואף המשיבה סבורה כי מן הראוי לעשות כן. לכאורה, הדבר מתיישב עם התנאי הראשון הקבוע בסעיף 170(א) לחסד"פ ויתכן כי די בכך על מנת להגיע למסקנה לפיה יש לעשות שימוש במבחנים הנ"ל ביחס לנאשם הלוקה בשכלו. ואולם, בית משפט זה טרם נדרש לשאלה זו וסבורני כי מן הראוי לבחון שאלה זו לעומקה ובכלל זה, לעמוד על הדין הנוהג בסוגיה זו בשיטות המשפט האמריקאית והאנגלית.

59.     שיטת המשפט האמריקאית מתייחסת מפורשות לשאלת כשירותם של נאשמים בעלי פיגור שכלי לעמוד לדין, הגם שהתייחסות זו מעוגנת בפסיקה בלבד ואין לה עיגון כלשהו בחקיקה.

60. כשירות כללית לעמוד לדין. המבחנים בפסיקת בתי המשפט בארצות הברית לבחינת כשירותם של נאשמים בעלי פיגור שכלי לעמוד לדין (The competence to stand trial) נקבעו לראשונה בפסק הדין בעניין Dusky v. United State, 362 U.S. 402, 402 (1960), שם נקבע:

"The test for determining a defendant's capacity to stand trial is whether, at the time of trial, the defendant has "the capacity to comprehend his position, to understand the nature and object of the proceeding against him, to conduct his defense in a rational manner and to cooperate with his counsel to the end that any available defense may be interposed."

        עוד נקבע כי הנאשם אינו חייב לסייע לעורך דינו בהגנה עליו ודי כי יהיה מסוגל לתקשר עם עורך דינו [ראו: State v. Woodland, 945 P.2d 665, 668 (Utah 1997)] והוא אינו חייב ליטול חלק בתכנון "אסטרטגיית הגנה" [ראו: State v. Benn, 120 Wash. 2d 631, 662 (1993)].

61.     אופן קביעת הכשירות הדיונית. בתי המשפט בארצות הברית נוהגים פעמים רבות להסתמך על תוצאותיה של בדיקת מנת המשכל של הנאשם (IQ) או הערכה של "גיל מנטאלי", המשייכת את יכולותיו וביצועיו של הנאשם בתחומים שונים לשכבות הגיל המאופיינות ביכולות ובביצועים אלו.

62.     יחד עם זאת, במקרים רבים בהם סבל הנאשם ממנת משכל נמוכה מאוד, שאף נמוכה מ-50 (עשירית האחוז התחתונים באוכלוסיה), נקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין מן הטעם שהוא עונה על המבחנים המתוארים לעיל [ראו למשל, Lewis v. State, 380 So. 2d. 970, 975 (1979), שם נקבע כי נאשם שמנת המשכל שלו 45 נמצא כשיר לעמוד לדין].

        למעשה, רק במקרים קיצוניים נקבע כי נאשם הסובל מפיגור שכלי אינו כשיר לעמוד לדין, כאשר בחלק ניכר של אותם המקרים סבל הנאשם, נוסף על הפיגור השכלי, מהפרעה נפשית או קשיים פיסיים אחרים. כך למשל, בפסק הדין בעניין People v. Samuel, 29 Cal. 3d 489, 498-500 (1981), נקבע כי נאשם שמנת המשכל שלו הייתה 68 אינו כשיר לעמוד לדין, משום שנוסף על הפיגור השכלי בו לקה סבל מסכיזופרניה והזיות. בדומה, בפסק הדין בעניין State v. Augustine, 252 La 983, 993-994 (1986) נקבע כי נאשם שגילו המנטאלי היה כשל ילד בן 7-10 שנים ואשר סבל מהפרעות פסיכוטיות חמורות, הזיות ופרנויה, אינו כשיר לעמוד לדין.

63.     מכל מקום, כאשר גילו המנטאלי של הנאשם הינו כשל ילד בן שבע שנים ומטה, נוטים בתי המשפט בארצות הברית לקבוע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, עקב כך בלבד. כך למשל, בפסק הדין בעניין State v. Carazullo. 49 NJ 152, 155 (1967) נקבע כדלקמן:

"It is undisputed that both appellants are imbeciles with mental ages of six years (although both have physical ages in the twenties) […] An accused under a criminal indictment is unfit to stand trial if he has a condition of mental illness or retardation which prevents him from comprehending his position and from consulting intelligently with counsel in the preparation of his defense… Our review of the record shows considerable testimony that the severely limited intelligence of appellants prevent them from understanding their position and from consulting with counsel in their defense, and there is no reason for us to disturb the findings of the trial court which rests on sufficient evidence that appellants are not able to stand trial."

64.     מן הראוי לציין כי למרות האמור לעיל, קיימת גישה לפיה על בתי המשפט להכריע בדבר כשירותו הדיונית של נאשם בעל פיגור שכלי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה בלבד, תוך התעלמות ממנת המשכל או מן הגיל המנטאלי [ראו למשל: James Ellis & Ruth Luckasson, Mentally retarded criminal defendants. 53 Geo. Wash. L. Rev. 455, 456 (1985); ABA Criminal Justice Mental Health Standards].

65.     הנה כי כן, על פי שיטת המשפט האמריקאית, המבחנים לבחינת כשירותו של נאשם בעל פיגור שכלי לעמוד לדין הם מסוגלותו של נאשם כזה להביע את עמדתו; מסוגלותו להבין את טבעם ומטרתם של ההליכים נגדו ומסוגלותו לתקשר, להתייעץ ולשתף פעולה עם עורך דינו באופן סביר. יחד עם זאת, במרבית המקרים נקבע כי גם נאשמים בעלי יכולת שכלית נמוכה ביותר הינם כשירים לעמוד לדין, כאשר רק נאשמים בעלי פיגור שכלי משמעותי, אשר לא עמדו במבחנים הללו, נמצאו בלתי כשירים לעמוד לדין. בחלק מן המקרים בהם נקבע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, הנאשמים סבלו, נוסף על הפיגור השכלי, גם מהפרעות נפשיות או פיזיות. לבסוף, בתי המשפט עושים לעיתים שימוש במנת המשכל או גילו המנטאלי של הנאשם, כאינדיקציה לקביעת כשירותו הדיונית, אולם קיימת גישה המתנגדת לשימוש כאמור.

66.     לעומת שיטת המשפט האמריקאית, בשיטת המשפט האנגלית אין הבחנה בין נאשמים הלוקים בשכלם לבין נאשמים הלוקים בנפשם, בכל הנוגע למבחנים לקביעת הכשירות הדיונית. יחד עם זאת, המבחנים הנוהגים בשיטת משפט זו לשם קביעת כשירות דיונית באופן כללי, דומים למדי למבחנים הנוהגים בשיטת המשפט האמריקאית, המתוארים לעיל. סעיף 4 ל-Criminal Procedure (Insanity) Act 1964, כפי שתוקן ב-Domestic Violence, Crime and Victims Act 2004, העוסק בכשירות הדיונית של נאשמים, קובע כדלקמן:

"Finding of unfitness to plead
(1) This section applies where on the trial of a person the question arises (at the instance of the defence or otherwise) whether the accused is under disability, that is to say, under any disability such that apart from this Act it would constitute a bar to his being tried."

67.     המבחן לבחינת כשירותו הדיונית של נאשם, אשר נקבע בפסק הדין בעניין R v Pritchard (1836) 7 C & P 303, שם נדון עניינו של נאשם חירש-אילם, קובע:

"There are three points to be inquired into – […] [מבחנים הנוגעים לחירשותו של הנאשם – י.ד.] thirdly, whether he is of sufficient intellect to comprehend the course of proceedings in the trial, so as to make a proper defence – to know that he might challenge any of you to whom he may object – and to comprehend the details of the evidence, which in a case of this nature must constitute a minute investigation. Upon this issue, therefore, if you think that there is no certain mode of communicating the details of the trial to the prisoner, so that he can clearly understand them, and be able properly to make his defence to the charge; you ought to find that he is not of sane mind. It is not enough, that he may have a general capacity matters." [p. 304]

        [ראו גם:  R v Podola [1960] 1 QB 325, 353; R v Robertson [1968] 52 Cr App R 690, 694; R v Berry [1978] 66 Cr App R 156, 158, שם נקבע, תוך יישום המבחנים שנקבעו בעניין Pritchard הנ"ל, כי היותו של נאשם "highly abnormal" אין משמעותה כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין, ויש ליישם את המבחנים הנ"ל בכל מקרה].

68.     המבחנים לקביעת כשירותו הדיונית של נאשם הלוקה בשכלו. סבורני כי לאור הוראת סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי ולאור המצב המשפטי הדומה החל בשיטות משפט זרות, אכן ראוי לעשות שימוש באותם המבחנים הנוהגים בעניין בחינת כשירותם הדיונית של נאשמים הלוקים בנפשם אף ביחס לנאשמים הלוקים בשכלם, ולפיכך צדק בית המשפט קמא בהחילו את המבחנים הללו על המקרה נשוא הערעור. כפועל יוצא מכך, מקובלות עלי טענותיה של המשיבה בהקשר זה במסגרת תשובתה לערעור.

69.     ביתר פירוט, על מנת לבחון האם נאשם הלוקה בשכלו ועונה על הגדרת "מפגר" הקבועה בסעיף 1 לחוק הסעד הינו כשיר לעמוד לדין אם לאו, יש לבחון:

  • (א)  האם הנאשם מסוגל לתקשר עם עורך דינו באופן בסיסי, למסור לו את גרסתו ולייפות את כוחו לפעול בשמו;
  • (ב)  האם הנאשם מבין את ההליך המשפטי באופן בסיסי, כלומר – מודע להימצאותו באולם בית המשפט, מזהה את בעלי התפקידים השונים, מבין את תפקידם ומבין את האישומים כנגדו. יודגש בהקשר זה, כי בדומה לדברים שנקבעו בפסק הדין בעניין ליסן גולה, מבחן זה אינו דורש כי הנאשם יהיה מסוגל לנהל את הגנתו בעצמו או להבין את ההליך לפרטי פרטיו, הואיל ולעיתים גם מי שאינו לוקה בשכלו עלול להתקשות בהבנת ההליך המשפטי על בוריו והוא נאלץ להיעזר בסנגור לשם ניהול הגנתו. לפיכך, נדרשת הבנה בסיסית בלבד של עצם מהותו של ההליך המשפטי ובעלי התפקידים בו ושל האישומים בהם מואשם הנאשם;
  • (ג) האם הנאשם מבין את העדויות באופן בסיסי, ומסוגל לזהות האם הן משרתות את טובתו או פועלות נגדו, קרי – האם האדם הנמצא על גבי דוכן העדים מסייע לו להוכיח את חפותו או דווקא מסייע בהרשעתו. ודוק – גם כאן דרושה הבחנה בסיסית בלבד, וממילא לא נדרשת בקיאות בעדויות ובתוכנן לפרטי פרטים.

70.     בחינת גילו המנטאלי של הנאשם. לדידי, אין מקום לקבוע כלל גורף, לפיו יש לבחון את גילו המנטאלי ו/או את מנת המשכל של כל נאשם הסובל מפיגור שכלי, על מנת לקבוע ממצאים בדבר כשירותו הדיונית. כלל כזה יביא למצב לא רצוי לפיו בכל מקרה של נאשם כזה יתנהל מעין "משפט זוטא" לצורך הוכחת גילו המנטאלי או מנת המשכל של אותו הנאשם. בנוסף, סבורני כי ממילא במקרים בהם גילו המנטאלי או מנת המשכל של נאשם הם נמוכים במיוחד, אותו הנאשם לא יענה על המבחנים המפורטים לעיל לשם קביעת כשירותו הדיונית, וייקבע על פיהם כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין. יחד עם זאת, במקרים כאלו, מנת המשכל או גילו המנטאלי של הנאשם בהחלט יכולים לשמש כלי עזר בידיו של בית המשפט, בבואו לקבוע האם כשיר הנאשם לעמוד לדין אם לאו ויש להשאיר בצריך עיון את השאלה האם הגיל המנטאלי יכול שייקבע על ידי מבחנים נפרדים או כמכלול, הואיל והיא אינה מעלה או מורידה לענייננו.

(ד) מן הכלל אל הפרט

71.     כאמור, בית המשפט קמא בחן את כשירותו של המערער לעמוד לדין, בהתבסס על המבחנים אשר פורטו בהרחבה לעיל. נשאלת השאלה האם שגה בית המשפט קמא ביישום מבחנים אלו, באופן המצדיק התערבותנו בהכרעתו לפיה המערער הינו כשיר לעמוד לדין?

72.     השוני בין חוות הדעת. כאמור, טוענת באת כוח המערער כי ההבדלים בין חוות הדעת של וועדות האבחון לבין חוות הדעת מטעם המערער, שלטענתה סותרות זו את זו, מקימים ספק סביר שיש להפעיל לזכותו של הנאשם. טענה זו אינה מקובלת עלי. כידוע, במקרה של חוות דעת שונות הניתנות על ידי מומחים, רשאי בית המשפט להסתמך על חוות דעת הנראית לו, בהסתמך על מכלול הממצאים שהונחו לפניו ועצם השוני בין חוות דעת שונות ואף סתירה ביניהן, אינו מקים בהכרח ספק שיש להפעיל לטובת המערער. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"פ 224/88 איזראלוב נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2), 661:

"אנו נמצאים בתחום של עדויות מומחים: העובדה שמומחה אחד אינו מסכים לדברי עמיתו למקצוע, איננה מחייבת, כשלעצמה, זניחת דברי המומחה הראשון [...] לו היתה מחלוקת חכמים מונעת מסקנה בתחום הרפואי, או לו נדרשה בכל סוגיה חוות דעת מקצועית אחידה הניתנת פה אחד, קשה היה להגיע לממצא רפואי.
הפתרון הוא, כמבואר, בכוח המשכנע של כל תיזה מקצועית, ובין היתר, במידת השענותה על כל שורת הממצאים [...] בית המשפט בונה, על כן, את מסקנתו על מידת השיכנוע של העדות, ובין היתר, על מהות הבדיקות שנערכו, התאמת המסקנות לכל מיכלול הממצאים ונתונים כיוצא באלה. על בית המשפט להיות ער לכך שאיננו מצויים בתחום מדעי בו ניתן לקבוע לעולם מסקנה חד-משמעית ולזנוח הערכות והשערות [...] ספק אכן פועל תמיד לטובת הנאשם, אולם מומחים החלוקים זה על זה, אינם מותירים בהכרח ספק [...] סיכומו של דבר, קיומן של דעות נוגדות אינו עילה לדחיית תיזה רפואית".
[שם, בעמ' 672-671]

73.     זאת ועוד, עיקר טענותיה של באת כוח המערער מופנות כלפי ממצאיו של בית המשפט קמא, אשר העדיף את חוות הדעת של וועדות האבחון על פני חוות הדעת מטעם המערער והגיע לכלל מסקנה לפיה המערער כשיר לעמוד לדין. סבורני כי דינן של טענות אלה להידחות. כידוע, הערכאה הדיונית קובעת ממצאים לאחר שבחנה את מלוא חומר הראיות והתרשמה מן העדויות שהוצגו בפניה באופן בלתי אמצעי ואילו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים אלו, אלא במקרים חריגים בהם טעתה הערכאה הדיונית טעות של ממש. יתרה מכך, על מנת שערכאת הערעור תתערב בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית, לא די להעלות "תמיהות" באשר לראיות השונות, אלא יש להראות עובדות לפיהן לא יכולה הייתה הערכאה הדיונית להתרשם כפי שהתרשמה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 חנן אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4), 119, עמ' 124-123]. איני סבור כי נפלה טעות כלשהי בממצאים שקבע בית המשפט קמא, בהתבסס על חמש חוות הדעת והעדויות שהוצגו בפניו ולפיכך, איני מוצא לנכון להתערב בממצאים שנקבעו בהתבסס עליהם.

74.     דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שבית המשפט קמא ראה את המערער והתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהלותו במסגרת הדיונים שהתקיימו בעניינו, הגם שהמערער לא העיד מטעם ההגנה, בעוד שהמערער לא התייצב בבית משפט זה בעת הדיון בעניינו באישורה של כבוד השופטת מ' נאור, מיום 29.1.08. בית המשפט קמא ציין במפורש בפסק דינו כי התנהגותו הראויה של המערער באולם בית המשפט הינה אחד הטעמים שהביאו אותו למסקנה כי המערער הינו כשיר לעמוד לדין ואיני סבור כי יש להתערב בממצא עובדתי זה.

75.     כמו-כן, איני מוצא לנכון להתערב בממצאיו של בית המשפט קמא, אשר קיבל את טענותיה של המשיבה לפיהן התנהגותו של המערער במסגרת ישיבתה של וועדת האבחון טרם הכנתה של חוות הדעת השלישית ובמסגרת חקירתו במשטרה מעידה על כשירותו לעמוד לדין. כאמור, בהודעתו הראשונה במשטרה הכחיש המערער לחלוטין את המיוחס לו וטען כי אינו מכיר את המתלוננת, ואילו בהודעתו השניה הודה ש"נגע" במתלוננת אך טען כי היא הייתה מעוניינת בכך ו"נדבקה" אליו. בנוסף, במענה לשאלה שהופנתה אליו במסגרת החקירה השניה האם היה מעורב באירועים מיניים נוספים עם ילדות, ענה המערער כי היה מעורב באירועים כאלו אולם מאז שנת 2000 "לא נגע באף בחורה". התבטאויות אלה של המערער מעידות, לכל הפחות, על הבנה בסיסית של המערער את המעשים בהם הוא מואשם ואת הבעייתיות במעשים אלו, באופן העונה על מבחני הכשירות הדיונית שפורטו לעיל.

        לבסוף, במסגרת ישיבתה של וועדת האבחון שקדמה להכנת חוות הדעת השלישית, ביקש המערער כי העובדת הסוציאלית ובאת כוחו ישארו עימו בחדר ובמענה לשאלה האם הוא יודע מדוע התכנסה הוועדה, ענה: "שיחליטו אם אני כשיר לעמוד לדין". סבורני כי גם אם המערער לא הבין ממש את משמעות תשובתו, הרי שעצם מסוגלותו לענות כך מעידה על כשירותו.

76.     מינוי אפוטרופוס. מוסיפה באת כוח המערער וטוענת כי יש לראות במינוי האפוטרופוס למערער, מבלי שניתנה לו האפשרות להביע את עמדתו בעניין, אינדיקציה להעדר כשירותו הדיונית. נכון כי לרוב אין ממנים אפוטרופוס למי שמסוגל לדאוג לענייניו, אולם איני סבור כי קיים הכרח שהלוקה בשכלו יהיה מסוגל לדאוג לענייניו באופן עצמאי על מנת שיעמוד במבחן הכשירות הדיונית. כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, המבחנים לבחינת כשירותו הדיונית של נאשם הלוקה בשכלו הינם מבחנים מצמצמים, כאשר רק במקרים בהם ישוכנע בית המשפט כי למערער אין הבנה בסיסית של ההליך המשפטי ובעלי התפקידים בו, הוא אינו מסוגל להבין את העדויות באופן בסיסי ואינו מסוגל לתקשר עם עורך דינו באופן בסיסי, ייקבע כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין.

        לפיכך, עצם מינוי האפוטרופוס אינו מעלה או מוריד לעניין זה, וצודקת המשיבה בטענתה לפיה ניתן למנות אפוטרופוס לתכליות שונות, ניהול נכסי החסוי, חינוכו ועוד ועצם מינוי האפוטרופוס אינו מחייב בהכרח את המסקנה לפיה החסוי אינו כשיר לעמוד לדין [ראו גם שניט, עמ' 338-331].

77.     התסקיר המשלים. הגם שדי בדברים האמורים לעיל כדי לדחות את הערעור ביחס לטענה כי המערער נעדר כשירות דיונית, סבורני כי מן הראוי להתייחס בקצרה לתסקיר המשלים, שתמציתו נסקרה לעיל, אשר אף הוא שופך אור על כשירותו הדיונית של המערער. למרות שחלפו מספר שנים מאז חקירתו של המערער במשטרה והשתתפותו בישיבתה של וועדת האבחון שקדמה להכנת חוות הדעת השלישית, הרי שמתסקיר המבחן עולה כי המערער הוא בעל הבנה בסיסית של ההליך המשפטי, תפיסת מציאות סבירה והבחנה בין טוב לרע. לדידי, יש בתסקיר זה כדי ללמדנו כי לא נפלה שגגה בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה המערער כשיר לעמוד לדין. במידה שמצבו של הנאשם היה כה חמור עד כי הוא היה בלתי כשיר לעמוד לדין, ספק בעיני אם ניתן היה להשיג שיפור כה משמעותי בתפיסת המציאות ובהבחנה בין טוב לרע על ידו בפרק זמן קצר יחסית.

        לפיכך, התסקיר מהווה בעיני חיזוק למסקנתי דלעיל כי אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט קמא, אשר הובילו אותו למסקנה לפיה המערער הינו כשיר לעמוד לדין.

מישור האחריות הפלילית - הגנת אי שפיות

(ה) סעיף 34ח לחוק העונשין ותחולתו על הלוקים בשכלם

78.     סעיף 34ח לחוק העונשין קובע את יסודותיה של הגנת אי השפיות, כדלקמן:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו;
או
(2) להימנע מעשיית המעשה."

        הנה כי כן, סעיף 34ח לחוק העונשין קובע מפורשות כי הגנת אי השפיות יכולה לעמוד הן בגין מחלה שפגעה ברוחו של הנאשם והן בגין ליקוי בכושרו השכלי, אשר גרמו לחוסר יכולת של ממש להבין את המעשים או את הפסול בהם או להימנע מעשייתם. העיקרון העומד ביסודה של הוראה זו, הינו כי תנאי מוקדם לנשיאה באחריות פלילית הינו קיומו של אשם מוסרי. אשם כזה אינו מתקיים מקום בו מבצע העבירה אינו שולט על מעשיו או אינו מבין את הפסול שבהם, הואיל ו"כלל ידוע הוא בדין הפלילי, כי אין עבירה באין עושה בעל כשרות פלילית עובר לעשייתה" [ע"פ 2974/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 636, 642-641]

79.     ודוק - אחריותו הפלילית של נאשם בעל פיגור שכלי להתנהגותו, תלויה ברמת הפיגור ואין די בעצם קיומו של הפיגור השכלי כדי לפטור נאשם מאחריות פלילית [בזק, בעמ' 192]. לפיכך, יש להוכיח כי התקיימו יסודותיה של הגנת אי השפיות, לרבות הקשר הסיבתי בין הפיגור השכלי לבין חוסר הבנתו של הנאשם את הפסול שבמעשהו או חוסר יכולתו להימנע מעשיית המעשה.

80.     תחולתה של הגנת אי השפיות על הלוקים בשכלם מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים; האחד, שבעת ביצוע העבירה סבל הנאשם מליקוי בכושרו השכלי והשני, שבשל ליקוי זה הנאשם היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או את הפסול שבהם ולחלופין, כי השליטה במעשיו נפגעה עד כדי שהוא חסר את היכולת להימנע מביצועם [ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.06); ע"פ 3795/97 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 97, 104-103]. יחד עם זאת, אין לפרש את הביטוי "חסר יכולת של ממש" כשלילה מוחלטת של יכולת ההבנה או השליטה, אלא כפגיעה מהותית ביכולות אלה [שם; וראו גם: ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 281; ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 189; ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724, 733].

81.     ויובהר – שאלת אחריותו של נאשם הלוקה בשכלו או בנפשו בעת ביצוע העבירה הינה נפרדת משאלת כשירותו לעמוד לדין. ייתכן כי נאשם כזה יהא אחראי בפלילים ולמרות זאת לא יהיה מסוגל לעמוד לדין, או ההיפך. כך למשל, אם החמיר הליקוי השכלי ממנו סובל הנאשם לאחר ביצוע העבירה, לא יהיה לכך כל השפעה על מהות התנהגותו הקודמת ועל חובתו לשאת באחריות בגינה, הואיל ומדובר בהיבט דיוני שאין לו השלכה על מהות העניין. בדומה, גם אם חלה דווקא הטבה במצבו של הנאשם לאחר ביצוע העבירה, לא יהיה לכך השפעה על היעדר אחריותו הפלילית [עניין ליסן גולה, בעמ' 483; ע"פ 388/62 היועץ המשפטי לממשלה נ' יוסף פ"ד טז(4) 2710, 2716; ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין חלק א 64 (תשמ"ד)].

(ו) מן הכלל אל הפרט

82.     לאור האמור לעיל, שומה עלינו לבחון האם יש מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא, לפיה לא מתקיימים אצל המערער יסודותיה של הגנת האי-שפיות.

83.     באשר לתנאי הראשון הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, אין מחלוקת כי המערער לוקה בשכלו, ולפיכך תנאי זה מתקיים. באשר לשתי החלופות שמציב התנאי השני – חוסר יכולת של ממש להבין את המעשים או הפסול בהם או חוסר יכולת של ממש להימנע מביצועם, קבע בית המשפט קמא כי ליקויו השכלי של המערער אמנם פגע ברמת הבנתו, אך לא באופן ששלל ממנו באופן מהותי את יכולת ההבנה של מעשיו או הפסול בהם.

84.     כפי שפורט בהרחבה לעיל, בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרה בו טעתה טעות של ממש. במקרה שבפניי, בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו לפיה לא מתקיים התנאי השני הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין על כל חוות הדעת שהוגשו לו, לרבות חוות הדעת מטעם המערער, בקובעו כי בכל חוות הדעת צויין כי המערער הינו בעל "מנגנוני ריסון" הפגומים במידה זו אחרת, דבר שאינו עולה כדי פגיעה מהותית המבססת את הגנת אי השפיות. לפיכך לא מתקיימת החלופה הראשונה הקבועה בסעיף 34ח(1) לחוק העונשין.

        בנוסף, קבע בית המשפט קמא כי הגם שמחוות הדעת עולה כי המערער מתקשה לשלוט בדחפיו המיניים, הוא אינו סבור כי קושי זה ממלא אחר התנאי של "חסר יכולת של ממש" להימנע מביצוע מעשיו, ולפיכך נקבע כי לא התקיימה גם החלופה השנייה הקבועה בסעיף 34ח(2) לחוק העונשין.

85.     קביעותיו אלו של בית המשפט קמא נסמכו על הראיות והעדויות שהוצגו בפניו ואיני סבור כי יש מקום להתערב בהן. בנוסף, לאור האמור לעיל, ממילא מתייתר הצורך לבחון האם קיים קשר סיבתי בין הפיגור השכלי ממנו סובל המערער לבין מעשיו.

סיכום

86.     לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו ולהותיר את הכרעת הדין על כנה.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

1.     סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 וסעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, עוסקים בטיפול בנאשמים הסובלים ממחלת נפש ובנאשמים הלוקים בכושרם השכלי (בהתאמה). על פי סעיפים אלה, שלשונם דומה, רשאי בית המשפט לקבוע כי "נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין", אם מחמת היותו חולה נפש (סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש) ואם מחמת ליקוי בכושרו השכלי (סעיף 19ב(1) לחוק הסעד). סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי במקרה שבו החליט בית המשפט כי "נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין" לפי אחד מהסעיפים האמורים, יופסקו ההליכים נגדו (אלא אם ביקש הסנגור לברר את אשמתו של הנאשם או שבית המשפט החליט לעשות כן מיוזמתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו). על פי ההלכה שנקבעה בבית משפט זה, על מנת שנאשם יבוא בגדרי סעיף 170 הנזכר נדרשים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד הוא שייקבע שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין והשני כי חוסר מסוגלות זה נובע מהיותו חולה נפש או מהיותו מפגר (מ"ח 10028/06 רינגורט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.9.2007) בפסקה 6 להחלטה; ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.1.2007) בפסקה 10 לפסק הדין)).

2.     התנאי הראשון עניינו, כאמור, במסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין. מסוגלות זו נקבעת על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה עליהם עמד חברי השופט דנציגר בחוות דעתו המקיפה. בשלב בחינת התנאי הראשון בית המשפט אינו עוסק בשאלה מהו מקור השיבוש המביא לכך שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין - מחלת נפש או ליקוי שכלי. בשלב זה בוחן בית המשפט האם על פי הראיות שהובאו בפניו ועל פי הסימפטומים הנובעים מהשיבוש, שהם העיקר בשלב זה, מקיים הנאשם את מבחני המסוגלות לעמוד לדין (ראו והשוו לדיון בעניין האחריות הפליליות: שניאור זלמן פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א') 71-72 (1987), וראו גם: ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 250 (1997); מ"ח 4609/06 רוט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.4.2007)). רק לאחר שבית המשפט בוחן אם הנאשם שבפניו מסוגל לעמוד לדין, פונה הוא לבחינת התנאי השני, דהיינו לבירור אם הגורם להיעדר המסוגלות לעמוד לדין הוא מחלת נפש או ליקוי שכלי או שמא מדובר בליקוי אחר (עניין גולה בפסקה 10 לפסק הדין). בשני המקרים הראשונים מתקיים התנאי השני לבוא בגדריו של סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי. ודוק: אין משמעות, לעניין זה, להבחנה בין מחלת נפש ובין ליקוי שכלי, העיקר הוא כי היעדר המסוגלות לעמוד לדין ינבע מאחד משני הליקויים האמורים.

        אכן, לעיתים קיימת חפיפה בין שני התנאים, ואולם "מדובר בשני תנאים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו והתקיימותו של אחד מהם אינה מחייבת בהכרח את התקיימותו של האחר. ייתכן בהחלט מצב שבו נאשם יוגדר כחולה נפש ולמרות זאת ייקבע כי הוא מסוגל לעמוד לדין כשם שייתכן מצב בו נאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אולם מצבו הנפשי לא יגיע לכלל מחלת נפש" (רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133, 140 (1994); עניין גולה בפסקה 10 לפסק הדין). לפיכך, מסכימה אני עם חברי השופט דנציגר כי מבחן המסוגלות לעמוד לדין מבחן אחד הוא, הן לגבי נאשם חולה נפש והן לגבי נאשם הלוקה בכושרו השכלי.

3.     במישור האחריות הפלילית, כפי שציין חברי השופט דנציגר, קובע סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977 סייג של "אי שפיות הדעת" לפליליות המעשה. סייג זה יחול, ואדם לא ישא באחריות פלילית על מעשהו, מקום בו אותו אדם "בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש" להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או להימנע מעשיית המעשה. עינינו הרואות, כי גם סעיף 34ח לחוק העונשין עוסק, בנשימה אחת, הן במי שמחלה פגעה ברוחו והן במי שהוא לקוי בכושרו השכלי וקובע מבחן אחד להחלת הגנת אי שפיות הדעת בשני המקרים.

4.     לא למותר להדגיש אף זאת, כי בבואו לבחון את שאלת המסוגלות לעמוד לדין ושאלת תחולת הגנת אי השפיות נעזר בית המשפט במומחים הן לגבי נאשמים חולי נפש והן לגבי נאשמים הלוקים בכושרם השכלי. ואולם המסקנה הסופית בשאלות אלה היא של בית המשפט והיא מוסקת ממכלול הראיות. חוות הדעת הרפואיות ודו"חות ועדת האבחון בעניין הלוקים בכושרם השכלי הן רק חלק מן הראיות (ראו: ע"פ 870/80 לדאני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29, 35 (1981); ע"פ 647/85 קיסר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 347, 353 (1987); ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.5.2006); ע"פ 4473/03 שטרייטנר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.10.2007); עניין גולה בפסקה 11 לפסק הדין; עניין אבנרי בעמוד 140; עניין רוט).

5.     תמימת דעים אני עם חברי השופט דנציגר, על יסוד כל הראיות שסקר, כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעותיו הן בעניין מסוגלותו של המערער לעמוד לדין והן בעניין אחריותו הפלילית ועל כן, גם לדעתי יש לדחות את הערעור ולהותיר את הכרעת הדין על כנה.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

א.     חברי השופט דנציגר הקיף בחוות דעתו מרחיבת הדעת את נושא הלוקה בשכלו לצורך כשירות לעמוד לדין ואחריות פלילית, ואני מצטרף למסקנתו כי "ראוי לעשות שימוש באותם המבחנים הנוהגים בעניין בחינת כשירותם הדיונית של נאשמים הלוקים בנפשם, אף ביחס לנאשמים הלוקים בשכלם" (סעיף 68, הדגשות במקור). דבר זה עולה אל נכון מסעיף 34ח לחוק העונשין, תשל"ז-1977, כפי שציין חברי, שכן מבחני הגנת אי השפיות חלים "בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי" של אדם (הדגשה הוספה – א"ר). הוא הדין לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי; וסעיף 19ב לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969 מקביל למעשה לסעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. כאן המקום לציין, כי סעיף 19ב הוסף לחוק בתיקון מס' 3 לו בתשל"ה, ודברי ההסבר (הצעות חוק תשל"ד, 80) מלמדים, כי אכן ההסדר מקביל מיסודו לחוק לטיפול בחולי נפש (אז כנתינתו בתשט"ו-1955). אוסיף, כי גם חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005, כרך בדבר חקיקה אחד הליכים לגבי בעלי מוגבלות שכלית ומוגבלות נפשית, אם כי הבחין ביניהם לעניינים מסוימים (ראו גם הצעת החוק, הצעות חוק הממשלה תשס"ד-2004, 417).

ב.     להקבלה זו עיגון גם במשפט העברי, ולכך אבקש לייחד דברים קצרים. פרופ' אברהם שטיינברג (אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ו', תשנ"ט-1998, ערך "שוטה"), מתאר את הלקות השכלית כמעין ענף או סניף של חוליי הנפש, בכללו אותה בין מחלות הנפש על פי חלוקה מקובלת, המקיפה הן פיגור שכלי והן מחלות נפש מסוגים שונים (טור 401). השוטה במקרא ובחז"ל הריהו פעמים חולה נפש ופעמים סובל מלקות שכלית (ראו שם טורים 411-406); כן ראו פרופ' יעקב בזק, משפט ופסיכיאטריה, אחריותו המשפטית של הלקוי בנפשו (תשס"ו-2006) פרק 20 מעמ' 343 ואילך. ואולם, המחבר בזק נדרש (עמ' 362-361) להבחנה בספרות ההלכה "בין חולה נפש (הנקרא שוטה), ובין מפגר (הנקרא פתי) למפגר קל (הנקרא טיפש)", והוא מצטט מספר מאירת עיניים לר' יהושע וולק הכהן (פולין, המאה הט"ו-הט"ז) כלהלן (חושן משפט ל"ה, י'): "זהו החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, מה שאין כן פתי... שהשוטה, בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם, והפתי הוא שאין לו שכל גמור...". ר' אלכסנדר שור (פולין, המאה הי"ח) בעל הספר (בהלכות שחיטה) תבואות שור (א', נ"א) כותב כך (מובא על-ידי פרופ' בזק שם, 361): "החילוק שבין שוטה לפתי, שהשוטה הוא שנטרף דעתו מחמת רוח רעה ונכנס בו רוח שטות ודומה לנטרף דעתו מחמת חולי... והפתי הוא דעתו קלישאה מתולדתו ואינו משתנה לעולם...". נעיר כי רבים אינם מדקדקים בהבחנות אלה. פרופ' בזק מציין, כי ככלל רואים את השוטה – חולה הנפש והסובל מלקות שכלית – כמי שאינו בר עונשין (שם, 363) בשל חוסר הדעת (עמ' 368-365) או חוסר שלמות הדעת (עמ' 369-368), וגם בשל יסוד הרצון (371-369). התמונה מגוונת איפוא ורבת פנים (ראו עמ' 369-362).

ג.     (1)     אמנם, התלמוד הבבלי (חגיגה ג', ב') מגדיר שוטה (על פי רש"י – "שפטור מן המצוות מן העונש, ואין קניינו קנין, ואין ממכרו ממכר") כאדם, "היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו", ובתלמוד הירושלמי (תרומות א', א') נוסף סימן של "המאבד מה שנותנין לו" (בזק שם, 345-344). הגדרה זו יכולה להסב עצמה הן על הסובל מלקות שכלית הן על חולה נפש, ואולי על הראשון יותר מאשר על האחרון. הרמב"ם מגדיר (בהלכות עדות, ט' ט') שוטה כפסול לעדות "ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאה דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל השוטים ייחשב". דומה כי הגדרה זו מתאימה יותר לחולה נפש, אך בהלכה י' שם נאמר: "הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעת בכתב". חוזרים אנו להגדרה המתאימה גם לסובל מלקות שכלית.

(2)     ניתן לבנו לסיפה של הלכה י' (וראו גם התייחסות פרופ' בזק שם, 340), כי הדברים מסורים לבית הדין, הואיל ואי אפשר "לכוון הדעות בכתב", כלומר, להגדיר בפירוט ולכלול בהגדרה הכתובה כל מקרה ומקרה. כך גם שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות ל"ה, י', באותה לשון. בפסול עדות עסקינן בהלכות אלה, ואכן באשר לגישתו הכללית של הרמב"ם, דיקדקו חכמים שונים בשאלה, האם הגדרתו הפוסלת שוטה מעדות חלה על כלל הנושאים, או מסייגת עצמה לעדות בלבד; התחבטות אותם חכמים באה בעיקר כדי לאפשר מתן גט לאשה ולמנוע עיגון במקרים המתאימים, וכן לטיפול בנושאים קנייניים; ראו בזק שם 355-350, וכן הרב יאיר לרנר "בעלי מוגבלות נפשית, שכלית ואוטיזם", תחומין כ"ד (תשס"ד), 160, הנדרש להבחנות שבין "שוטה" ל"פתי", שהן כהבדל בין מוגבלות שכלית לנפשית (עמ' 163-161), והמקורות המובאים שם, שלפיהם שוטה פטור מן המצוות ואילו לגבי פתי קיימת מחלוקת; ראו גם הרב ז"נ גולדברג, במאמרו "נשואי מפגרים", תחומין ז' (תשמ"ו) 231, 240 לעניין עדות. עוד אזכיר, כי הגישה לגבי שוטה שרצח, למשל, היא כי אף אם הוא עדיין בדרגת הבנה לענייני גיטין וקניינים, אם שכלו משובש ואינו ברור – אינו נהרג במיתת בית דין (אנציקלופדיה הלכתית רפואית, טור 453). מכל מקום, בעניינים כמו גט ועגינות יש פוסקים הסבורים כי השוטה הגמור הוא רק מי שנתקיימו בו כל אותם סימנים שנמנו במסכת חגיגה כאמור במלואם, וגישה זו ננקטת כדי להציל נשים מעגינותן ומכבילתן לבעל השוטה (רבנו שמחה מ' שפירא ואחרים, ראו בזק שם 346-347, 355-350). לא למותר לציין, לעניין עדות, כי חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית) הנזכר, קבע לעניין אדם עם מוגבלות שכלית פרוצדורה של חוקר מיוחד (ראו סעיפים 7-6).

(3)     הרב נפתלי בר-אילן, ברשימתו "חלוש הדעת, השוטה והפתי", תחומין ח' (תשמ"ז) 103 נדרש להבחנה שבין "שוטה שדעתו נטרפה עליו (חולה נפש) לבין פתי (מפגר)" (עמ' 104), ולשיטתו מבחין הרמב"ם בין השניים: "הלא גם אם התברר כי פלוני אינו פתי, עדיין יש אפשרות שהוא חולה נפש, שכן חולה הנפש... עשוי להתנהג ככל אדם. כמו כן יתכן שהשוטה יבריא... פתיות הפתי לעומת זאת ניכרת בכל הליכותיו, וסיכוייו להבריא – קלושים".

(4)     כאמור, התמונה אינה אחידה, וגווניה מצביעים על רגישות לאנשים עם מוגבלויות.

ד.     עינינו הרואות כי חכמים ופוסקים במשפט העברי התלבטו בשאלה מה ייעשה בדרגות שונות של מחלות נפש ולקות שכלית. התמונה, אם גם ההלכה הקלאסית הבסיסית נראית כשל פטור, אינה לדעתי אחידה; ראו גם רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג (ניתן ב-2.12.07) והאסמכתאות דשם. דומה, כי השוטה (חולה הנפש והמפגר) ככלל תהא הנטיה שלא לחייבו בעונשין, וראו דברי הרב ש"ז אוירבך המובא על-ידי הרב לרנר שם בעמ' 163 (מנחת שלמה א', ל"ד), כי "לעניין עונשין, שפיר נראה דכמו דחס רחמנא (שכמו שחס הקב"ה) על קטן, כך גם מפגר כקטן הוא, דחשיב לעניין זה, אף על גב שהוא גדול" (שנחשב לעניין זה כקטן שפטור); אך למכלול ענייניו המשפטיים של המפגר התמונה מגוונת, וכוללת – למטרות חברתיות ואנושיות חשובות – הטלת חיוב. ואל נשכח, כי הטכסטים בהם עסקנו נכתבו ברובם בתקופה, שבה ירדה מאוד היכולת בעולם היהודי לאכיפה אוטונומית בדיני עונשין.

ה.     אציין עוד, כי במישור המשפט האזרחי אין החוק מבחין בין חולה נפש ללוקה בשכלו לעניין היקף הגבלתה של הכשרות המשפטית. סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע כי "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול דין". כפי שכותב יצחק אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 ס' 13-1 (מה' 2, 1995, עמ' 147) "התנאי הוא כמובן כי לליקוי השכלי (או למחלת הנפש) מימד של קביעות, כך שנתקיים התנאי הנוסף שהאדם 'אינו מסוגל לדאוג לענייניו'".

ו.     במישור ההיסטורי נדרש לכך ההיסטוריון ד"ר אפרים שהם-שטיינר בספרו חריגים בעל כורחם: משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה בימי הביניים (תשס"ח), מעמ' 111 ואילך. כדבריו (עמ' 113), "ההבחנות המקובלות היום בין הפרעה אורגנית להפרעה שאינה-אורגנית, ובין מה שמכונה בימינו "עיכוב התפתחותי" (למשל: 'תסמונת דאון', פיגור סביבתי-התפתחותי) לבין מחלות הנפש השונות, לא היו מוכרות בימי הביניים". ועוד נאמר (עמ' 114) כי "עשויה להיווצר זהות בין 'מפגר' ל'משוגע' מבחינה הלכתית, מבלי שהכותבים עומדים על ההבדלים בגורמים ל'חוסר הדעת'". המחבר מפנה לחיבורו של הרב מ"מ פרבשטיין משפטי הדעת: עיונים ובירורי הלכה בגדרי הדעת ובהלכות שוטה (תשנ"ה). הנה כי כן, שבים אנו לאותו "עירוב תחומין" שזיהינו בין חולה הנפש לסובל מלקות שכלית.

ז. היחס לאדם עם מוגבלות בחברה הישראלית עלה מדרגה בעשורים האחרונים, כגון בחקיקת חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח-1998, שבסעיף 1 בו נאמר כי "זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות". בנידון דידן עסקינן בעבירות פליליות, וחובת החברה והמדינה כפולה: מזה – "לגלות רגישות אקטיבית" לאנשים עם מוגבלויות (החוק הנזכר אינו עוסק בפלילים), ומזה להגן על קרבנות ועל קרבנות פוטנציאליים. המחוקק, עוד בחוק הסעד, ביקש לעצב איזון, בדומה לאיזון הנוגע לחולי הנפש; הפסיקה הולכת בעקבותיו. על כך מעידות הוראות החוק שהביא חברי ושהובאו מעלה. על בית המשפט לסייע לשמירת האיזון. תוצאתו של תיק זה נכונה איפוא לא רק במובן משפטי, אלא גם ערכי; היא מצאה את המערער אחראי לעבירות, תוך הדלקת הנוריות האדומות גם במבט צופה פני עתיד; אך הענישה נמדדה למידות צרכיו שלו, ולטיפול הנחוץ בו (ועליה גם אין חולק).

ח. ולבסוף, לא אמנע מלומר, משעסקינן באדם הסובל מלקות שכלית, והמדובר לגביו - למרבה הצער - במצב סטטי, שאינו עשוי ככלל להשתנות כל עוד לא מצא המדע דרך לשינוי (וזאת בשונה מחולה הנפש), יש מקום למאמץ מצד בית המשפט לעמוד על מצבו באופן מושכל, לרבות במידע מקצועי בדבר מנת המשכל שלו וגילו המנטלי; שירות המבחן יכול לסייע בכך, לשם הצגת תמונה מלאה בפני בית המשפט. ועוד אוסיף, כי אני מניח שגם הסובלים מאוטיזם באים בגדר הקטגוריות בהן עסקינן, אם בשל לקות שכלית או בשל לקות נפשית או כתופעה מעורבת (ראו ספרו של אברמי חובב מאוד עצוב להיות אוטיסט, תשס"ז), ואיני קובע כל מסמרות כיוון שהדברים אינם נצרכים לתוצאת תיק זה; ראו גם הרב יאיר לרנר שם, המתלבט בעניינו של אוטיסט (עמ' 172-169). כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו של חברי, ומקובלות עלי גם הערות חברתי השופטת נאור.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

ניתן היום, ט"ו באב תשס"ד (2.8.04).

שופטת שופט שופט




תגובות

יש להתחבר לאתר על מנת להוסיף תגובה חדשה

אין תגובות לכתבה
למעלה